בלגיה במלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, שמרה בלגיה על נייטרליות עד פלישת גרמניה למדינה כחלק מהמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, שארכה 18 יום עד כניעת המלך לאופולד השלישי ללא דיון מקדים, דבר שעורר משבר פוליטי לאחר המלחמה. עם זאת, בלגים רבים הצליחו להימלט מהמדינה, ולייסד בבריטניה ממשלה וצבא גולים שלחמו לצד בעלות הברית. החל מהכניעה ועד ספטמבר 1944 הייתה בלגיה נתונה תחת שלטון כיבוש גרמני. במהלך הכיבוש הגרמני נרצחו כ-25 אלף יהודי המדינה, חלקית בזכות סיוע מקומי.

בלגיה במלחמת העולם השנייה

חיילים גרמנים במצעד לפני ארמון המלוכה בבריסל, 1940
צד בעימות	חלק מבעלות הברית (10 במאי 1940–8 במאי 1945)
תאריך כניסה לעימות	10 במאי 1940
העילה למלחמה	פלישת גרמניה הנאצית לבלגיה
תאריך סיום העימות	8 במאי 1945
אירועי הסיום	כניעת גרמניה הנאצית
ראש המדינה	לאופולד השלישי, מלך הבלגים
נתוני המדינה
אוכלוסייה	8,092,004 (בשנת 1930)
תוצאות המלחמה
אבדות בנפש	12,100 חיילים 76,000 אזרחים

לבלגיה היו טרם המלחמה גם מושבות מעבר לים, המרכזית שבהן הן קונגו הבלגית וכן גם אזור זיכיון קטן בטיאנצין. קונגו הבלגית שמרה לאורך כל המלחמה על נאמנות לבעלות הברית וסיפקה להן משאבים רבים. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1944 הצליחו בעלות הברית לשחרר את רובה של בלגיה, אם כי שטחים תחת שלטון קולוניאליסטי במזרח אסיה נותרו תחת כיבוש יפני עד תחילת 1945.

במהלך המלחמה נהרגו 88 אלף בלגים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה בשנת 1930. כן נגרם נזק של כ-8% מהתמ"ג במדינה.

רקע

מלחמת העולם הראשונה

ערך מורחב – בלגיה במלחמת העולם הראשונה

בלגיה כשומרת הדרך לצרפת: נער חלש אך אמיץ הניצב בעוז מול הבריון הגרמני. קריקטורה בפאנץ' הלונדוני, 1914

בעשורים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה בלגיה על נייטרליות ולא הייתה שותפה למערך הבריתות שהתרקם באירופה באותם ימים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-2 באוגוסט 1914, הגיש שגריר גרמניה בבלגיה מסמך ולפיו צרפת מתכננת מתקפה על גרמניה דרך בלגיה, ועל כן גרמניה מבקשת מעבר חופשי על מנת להתגונן. תגובת בלגיה הייתה סירוב מוחלט. יומיים לאחר מכן, ב-4 באוגוסט, פלשה גרמניה לבלגיה ולוקסמבורג כחלק מתוכנית שליפן. הפלישה הביאה להצטרפות בריטניה שערבה לשלמותה של בלגיה, למלחמה.

בלגיה הצליחה לחבל במאמצי הפלישה הגרמניים ולעכב אותם, ובכך להעניק זמן יקר לבריטניה וצרפת שארגנו את כוחותיהן. עם זאת, הגרמנים הצליחו לכבוש את רוב רובה של בלגיה, למעט פינה חופשית, בה נלחמו נגד מדינות ההסכמה. קו לחימה זה לא השתנה במשך ארבע שנות הלחימה.

הכיבוש הגרמני בבלגיה היה כוחני ואכזרי, אם כי לא הגיע לממדיו של הכיבוש במלחמת העולם השנייה. הגרמנים בנו את קו הינדנבורג, ולצורך כך פינו את אזור הבנייה מיושביו, וחלק מהם גויסו לעבודת כפייה בבניית הקו. כוחות הכיבוש החרימו תוצרת חקלאית והנהיגו מדיניות של קיצוב מזון. כן ננקטו צעדי ענישה מרחיקי לכת נגד כפרים וערים שאוכלוסייתם התנגדה לכיבוש, ובהם מאסר אזרחים ושריפת מבנים. בפברואר 1915 אף נשרפה ספריית אוניברסיטת לוון, מה שעורר קול זעקה ברחבי העולם.

במתקפת מאה הימים של מדינות ההסכמה ושהביאה לסיום המלחמה, השתתף גם צבא בלגיה בקרבות לשחרור ארצו. במהלך ועידת השלום בפריז שנערכה ב-1919, דרש המלך אלברט הראשון סיוע בשיקום המדינה, אך התנגד להשפלת גרמניה מחשש שהדבר יגרום להתעוררות רגשות נקם גרמניים.

בין שתי מלחמות העולם

כרזת אולימפיאדת אנטוורפן, שנערכה בשנת 1920

לאחר המלחמה שב אלברט הראשון לבלגיה כגיבור מלחמה לאחר שהנהיג את הצבא המנצח. בלגיה שלאחר המלחמה הייתה מדינה הרוסה – פחות בגלל הלחימה ויותר בגלל ההשתלטות הגרמנית על מכונות יקרות ערך. מתוך 3,470 קטרים ב-1914, נותרו רק 81 פעילים; 46 מתוך 51 מפעלי פלדה נהרסו, מתוכם 26 נהרסו כליל; למעלה מ-100 אלף בתים נהרסו, כמו גם יותר מ-300 אלף דונם של אדמה חקלאית.

את השחרור בנובמבר ודצמבר 1918 ליוו גלים של אלימות עממית: חלונות ראווה נופצו, גברים הוטרדו וראשיהן של נשים גולחו. הממשלה הגיבה באמצעות ענישה על סיוע לאויב בין השנים 1919–1921. היו גם רגשות שהתעוררו במדינה בעקבות הכיבוש; יצרנים שסגרו את עסקיהם במהלך המלחמה תקפו את אלו שהמשיכו לעבוד, ועיתונאים קראו להחרים את העיתונים שהגישו את עצמם לצנזורה הגרמנית. בשנת 1918 נקלעה בלגיה להשלכות של הכיבוש הגרמני, בעיות שהתגלו אצל מדינות רבות אחרות אחרי מלחמת העולם השנייה.

למרות כל הבעיות שהתעוררו, בלגיה התאוששה באופן מהיר למדי. היא אירחה את אולימפיאדת אנטוורפן כבר ב-1920. בשנת 1921 היא חתמה על איחוד מכסים עם לוקסמבורג.

עד שנת 1936 הייתה בלגיה בברית עם בריטניה וצרפת. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סירבה בלגיה לחבור לברית עם שתי המדינות.

הצבא הבלגי

רקע

לאחר שביתת הנשק שהביאה לסיום מלחמת העולם הראשונה, ביקשה ממשלת בלגיה לשוב לאסטרטגיה שאפיינה את בלגיה עד 1914. נעשה מאמץ מועט בלבד לרכוש טנקים וכלי טיס שישמשו את כוחות בלגיה, ובמקום זאת הוחלט לחזק את הביצורים בלייז' ובאנטוורפן. זאת על אף שהתגלה במהלך המלחמה כי הם בלתי יעילים על אף סיוע משמעותי מתותחנים וחיל רגלים. כן עבר צבא בלגיה סדרה של קיצוצים וירד מ-12 דיוויזיות (אוגדות) ב-1923 ל-4 בלבד ב-1926. בצבא שירתו לוחמים שגויסו לשירות סדיר למשך 13 חודשים בלבד, לאחריהם הצטרפו לכוחות המילואים. החל מחודש פברואר 1940 בראש הצבא עמד אוסקר מיכילס.

תחילת מלחמת העולם השנייה

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, יכול היה צבא בלגיה לגייס 22 אוגדות, בהן 1,338 קני ארטילריה, אך רק 10 טנקים מדגם AMC 35 . עם זאת, עמדו לרשות הצבא 200 משחיתי טנקים T-13 באלו היו קני 47 מ"מ וכן מקלע M1919 בראונינג. עוד היו ברשות בלגיה טנקים קלים מדגם T-15 ויקרס , שהוגדרו כמשוריינים, והיו בעלי מקלע ברוחב 13.2 מ"מ.

ב-25 באוגוסט 1939 החל בבלגיה גיוס, שהפך לפי הוראת המלך לאופולד השלישי לגיוס כללי ב-1 בספטמבר, במהלכו גויסו 600 אלף בלגים. עד מאי 1940 גדל צבא בלגיה ל-18 אוגדות חיל רגלים, שתי אוגדות Chasseurs Ardennais, ושתי אוגדות פרשים ממונעות. כן היו בידי הצבא שני גדודי נ"מ וארבעה גדודי ארטילריה. לצבא היה מחסור בשריון ובכלי נשק.

חיל הים הבלגי שב לפעול בשנת 1939. לאחר כניעת בלגיה, רוב צי הסוחר הבלגי הצליח לחמוק מהכיבוש הגרמני. על פי ההסכם בין חיל הים המלכותי הבלגי לבין בריטניה, צי זה על 3,350 אנשי צוותו הועמד לרשותה של בריטניה במהלך כל ימי המלחמה.

תקופת הנייטרליות

לאחר הנזק שנגרם לבלגיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, דעת הקהל נטתה בבירור נגד מלחמה נוספת, והרצון להשתתף בכל סכסוך אירופי עתידי היה נמוך. באוקטובר 1936 הודיע לאופולד השלישי כי בלגיה תישאר נייטרלית בכל מקרה של מלחמה אפשרית כחלק ממה שכינה "מדיניות העצמאות" (Politique d'Indépendance). לשם כך עשתה ממשלת בלגיה מאמץ להרחיק עצמה מהברית עם בריטניה וצרפת; היא ביטלה את הסכם ההגנה שנחתם עם צרפת ב-1920, חזרה בה מהסכמי לוקרנו וקיבלה ערובה לנייטרליות מגרמניה הנאצית בשנת 1937.

ממשלת גרמניה סבורה כי הפגיעה בחסינותה של בלגיה וביושרתה היא אינטרס של מעצמות המערב. היא מאשרת את קביעתה כי בשום פנים ואופן היא לא תפגע בחסינותה או ביושרתה וכי בכל עת תכבד את שטחה של בלגיה...

— הערבות של גרמניה לניטרליות של בלגיה, 13 באוקטובר1937

במהלך תקופה זו התארגן צבא בלגיה מחדש ככוח מגן בלעדי והחל בבנייה ותהליך מודרניזציה של הביצורים ברחבי המדינה, במיוחד באזור לייז' הסמוכה לגבול גרמניה.

עם הכרזת המלחמה מצד בריטניה וצרפת על גרמניה בספטמבר 1939, פתחה ממשלת בלגיה בתוכנית חימוש, שחיזקה את ההגנות על ידי יצירת קו K-W שחיבר את אנטוורפן עם הדרום לאורך נהר דייל, מאחורי המבצר המרכזי בלייז'

פלישת גרמניה לבלגיה

ערך מורחב – הקרב על בלגיה

עם פלישת גרמניה לפולין, החלה בלגיה בגיוס כללי, תוך שהיא שומרת על נייטרליות. בשנת 1940 הגיע צבא בלגיה לממדים של 600 עד 650 אלף חיילים (כ-20% מאוכלוסיית בלגיה הגברים באותה תקופה), מה שהפך אותו לגדול פי ארבעה מחיל המשלוח הבריטי וגדול פי שניים מצבא הולנד באותה עת.

