גדוד העמק

גדוד "העמק" היה הגדוד הראשון של הפלמ"ח. הוא הוקם ביולי 1944, לאור אישור המפקדה הארצית של "ההגנה" להקים גדודים מתוך פלוגות הפלמ"ח, ופעל ישירות תחת מטה הפלמ"ח. בין השאר השתתף בשחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית, ליל המשטרות, ליל הגשרים, פעולת בלד א-שייח', השמדת שיירת הנשק הערבית בקרית מוצקין (מתוך 12 אותות הגבורה שהוענקו במלחמת העצמאות, שניים ניתנו ללוחמים מהגדוד על פעולה זו), פשיטות שונות (אות גבורה נוסף על הפשיטה בשפרעם) והקרב על משמר העמק, בו הביס הגדוד את צבא ההצלה של קאוקג'י.

הגדוד הראשון של הפלמ"ח

פרטים
כינוי	גדוד "העמק"
מדינה
שיוך	פלמ"ח
סוג	גדוד רגלים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	יולי 1944 – אפריל 1949 (כ־4 שנים)
מקים היחידה	נחום שריג
מלחמות	מלחמת העצמאות
פיקוד
יחידת אם	חטיבת יפתח. לפני כן: מטה הפלמ"ח.
יחידות בת	פלוגה א', פלוגה ד', פלוגה ו'.
דרגת המפקד	סגן אלוף (לאחר הקמת צה"ל)
מפקדים	מפקדי הגדוד: נחום שריג, אורי יפה, דן לנר, איתיאל עמיחי, אסף שמחוני, שייקה גביש (שקלאר). מפקדי הפלוגות לפני הקמת הגדוד פלוגה א': יגאל אלון (פייקוביץ), זלמן מרט, נחום שריג. פלוגה ד': בנימין צור (גולדשטיין), זלמן מרט, יוסף גדרון פלוגה ו': ישראל ליברטובסקי, שמעון אבידן (קוך), ציון אלדד מפקדי הפלוגות לאחר הקמת הגדוד פלוגה א': נחמיה שיין, אסף שמחוני, רפי גינצבורג ("התרנגול") פלוגה ב' (שנוספה בהמשך): אלכס בניה. פלוגה ג' (לתקופה קצרה): יצחק חופי (חקה). פלוגה ד': חיים אבינועם, חיים בר-לב, ישעיהו גביש פלוגה ו': שאול יפה, ברוך אקסלרוד (בוזה)

ב-26 באפריל 1948 הוקמה חטיבת "יפתח" על בסיס הגדודים הראשון והשלישי. במסגרת חטיבה זו השתתף הגדוד הראשון, בין השאר, במבצע מטאטא ובקרבות מלכיה בחזית הצפון; במבצעי "יורם" ו"דני" בחזית המרכז; במבצע "אבק", בקרבות ח'רבת מחאז, שבהם הביס את הצבא המצרי, במבצע יואב, בקרבות חוליקאת ובטריז בית חאנון בחזית הנגב. הגדוד המשיך להתקיים גם לאחר פירוק מטה הפלמ"ח ב-7 בנובמבר 1948, והתפזר, כגדודים אחרים בפלמ"ח, במהלך אפריל 1949. לפני, במהלך ואחרי מלחמת העצמאות, היו יוצאי הגדוד הראשון בין מקימי 29 קיבוצים ויישובים ברחבי ישראל.

ראשית הגדוד

הפלוגות מהן הוקם הגדוד

הגדוד הראשון הוקם על בסיס שלוש משש "פלוגות המחץ" הראשונות:

• פלוגה א', שמרחב הגיוס העיקרי שלה היה בעמק הירדן, עמק בית שאן ועמק יזרעאל. מפקדה הראשון היה יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח ומפקד מבצעים מכריעים במלחמת העצמאות.
• פלוגה ד', שמרחב הגיוס שלה היה תל אביב וסביבתה. מפקדה הראשון היה בנימין (ג'ינג'י) צור, ממקימי החי"ש (חיל השדה) של "ההגנה" מפקד חטיבה מחוזית במלחמת העצמאות.
• פלוגה ו', שמרחב גיוסה העיקרי היה ירושלים. מפקדה הראשון היה ישראל ליברטובסקי, שבהמשך התגייס לצבא הבריטי, יצא לשליחות העפלה, ובמלחמת העצמאות היה מהנדס קו המים בנגב.

