ג'ון ראסקין
ג'ון ראסקין (באנגלית: John Ruskin; 8 בפברואר 1819 – 20 בינואר 1900), היה מבקר אמנות ותרבות, היסטוריון, הוגה דעות, סוציאליסט מוקדם ומבקר חברתי אנגלי. מחשובי מבקרי האמנות של המאה ה-19. עסק גם בציור, ספרות ושירה. נודע בעיקר בעבור יצירתו העיונית המונומנטלית "הציירים המודרניים", המאמר "לזה האחרון" המבקר בחריפות את מדע הכלכלה המודרני, והמסה "האבנים של ונציה" אודות האמנות והאדריכלות הוונציאנית. לכתבי ראסקין הייתה השפעה גדולה על ג'ורג אליוט ועל טולסטוי, על האחווה הפרה-רפאליטית ועל קלוד מונה, ועל ויליאם מוריס, מהאטמה גנדי, ג. ק. צ'סטרטון, ואחרים.
 | |
| ג'ון ראסקין, 1863 | |
| לידה |
8 בפברואר 1819 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
20 בינואר 1900 (בגיל 80) קוניסטון, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
קוניסטון |
| שם עט |
Kata Phusin |
| מקום לימודים |
כרייסט צ'רץ', קינגס קולג' לונדון |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| זרם ספרותי |
האחווה הפרה-רפאליטית, מחשבה חופשית |
| יצירות בולטות |
Modern Painters, Unto This Last, האבנים של ונציה, שבעת המאורות של האדריכלות, Fors Clavigera |
| תקופת הפעילות |
1834–1900 (כ־66 שנים) |
| בן או בת זוג |
אפי גריי (10 באפריל 1848–1854) |
| פרסים והוקרה |
Newdigate Prize |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה
עריכהראסקין נולד בלונדון ב-1819 לאב שהיה יבואן יין אמיד. התחנך בביתו, והתקבל לאוניברסיטת אוקספורד ללא כל תעודה רשמית. בראשית דרכו התעניין בעיקר בשירה. ספרו הראשון, "ציירים מודרניים", התפרסם ב-1843 בשם העט "בוגר אוקספורד" ועורר תהודה רבה. הטענה המרכזית בספר הייתה שציירי הנוף בני הזמן, בפרט ויליאם טרנר, עלו על האמנים הגדולים של הרנסאנס. כרך נוסף לספר יצא כעבור זמן מה, ולאחריו שני ספרים בנושא אדריכלות, בהם טען ראסקין כי קיים קשר בלתי ניתן להפרדה בין מוסר לבין אדריכלות, וכי הסגנון האדריכלי הנשגב ביותר הוא הסגנון הגותי המקושט, פיתוח בריטי של האדריכלות הגותית.
ספרים אלה כבר נחתמו בשמו של ראסקין, והוא היה לאחד ממבקרי התרבות החשובים של התקופה.
נישואים
עריכהב-1848 נשא לאשה את אפי גריי, שלה הקדיש נובלה בסגנון פנטסטי, אך הנישואים היו בלתי מאושרים ובוטלו ב-1854. הוא לא נישא שנית מימיו. אפי גריי נישאה לצייר ג'ון אוורט מיליי, בן-חסותו של ראסקין, שתמך בהתלהבות באחווה הפרה-רפאליטית, חבורה אמנותית שמיליי היה משלושת מייסדיה, והייתה מושא להתקפות עקב דבקותה בתיאור ריאליסטי מאוד של סצינות מחיי ישו. משולש האהבה בין ראסקין, גריי ומיליי הונצח במספר מחזות ובאופרה. לאחר הפרשה, נטש מיליי את הסגנון הפרה-רפאליטי, וראסקין (שהוסיף לעודד את יתר ציירי החבורה) תקף בחריפות רבה את יצירותיו המאוחרות יותר.