ב-9 במאי 1940 רמז הציר הבלגי בברלין לממונים עליו כי נראה שהגרמנים יפתחו בהתקפה למחרת היום.

מהלך הלחימה

10 במאי: הפצצות הלופטוואפה

ב-10 במאי בשעה 00:10 התגלו ראשוני החיילים הגרמניים על הגבול הבלגי. בשעה 01:30 הוכרז על מצב חירום במדינה, וכוחות הצבא הבלגיים מיהרו להתפרס בעמדותיהם. בבוקר 10 במאי 1940 החלו בעלות הברית לפעול בהתאם לתוכנית דייל, וצבאותיהן החלו להתקדם לכיוון העורף הבלגי, בטענה כי ממשלת בלגיה ביקשה את עזרתן.

על פי תוכנית המבצע הגרמנית, הלופטוואפה היה אמור להוביל את הלחימה בארצות השפלה. המשימה הראשונה שלו הייתה להשתלט על השדה האווירי הבלגי. למרות עליונות מספרית של 1,375 כלי טיס, מתוכם 957 בשירות פעיל, המבצע זכה להצלחה מוגבלת ביומו הראשון. התקיפות האוויריות החלו בשעה 04:00 בבוקר, ויעדיהן כללו שדות תעופה ומרכזי תקשורת. התקיפות השפיעו במידה ניכרת על חיל האוויר הבלגי, לו היו ב-17 במאי 179 כלי טיס בלבד.

10–11 במאי: הקרבות בגבול

המנצחים במצודת אבן אמאל: הפלשמייגר בפיקודו של וולטר קוך

האסטרטגים הגרמנים הבינו שעל מנת להשלים את כיבוש בלגיה, עליהם לכבוש את מצודת אבן אמאל, ולשם כך הכינו תוכניות מדויקות, שהובילו לכיבוש קל ומהיר של המצודה. הקרב על המצודה היה הראשון בו הופעלו כוחות מוצנחים (פאלשירמייגר). בתחילת הקרב נחת כוח משימה ראשוני באמצעות דאונים על גג המבנה, ופוצץ את כיפת הבטון באמצעות מטענים חלולים, בהם השתמשו כדי להשמיד או לנטרל את ה"כיפות" בהן הותקנו תותחים. אל מול עמדות המקלעים השתמשו הצנחנים בלהביורים. הבלגים הצליחו להשמיד את אחד הגשרים, ובכך מנעו את מעבר הכוחות הגרמנים, אך גם מעבר תגבורות להגנת המצודה. בקרב שלאחר מכן גבר חיל הרגלים הגרמני על מגני דיוויזיית הרגלים ה-7 של הקורפוס הבלגי ה-1 בתוך 24 שעות. קו ההגנה הבלגי המרכזי נפרץ והגרמנים עברו אותו במהירות. יתרה מזאת, הגרמנים הצליחו להקים ראשי גשר על תעלת אלברט עוד בטרם הבריטים הספיקו להגיע למקום כעבור 48 שעות. ההתקדמות הביאה לתנועת יחידת ציידי הארדנים דרומה בהוראת מפקדם, מותירים מאחוריהם את המז והורסים כמה גשרים בנסיגתם.

התקפות מוטסות גרמניות בוצעו עוד קודם לכן בלוקסמבורג בה עברו חמישה נתיבים שהובילו למרכז בלגיה. התקיפה, שבוצעה בידי 125 מתנדבים מדיוויזיית הרגלים ה-34, תחת פיקודו של ונר הדריך, בוצעה באמצעות טיסה ב-Fieseler Fi 156. היא עלתה במחיר 30 הרוגים ואובדן חמישה כלי טיס. עם הפריצה למצודה, דיוויזיות הרגלים הבלגיות ה-4 וה-7 נאלצו להתמודד עם האפשרות של קרב בתנאי שטח. הדיוויזיה ה-7, באמצעות רגימנט הגרנדירים ה-2 וה-18 וכן רגימנט הקרבינרים ה-2 נאבקו לשמור על עמדותיהם ולבלום את הגרמנים על הגדה המערבית. במקביל, היחידות הטקטיות הבלגיות פתחו בקרב במסר נקודות. בנקודה מסוימת, הן נחלו הצלחה כשהשתלטו מחדש על אחד הגשרים ופוצצו אותו. ביתר הנקודות הצליחו הגרמנים להדוף את הבלגים ולבסס ראשי גשרים.

חיילים גרמנים מגיעים לאיפון–מלמדי, אזור גבול בלגי שסופח על ידי בלגיה לאחר חוזה ורסאי

התקפה שלישית ופחות נודעת, בשם מבצע ניווי, התנהלה גם כן ב-10 במאי בדרום בלגיה. משימת התקיפה הייתה להנחית שתי פלוגות של הרגימנט ה-3 של דיוויזיית גרוסדויטשלנד באמצעות Fi 156 בניווס ו-ווירטי שבדרום המדינה, מתוך מטרה לפנות דרך לדיוויזיות הפאנצר הראשונה והשנייה שהתקדמו דרך הארדנים. התוכנית המקורית השתמשה ביונקרס Ju 52 ככלי טיס, אך בשל היכולת של ה-Fi 156 לנחות במסלול שאורכו 27 מטרים, התבצע שימוש נרחב בכלי זה. מטרות המבצע היו:

1. לנתק את קווי התקשורת הבלגיים בקווי נפשטי–באסטונייה ונפשטי–מרטלן (נפשטי היא העיר הגדולה בדרום בלגיה).
2. למנוע נתיב גישה לתגבורות מאזור נפשטי.
3. להקל על כיבוש עמדות הפילבוקס ועל ההתקדמות ולהפעיל לחץ מהעורף על קו העמדות שהיו פרוסות לאורך הגבול.

הרגלים הגרמנים נבלמו על ידי כמה פטרולים בלגיים מצוידים במשוריינים מדגם T-15. כמה התקפות בלגיות באגף המרכז נהדפו, ביניהן התקפה של דיוויזיית ציידי הארדנים ה-1; אך ללא תמיכה, מאוחר יותר נתקלו הגרמנים בהתקפות במרכז שנערכו על ידי כוחות מדיוויזיית הפרשים הצרפתית ה-5, ששיגר מפקד הדיוויזיה, גנרל שארל הונציגר מהארמייה השנייה, שהייתה בעלת עוצמת אש "מסיבית". הגרמנים אולצו לסגת, אך גם הצרפתים לא הצליחו במיוחד כשלא הצליחו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים, לאחר שנתקלו במחסום מזויף. בבוקר המחרת, דיוויזיית הפאנצר השנייה חצתה את האזור והמשימה הושלמה. מהזווית הגרמנית המבצע עיכב יותר מאשר סייע לקורפוס הפאנצר בפיקודו של היינץ גודריאן. הרגימנט חסם את הדרכים וכנגד כל הסיכויים מנע מתגבורות צרפתיות להגיע לגבול בלגיה–צרפת–לוקסמבורג וגם הרס את קווי התקשורת הבלגיים, ומנע מפיקוד השדה הבלגי לתקשר עם היחידות שעל הגבול. כתוצאה מכך לא קיבלו החיילים את הפקודה לסגת והמשיכו בחילופי אש עזים עם הגרמנים, תוך שהם מאטים את התקדמותם.

כישלון הכוחות הבלגיים והצרפתיים להחזיק בפרצה שבארדנים היה הרסני. הבלגים נסוגו עם פלישת הכוחות הראשונים והרסו וחסמו דרכים שסייעו להארמייה הצרפתית השנייה לנוע צפונה לנאמור ואואי. כשהם לא נתקלים בהתנגדות, ניקו הטכנאים הגרמנים את הדרך ממכשולים ללא הפרעות. העיכוב שגרמו הרגלים הקלים של הארדנים הוכח כשולי בקרב בודן, והסתכם בעיכוב דיוויזיית הפאנצר הראשונה למשך שמונה שעות בלבד. קרב זה היה תוצר של הנתק בתקשורת הבלגית, והיה מנוגד לכוונותיו המבצעיות של צבא בלגיה.

חיילים בריטים חוצים את גבול בלגיה–צרפת במוסרון, 10 במאי

בינתיים, בגזרה הבלגית המרכזית, לאחר שנכשלו בניסיונם להשיב את קו החזית לקדמותו, ניסו הבלגים לפוצץ את הגשרים והעמדות שכבשו הגרמנים בשלמותן והחזיקו בהן עד 11 במאי. תשעה מפציצי פיירי באטל הבלגים לוו בידי שישה מטוסי גלוסטר גלדיאטור תקפו את גשרי תעלת אלברט. מן הצד הגרמני, מטוסי מסרשמיט Bf 109 הפילו ארבעה גלדיאטורים ושישה מטוסי פיירי באטל, ופגעו קשות בשלושת הנותרים. עקב הסכנה, שמונה מטוסי פיאט CR 42 פונו מברוסטם לגרימברגן, אולם שבעה גלדיאטורים ויתר ההוקר הוריקנים הבלגיים הושמדו בבסיסים בוושן ולה קולוט בידי מפציצי היינקל He 111. בחזרה לגשרים, חיל האוויר המלכותי הבריטי סייע בהפצצת הגשרים; הבריטים שיגרו מטוסי בריסטול בלנהיים מטייסות 110 ו-21 – הטייסת הראשונה שאיבדה שני מטוסים. הטייסת סבלה מנזק שנגרם לרוב המפציצים שלה כתוצאה מאש נגד מטוסים מסיבית. בנוסף, חיל האוויר הצרפתי שלח סיוע בדמות מפציצי ליאור אה אוליבייר LeO 45. שלוו בידי 18 מטוסי קרב מדגם מוראן-סולנייה M.S. 406. המבצע נכשל והצרפתים איבדו מפציץ וארבעה מטוסי קרב. באותה עת, איבדה טייסת 114 הבריטית שישה מטוסים כשהמטוס הגרמני דורניר Do 17 תקף את המנחת שלהם. מטוס באטל נוסף אבד לטייסת 150 בהפצצה אחרת.

המבצעים הגרמנים באגף האווירי המרכזי הובלו על ידי טייסת 26 הגרמנית תחת פיקודו של האנס-הוגו וויט. למרות ההצלחה של טייסות הקרב הגרמניות, קרבות האוויר לא היו במעמד צד אחד. בבוקר 11 במאי עשרה מטוסי יונקרס Ju 87 שיורטו בעת שתקפו כוחות בלגיים בנאמור–דננט, על אף נוכחותה של טייסת 27 ו-51. אף על פי כן, דיווחו הגרמנים על היחלשות בהתנגדות בעלות הברית במרחב האווירי בצפון בלגיה ב-13 במאי.

