ג'אמו וקשמיר (מדינה)
ג'אמו וקשמיר (באורדו: جموں و کشمیر) הייתה מדינה שהתקיימה בצפון הודו, בהרי ההימלאיה מ-1952 עד 2019. היא גובלת בצפון ובמזרח בסין בחבלים שינג'יאנג וטיבט, במערב ובצפון-מערב בפקיסטן, ובדרום – במדינות הודו הימאצ'ל פרדש ופנג'אב. המדינה חולקה לשלושה חלקים עיקריים: ג'אמו, עמק קשמיר ולדאק.
 סמל ג'אמו וקשמיר | |
 | |
| מדינה |
 הודו |
|---|---|
| מושל | Mehbooba Mufti |
| רשות מחוקקת | האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר, המועצה המחוקקת של ג'אמו קשמיר |
| מחוזות במדינה | 22 |
| בירת המדינה |
ג'אמו (נובמבר–אפריל) סרינגאר (מאי–אוקטובר) |
| שפה רשמית | אורדו[1] |
| תאריך ייסוד |
26 באוקטובר 1947  |
| שטח | 222,236 קמ"ר |
| גובה | 327 מטרים |
| ‑ הנקודה הגבוהה | 7,724 |
| ‑ הנקודה הנמוכה | 247 |
| תאריך נטישה |
30 באוקטובר 2019 |
| סוג יישוב יורש | טריטוריית איחוד |
| יישובים יורשים | טריטוריית האיחוד ג'אמו וקשמיר, לדאק |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במדינה | 12,541,302 (2011) |
| ‑ צפיפות | 56 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 34°00′N 76°30′E / 34°N 76.5°E |
| אזור זמן | UTC+5:30 |
| https://jk.gov.in/ | |
  | |
הדתות הנפוצות בה היו אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם וסיקיזם. השפות הרשמיות המדוברות בה היו קשמירית ואורדו. בנוסף להן דיברו בדוגרי (אנ'), הינדי, לדאקי, פוריג, טיבטית ואנגלית.
בירת הקיץ של המדינה הייתה סרינגאר ובירת החורף הייתה ג'אמו. ב-31 באוקטובר 2019 פוצלה לשתי טריטוריות איחוד, ג'אמו וקשמיר ולדאק.
היסטוריה
עריכההסכסוך בקשמיר
עריכה
ערך מורחב – הסכסוך על חבל קשמיר
ג'אמו וקשמיר הייתה החלק בשליטה הודית בחבל קשמיר, שמחלוקת הודו בשנת 1947 עומד בסכסוך טריטוריאלי מתמשך בין הודו לבין פקיסטן.
קשמיר עמדה במרכזן של שלוש מלחמות בין המדינות: מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה ב-1947, בה פלשו כוחות לא-רשמיים בתמיכת פקיסטן לקשמיר, אחרי שהמדינה סופחה להודו על ידי המהראג'ה שלה, הארי סינג, אף על פי שהיה בה רוב מוסלמי. האו"ם הצליח להשיג הפסקת אש כשהמדינה מחולקת דה-פקטו בין פקיסטן (כשליש משטח קשמיר) והודו (כשני שלישים, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר). המדינה קיבלה את מרות הממשל המרכזי של הודו לעניינים מסוימים כבר ב־1947, והליך איחודה עם הודו התקדם עם הזמן. באפריל 1953 בוטלה גביית המס בין הודו למדינה, ובמאי 1953 חתם נשיא הודו ראג'נדרה פראסאד על צו המחיל את עיקרי חוקת הודו על החבל.[2] ב־1957 אישרה הוועדה החוקתית של המדינה חוקה.
המלחמה השנייה על החבל הייתה מלחמת הודו–פקיסטן השנייה ב-1965, בה פלשו כוחות גרילה בתמיכת פקיסטן לקשמיר ההודית. אחרי חמישה שבועות של קרבות הושגה הפסקת אש בעזרת האו"ם. מקובל כיום לראות במלחמה זו ניצחון הודי, כיוון שפקיסטן נכשלה במטרתה לכבוש את קשמיר.
