בית התקיעה
בית התקיעה הייתה פינה בבית המקדש, שבה נהגו לעמוד ולתקוע בחצוצרות כדי להכריז על כניסת שבת ומועדים. פינה זו הייתה ממוקמת במרומי פינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, בנקודה גבוהה מאוד הצופה הן אל העיר והן אל השדות שמחוצה לה, כדי להבטיח שכולם ישמעו את התקיעות.
המקורות הכתובים
עריכהמרבית המידע הקיים על מנהג התקיעה הוא במקורות חז"ל. המקור הקדום ביותר הוא ברייתא המופיעה בתלמוד הבבלי. הברייתא אינה מספרת אמנם על מקום המכונה "בית התקיעה", אך היא מתארת את הפעולה, בה לפני כניסת השבת היו תוקעים שש תקיעות, כדי להכין את הציבור לקראת היום הקדוש:
תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת: ראשונה לְהַבְטִיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה – להבטיל עיר וחנויות, שלישית – להדליק את הנר, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר: שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
המנהג מתואר גם במסכת סוכה:
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת (בַּמִּקְדָּשׁ)... וּבְעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ, שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל הָעָם מִמְּלָאכָה, וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.[1]
התוספתא מרחיבה מעט את התמונה, ומספרת כי הממונה על תקיעות השבת הוא "חזן הכנסת", כנראה בעל תפקיד בבית המקדש. כן מספרת התוספתא כי התקיעות נעשו בחצוצרה (ובכך חולקת על הברייתא המובאת בתלמוד, הגורסת כי מדובר בשופר), וכן ששלוש התקיעות הראשונות נועדו לזרז את הציבור להתכונן לשבת, ושלוש האחרונות להבדיל בין קודש לחול. בתיאור גם מוזכר המחלוקת האם בסיימו את המלאכה, הניח חזן הכנסת את החצוצרה בראש הגג עליו תקע והלך בלעדיה, כדי שלא לטלטל חפץ מוקצה, או שמא היה לו פנאי להביא את החצוצרה לביתו:
כיצד שלש להבטיל את העם מן המלאכה? – חזן הכנסת נוטל חצוצרת (צורה ארכאית למילה חצוצרה) ועולה לראש הגג גבוה שבעיר. נטל לקרות – הסמוכין לעיר בטלין, [ו]הסמוכין לתחום מתכנסין ובאין לתוך התחום... כיצד שלש להבדיל בין קדש לחול? – חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר. נטל לקרות – מעבירין תבשיל מגבי כירה, וטומנין לו מיחם, ומדליקין לו את הנר... חזן הכנסת מניח חצוצרות בראש הגג ויורד ובא לו.
— תוספתא מסכת סוכה (ליברמן) פרק ד'
בתלמוד הבבלי שלעיל הרחיבו האמוראים את הברייתא המצוטטת וכתבו:
שש תקיעות תוקעין ערב שבת: התחיל לתקוע תקיעה ראשונה – נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות, ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד. ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין, התחיל לתקוע תקיעה שניה – נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית – סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.
יוסף בן מתתיהו, בתארו את המגדלים בתחום המקדש שבהם התבצרו הקנאים בעת המרד הגדול, מזכיר את בית התקיעה:
ו[המגדל] הרביעי נבנה על ראש לשכות בית המקדש, במקום אשר שם נהג אחד הכוהנים לעמוד בכל ערב שבת ולתקוע בחצוצרה לאות כי בא הלילה (ליל שבת), וככה עשה גם ליום המחר בערב, כי האות הראשון לימד את העם לשבות מכל עבודה, והאות השני – לשוב אל המלאכה.[2]
— תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ד, ט, יב (בתרגום י. נ. שמחוני)
הממצא הארכאולוגי
עריכהמאחר שהמקורות הכתובים לא ציינו בפירוש היכן היה אותו "הגג גבוה שבעיר" שבו תקעו והכריזו על כניסת השבת, לא ניתן היה לזהות אותו. גם בירושלים לא ניתן היה להצביע על המקום המוגדר אליו עלה חזן הכנסת בערב שבת, אולם ברור היה שמדובר בגג גבוה דיו, שממנו יוכלו הן יושבי העיר והן הפועלים שבשדות לשמוע את התקיעה. מאחר שבנחל קדרון, התוחם את ירושלים הקדומה ממזרח, היו שדות חקלאיים, סביר היה שאותו גג עלום היה בצדה המזרחי של העיר.