במהלך ליל 11 במאי, דיוויזיית הרגלים השלישית תחת פיקודו של גנרל ברנרד לו מונטגומרי הגיעו לעמדות על נהר דייל בלוון. כשזו אכן הגיעה לעמדות, דיוויזיית הרגלים ה-10 הבלגית, שכבשה אותן, התבלבלה בזיהוי וטעתה לחשוב כי מדובר בצנחנים גרמנים והחלה לירות על החיילים הבריטים. הבלגים סירבו לוותר, אך מונטגומרי טען כי עשה את הדרך לאחר שהציב עצמו מתחת לפיקוד הבלגי, בידיעה כי כאשר הגרמנים יתקרבו, הבלגים ייסוגו.

מפקד הקורפוס השני, אלן ברוק, תמך בשיתוף פעולה עם הבלגים. הוא ערך פגישה עם המלך לאופולד, וחש כי ניתן להגיע להסכמות. במהלך הפגישה, נכנס שלישו הצבאי של המלך, ואן אוברסטרטן והודיע כי דיוויזיית הרגלים הבלגית ה-10 לא תוכל לזוז ממקומה. במקום זאת, הציע, הבריטים ינועו דרומה ויותירו את בריסל נקייה מכוחות זרים. בתגובה אמר ברוק כי הדיוויזיה הבלגית ממוקמת בצדו הלא נכון של קו גמלין וחשופה. לאחר חילופי דברים אלו נענה המלך לבקשת שלישו ורמטכ"ל צבא בלגיה. ברוק מצא את אוברסטרטן כאדם בור בכל הקשור לסיטואציה ולהיערכות חיל המשלוח הבריטי. עוד קרה, שבהינתן העובדה שכעת האגף השמאלי הבריטי נסמך על הבלגים, החלו הבריטים לפקפק ביכולות הצבאיות של שותפיהם. לבעלות הברית היו עוד סיבות להתלונן על אופן הגנת האנטי-טנקים הבלגית. ימים בודדים לפני ההתקפה, הפיקוד העליון הבריטי גילה כי הבלגים מיקמו את ההגנה שלהם נגד טנקים מרחק מספר מיילים ממזרח לדייל במעבר נאמור–פרוץ.

לאחר שהחזיקו בגדה המערבית של תעלת אלברט למשך כ-36 שעות, נסוגו דיוויזיות הרגלים הבלגיות הרביעית והשביעית. כיבוש מצודת אבן–אמאל אפשר לגרמנים לפרוץ דרך לארמיית הפאנצר השישית. על כן עמדו בפני הבלגים שתי אפשרויות: לסגת או להיות מוקפים על ידי הגרמנים. בהתקדמותם, עקפו הגרמנים את טונגרן, וכעת היו יכולים לנוע במהירות לנאמור ובכך לאיים על כל העמדות בתעלת אלברט ולייז'. בנסיבות אלו, שתי הדיוויזיות נסוגו. בערב 11 במאי, הפיקוד הבלגי הסיג גם את כוחותיו בקו נאמור–פרוץ. ביום המחרת, הארמייה הצרפתית הראשונה הגיעה לגמבלו, בין וובר ונאמור, על מנת לסתום את הפרצה בהגנה שהייתה במקום. זהו אזור מישורי ונטול עמדות מחופרות.

הארמייה הצרפתית השביעית שלחמה באגף הצפוני של החזית הבלגית, הגנה על ברוז', גנט ואוסטנדה והייתה אחראית על נמלי התעלה, התקדמה במהירות לכיוון הולנד. היא הגיעה לברדה ההולנדית ב-11 במאי, אולם הצנחנים הגרמנים כבר השתלטו על מחוז מרדיק וכן על הגשר של נמל דייפ, מדרום לרוטרדם והפכו את האפשרות לחיבור עם הצבא ההולנדי לבלתי אפשרית. במקביל צבא הולנד נסוג לרוטרדם ואמסטרדם. הארמייה הצרפתית פנתה מזרחה ופגשה את דיוויזיית הפאנצר התשיעית 20 קילומטרים מזרחה לברדה, בטילבורך. הקרב הסתיים בנסיגה צרפתית לאנטוורפן, רבות בזכות תקיפות הלופטוואפה. הנסיגה סייעה לבסוף בהגנה על אנטוורפן. לאחר מכן נתן הלופטוואפה עדיפות לתקיפת חוד החנית של הארמייה הצרפתית השביעית בהולנד ככל שזו איימה על ראש הגשר במדריק. טייסות המפציצים (Kampfgeschwader) הגרמניות מספר 40 ו-54 נתמכו במשימתן זו על ידי מטוסי יונקרס Ju 87 מקורפוס האוויר השמיני וסייעו להסיג את הכוח הצרפתי. עם זאת, עקב הנסיגה, החשש מתגבורות של בעלות הברית שיגיעו לאנטוורפן אילץ את הלופטוואפה להקצות משאבים לכיסוי אווירי של שפך נהר סכלדה. כנף ההפצצה 30 הגרמנית הפציצה והטביעה שתי ספינות תותחים ושלוש משחתות הולנדיות וגרמה לנזקים קשים לשתי משחתות של הצי הבריטי. למרות ההישגים הנאים שהשיגו ההפצצות, באופן כללי הייתה להן השפעה מוגבלת.

12–14 במאי: הקרבות במרכז בלגיה

אזרחים בלגים בורחים מערבה מפני התקדמות הצבא הגרמני, 12 במאי 1940

במהלך הלילה שבין 11–12 במאי, עסקו הבלגים בכל כוחם בנסיגה לקו דייל שהיה מחופה על ידי הריסות עמדות משמר עורפי משני צידי טונגרן. בבוקר 12 במאי, נפגשו המלך ליאופולד השלישי, גנרל ואן אוברסטרטן, אדואר דאלאדיה, גנרל ז'וזף ז'ורז' (מפקד קבוצת הארמיות הראשונה של בעלות הברית, שכללה בתוכה גם את חיל המשלוח הבריטי, הארמייה הצרפתית הראשונה, השנייה, השביעית והתשיעית), גנרל גסטון ביוט (מתאם הארמיות של בעלות הברית) וגנרל הנרי פאונול (רמטכ"ל הכוח של גורט, מפקד חיל המשלוח הבריטי) לוועידה צבאית בסמוך למונס. במהלך הוועידה הוסכם שצבא בלגיה יאייש את קו אנטוורפן–לוון, שעה שבעלות בריתה האחרות ייטלו על עצמן את האחריות להגנה על צפון ודרום המדינה.

הקורפוס הבלגי השלישי, יחד עם יחידת ציידי הארדנים הראשונה וכן דיוויזיות הרגלים השנייה והשלישית החלו לסגת מהביצורים בסמוך ללייז' מחשש שיכותרו. גדוד אחד, גדוד מצודת לייז' נותר מאחור לשבש את התקשורת הגרמנית. בנוסף, הכוחות ששהו במצודת נאמור, שאוישה על ידי דיוויזיית הרגלים החמישית של הקורפוס השישי ויחידת ציידי הארדנים השנייה יחד עם דיוויזיית הרגלים הצרפתית ה-12, נלחמו במטרה לעכב את ההתקדמות הגרמנית, לצד ביצוע פעולות הריסה רבות והמשך ההחזקה במצודה. הבלגים ביצעו את המשימה העצמאית היחידה שהוטלה עליהם במהלך המערכה: החזיקו בקו תעלת אלברט–לייז' עד שכוחות בעלות הברית יפגשו כוחות ידידותיים נוספים ויכבשו את קו נאמור–אנטוורפן–ז'יווה. חיילים בלגים לחמו ככוחות מאספים, שעה שיחידות בלגיות אחרות שכבר היו בקו דייל פעלו לארגן עמדות הגנה טובות יותר במערך לוון–אנטוורפן. בבוקר הנסיגה לקו ההגנה העיקרי, שנתמכו כעת על ידי הארמיות הבריטיות והצרפתיות, המלך לאופולד פרסם את ההודעה הבאה מתוך כוונה להעלות את המורל בקרב החיילים הבלגים:

”חיילים,
הצבא הבלגי שהותקף באופן ברוטלי במתקפת פתע שאין דומה לה, שמתמודד עם כוחות שמצוידים היטב ובעלי היתרון של חיל אוויר אימתני, ביצע במשך שלושה ימים פעולות קשות שהצלחתן חשובה ביותר לכלל המערכה ותוצאות המלחמה. מבצעים אלו דורשים מאיתנו – חיילים וגברים כאחד – מאמץ בלתי רגיל, מתמיד ביום ובלילה, על אף המורל המתוח לקצה למראה ההרס שיצר הפולש חסר הרחמים. ככל שהניסיון יהיה קשה יותר, כך תעברו אותו באופן אבירי. עמדתנו משתפרת מדי שעה; השורות שלנו נסגרות. בימים הקריטיים שעוברים עלינו, תקבצו את כל האנרגיות שלכם, תבצעו כל הקרבה, כדי לעקור את הפלישה. בדיוק כפי שעשו בקרב על האיזר ב-1914, גם עכשיו הכוחות הבריטים והצרפתים סומכים עליכם: הבטיחות והכבוד של המדינה שלנו נמצא בידיכם.
לאופולד.”

טנקים מדגם פאנצר סימן 2 במערב בלגיה, מאי 1940

עבור בעלות הברית, הכישלון הבלגי בהחזקת הגבולות המזרחיים (הייתה הערכה שניתן להחזיק שם במשך שבועיים), היה אכזבה. פיקוד בעלות הברית ביקש להימנע ממערכה ניידת ללא הגנות נייחות חזקות והייתה תקווה שההתנגדות הבלגית תימשך די זמן עד שיוקם קו הגנה. עם זאת, הפוגה נוצרה בדייל ב-11 במאי, מה שאפשר לבעלות הברית להיכנס לעמדות עד ההתקפה הגדולה שנפתחה למחרת. פרשים של בעלות הברית נכנסו לעמדות והחי"ר והתותחנים הגיעו לאט יותר לחזית באמצעות רכבת. אף על פי שלא הייתה מודעת לכך, קבוצת הארמיות הראשונה יחד עם צבא בלגיה עלתה בכמות על הארמייה השישית של ולטר פון רייכנאו.

בבוקר 12 במאי, בניסיון להרגיע את הלחץ הבלגי וגם בשל הצורך, ערכו חילות האוויר של בריטניה וצרפת מספר תקיפות אוויריות נגד הכוחות הגרמנים במאסטריכט והגשרים שעל נהר המז בניסיון למנוע מהגרמנים לשעוט לתוך בלגיה. מאז 10 במאי ערכו בעלות הברית 74 גיחות. ההפצצות נחלו כישלון; ב-12 במאי, 11 מתוך 18 מפציצי בריז'יט 693 יורטו, ואילו כוח המפציצים של חיל האוויר המלכותי הצטמק מ-135 מפציצים ב-10 במאי ל-72 בלבד ב-12 במאי. ביממה שלאחר מכן נדחו משימות הפצצה בשל חששות מהמטוסים וההגנה האווירית של הגרמנים שהרתיעו מפני פעולה.