ממבקר אמנות למבקר חברתי
עריכהבשלהי שנות החמישים של המאה ה-19, בעקבות משבר אמונה, התרחק ראסקין מביקורת אמנות, והחל לעסוק במרץ בנושאי חברה, בין היתר בהשפעת ידידו תומאס קרלייל. רעיונותיו בנושא צדק חברתי השפיעו לימים על התפתחות מפלגת העובדים הבריטית, (הלייבור), והזרם שכונה סוציאליזם נוצרי. עם מות אביו הכריז ראסקין כי מן הנמנע להיות סוציאליסט עשיר, ותרם את כספי הירושה לקרן צדקה ולקידום יוזמות חברתיות. כן לימד בעצמו במכללה שהוקמה לאנשי מעמד העובדים בלונדון.
מרצה באוקספורד
עריכהב-1870 נעשה ראסקין ראש קתדרה חדשה לאמנויות היפות שהוקמה באוניברסיטת אוקספורד, על ידי הפילנתרופ פליקס סלייד. הוא מונה לכהונה נוספת בתפקיד והחזיק בו 1879. בהיותו באוקספורד התיידד עם לואיס קרול, ולאחר הנתק בין קרול ואליס לידל ומשפחתה מילא ראסקין תפקיד דומה לזה של קרול בחיי המשפחה. בתקופת שהותו באוקספורד התאהב ראסקין נואשות בצעירה בשם רוז לה טוש, והציע לה נישואין בהתמדה מרגע שהגיעה לגיל 17. רוז דחתה את הצעתו באופן סופי ב-1872 ומתה זמן קצר לאחר מכן, מה שדחף את ראסקין לייאוש מר ולהתפרצויות של מחלת נפש.
דעיכה
עריכהתביעת הדיבה של ויסלר
עריכהבשנות ה-70 של המאה ה-19, החלו רוחות חדשות מנשבות בתחום האמנות והציור, וביניהם תנועת האימפרסיוניזם. ראסקין, בהיותו נאו-קלאסיקן ורומנטיקן, תיעב בכל ליבו סגנון זה של ציור, ותקף אותו שוב ושוב בלשונו המושחזת, במאמרי הביקורת שלו שהתפרסמו בעיתונות.
ב-1878 ביקר בגלריה לאמנות, שהציגה את ציוריו של ג'יימס מקניל ויסלר, שהיה צייר אימפרסיוניסט בולט. הציורים עוררו את חמתו של ראסקין, ובפרט "נוקטרנו בשחור וזהב - הזיקוק הנופל", שהוצע למכירה תמורת סכום נכבד.[1]. ראסקין הזועם פרסם למחרת מאמר שבו כתב בין היתר "ראיתי כבר חוצפה, וראיתי פרימיטיביות בחיי, אבל דבר כזה לא ראיתי שבן אדם יצטרך לשלם 200 גיניאות תמורת הטחתה של פחית צבע על ידי איזה טמבל בעיני הציבור". וויסלר שנפגע מן הביקורת הקשה הגיש תביעת דיבה נגד ראסקין, ובמשפט שזכה לפרסום רב נמצא ראסקין אשם, אך נידון לקנס סמלי של רבע פני ללא תשלום הוצאות משפט. האירוע פגע במוניטין של ראסקין ואפשר שהאיץ את הידרדרותו המנטלית.
ירידת מעמדו של ראסקין כמבקר
עריכההזרמים החדשים שעלו בעולם האמנות בסוף המאה היו זרים לראסקין. בעולם האמנות הבריטי החלה למשול בכיפה התנועה האסתטית, שבניגוד מוחלט לעמדותיו האמנותיות-מוסריות של ראסקין דגלה בדעה שלאמנות ערך אסתטי ורגשי גרידא, אך אין לה תפקיד מוסרי או מעשי. כתביו נתפסו יותר ויותר כמיושנים ובלתי רלוונטיים, במיוחד כיוון שהוא עצמו גילה עניין רב יותר במאיירי ספרים מאשר בציירים בני הזמן. גם בתקופה זו הוסיף לתמוך בארגונים פילנתרופים.
לעת זקנה, מפאת דיכאון ויאוש, אושפז בבית החולים לחולי נפש בלונדון.
נפטר ב-1900 משטף דם במוחו.