במהלך החפירות הארכאולוגיות שנערכו בתחומי גן העופל לאחר מלחמת ששת הימים בראשות פרופסור בנימין מזר, נתגלתה בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי אבן גדולה מאוד, שעליה חרוטה הכתובת: "לבית התקיעה להכ" (או "להב"). בשל השבר הקוטע את הכתובת, לא ברור מה הייתה המילה השלישית, והאם היו מילים נוספות לכתובת. המילים נכתבו בכתב האשורי הזהה כמעט לכתב העברי של ימינו. האבן מלוטשת וחלקה, וכוללת פינה מסותתת, וכן נישה קטנה מתחת לכתובת. נראה כי מדובר היה במעין "מרפסת" שניצבה בראש המבנה, והופלה ארצה והתנפצה במהלך חורבן בית המקדש בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.
מיקומה של האבן, צורתה והכתובת שעליה, העלו את ההשערה כי מדובר בפינה בה עמד 'חזן הכנסת' והכריז על כניסת השבת. הפינה הדרומית-מערבית של הר הבית בולטת מאוד מעל הגיא האמצעי, העובר בתוך העיר, והיא צופה היטב אל העיר כולה, ואף אל השדות שבנחל קדרון.
הכיתוב "לבית התקיעה" (ולא בפשטות "בית התקיעה") מעיד אולי כי "המרפסת" נתרמה על ידי אלמוני, שהועיד אותה "לבית התקיעה", וייתכן שמדובר בצורה שהייתה מקובלת בימי בית שני לביטוי "של בית התקיעה" (שֶׁל=שֶׁלְּ־=אשר ל־). המילה השלישית, הניתנת לקריאה רק בחלקה עקב שבר באבן, לא פוענחה בוודאות עד ימינו, וישנה מחלוקת האם האות האחרונה בה היא בי"ת או כ"ף. יש הסוברים כי מדובר בבי"ת, וקוראים לבית התקיעה להבדיל בין קודש לחול (לשיטת אהרן דמסקי), ויש המזהים אותה ככ"ף, וקוראים לבית התקיעה להכריז. הסברה השנייה מקובלת קצת יותר בקרב החוקרים, שכן מקורות חז"ל מלמדים כי תקיעות חצוצרה שימשו להכרזה על עניינים נוספים, ולאו דווקא רק על הבדלה בין קודש לחול. אולם במסכת סוכה כתוב במפורש את הביטוי "להבדיל בין קודש לחול" וזאת תמיכה לשיטתו של אהרן דמסקי.
"הנישה" מצויה כיום באתרה בתחתית הכותל המערבי, בתחומי הגן הארכאולוגי, אך הכתובת עצמה נעקרה על ידי הארכאולוגים, ששברו אותה מתוך האבן, והיא מוצגת כיום במוזיאון ישראל. במקומה הודבקה לאבן המקורית פיסת אבן חדשה, שהיא חיקוי של זו המקורית.
ראו גם
עריכה
לקריאה נוספת
עריכה- מאיר בן דב, חפירות הר הבית, כתר ספרים, 1982, עמודים 93-96.
- בנימין מזר, ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר-הבית, קתדרה 8, תשל"ח, עמ' 29-41
- אהרן דמסקי, "הכתובת לבית התקיעה מהר הבית", ארץ ישראל - מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך יח' (תשמ"ה) עמ' 42-40.
הערות שוליים
עריכה- ^ ניתן למצוא בויקיטקסט את פירוט ההלכות: משנה סוכה ה'
- ^ ניתן למצוא תרגום אנגלי לפרק זה בכתבי יוסף בן מתתיהו כאן.