קשה לקבוע את תוצאות ההפצצות. באחד המסמכים שנכתבו בלופטוואפה נכתב: "הפעילות הנמרצת של מטוסי האויב בזמן הסיורים מסוכלת במקרים מסוימים". מצד בעלות הברית, לא הוענקה הגנה הולמת למפציצים של חיל האוויר המלכותי שתקפו כוחות גרמניים, ומתוך 23 מפציצים 4 לא חזרו. גם בקרב מטוסי הקרב הבריטים הייתה ירידה; מתוך 109 מטוסי פיירי באטל ובריסטול בלנהיים שהשתתפו בתקיפות, 45 הופלו. ירידה חדה זו הביאה להחלטה ב-15 במאי על צמצום משמעותי של הפעילות בשעות היום. עדויות אלו עומדות בסתירה למסמכי הקורפוס הגרמני ה-19. ביומן המלחמה של הקורפוס מ-14 במאי נכתב: "השלמת העבודה על הגשר הצבאי בדונצ'רי טרם בוצעה עקב אש ארטילריה חזקה והפצצות בנקודת הבנייה... במשך היום נאלצו שלוש הדיוויזיות לסבול תקיפות אוויריות ממושכות – במיוחד בנקודות החצייה והגשרים. ההגנה האווירית שלנו לקויה. בקשות [לתגבור ההגנה האווירית] עדיין לא נענו". על כל פנים, נראה כי ההפצצות פגעו בשני הצדדים, כשהאחד איבד מטוסים בקצב מסחרר והשני נפגע במידה מסוימת ביכולתו להתקדם.

הקרב החמור ביותר שהתפתח ב-12 במאי היה הקרב על האנוט שנמשך עד 14 במאי. בזמן שקבוצת הארמיות הגרמנית A התקדמה בארדנים הבלגים, הארמייה השישית של קבוצת הארמיות B פתחה במתקפה לעבר הפער בגמלו. לפער זה הייתה חשיבות במישור הבלגי, והוא היה נטול קו הגנה בלגי. הוא נמתח מקו דייל מוובר שבצפון לנאמור בדרום, ואורכו היה בין 20 ל-30 ק"מ. לאחר שתקפה את הבליטה של מאסטריכט, הביסה את ההגנות בלייז' והביאה לנסיגת הקורפוס הבלגי הראשון, קורפוס הפאנצר הממונע ה-16 בפיקוד אריך הפנר פתח בהתקפה שפורשה בטעות על ידי הצרפתים כהתקפה הראשית.

הפער הוגן על ידי הארמייה הצרפתית הראשונה, שש אוגדות עלית וכוחות נוספים. התכנית המבצעית שלהם קבעה שיש לעכב את הכוחות הגרמניים ככל הניתן עד שעיקר הכוח של הארמייה הצרפתית הראשונה תגיע ותתחפר. שני הצדדים התנגשו ב-12 במאי ליד האנוט. במהלך הקרב הצליחו הגרמנים לתקשר באמצעות מכשירי הרדיו וכך הצליחו להפתיע ולשנות את הנקודות בהן היה עיקר המאמץ המלחמתי. כמו כן הגרמנים היו מיומנים בהפעלת טקטיקות לחימה משולבות, בעוד הצרפתים לחמו בשיטות של מלחמת העולם הראשונה. כמו כן לא היו בטנקים הצרפתיים מכשירי קשר, כך שהמפקדים נאלצו לצאת בכל פעם מהטנק כדי להעביר ולקבל הוראות. הגרמנים הצליחו לכתר כמה גדודים צרפתים כבר בבוקר הקרב, על אף נחיתות מסוימת בציוד. עם זאת, היום נגמר בניצחון צרפתי, מאחר שהגרמנים לא הצליחו להתקדם. על אף הניצחון, הצרפתים שסיימו את משימתם החלו לסגת.

כעת רדף הפנר אחר הכוחות הנסוגים. בשל היעדר הזמן, הוא לא חיכה שכוחות הרגלים שלו ידביקו אותו. במקום זאת, הוא קיווה להמשיך לדחוף את הצרפתים ולא לתת להם זמן לבנות מערכי הגנה חדשים. במהלך המרדף נתקל הפאנצר הגרמני בצרפתים נסוגים וגרם להם לאבדות כבדות. המרדף גם גרם לתותחנים הצרפתים להיקלע למצבים של חילופי אש ידידותית מפאת היעדר המרחק. לבסוף הצרפתים הצליחו לגרום לגרמנים להסתער חזיתית ולאבד מהמומנטום שלהם. המרדף נעצר ב-14 במאי. על אף שסבלו מתהפוכות טקטיות רבות, הצליחו הגרמנים להסיט את עיקר המאמץ מהארדנים.

15–21 במאי: התקפת הנגד והנסיגה לחוף

תותחנים גרמנים עם תותח נגד טנקים במערב בלגיה, 1940

בבוקר 15 במאי הצליחה קבוצת הארמיות A הגרמנית את הגנות בעלות הברית בסדאן ולפרוץ עד לתעלת למאנש. בשלב זה שקלו בעלות הברית נסיגה. הנסיגה חולקה לשלושה שלבים עיקריים. הראשון, בליל 16–17 במאי ייסוגו הכוחות לנהר הסן, בליל 17–18 במאי לנהר דנדרה ובליל 18–19 במאי לנהר סכלדה. הבלגים לא ששו לסגת מבריסל ולוון, בשל העובדה שקו דייל המשיך להחזיק מעמד מול ההתקפות הגרמניות. עם זאת, הצבא הבלגי נאלץ להתחיל לסגת ב-16 במאי כדי להימנע מאיגוף הכוחות הדרומיים שלו על ידי הגרמנים המתקדמים דרך הארדנים הצרפתיים וגמלו. עם זאת, היו בטוחים הבלגים שאלמלא התמוטטות הארמייה הצרפתית השנייה בסדאן היו יכולים הבלגים לרסן את ההתקדמות הגרמנית בסיוע הארמייה הצרפתית השביעית והארמיות הבריטיות בקו KW.

הסיטואציה אליה נקלעו אילצה את הבריטים והצרפתים לנטוש את קו אנטוורפן–נאמור על העמדות המבוצרות שלו לטובת עמדות מאולתרות אחרי נהר סכלדה מבלי להתמודד עם התנגדות של ממש. בדרום, גנרל אשייה דפונטיין מהקורפוס הבלגי השביעי מאזורי נאמור ולייז', ואילו בצפון נע הצבא הבלגי לאנטוורפן לאחר כניעת ההולנדים ב-15 במאי, אך לאחר מכן הוטל עליו לתמוך בארמייה הראשונה בצרפת. במרכז, הצבא הבלגי וחיל המשלוח הבריטי לא סבלו מלחץ גרמני רב. ב-15 במאי הכוח היחיד שפעל באמת היה בסמוך ללוון שהוחזקה על ידי הדיוויזיה הבריטית השלישית. חיל המשלוח הבריטי לא נסוג במהירות לסכלדה.

טנק בלגי מדגם רנו ACG1 בקרב על אנטוורפן, 19 במאי 1940

לאחר נסיגת הצבא הצרפתי מהגזרה הצפונית נותרו הבלגים לבדם לשמור על אנטוורפן. הבלגים הצליחו להגן בהצלחה על חלקה הצפוני של העיר, ועיכבו את הרגלים הגרמנים בעת שהחלו לסגת מאנטוורפן ב-16 במאי. העיר נפלה לידי הגרמנים ב-18/19 במאי, על אף התנגדות בלגית עיקשת. בין 18 ל-23 במאי החלו להגיע הודעות על מפלות בלגיות בכל רחבי המדינה.

בין 16 ו-17 במאי נסוגו הבריטים והצרפתים אל מאחורי תעלת בריסל-סכלדה, בזמן שגודל כוחות בעלות הברית בבלגיה הצטמצם בשל העברת כוחות רבים לארדנים. הקורפוס הבלגי הראשון וכן הקורפוס הבלגי החמישי גם כן נסוגו למה שכינו הבלגים ראש הגשר של גנט, בסמוך לנהר סכלדה. לעומתם, קורפוס הארטילריה הבלגי וכן כוח הרגלים התומך שלו ניצחו את ההתקפות של הארמייה ה-18 ובהודעה שנתקבלה מלונדון הכירו הבריטים ב"ארמייה הבלגית שתרמה ותורמת משמעותית למערכת ההגנה שמתנהלת עכשיו". אף על פי כן, בשלב זה היו הבלגים בנחיתות מספרית באזור בריסל והממשלה נאלצה לעקור לאוסטנד. בריסל נכבשה על ידי הגרמנים למחרת, ב-17 במאי. למחרת, מפקד הקורפוס הגרמני ה-16, אריך הפנר הורה להעביר את דיוויזיות הפאנצר השלישית והרביעית לפיקוד קבוצת ארמיות A שהבקיעה דרך הארדנים. הפקודה הותירה את דיוויזיית הפאנצר התשיעית כחלק מארמייה ה-18 כדיוויזיה הממונעת היחידה בחזית בלגיה.

ב-19 במאי היו הגרמנים מרחק שעות ספורות מהגעה לחופי תעלת למאנש. באותו יום גילה גורט, מפקד חיל המשלוח הבריטי, כי לא היו בידי הצרפתים כל תוכנית או עתודה להמשך הלחימה, והחזיקו בתקווה שיצליחו לבלום את הגרמנים מלהגיע לתעלה. הוא היה מודאג מכך שהארמייה הצרפתית הראשונה על האגף הדרומי שלה תצטמצם לכמות קטנה ולא מסודרת, וחשש כי הכוחות הגרמניים הממונעים יופיעו באראס או פרון, עד שיגיעו לתעלה בבולון-סור-מר, קאלה או באגף הבריטי. עמדות הגרמנים בבלגיה גרמו לסכנה מוחשית עד כדי חשיבה בחיל המשלוח הבריטי לזנוח את הבלגים ולסגת לאוסטנד, ברוז' או דנקרק. האחרון מרוחק כ-10 קילומטרים מצידו הצרפתי של הגבול בין צרפת ובלגיה.

ההצעות בחיל המשלוח הבריטי לנסיגה מהיבשת נדחו על ידי קבינט המלחמה וכן על ידי המטה הכללי, ששיגר את גנרל אדמונד איירונסייד כדי להודיע למפקד חיל המשלוח גורט כי עליו להוביל מערכה לדרום-מערב "חרף כל ההתנגדות" כדי להתחבר ל"עיקר הכוח הצרפתי" בדרום (שעה שעיקר הכוח הצרפתי היה דווקא בצפון).בתגובה אמר גורט כי התקפה שכזו היא בלתי אפשרית. הצבא הבלגי נתבקש לנהוג לפי התוכנית, או לבחור שהצי המלכותי יפנה את כל היחידות שניתן. בהמשך החליט הקבינט הבריטי כי על אף ש"המערכה בסום" התנהלה בהצלחה, כמה יחידות עדיין צריכות להתפנות, ועל כן הורה לאדמירל ברטרם רמזי לכנס מספר גדול של כלי שיט. זה היה אות הפתיחה למבצע דינמו.