בחורף 1999, התרחשה מלחמת קרגיל, במסגרתה פלשו חיילים פקיסטניים לעיר קרגיל שבקשמיר, בתקופה שבה עמדות הצבא בהרים אינן מאוישות. הודו כבשה בחזרה את כל השטח שתפסה פקיסטן. במקביל פתחו הודו ופקיסטן במרוץ חימוש שבסופו פיתחו שתי המדינות נשק גרעיני. שרידי העימות ניכרים גם בימים אלה, בפיגועי טרור תכופים המתרחשים במדינה, וכן בעימותי גבול מוגבלים בין צבאות הודו ופקיסטן.
פוליטיקה וממשל
עריכהג'אמו וקשמיר הייתה המדינה היחידה בהודו שנהנתה מאוטונומיה לפי סעיף 370 בחוקת הודו, ובעקבות כך היו לג'אמו וקשמיר דגל וחוקה.
שיטת השלטון במדינת ג'אמו וקשמיר הייתה דמוקרטיה פרלמנטרית וייצוגית. הפרלמנט שלה היה דו-ביתי כאשר האספה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר הייתה הבית התחתון בן 87 נציגים (באופן רשמי 111, אך 24 נשמרו לג'אמו וקשמיר שבשליטת פקיסטן) ו-36 במועצה המחוקקת של ג'אמו וקשמיר, הבית העליון. למושל המדינה הייתה את הסמכות להציב שתי מועמדות נשים מטעמו, אם הוא סבור שלנשים אין ייצוג מספק. הפרלמנט במדינה היה היחיד בהודו שתקופת כהונתו היא 6 שנים, זאת בניגוד למקובל בשאר מדינות הודו בהן מקובלת תקופת כהונה 5 שנים.
עם הקמת המדינה היה תואר העומד בראשה ראש ממשלה (וואזיר-אי-אזאם) והונהגה בה מונורכיה חוקתית. במרץ 1965 שונה תואר ראש ממשלת המדינה לראש השרים, כמו שאר מדינות הודו, וראש המדינה הטקסי היה למושל.[3]
בשנת 1990 התקבל חוק המעניק סמכויות מיוחדות לכוחות הביטחון המזוינים. חוק זה נתקל בהתנגדות עזה מצד הארגונים Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל. דו"ח חירות בעולם העניק לג'אמו וקשמיר דירוג של "חופשי באופן חלקי".
באוגוסט 2019 אישר פרלמנט ההודי את החלטת ממשלת הודו לבטל את סעיף 370 בחוקה המעניק מעמד אוטונומי ייחודי למדינה זו. ההחלטה מפצלת את מדינת ג'אמו וקשמיר לשתי טריטוריית איחוד: לדאק וג'אמו וקשמיר שתהיינה כפופות ישירות לממשל הפדרלי[4][5]. הארגון מחדש יצא לפועל ב-31 באוקטובר 2019 ובאותה עת חדלה המדינה להתקיים[6].
מחוזות
עריכהמדינת ג'אמו וקשמיר הייתה מחולקת ל-22 מחוזות:
| אזור | שם | שטח (קמ"ר) | אוכלוסייה (2011) |
|---|---|---|---|
| ג'אמו | אודאמפור | 4,550 | 555,357 |
| ג'אמו | 3,097 | 1,526,406 | |
| דודה | 11,691 | 409,576 | |
| סמבה | 904 | 318,611 | |
| פונץ' | 1,674 | 476,820 | |
| קתוע | 2651 | 615,711 | |
| קישטוואר | 1,644 | 231,037 | |
| ראג'ורי | 2,630 | 619,266 | |
| ראסי | 1,719 | 314,714 | |
| רמבאן | 1,329 | 283,313 | |
| קשמיר | באראמולה | 4,588 | 1,015,503 |
| בדגאם | 1,371 | 755,331 | |
| בנדיפורה | 398 | 385,099 | |
| גנדרבאל | 259 | 297,003 | |
| סרינגאר | 2,228 | 1,250,173 | |
| פולוואמה | 1,398 | 570,060 | |
| ענאנטנג | 3,984 | 1,069,749 | |
| קולגאם | 1,067 | 423,181 | |
| קופווארה | 2,379 | 875,564 | |
| שופיאן | 612.87 | 265,960 | |
| לדאק | לה | 45,110 | 147,104 |
| קרגיל | 14,036 | 143,388 | |
| סך הכל | 101,387 | 12,548,925 | |
דמוגרפיה
עריכה
האוכלוסייה במדינה הייתה מגוונת מאוד, בקשמיר ובחלק המערבי של לדאק יש בעיקר מוסלמים, בג'אמו יש בעיקר הינדואים, ובלדאק ובזנסקאר בעיקר בודהיסטים.