השקפותיו
עריכה
עמדתו הבסיסית של ראסקין על תפקידה של האמנות הובעה כבר בספר הביקורת הראשון שלו. לדעתו, מטרת האמנות היא להעביר אמת עמוקה, ועל האמן לזנוח מסורות מקובלות לטובת התבוננות ישירה ומעמיקה בטבע. מטרותיה אלה של האמנות לא יושגו על ידי כישורים טכניים גרידא - היצירה צריכה לבטא את השקפתו המוסרית של האמן. הדחייה העזה שעורר בו ציורו של ויסלר נובעת מכך שראסקין ראה בו סימפטום להפיכתה של האמנות למעשה מכני.
דעותיו על אדריכלות נבעו מאותה השקפה יסודית. בסגנון הגותי המקושט ראה את הסגנון האדריכלי המושלם, מכיוון שהתגלמו בו באבן אותן אמיתות מוסריות שביקש למצוא באמנות. יצירות האדריכלות הגותית עירבו את הקהילה כולה, והביעו את כל טווח הרגש האנושי, מן הגרוטסקי ועד הנשגב.
היסטוריון האמנות קנת' קלרק מנה עקרונות יסוד מסוימים בתפיסת האמנות של ראסקין, אף על פי שלדבריו אין לראות בה שיטה לוגית שלמה (ואפשר שזה חלק מערכה):
- האמנות אינה עניין של טעם, אלא מערבת את האדם כולו. בעת העבודה על יצירת אמנות או ההתבוננות בה אנו מביאים את כל עצמיותנו, רגשותינו, חושנו המוסרי, האינטלקט שלנו, ידיעותינו וכל יכולת אנושית אחרת. אדם אסתטי, היוצר או מעריך אמנות מנקודת מבט אסתטית בלבד, הוא בדייה.
- גם בעל הדמיון המפותח ביותר צריך לבסס את יצירתו על עובדות ממשיות, גם אם בכוחו של אמן לעצב אותן בצורה כזו שלא יהיו קלות לזיהוי, ולא על אשליות או נוסחאות.
- עובדות אלה צריכות להיתפס בחושים או ברגש, לא להילמד.
- גדולי האמנות והאסכולות האמנותיות הגדולות ראו באמנות כלי להעברת אמיתות חיוניות, לא רק על הדברים הנראים בעין אלא גם על הדת ואורח החיים הראוי לאדם.
- היופי ניכר באורגניזמים שהתפתחו בהתאם לכללי הגדילה הטבעיים שלהם, וממלאים באופן מלא את הפונקציות שלשמן נועדו.
- מילוי אותן פונקציות תלוי בשיתוף הפעולה והתיאום מלא בין החלקים השונים.
- אמנות טובה נוצרת מתוך שמחה; על האמן לחוש כי הוא חופשי, עבודתו רצויה, והרעיונות שברצונו להעביר הם חשובים.
- אמנות גדולה היא ביטוי לתקופות שבהן בני האדם מאוחדים באמונות משותפות ובמטרות משותפות, מקבלים את החוקים, מאמינים במנהיגיהם ומתייחסים לגורל האנושי בכובד ראש.
מספריו
עריכה- Unto this Last
- האחים השחורים. הוצאת י. צ'יצ'יק
- מלך נחל הזהב - או, האחים השחורים, מחברות לספרות, 1964
- האבנים של ונציה
- שבעת המאורות של האדריכלות
קישורים חיצוניים
עריכה
ג'ון ראסקין, ברשת החברתית Goodreads- כתבי ג'ון ראסקין בפרויקט בן-יהודה
- ציטוטים מתוך חיבורו של ג'ון ראסקין: "איך ומה לקרוא?", באתר ויקיציטוט
- על ג'ון רסקין באתר "מפגשים מהסוג החזותי"
- הספר Unto this last
- הקריב את לבו עבור אושרה של אשתו (תרגום חופשי), פארווערטס, 24 בדצמבר 1897 (ביידיש) (ביידיש) (עם תמונותיהם של רסקין ובני הזוג מיליי)
- ג'ון ראסקין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ון ראסקין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי ג'ון ראסקין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'ון רסקין (1819-1900), דף שער בספרייה הלאומית