דעת הבלגים באשר למערכה התקפית כלשהי הובהרו על ידי לאופולד, הוא היה מודאג מכך שהצבא הבלגי לא היה יכול להוביל התקפה, מפאת מחסור בטנקים ומטוסים; משאבים אלו הוקדשו כולם להגנה. המלך גם ציין את העובדה שבשטח שנותר בידי הצבא הבלגי, יש די מזון לשבועיים בלבד, וכן לא ציפה שחיל המשלוח יסכן את עמדותיו על מנת לשמור על קשר עם הצבא הבלגי, והזהיר את הבריטים שאם יתעקשו על ההתקפה בדרום, הבלגים יותשו והצבא יתמוטט. העזרה הטובה ביותר שהציע הייתה סיוע בהקמת ראש גשר בין דנקרק ונמלי התעלה הבלגיים. רצון הפיקוד הבריטי התקבל לבסוף. מפקד חיל המשלוח גורט אישר השתתפות של שני גדודי רגלים וכן הגדוד המשוריין היחיד בחיל בהתקפה, שעל אף הצלחות טקטיות, לא הצליחה להבקיע את ההגנה הגרמנית בקרב על אראס ב-21 במאי.

לאחר הכישלון, התבקשו הבלגים לשוב לנהר יסר ולהגן על האגף השמאלי של בעלות הברית וכן על אזורי העורף. יועצו של מהלך, גנרל אוברסטרטן, אמר שמהלך שכזה אינו בר ביצוע ויוביל להתפוררות הצבא. תוכנית אחרת להתקפה חזיתית הועלתה גם היא. הצרפתים ביקשו מהבלגים לסגת ללייה ומהבריטים לסגת לגבול צרפת בין הלואין ומלד, ועל הבלגים היה להפקיד את קו החזית בידי כוחות חיל המשלוח ולהרחיב את תחומי האחריות שלהם כדי לאפשר לכוחות נוספים של החיל להשתתף בהתקפה. בנוסף, על הארמייה הראשונה הצרפתית היה לשחרר שתי מחלקות באגף הימני. הבלגים לא מיהרו לתמוך בתוכנית מאחר שהיא הייתה מובילה להפקרת כל בלגיה פרט לחלק קטן ממנה. כמו כן, זו הייתה משימה טכנית כבירה שהיה לוקח זמן רב להשלים.

בשלב זה, הגיעו הבלגים והבריטים למסקנה כי הצרפתים נוצחו וצבאותיהם בכיס שבגבול בלגיה-צרפת ייהרסו לחלוטין אם לא תינקט פעולה. הבריטים, בנפרד, לאחר שאיבדו את אמונם ביתר בני הברית, החלו לעסוק בהישרדות חיל המשלוח.

22–28 במאי: קרבות ההגנה האחרונים

מפת התקדמות הגרמנים אל התעלה לאחר 21 במאי

החזית הבלגית בבוקר 22 במאי השתרעה לאורך כ-90 קילומטרים מהצפון לדרום, החל מחיל הפרשים הבלגי שריסן את התקדמותו בטרנאוזן. זה לצד זה מוקמו הקורפוסים הבלגיים השני, הרביעי, החמישי, השישי והשביעי, לצד שני קורפוסי עתודה שהגנו על החוף. כוחות אלו החזיקו במידה רבה את החזית שעה שחיל המשלוח והכוחות הצרפתים נסוגו מערבה כדי להגן על דנקרק שהייתה חשופה להתקפה גרמנית ב-22 במאי. באותו יום ביקר בחזית ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ולחץ על הצבאות הצרפתיים והבריטיים לפרוץ מצפון-מזרח. הוא הניח שהבלגים יוכלו לתמוך באגף הימני של ההתקפה, והעביר לגורט את ההודעה הבאה:

1. הצבא הבלגי צריך לסגת לקו האיזר ולעמוד שם, הסכרים נפתחים.
2. על הצבא הבריטי והארמייה הצרפתית הראשונה לתקוף דרום-מערבה לעבר באפום וקמברי ככל המוקדם, נראה שמחר, עם שמונה דיוויזיות וקורפוס הפרשים הבלגי מימין לבריטים.

ההוראה התעלמה מהעובדה שצבא בלגיה לא יכול היה לסגת לאיזר, והסיכוי שהפרשים הבלגים יצטרפו להתקפה היה קלוש. לעומת זאת, התוכנית לנסיגת הבלגים הייתה סבירה; נחל יסר הקיף את דנקרק ממזרח ומדרום, ואילו תעלת לה בסיה הייתה במערב. טבעת יסר הייתה מקצרת דרמטית את תחומי הפעילות של הצבא הבלגי, ומפקירה חלקים נוספים מבלגיה והקטנה נוספת של השטח החופשי.

חיילים בלגים צופים בפליטים בלגים בורחים מאזורי הקרבות

ב-23 במאי ניסו הצרפתים לנהל סדרת התקפות נגד קו ההגנה הגרמני בציר ארדנים-קאלה, אך לא נחלו הצלחות ניכרות. בתוך כך, בחזית הבלגית, הבלגים נסוגו והגרמנים כבשו את טרנאוזן וגנט באותו יום. הבלגים גם התקשו בהעברת האספקה שלהם. במקביל, באוויר, הלופטוואפה היה בעל עליונות אווירית והפך את חיי היומיום למסוכנים מבחינה לוגיסטית. ניתן היה לבקש סיוע אווירי רק באופן אלחוטי, ואילו חיל האוויר המלכותי פעל מבסיסים בדרום אנגליה שהקשו על התקשורת. עם זאת, צ'רצ'יל ומקסים וייגאן, ראש המטה הכללי החדש של צרפת במקום מוריס גמלאן, היו עדיין נחושים לפרוץ את הקו הגרמני ולחלץ את הכוחות לכיוון דרום. הכוונה הזו הדהימה את לאופולד, ששמע על כך ב-24 במאי. כמו כן, החל להיפתח טריז בין הבריטים והבלגים בין איפר למן שאיים על כל שנותר מהחזית הבלגית. הבלגים לא יכולים היו להגן על כך; הדבר היה מותח את הקווים שלהם יותר מדי. בשל כך, הורה גורט ללא כל התייעצות לשתי מחלקות חי"ר לסגור את הטריז ולעצור כל פעולה התקפית בכיוון דרום.

בשעות אחר הצהריים של 24 במאי הורה פון בוק, מפקד קבוצת ארמיות B לארבע דיוויזיות מהארמייה השישית בפיקודו של ולטר פון רייכנאו להצטרף להתקפה נגד הקורפוס הרביעי הבלגי באזור קורטרייק כחלק מהקרב על ליס. הגרמנים הצליחו, חרף התנגדות עזה, לחצות את הנהר בשעות הלילה ולחדור בעומק 1600 מטר ברוחב של כ-21 אלף מטר, והצליחו לבסס ראש גשר. אף על פי כן, הבלגים הצליחו להסב לגרמנים אבדות רבות וכמה תבוסות טקטיות. כך למשל ארבע מחלקות בלגיות הצליחו לשבות 200 חיילים גרמנים. עם זאת, הארטילריה וחיל הרגלים הבלגי נפגעו בשל התקפות הלופטוואפה שהביאו להפסד. לאחר מעשה האשימו הבלגים את הבריטים והצרפתים על שלא העניקו הגנה אווירית מספקת. ראש הגשר הגרמני חשף את האגף המזרחי של הכוחות הדרומיים לסכנה חמורה, ועל כן שוגרו כמה יחידות של דיוויזיית החי"ר השלישית הבריטית כהגנה מאולתרת.

נקודה קריטית בתוכנית וייגאן הייתה נסיגת הכוחות הבריטים והצרפתים שהביאו למתיחת יתר של הצבא הבלגי, מה שהיווה אחד הסיבות העיקריות להתמוטטותו. הצבא נאלץ להגן על כל השטחים שהוגנו על ידי חיל המשלוח הבריטי כדי שהאחרון יוכל להתמקד בהתקפה. התמוטטות שכזו הייתה יכולה להביא לנפילת נמלי התעלה ובכך לכיתור. הפיקוד העליון הבלגי קיים לפחות חמש פניות לבריטים כדי שיתקפו את האגף השמאלי הפגיע של הגרמנים שבין סכלדה ולייה כדי למנוע אסון.

התקפה שכזו לא התרחשה. בהמשך הגיעו עתודות גרמניות לחיזוק הטריז (מנן–איפר), וכמעט וניתקו את הבלגים מהבריטים. שלוש מחלקות פרשים הצליחו לסכל את הניסיונות הגרמניים לנצל את הטריז, אך המצב המשיך להיות קריטי. ב-26 במאי החל באופן רשמי מבצע דינמו, במהלכו אמורים היו להתפנות כוחות גדולים לבריטניה. עד אותה עת הצליח הצי המלכותי לפנות 28 אלף חיילים שאינם לוחמים. בשלב זה נותרו רק אוסטנד, דנקרק וזברוז' הנמלים היחידים שאפשר להשתמש בהם לצורך הפינוי. במקביל, התקדמות הארמייה הגרמנית ה-14 הבטיחה שאוסטנד לא תישאר חופשית לעוד זמן רב. במערב, קבוצת ארמיות A הגרמנית הגיעה לדנקרק, מרחק של רק 6.4 קילומטרים ממרכזה בבוקר 27 במאי, ונכנס לטווח האש של הארטילריה.

ב-27 במאי היה המצב שונה לחלוטין מזה שהיה 24 שעות קודם לכן. הצבא הבלגי נאלץ לעזוב את קו לייה ב-26 במאי וערים נוספות במרכז ומערב קו לייה, נפלו. במזרח, הגרמנים הגיעו לפרוורי ברוז' וכבשו את בסיס חיל האוויר הבלגי ארסל. במערב, קו מנן–איפר נפרץ בקורטרייק והבלגים כדי לסייע הגנות אנטי–טנקים בקו איפר-פשנדל-רוסליר. כמו כן, במערב, אולץ חיל המשלוח הבריטי לסגת צפונית לליל קצת מעבר לגבול צרפת וכעת נוצרה סכנה ליצירת טריז בין החיל לבין האגף הדרומי הבלגי. סכנה זו הייתה חמורה מאחר שהתקדמות גרמנית לדנקרק פירושה אובדן נמל העיר. הבריטים נסוגו לנמל ב-26 במאי. בכך הם השאירו את הארמייה הצרפתית הראשונה ליד ליל חשופה.

הלחימה ב-26/27 במאי הביאה את צבא בלגיה אל סף התמוטטות. הבלגים עדיין החזיקו בקו רוסליר-איפר במערב, קו ברוז'-טילט במזרח. עם זאת, ב-27 במאי חזית המרכז נפלה בגזרת איג'ם-טילט. כעת לא היה כוח שעמד בדרכם של הגרמנים לכבוש את אוסטנד וברוז' במזרח או נמלי ניופורט ולה פן, עמוק בעורף בעלות הברית. בשלב זה הבלגים כבר כמעט מיצו את כל אמצעי ההתנגדות הזמינים. התפוררות הצבא הבלגי והחזית הביאו להאשמות מצד הבריטים. עם זאת, במציאות, הבלגים החזיקו מעמד לאחר נסיגות בריטיות. אחת הדוגמות היא ההשתלטות על קו סכלדה, בו הבלגים הקלו על דיוויזיית החי"ר הבריטית ה-44 ואפשרו להם לסגת. למרות זאת, גורט, ובמידה רבה יותר הנרי פאונול, הביעו תרעומת על החלטת לאופולד, מלך בלגיה, על החלטתו להיכנע ב-28 במאי, בטענה כי הוא חותר תחת המאמץ המלחמתי. כשנשאל אם יש לפנות בלגים, דווח כי פאונול ענה "לא אכפת לנו מה יקרה לבלגים".