בשנים 1989–1990 אולצו כ-350 אלף פנדיטים הינדואים לעזוב את קשמיר בעקבות פרעות מצד קיצונים מוסלמיים, ובכך היטו את הכף לשליטה דמוגרפית מלאה של המוסלמים בקשמיר.
מבין השפות הדומיננטיות במדינה ניתן למנות את האורדו, הינדית, פנג'אבי, פאהארי, דוגרי (אנ') ופשטו. האורדו נחשבת לשפה הדומיננטית ביותר במרחב הציבורי, ונחשבת לשפה "נייטרלית" במרחב המגוון מבחינה אתנית.
| חלוקת האוכלוסייה על פי דת במדינת ג'אמו וקשמיר | |
| חלוקת האוכלוסייה על פי דת בעמק קשמיר | |
| אסלאם | 95% |
| הינדואיזם, אחרים | 4% |
| חלוקת האוכלוסייה על פי דת בג'אמו | |
| אסלאם | 28% |
| הינדואיזם | 66% |
| סיקיות, אחרים | 4% |
| חלוקת האוכלוסייה על פי דת בלדאק | |
| אסלאם | 44% |
| בודהיזם | 50% |
| הינדואיזם, אחרים | 5% |
אקלים
עריכה| אקלים בקשמיר | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 5 | 7 | 14 | 19 | 24 | 29 | 31 | 31 | 28 | 22 | 16 | 9 | |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -2 | -1 | 3 | 7 | 11 | 14 | 18 | 18 | 12 | 5 | -1 | -2 | |
| אקלים בלדאק | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | -1 | 1 | 7 | 13 | 16 | 20 | 25 | 24 | 21 | 15 | 8 | 2 | |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -13 | -12 | -6 | -1 | 1 | 7 | 10 | 10 | 6 | -1 | -7 | -11 | |
כלכלה
עריכההכלכלה המקומית התבססה בעיקר על חקלאות. הזעפרן המקומי נמכר בכמויות גדולות ברחבי העולם ומביא למדינה מטבע חוץ אשר תורם רבות לצמיחה הארצית. היצוא החקלאי של ג'אמו וקשמיר כלל תפוחים, שעורה, דובדבנים, תירס, דוחן, תפוזים, אורז, אפרסקים, אגסים, זעפרן, דורה, ירקות וחיטה. זאת בעוד שהייצוא התעשייתי כלל עבודות יד ושטיחים. התעשייה הארצית סבלה מקשיים הכוללים שטח מאוד הררי ומחסור בחשמל.
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של ג'אמו וקשמיר
- ג'אמו וקשמיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'אמו וקשמיר (הודו), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ שפות נפוצות נוספות הן קשמירי, הינדי, דוגרי, פנג'אבי ועוד
- ^ Korbel, Josef (1954). "The National Conference Administration of Kashmir 1949-1954". Middle East Journal. 8 (3): 283–94. JSTOR 4322613.
- ^ Mohan, Surinder (2012). "Democracy In Jammu And Kashmir 1947–2008". World Affairs: The Journal of International Issues. 16 (3): 88–117. JSTOR 48504940.
- ^ סוכנויות הידיעות, צעד דרמטי: הודו מבטלת את המעמד המיוחד של קשמיר, באתר ynet, 5 באוגוסט 2019
- ^ ביטלה את האוטונומיה: הודו שמה את מנהיגי חבל קשמיר במעצר בית, באתר מעריב אונליין, 5 באוגוסט 2019
- ^ רועי סמיוני, מודי הופך את הודו למדינת כל אזרחיה הלא־מוסלמים, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2019