בית ויטגנשטיין
בית ויטגנשטיין (בגרמנית: Haus Wittgenstein) הוא בית בסגנון אדריכלות מודרנית בווינה. הבית תוכנן ביוזמתה של מרגרט סטונבורו-ויטגנשטיין (אנ'). בנובמבר 1925 היא ביקשה מהאדריכל היהודי פול אנגלמן לתכנן עבורה בית עירוני. מרגרט הזמינה גם את אחיה, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, לעזור בעיצוב הבית. בסופו של דבר, הוא הפך ליותר ויותר מעורב בתכנונו.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית מגורים למשפחה אחת  |
| על שם | משפחת ויטגנשטיין |
| כתובת |
Kundmanngasse 19 |
| מיקום |
וינה/לאנדשטרסה |
| מדינה |
אוסטריה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1928 |
| תאריך פתיחה רשמי |
25 בדצמבר 1928 |
| אדריכל | פאול אנגלמן, לודוויג ויטגנשטיין |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות מודרנית |
| מידות | |
| קומות |
3 |
| קואורדינטות | 48°12′12″N 16°23′39″E / 48.2034°N 16.3942°E |
|
www | |
|
(למפת וינה רגילה)   בית ויטגנשטיין  | |
  | |
תכנון ובנייה
עריכההאדריכל הראשוני היה פול אנגלמן, אותו וויטגנשטיין הכיר בזמן שהתאמן להיות קצין ארטילריה באולומואוץ.[1] אנגלמן עיצב בית מודרניסטי, עם שלושה בלוקים מלבניים, לפי הסגנון של מורהו האדריכל אדולף לוס. ויטגנשטיין גילה עניין רב בפרויקט ובתוכניותיו של אנגלמן, והתערב בפרויקט במשך למעלה משנתיים, עד כדי כך שאנגלמן עצמו ראה בויטגנשטיין את היוצר העקרי של הפרויקט. ויטגנשטיין התמקד בחלונות, בדלתות, בידיות הדלתות וברדיאטורים, ודרש שכל פרט יהיה בדיוק כפי שציין, עד לנקודה שבה כל מי שהיה מעורב בפרויקט היה מותש. כשהבית היה כמעט גמור, התקרה הוגבהה ב-30 מילימטר כך שלחדר יהיו הפרופורציות המדויקות שהוא רצה.[2]
אחד האדריכלים, ז'אק גרואג (אנ'), העיד במכתב מהתקופה: "אני חוזר הביתה מדוכא מאוד עם כאב ראש אחרי יום של מריבות, מחלוקות, טרדות, וזה קורה לעיתים קרובות. בעיקר ביני לבין ויטגנשטיין".[3]
השלמת הבנייה
עריכההעבודה על הבית הסתיימה בדצמבר 1928, ומשפחת ויטגנשטיין התכנסה שם בחג המולד כדי לחגוג את השלמתו. בתיאור העבודה כתבה אחותו הבכורה של לודוויג, הרמין: "למרות שהערצתי את הבית מאוד, תמיד ידעתי שאני לא רוצה, וגם לא יכולה, לגור בו בעצמי. זה באמת נראה היה הרבה יותר בית עבור אלים מאשר לבת תמותה קטנה שכמותי".[2] נאמר שפאול ויטגנשטיין אחיהם של לודוויג ומרגרט, לא אהב את התוצאה הסופית.[3]
זמן קצר לאחר שסיים את העבודה על הבית, ויטגנשטיין חזר לאוניברסיטת קיימברידג' לעסוק בפילוסופיה, ופיתח את חזונו הפילוסופי החדש.[2]
לאחר מלחמת העולם השנייה
עריכהלאחר מלחמת העולם השנייה הפך הבית למחנה צבאי ולאורווה בשימוש חיילים רוסים. הוא היה בבעלות תומאס סטונבורו, בנה של מרגרט, עד 1968, אז נמכר ליזם לצורך הריסה.[4]
במשך שנתיים לאחר מכן היה הבית תחת איום הריסה. בזכות קמפיין של ברנהרד לייטנר (גר') ועדת לנדמרק של וינה הצילה אותו מהריסה, וב-1971 הפכה אותו לאנדרטה לאומית.
מאז 1975 הבית הוסב למשכנה של מחלקת התרבות של שגרירות בולגריה. סטיוארט ג׳פריז כתב ב'גרדיאן' כי מאז שהוסבר הבית לבניין של השגרירות: "מחיצות חדרים הוסרו ליצירת חדרים בצורת L, קירות ורדיאטורים נצבעו בלבן, האולם כוסה שטיחים וחיפוי עץ. ויטגנשטיין היה מעדיף הריסה על פני הנגיעות והשינויים האנושיים והנעימים שהבולגרים חוללו בוולגריות בביתו הלא חביב והבלתי ניתן למגורים."[2]
גלריה
עריכה
לקריאה נוספת
עריכה- Fahey, C. 2009, "Understanding Architecture as Inessential", paper presented to the Austrian Ludwig Wittgenstein Society, Kirchberg am Wechsel, April 2009.
- Fahey, C. (Ed.). (2017). Use-value in Architecture [Special section]. Journal of Architecture Philosophy, 2:2, 117–214.
- Leitner, B., The Wittgenstein House Princeton Architectural Press, 2001.
- Macarthur, D. "Working on Oneself in Philosophy and Architecture: A Perfectionist Reading of the Wittgenstein House". Architectural Theory Review vol. 19 no. 2 (2014):124-140.
- Sarnitz, A. Die Architektur Wittgensteins. Rekonstruktion einer gebauten Idee. Berlage, 2011.
- Turnovsky, J.: The Poetics of a Wall Projection. Architectural Association, 2009, מסת"ב 978-1902902685
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של בית ויטגנשטיין (בגרמנית)- בית ויטגנשטיין באתר הלונדון ליסט (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Englemann, Paul (1967). Letters from Ludwig Wittgenstein with a Memoir. New York: Horizon Press. pp. 62–63.
- ^ 1 2 3 4 Jeffries, Stuart. "A dwelling for the gods", The Guardian, 5 January 2002.
- ^ 1 2 Waugh, Alexander. The House of Wittgenstein: A Family at War. Random House of Canada, 2008. p. 163 ff.
- ^ Monk, Ray (1991). Ludwig Wittgenstein: The Duty of Genius. Penguin. pp. 238. ISBN 978-0140159950.