כניעת בלגיה

בסוף המערכה, הצבא הבלגי נמתח מצזאן דרומה למנן לאורך נהר לייה, וכן ממנן מערבה לברוז', כך שלא נותרו לו כל עתודות. בזירת האוויר, למעט סיוע מצומצם של חיל האוויר המלכותי, הלופטוואפה שלט ללא עוררין בשמי בלגיה, והבלגים דיווחו על תקיפות שגרמו לנפגעים כל העת. בשלב זה לא נותר גם כל מכשול גאוגרפי בין הבלגים והגרמנים; נסיגה הייתה בלתי אפשרית, זאת בשל העובדה שהלופטוואפה החריב את רוב קווי הרכבת לדנקרק, למעט שלוש. גם הצירים שנותרו היו בלתי עבירים מאחר שלא היה ספק שהלופטוואפה יגרום לאבדות כבדות. בינתיים, בחזית, אספקת המים, הגז והחשמל נותקה, תעלות יובשו ושימשו למזבלות לכל התחמושת ושאריות המזון. כמו כן, הכוחות בחזית הגנו על שטח מצומצם למדי, 1,700 קמ"ר בלבד, ובו היה בלבול בין הצבא והאזרחים, שמנו כעת רק שלושה מיליון בשטחי בלגיה החופשית. בנסיבות אלו ראו הבלגים את המצב כנטול מוצא; ב-27 במאי ביקש המלך לאופולד שביתת נשק.

באותו יום שלח צ'רצ'יל תשדורת לקצין הקישור הבריטי לבלגיה, רוג'ר קיז, ובה הבהיר את עמדתו בנוגע לבקשת שביתת הנשק: ”שגרירות בלגיה כאן משערת כתוצאה מהחלטת המלך להישאר במדינה בכך שהוא רואה את המלחמה כאבודה וכי הוא מעוניין בשלום נפרד. כדי להימנע מכך, הורכבה ממשלה בלגית חדשה בגלות. גם אם הצבא הבלגי צריך להניח את נשקו, עדיין ישנם 200 אלף בלגים בגיל שירות צבאי בצרפת, ומשאבים גדולים יותר ממה שהיו לבלגיה ב-1914. בהחלטתו הנוכחית מחלק המלך את האומה ומעביר אותה להגנתו של היטלר. אנא העבר שיקולים אלה למלך והבע בפניו את ההשלכות הרות האסון לבעלות הברית ולבלגיה בהחלטתו הנוכחית”.

הצי המלכותי פינה במהלך הלילה את המטה הכללי במידלקרק וסיינט-אנדרס, מזרחית לברוז'. לאופולד השלישי, ואמו המלכה האם אליזבת, נשארו בבלגיה וסבלו חמש שנות שבי. בתגובה לעצת ממשלתו להקמת ממשלה בגלות, אמר לאופולד "החלטתי להישאר. התכלית של בעלות הברית אבודה." ב-28 במאי בשעה 04:00 נכנסה הכניעה לתוקף. ההפרות שלה הלכו והתעצמו בקרב הבריטים והצרפתים שטענו כי הבלגים בגדו בהם. בפריז, ראש ממשלת צרפת פול ריינו הוקיע את כניעת לאופולד וראש ממשלת בלגיה איבר פיירלו, ואמר כי לאופולד נקט בצעד בניגוד לעצת הממשלה. כתוצאה מכך, המלך לא נמצא עוד בעמדה בה הוא שולט וכי הממשלה הבלגית שבגלות שהייתה בפריז (ולאחר נפילת צרפת עברה ללונדון) תמשיך במלחמה. הקבילה העיקרית כלפי הבלגים הייתה על כך שהם לא שלחו התרעה מוקדמת על מצבם הקשה. טענה זו הייתה ברובה לא מוצדקת; בעלות הברית ידעו והודו בחשאי כבר ב-25 במאי כי הבלגים נמצאים על סף קריסה.

תגובת צ'רצ'יל והבריטים הייתה מאופקת באופן רשמי. זאת בשל הקמפיין ההגנתי הבלגי החזק שהוצג לקבינט הבריטי על ידי סר רוג'ר קיז ב-28 במאי. לעומתם, התייחסו השרים הצרפתים והבלגים להחלטתו של לאופולד כבוגדנית, אם כי הם לא הכירו את השתלשלות האירועים האמיתית: לאופולד לא חתם על הסכם להקמת ממשלה משותפת עם גרמניה, אלא על כניעה ללא תנאי כמפקד העליון של הכוחות הבלגים.

אבדות

חיילים גרמנים עורמים נשק בלגי בברוז' לאחר הכניעה

דו"חות הנפגעים כוללים את כלל האבדות במהלך המערכה בין 10 עד 28 במאי 1940, שבחלקן לא ידועות במלואן.

בלגיה

• הרוגים: 6,093 הרוגים
• פצועים: 15,850
• נעדרים: 500
• שבויים: 200 אלף (מתוכם 2,000 מתו בשבי)

צרפת

האבדות המדויקות של הצרפתים במהלך המערכה בבלגיה לא ידועות, אך ידועות האבדות הצרפתיות במהלך המערכה כולה מ-10 במאי עד 22 ביוני, עם כניעת צרפת:

• הרוגים: 90 אלף
• פצועים: 200 אלף

הממלכה המאוחדת

במקרה של הממלכה המאוחדת, האבדות המדויקות בבלגיה לבדה לא ידועות, אם כי ידוע מספר האבדות במהלך המערכה כולה מ-10 במאי עד 22 ביוני:

• הרוגים, פצועים ושבויים: 68 אלף

גרמניה הנאצית

• הרוגים: 10,232
• נעדרים: 8,463
• פצועים: 42,500

הכיבוש הגרמני

הכיבוש הגרמני בבלגיה החל ב-28 במאי 1940 עם כניעת בלגיה, ונמשך עד שחרור בלגיה בין ספטמבר 1944 עד פברואר 1945. זוהי הפעם השנייה בתוך פחות מ-30 שנה בה כבשה גרמניה את בלגיה.

החיים תחת הכיבוש הגרמני

עובד כפייה בלגי במפעל חברת סימנס, ברלין, אוגוסט 1943

במהלך תקופת הכיבוש הגרמני, הונהג בבלגיה משטר צבאי, בתחילה בראשות גנרל אלכסנדר פון פלקנהאוזן ואגרט רידר עד יולי 1944, כשהרייכקומיסר יוזף גרו החליף אותם עד השחרור. ממשלת גרמניה פיצתה על עלויות הכיבוש הצבאי במיסים על האוכלוסייה, תוך שהיא דורשת גם מס "עלויות כיבוש חיצוניות" (ידוע גם בשם "חיוב אנטי-בולשביקי") לתמיכה במבצעים במקומות אחרים. בסך הכל, בלגיה נאלצה לשלם כמעט שני שלישים מהתוצר הלאומי שלה בשל מיסים וחיובים אלו, נתון שווה ערך ל-5.7 רייכסמארק.

בדומה לכל המדינות הכבושות באירופה, גם בבלגיה התנהל משטר קיצוב קפדני במזון, דלק, וביגוד. על אף ההקצבה המחמירה, המזון שהאזרחים היו זכאים להם לא היו זמינים תמיד; בשל משטר זה הפך השוק השחור לנפוץ, וסיפק מזון באופן לא-חוקי לאלו שיכלו לשלם את המחירים הגבוהים. השליטה הקפדנית במדינה הייתה קיימת גם בתחומים אחרים, ובהם המדיה, שהוגבלה מאוד על ידי השלטון. עם זאת, מכירותיהם של עיתונים ששיתפו פעולה עם השלטון והצנזורה נותרו גבוהות, לצד מספר רב של עיתונים מחתרתיים שהתפרסמו בחשאי גם כן, למשל, העיתון המחתרתי "לה ליברה בלגיה" הגיע לתפוצה של 30 אלף קוראים.

מפציץ של חיל האוויר המלכותי בשמי העיירה סנט וית' שבארדנים, 1944

במהלך כיבושה הפכה בלגיה ליעד הפצצות מטוסי בעלות הברית, ובעיקר מחילות האוויר האמריקאי והבריטי. פעילות זו הביאה למספר גבוה של אבדות בקרב התושבים במקרים בהם פספסו המפציצים את מטרותיהם ופגעו באזורים מיושבים. לדוגמה, בגיחה שנערכה באפריל 1943 נגד מפעלי חברת מינרבה בעיירה הבלגית מורטסל (בסמוך לאנטוורפן), רק שתיים מהפצצות שהוטלו על ידי מטוסי ה-B-17 של חיל האוויר השמיני האמריקאי פגעו ביעדן. יתר ה-24 טון פצצות שהוטלו נפל על חלקים מיושבים בעיירה, והביא למותם של 936 בלגים ו-1,600 פצועים בתוך שמונה דקות בלבד. מדיניות ההפצצות של בעלות הברית גונתה על ידי דמויות מובילות שונות בבלגיה.

כ-375 אלף בלגים לקחו חלק בתוכניות העבודה של גרמניה במהלך המלחמה בתחומי התעשייה והחקלאות. על אף שלפני תחילת הגיוס ב-1941 נרשמו 180 אלף בלגים, רובם גויסו לאחר מכן ועבדו בעבודות כפייה.

לצד עובדי הכפייה, כ-200 אלף שבויי מלחמה בלגים מ-1940 הועברו גם כן לגרמניה. רובם הפכו לעובדי כפייה וקיבלו שכר זעום. כ-80 אלף אסירים (רובם פלמים) הוחזרו לבלגיה בין 1940 ל-1941, אולם רבים אחרים נותרו בשבי עד סוף המלחמה. פעמים רבות הם הוחזקו בתנאים ירודים מאוד ולפי ההערכות כ-2,000 מהם מתו בתקופה זו.

שיתוף הפעולה

כרזת גיוס עם הסיסמה "בוא אלינו!" במטרה לעודד גיוס ללגיון הוולוני

במהלך תקופת הכיבוש הגרמני, מול ההתנגדות המחתרתית לגרמנים, היו גם רבים ששיתפו פעולה עם הכוחות הזרים במדינה. עוד טרם המלחמה, וביתר שאת במהלכה, היו הן בפלנדריה ובוולוניה ארגונים פרו-נאצים, המשמעותיים שבהם היו דה-ולאג, ורדינסאו בוולוניה, האגודה הלאומית הפלמית (VNV) בפלנדריה והתנועה הקתולית רקסיזם שפעלה בשטחי ולוניה. כל אחת מהתנועות הללו פעלה בנפרד על פי האידאולוגיה הייחודית לה, וקיימה פעילות פרלמנטרית ועיתונות עצמאית. ארגונים אלה היוו גם גורם יעיל בעידוד הבלגים להתגייס לוורמאכט. בניגוד לאופי הגרמני של דה-ולאג., האגודה הפלמית נטתה לכיוון פלמי בדלני, אף שמסר זה לא היה ליבת הפעילות שלה. במאבק בין כלל התנועות, האגודה הפלמית ודה-ולאג היו בולטות.

