בסיס איתם

בסיס חיל האוויר איתם (כנף 25), היה בסיס הטיסה האחרון שהוקם בחצי האי סיני על ידי חיל האוויר הישראלי. הבסיס נחנך בדצמבר 1976.

בסיס חיל האוויר איתם
(סגור)

סמל בסיס חיל האוויר איתם סמל בסיס חיל האוויר איתם
נתוני השדה
קוד IATA ‏‏EGH‏ קוד ICAO ‏‏HEGR‏
סוג השדה	צבאי
תקופת הפעילות	1976–1981 (כ־5 שנים)
מפעיל	חיל האוויר הישראלי
עיר סמוכה	אל עריש
קואורדינטות	31°04′53″N 34°08′10″E
גובה מעל פני הים	99 מטר (324 רגל)
מסלולי טיסה
כיוון מגנטי אורך סוג מסלול רגל מטר 08/26 7,205 2,196 אספלט 17/35 3,999 1,219 אספלט
(למפת סיני מוגדלת)   אל-עריש אסמאעיליה שארם א-שייח' סואץ ג'בל קתרינה טאבה נואיבה אבו רודס נח'ל א-טור פורט סעיד ישראל ירדן ערב הסעודית הים התיכון ים סוף איתם (למפת סיני רגילה)   אל-עריש אסמאעיליה שארם א-שייח' סואץ ג'בל קתרינה טאבה נואיבה אבו רודס נח'ל א-טור פורט סעיד ישראל ירדן ערב הסעודית הים התיכון ים סוף איתם

לצד הבסיס שכנו מבני קבע עבור חיילי ומפקדי הבסיס, בו גרו עם משפחותיהם, מבנים שקיבלו את השם "מחנה נורית" שהיה חלק מחבל ימית.

חיל האוויר הפעיל בסיני באותה התקופה עוד שלושה בסיסים מרכזיים – אופיר, עציון ורפידים, שהקנו לצה"ל הגנה מרחבית על כל שטחו של חצי האי סיני.

היסטוריה

הבסיס מוּקם כ־19 ק"מ דרומית לעיר ימית ו־37 ק"מ מזרחית לאל עריש. נבנה כחלק מחשיבה אסטרטגית צבאית ישראלית, שאפיינה את שנות ה־70, שעל פיה אזור אל עריש יישאר בידי ישראל באופן קבע, גם במסגרת הסכמי שלום עתידיים. השטח היווה נקודה אסטרטגית, מכיוון שבמהלך מלחמות ישראל־מצרים השונות, היה אחד מנקודות העימות המרכזיות. בסופו של דבר, להבדיל מבסיסי הטיסה האחרים בסיני, לא השתתף בסיס איתם בלחימה מבצעית, ולא הוכיח את נחיצותו המבצעית.

בתחילה שימש הבסיס כבסיס־פריסה בלבד, שהפעיל מטוסי F-4 פנטום ומיראז', אך החל מאוקטובר 1976 הופעלה ממנו טייסת 253 ("טייסת הנגב") של מטוסי נשר ואחר כך מיראז' באורח קבע. במקביל לפעילותו הקבועה, המשיך הבסיס לשמש בסיס־פריסות.

בשנת 1979, עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים שבו הוסכם על פינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים, פונו הבסיס ומתקניו השונים לבסיס רמון שבנגב, שהוקם על ידי ארצות הברית בעקבות הפינוי, ושקיבל את מספרו של בסיס איתם (25) ואת סמלו. טייסת הקרב האחרונה ששכנה בו, נפרדה מהבסיס באוקטובר 1981.

לאחר פינוי סיני, הופעלה מן הבסיס למשך זמן מה, טייסת מסוקים אוסטרלית כחלק מכוח המשקיפים הרב־לאומי, לצורך מעקב אחר מילוי ההסכם הישראלי־מצרי.

כיום, נקרא שדה התעופה "שדה התעופה אל־גורה", והוא כמעט ואינו פעיל למעט נחיתת מטוסים קלים ומסוקים של כוח המשקיפים הרב-לאומי, שעדיין מוצב במקום.

לקריאה נוספת

• דני שלום, כנפי מלחמה כנפי שלום, עמודים 350–351

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בסיס אל-גורה בוויקישיתוף

מירב הלפרין, ‏קסם של חיים בישימון, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר (וכן כתבות נוספות באותו גיליון)