בקעת ארבל
בקעת ארבל היא בקעה בגליל המזרחי, השוכנת מערבית לטבריה. אורכה כ-6 ק"מ ממזרח למערב, רוחבה כ-4 ק"מ ושטחה כ-24 קמ"ר. היא משתרעת מצפון לכביש 77 ומדרום לנחל ארבל. צורתה של הבקעה היא כשל אוכף, וגובהה נע בין 180 מטרים מעל פני הים בצפונה ל-100 מטרים מעל פני הים בדרומה. בתווך היא מנוקזת על ידי נחל רקת ונחל קוצר, ובצידה המזרחי גובהה מגיע לרום פני הים, בטרם היא מתחלפת בסדרת מצוקים תלולים היורדים אל הכנרת.
 | |
| הר ארבל (מימין), הר ניתאי, מושב ארבל ובקעת ארבל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
עמק  |
| על שם |
ארבל |
| מיקום | |
| מיקום |
הגליל |
| קואורדינטות | 32°48′32″N 35°28′49″E / 32.808919°N 35.480175°E |
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   בקעת ארבל | |
  | |
היסטוריה
עריכה.jpg)
הבקעה קבלה את שמה מהיישוב העתיק ארבל שבו ישבו הכהנים מבני משמרת ישוע לאחר חורבן בית שני. שרידי בית הכנסת של היישוב העתיק שוכנים מצפון למושב ארבל.
הר ארבל ונחל ארבל הסמוכים לה קיבלו גם הם את שמם מהיישוב העתיק. בתקופת המשנה והתלמוד שכנו בשטח הבקעה מספר יישובים יהודיים, ובהם כפר חיטיא ומגדל צבעייא, וכן נזכרים במקורות חכמי ארבל, ובראשם ניתאי הארבלי (שעל שמו הר ניתאי).
באזור הבקעה שסביב ליישוב ארבל גודלו בתקופת המשנה והתלמוד גידולי חיטה משובחים: ”אמר ר' חייא בר בא, סאה ארבלית היתה מוציאה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה גניינין”[1].
אזכור הבקעה מופיע בתלמוד הירושלמי בסיפור מעשה אשר שימש את חז"ל כמשל לתקומת עם ישראל:
דלמא, רבי חייא רובה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכים בהדא בקעת ארבל בקריצתא ראו אילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר(ה)
— תלמוד ירושלמי, מסכת יומא דף יד עמוד א
כיום שוכנים בבקעה היישובים ארבל, כפר זיתים, כפר חיטים ומצפה. בצידה המערבי שוכן נבי שועייב.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- יגאל טפר ויובל שחר, ארבל הגלילית, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 53-24 (על זיהוי הכפר ארבל בח'רבת ואדי חמאם (חורבת ורדים) ועל מסורות המזהות אותו בח'רבת ארבל)