בכלליות, הממשל הבלגי התנהל באופן כנוע ושיתף פעולה במידה רבה עם הכוחות הגרמניים. בדו"ח משנת 2007 שנכתב על ידי מכון מחקר בלגי נכתבה מסקנה כי בלגיה הציעה את "שיתוף הפעולה הממוסד המקסימלי". במחקר זה נכתב גם על שיתוף הפעולה בדרגים גבוהים בפלנדריה כחלק מהניסיון להשתלבות ב"סדר גרמני-פלמי חדש". במקרה אחר, נכתב על בריסל ולייז' כי הן "נותרו [בדרך כלל] פטריוטיות ועיונות באופן מכריע נגד גרמניה". במחקר נכתב גם כי רשויות רבות בבלגיה שיתפו פעולה במדיניות גירוש היהודים מהמדינה.

שתי יחידות של הוואפן אס אס, הלגיון הפלמי והלגיון הוולוני הורכבו מחיילים בלגים במהלך תקופת הכיבוש. לאון דגרל, מייסד המפלגה הרקסיסטית, שירת כמפקד הלגיון הוולוני שנלחם נגד ברית המועצות בחזית המזרחית. בסך הכל, כ-15 אלף בלגים לחמו לצד גרמניה בחזית המזרחית; במהלך קרב קורסון-צ'רקאסי ב-1944 הלגיון הוולוני כמעט הושמד לחלוטין.

לאחר המלחמה, כ-400 אלף בלגים נחקרו בחשד לשיתוף פעולה עם הגרמנים. מתוכם, כ-56 אלף הועמדו לדין. מתוכם, הרוב קיבלו עונשי מאסר, וכמה מאות מהם הוצאו להורג.

ההתנגדות

שני חברים בתנועת ההתנגדות הבלגית לצד חייל קנדי בשחרור בלגיה, 1944

מול שיתוף הפעולה מצד ארגונים שונים בבלגיה, הייתה גם תנועת התנגדות שהורכבה מתומכים מכל רחבי המדינה. עם זאת, התנועה הייתה מפולגת מאוד והייתה מוגבלת לאזורים מסוימים. הממשלה הגולה של בלגיה הצליחה להוביל רק כמה מהקבוצות בתנועה כמו הפרטיזנים הבלגים, אך גם לקבוצות אלו היו אידאולוגיות פוליטיות שונות. חלק מהקבוצות היו בצד השמאלי הרדיקלי כמו קבוצת הפרטיזנים הקומוניסטים, לצד קבוצות ימניות קיצוניות כמו התנועה הלאומית הרויאליסטית והארמייה החשאית שתמכה בפאשיזם.

ההתנגדות לכיבוש הגרמני התבטאה בעיקר בסיוע לחיילי בעלות הברית להימלט מהשבי בעת שמטוסם נפל בשטחי בלגיה, והוקמו מספר קווים שסייעו במאמץ הזה; לדוגמה, קו קומט שסייע בפינוים של 700 אנשי בעלות הברית לגיברלטר. הקו כלל מספר בתים בטוחים ברחבי בלגיה. לחיילי בעלות הברית ניתנו בגדים אזרחיים עם הגעתם לבית ולעיתים קרובות הם הועברו מבית לבית למשפחות שתמכו בתנועת ההתנגדות. כמו כן הוענקו להם מסמכים מזויפים והם הובלו לטריטוריה נייטרלית או שהוחזקה על ידי בעלות הברית.

כמו במדינות אחרות באירופה, בוצעו גם מבצעי חבלה בנכסי הצבא והכלכלה של הגרמנים, כשקווי הרכבת והגשרים היו מטרות נפוצות. הפעילות של קבוצת סטודנטים קטנה שנקראה Group G והייתה חסרת אידאולוגיה פוליטית ברורה עלתה לבדה לגרמנים בכ-10 מיליון שעות עבודה לתיקון הנזקים שנגרמו מפעולותיה. התקפות ישירות על ריכוזי צבא ומתקנים צבאיים היו שכיחות פחות, אולם לפי אחת ההערכות, מספר החיילים הגרמנים שנהרגו על ידי תנועת ההתנגדות הבלגית ב-1941 היה גבוה יותר מאשר בכל רחבי צרפת באותה שנה.

ביחסה ליהודים ולצוענים, תנועת הרזיסטאנס סייעה להצילם ומנעה את גירושם למחנות ההשמדה, כך למשל בוצעה ב-19 באפריל 1943 פעולת המילוט היחידה מרכבת שילוחים במהלך השואה בנסיעתה של הטרנספורט העשרים. במהלך פעולה זו הצליחו להימלט מהרכבת 231 איש. נוסף על כך, רבים בבלגיה הסתירו אסירים פוליטיים ויהודים מפני הנאצים, ולפי יד ושם יש במדינה 1,751 חסידי אומות העולם. לצד מאמצי ההסתרה של יהודים ואחרים, תנועת ההתנגדות כללה גם שכבת התנגדות בעצימות נמוכה, לדוגמה ביוני 1941 סירבה מועצת העיר של בריסל לספק טלאי צהוב ליהודים בקרבה.

ההתנגדות לכיבוש הגרמני הביאה לתגובת נגד מצד הגרמנים, ולעיתים קרובות בוצעו במדינה פעולות תגמול. למשל, באוגוסט 1944 נהרגו 20 אזרחי בלגיה על ידי כוחות התנועה הרקסיסטית שנקמו על תקיפה של פוליטיקאי מהתנועה במהלך הטבח בקורסל.

תחת SIS בשטח הכבוש פעלו מספר רשתות ריגול. רשת Service Clarence כללה כ-1,500 פעילים לרבות אלברט ואן דן ברג שקיבל הכרה כחסיד אומות העולם.

שואת יהודי בלגיה

ערך מורחב – שואת יהודי בלגיה

טרום מלחמת העולם השנייה התגוררו בבלגיה בין 65 ל-70 אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה של 8 מיליון איש. רבים מהם מצאו במדינה מקלט לאחר שעזבו את מקומות מגוריהם הקודמים בעיקר במזרח אירופה, והחל מ-1933 גם בגרמניה, והתגוררו בעיקר בבריסל ואנטוורפן. דבר זה הותיר רק 6% מהם אזרחים בלגים.

תחת הנהגתו של אגרט רידר שהיה אחראי על ענייני היהודים בבלגיה, מאוקטובר 1940 החלו להיחקק חוקים נגד היהודים. הראשון שבהם, שהגדיר את זהות היהודים במדינה, וקבע כי אסור ליהודים לשמש בתפקידי רפואה, עריכת דין, הוראה ומנהל. עד 1943 נחקקו 18 חוקים שהפלו את היהודים. בשנת 1941 התרחשו מספר פוגרומים נגד היהודים בעיקר באנטוורפן והוחרמו נכסים בבעלות יהודית. במאי 1942 חויבו כל היהודים בבלגיה להסתובב עם טלאי צהוב.

החל מיוני 1942, במסגרת הפתרון הסופי נצטוו יהודים המתגוררים בבלגיה להתייצב במחנה המעבר מכלן. מי שלא עשה זאת באופן עצמאי נשלח לשם על ידי המשטרה. בין אוגוסט 1942 ליולי 1944 יצאו מבלגיה בסך הכל 26 רכבות ועליהן 25 אלף יהודים, וכן 350 צוענים למזרח אירופה. רובם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, לצד אלו שנשלחו לברגן-בלזן וויטל.

מתוך 25 אלף יהודים שגורשו מבלגיה, למעלה מ-24 אלף נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. פחות מ-1,000 מהם עדיין היו בחיים כשבעלות הברית שחררו את המחנות.

מבצר ברנדונק, ליד מכלן, שימש את הנאצים למעצר וחקירה של יהודים, אסירים פוליטיים וחברי המחתרת. מבין 3,500 אסירים בין 1940 עד 1944, 1,733 מתו. במחנה המעבר מתו כ-300 איש, כשלפחות 98 מהם מתו מרעב או עינויים.

בלגיה החופשית

ממשלת בלגיה בגלות

לאחר התבוסה, רבים בצבא ומכל רחבי בלגיה ברחו לבריטניה והצטרפו למהגרים בלגים שעזבו לבריטניה ולקנדה לפני המלחמה וייסדו את צבא בלגיה החופשית. ממשלת בלגיה, שכללה שרים קתולים, סוציאליסטים וליברלים בהובלתו של ראש הממשלה איבר פיירלו עברה בתחילה לפריז, ולאחר תבוסת צרפת ללונדון יחד עם ממשלות ממדינות אחרות שנכבשו על ידי הנאצים (כמו הולנד ולוקסמבורג), שם היה מקום מושבה עד שחרור בלגיה ב-1944.

הממשלה הגולה התיימרה לייצג את כל אזרחי בלגיה, ובהובלת שר החוץ הבלגי פול-אנרי ספאק היא הצהירה כי "כל שנותר מבלגיה החוקית והחופשית, כל שרשאי לדבר בשמה, נמצא בלונדון".

ב-21 ביוני, שעה שממשלת בלגיה עדיין הייתה בצרפת, שר הבריאות הבלגי, מרסל-אנרי ג'ספאר ביקר בלונדון. ג'ספאר האמין כי הממשלה מנסה לדון על כניעה לגרמניה, והיה נחוש בדעתו למנוע זאת. הוא ערך שיחות עם שארל דה גול וב-23 ביוני נאם ברדיו של ה-BBC, בו הודיע על ייסוד ממשלה חדשה בראשותו שתמשיך להילחם. נאומו ספג גינוי מצד ממשלת בלגיה שבפריז ולא זכה לגיבוי מצד שגריר בלגיה בלונדון. ג'ספאר, יחד עם קאמיל הויסמנס ואחרים שנמנו על "מורדי לונדון", הקימו את הממשלה ב-5 ביולי1940. עם זאת, הם לא זכו להכרה מצד הבריטים.

האתגר שהציבה הממשלה החדשה הניעה את ממשלת פיירלו לפעולה. בו ביום הקמת הממשלה החדשה, הגיע שר המושבות הבלגי מטעם פיירלו ללונדון. כשר הבלגי היחיד בעל הסמכות החוקית, הוא הצליח להקים ממשלה של שניים יחד עם קמיל גוט באופן זמני. השניים חיכו עד שפיירלו ופול-אנרי ספאק יגיעו מספרד, שם היו עצורים. הם הגיעו ב-22 באוקטובר והעניקו לממשלה הרשמית את הלגיטימציה של ראש הממשלה האחרון שנבחר בבלגיה. בדצמבר 1940 הבריטים הכירו בממשלת פיירלו כנציגתה החוקית של בלגיה.

צבא בלגיה החופשית

ערך מורחב – צבא בלגיה החופשית

בריאיון לרדיו צרפתי קרא פיירלו לייסוד צבא שימשיך מהגלות את המלחמה: ”עם אותו אומץ נעורים שהשיב לקריאת הממשלה, יחד עם האלמנטים של צבא בלגיה בצרפת ובריטניה, צבא חדש יגויס ויאורגן. הוא ילחם בקווים של בעלי בריתנו... כל הכוחות שברשותנו יושמו בשירות המטרה שהפכה לשלנו... זה חשוב להבטיח באופן מיידי ומוחשי את הסולידריות של הכוחות שהעניקו לנו את תמיכתם” (פיירלו, בריאיון לרדיו צרפתי, 28 במאי 1940)

בשנת 1944 מנו כוחות בלגיה החופשית בממלכה המאוחדת כ-4,500 חיילים. החיילים הבלגים שירתו במסגרת הבריגדה הבלגית העצמאית (שכללה גם חיילי ארטילריה מלוקסמבורג) בפיקודו של ז'אן-בפטיסט פירון. הבריגדה השתתפה בפלישה לנורמנדי ובקרבות בצרפת והולנד עד שחרור בלגיה.

לצד הבריגדה הבלגית, היו בלגים ששירתו ביחידות בריטיות מיוחדות במהלך המלחמה, כמו קומנדו מספר 10 שלחמה בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה ובמבצע התאהבות. שירות האוויר המיוחד החמישי הורכב מבלגים בלבד והיה הכוח הראשון של בעלות הברית שנכנס לבלגיה בספטמבר 1944.

לאורך המלחמה שירתו בחיל האוויר המלכותי 400 טייסים בלגים, בשתי טייסות בלגיות ייעודיות, וסייעו בהפצצות באירופה. שתי הטייסות רשמו הישגים מכובדים במהלך שירותן. בסך הכל, 1,200 בלגים שירתו בחיל האוויר המלכותי בטייסות השונות.

בלגים שירתו גם בזירה הימית, כששתי קורבטות וקבוצת שולות מוקשים הופעלו על ידי חיילים בלגים באוקיינוס האטלנטי. עד 1943, 350 בלגים שירתו כמלחים בכלי שיט אלו.

קונגו הבלגית

ערך מורחב – קונגו הבלגית

על אף כיבוש בלגיה, קונגו הבלגית נותרה נאמנה לממשלת בלגיה שבגלות ותרמה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של בעלות הברית.

חיילים מקונגו לקחו חלק במערכה במזרח אפריקה נגד האיטלקים במזרח אפריקה האיטלקית, וסייעו בכיבושה, תוך שהם סופגים כ-500 נפגעים. בנוסף, 13 אלף חיילים קונגולזיים שירתו תחת פיקוד בריטי בניגריה, וכן קבוצות קטנות של חיילים שירתו גם במזרח התיכון ובבורמה. בסך הכול, שירתו כ-40 אלף איש לצד בעלות הברית. עם זאת, הייתה קיימת הפרדה גזעית ונאסר על חיילים שחורים להיות קצינים.

במהלך המלחמה נערכו פעמיים בשנים 1941 ו-1944 שביתות בעיירות ברחבי קונגו במחאה על הלחץ העודף שהפעילו הרשויות על העובדים. המחאות דוכאו על ידי כוחות צבא, לעיתים קרובות באלימות.

מעבר לחיילים מקונגו ששירתו בקרב צבאות בעלות הברית, הייתה קונגו נכס כלכלי חשוב. משאב הזהב שהיה זמין בקונגו תרם כ-28.5 מיליון דולר למאמץ המלחמתי, וייצוא הגומי והאורניום סיפק חומרי גלם חיוניים. מרבית האורניום שיוצא מקונגו היה בשימוש במהלך פרויקט מנהטן האמריקאי, ששימש לפיתוח פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי.

השחרור

משוריינים בריטים בגנט, 8 בספטמבר 1944

בלגיה שוחררה על ידי כוחות בעלות הברית בספטמבר 1944, שכללו כוחות בריטים, קנדים, אמריקאים וכן "בריגדת פירון" הבלגית. ב-3 בספטמבר 1944 שחרר המשמר הוולשי, שהיה חלק מדיוויזיית המשמר המשוריינת את בריסל. מיד אחרי השחרור, ערכו תושבי שכונת מרול הלוויה להיטלר לאות לעג.

במהלך השחרור, נמל אנטוורפן היה יעד חשוב מאחר שקווי האספקה של בעלות הברית נמתחו מאוד ועל כן נדרש נמל שיהיה קרוב לחזית. הארמייה השנייה הבריטית שחררה את אנטוורפן ב-6 בספטמבר תוך שהיא נעזרת בהתנגדות המקומית. על אף שהנמל אכן שוחרר, הוא לא היה שמיש עד שהמים שהקיפו אותו היו בטוחים לספינות משא. כך, הגרמנים הצליחו לעכב את השימוש בנמל עד קרב שפך הסכלדה בנובמבר.

אחיו של המלך לאופולד, הנסיך שארל, רוזן פלנדריה שכיהן כעוצר במקום המלך, המתין להחלטה האם המלך יחזור לכס המלוכה. כמו כן, בפברואר 1945 החליף אשיל ואן אקר את פיירלו כראש ממשלת בלגיה. בתקופה זו פורקה המחתרת מנשקה ורבים מחבריה התגייסו לצבא הבלגי ב-57 גדודים שונים. גדודים אלו שירתו במספר קרבות בחזית המערבית, ובסך הכל 100 אלף בלגים נלחמו בצבאות בעלות הברית עד הניצחון.

במהלך השחרור, הארמייה האמריקאית הראשונה בפיקודו של גנרל קורטני הודג'ס שחררה את דרום בריסל ומאסטריכט בתחילת ספטמבר. שעה ששני קורפוסים של הארמייה הראשונה נלחמו במקומות אחרים, הקורפוס השמיני של הארמייה היה אחראי על קטע ארוך בחזית מדרום לליאז' עד לוקסמבורג והארדנים. משמעות הפריסה הרחבה של הקורפוס הייתה שהקו הקדמי שלו היה פגיע.

אחרי מספר חודשים של רגיעה בחזית הבלגית, ב-16 בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים בקרב על הבליטה, במה שהפך למתקפה הגדולה האחרונה של הוורמאכט בחזית המערבית. מטרת המתקפה הייתה לכבוש את אנטוורפן ובכך להקשות על האספקה של בעלות הברית, אך ההתקדמות הגרמנית נעצרה לפני נהר המז, ובמהלך ששת השבועות הבאים שהיו קרים במיוחד, החלה נסיגה גרמנית. המתקפה גרמה להרס רב בבלגיה, ובמהלכה בתים רבים נהרסו והיו מקרים בהם חיילים גרמנים ירו באזרחים.

חיילים אמריקאים מהדיוויזיה ה-99 נכנסים לכפר הבלגי וירצפילד

גם לאחר נסיגת הגרמנים והשחרור המלא של בלגיה, היא המשיכה לסבול מהפצצות טילי V-1 ו-V-2 מסיבה לא ברורה. בסך הכל 2,342 טילים (1,610 טילי V-2, ו-732 טילי V-1) פגעו באזור אנטוורפן לבדה. במחקר שנערך אחרי המלחמה דווח כי כתוצאה מההפצצות נהרגו כ-5,000 איש ו-21 אלף נוספים נפצעו, רובם בליאז' ואנטוורפן.

בתקופה שאחרי שחרור המדינה התרחש גל תביעות של מי שנחשד בשיתוף פעולה בעת הכיבוש. בתקופה זו נחקרו 400 אלף בלגים בחשד לשיתוף פעולה, מתוכם 56 אלף הועמדו לדין. כמעט 250 מהם הוצאו להורג. לאון דגרל, שהועמד לדין, הצליח להימלט לספרד תחת שלטון פרנקו שם חי עד מותו ב-1994.

לאחר המלחמה

לוחית הנצחה ליהודים שנרצחו במהלך השואה בבלגיה, בריסל

אחרי הזוועות שעברה בלגיה במהלך המלחמה, בלגיה נטשה את העמדה הנייטרלית שאפיינה אותה לפני המלחמה לטובת שיתוף פעולה צבאי, כלכלי ופוליטי. בשנת 1949 בלגיה הצטרפה בלגיה לנאט"ו ושלחה כוחות במטרה לסייע לכוחות האו"ם במלחמת קוריאה ב-1950. בלגיה הייתה גם שחקנית מפתח במשא ומתן שנכשל להקמת קהילת ההגנה האירופית (EDC) בשנות ה-50. כמו כן, אחרי המלחמה בלגיה קיבלה שטח כיבוש בגרמניה סביב העיר קלן. החיילים הבלגים נשארו בעיר עד נסיגתם הסופית ב-2002.

במישור הכלכלי, בלגיה הצטרפה לאיחוד הכלכלי של הבנלוקס ב-1948 והייתה חברה מייסדת בקהילת הפחם והפלדה האירופית ב-1952. כמו כן, לאחר המלחמה, בין השנים 1944–1960 בלגיה חוותה התאוששות כלכלית מהירה שכונתה גם "הנס הבלגי", חלק מזה בזכות תוכנית מרשל.

בשנים שלאחר המלחמה בלגיה הייתה חלוקה באשר לחזרתו לשלטון של לאופולד השלישי. הקתולים, בעיקר בפלנדריה, תמכו בשובו לכס המלוכה, בעוד הסוציאליסטים בוולוניה ובריסל התנגדו לכך נחרצות. בעקבות שביתה כללית ומשאל עם שלא הביא להכרעה ברורה, לאופולד השלישי התפטר ואת כסאו תפס בנו בודואן בשנת 1950.

הנצחה

בעשורים שלאחר המלחמה הוקמו בכל רחבי המדינה מספר גדול של אנדרטאות לזכר החיילים הבלגים שנהרגו במהלכה. כיום, קיימות בבלגיה אנדרטאות ורחובות רבים המוקדשים לפוליטיקאים ומפקדים בקרב בעלות הברית ובכללם פרנקלין דלאנו רוזוולט נשיא ארצות הברית וברנרד לו מונטגומרי, מפקד בצבא הבריטי.

בדומה למדינות רבות אחרות, גם בבלגיה קיימות אגודות וטרנים רבות. כמו כן, קיימים ברחבי המדינה מוזיאונים שונים שמטרתם להנציח את מורשת המלחמה.

שואת יהודי בלגיה, במהלכה נרצחו כ-24 אלף יהודים, מונצחת על ידי אנדרטאות ומוזיאונים, והכלא במבצר ברנדונק פתוח לקהל מאז 1947. בנוסף, מאז עבר החוק לאיסור הכחשת שואה במדינה ב-1995, הכחשת השואה נחשבת לעבירה פלילית.

עם זאת, במאמצי ההנצחה חלקם של החיילים מקונגו הבלגית נזנח ברובו בעקבות מתן העצמאות לקונגו ב-1960. בכל אופן, בשנים האחרונות ניתן לראות שינוי מגמה עם תערוכות שמעלות את המודעות הציבורית לכך ועליית פרופיל הווטרנים מקונגו.

ראו גם

• בלגיה במלחמת העולם הראשונה
• הקרב על בלגיה
• המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בלגיה במלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף

• Total History, Battle of Belgium
• sprawiedliwi ,THE RIGHTEOUS IN BELGIUM