הקמת הגדוד

לקראת סוף שנת 1944 חל שינוי משמעותי במבנה הפלמ"ח: עקב הקמתן של תשע פלוגות וסיכוי להגדלה נוספת, אישרה המפקדה הארצית של ה"הגנה" להקים גדודים. נחום שריג, לימים מפקד חטיבת הנגב, מונה למפקד הגדוד הראשון. עם הקמת הגדוד מונו שלושה מפקדים לפלוגות שהרכיבו אותו. מפקדים אלה היו מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, טירונים שהוכשרו והתקדמו בתוך הארגון:

• מפקד פלוגה א' נחמיה שיין, חבר קיבוץ עין חרוד, יהיה בהמשך מפקד פלוגה ו'. בחודש יוני 1946 נפל עם 13 מפקודיו כאשר פיקד על פיצוץ גשר אכזיב ב"ליל הגשרים".
• מפקד פלוגה ד' (שלתקופה קצרה השתייכה לגדוד השלישי) חיים אבינועם, מראשוני הפלוגה שקודם מתפקידו כמפקד מחלקה.
• מפקד פלוגה ו' שאול יפה, חבר קיבוץ יקום, שהיה עד אז מפקד מחלקת סיירים בפלוגה ג'.
• מפקד פלוגה ז', שהשתייכה במשך כחצי שנה לגדוד הראשון, היה שמעון אבידן (קוך). הוא פיקד קודם על פלוגה ו' ועוד לפני הקמת הגדודים פיקד על מסגרת גדודית ניסיונית, שכללה את פלוגות ו', ז'. פלוגה ז' הייתה פלוגת מטה, שכללה את המחלקות: הגרמנית, הבלקנית, הערבית, הימית והטיס.

הפריצה למחנה עתלית ושחרור המעפילים

בהתאם למדיניות "הספר הלבן" נכלאו מעפילים שנלכדו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. המוסדות המוסמכים של היישוב הינחו את מיפקדת ה"הגנה" לשחרר מעפילים מעתלית, ומטה הפלמ"ח קיבל פקודה לבצע זאת. היה זה המבצע הראשון של תנועת המרי העברי ומטה הפלמ"ח הטיל על הגדוד הראשון בפיקודו של נחום שריג לבצע את המשימה. הפקודה נמסרה לנחום שריג ב-6 באוקטובר 1945 והוקצו לו 48 שעות בלבד ותכנון וביצוע המשימה.באותו זמן היו עצורים בעתלית כ-215 מעפילים, ביניהם 37 מעפילים מסוריה שהיו צפויים לגירוש. בעצה אחת עם סגנו, יצחק רבין, החליט שריג להחדיר חוליה לתוך המחנה במטרה להכין את המבצע גם מבפנים ולסייע לכוח הפורץ מבחוץ. לביצוע עצמו הוקצה כוח של פלוגה, כל לוחם היה חמוש ברובה וברימונים, לכל מפקד חוליה היה תת-מקלע ולכל אחת משתי המחלקות הפורצות – מקלע "ברן".

התוכנית

• מחלקה בפיקוד הסמג"ד יצחק רבין תפרוץ את הגדרות, תאבטח את אזור הפריצה ותהווה מאסף בעת הנסיגה; מחלקה בפיקוד נחמיה שיין (מ"פ א') תיכנס לתוך המחנה, תסייע בפינוי העולים ותוביל אותם לעבר בית אורן.
• מרחב הפעולה יאובטח על ידי חסימות: אחת, בפיקוד שאול יפה (מ"פ ו'), תתמקם מול משטרת עתלית; שנייה, בפיקוד עמוס חורב (מ"מ בפלוגה ו'), תתמקם על הכביש צפונית למשטרת עתלית; שלישית תתמקם על הכביש המוביל משכונת אחוזה בחיפה לכפר עוספייה; חוליה רביעית תשמור על המשאיות שיסיעו את העולים ליגור.
• מדורה באזור בית אורן תשמש סימן לחוליה שבתוך המחנה כי המבצע מתקיים וכי עליהם לפעול.
• החוליה שחדרה למחנה תארגן את העולים לפינוי, תנטרל את השומרים ותיתן אות המוסכם להצלחתה, ולהתחלת הפריצה.
• לוח הזמנים לפעולה: 7 באוקטובר, חדירת מפקד החוליה לתוך המחנה; ריכוז הכוח ביגור. 8 באוקטובר, חדירת שאר החוליה למחנה, וניטרול השומרים; תנועת הכוח לאזור בית אורן. 9 באוקטובר, יום ה"ע", שעת ה"ש" 01:00 (כלומר בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר. בפועל, יום ה"ע" נדחה ב-24 שעות ללילה שבין 9 ל-10 באוקטובר).

הביצוע

ב-9 באוקטובר בשעה 23:00 יצא כל הכוח לדרך במרוכז, כ-80 לוחמים ולוחמות, למבצע מורכב ומסובך שהפלמ"ח טרם נתנסה בכמותו. התנועה הייתה ישר מערבה, בדרך קשה במורד ואדי פלאח (נחל אורן); חישוב הזמנים נעשה על סמך קצב התנועה של הסיירים בעוד שהכוח הגדול נע לאט יותר. את שני הקילומטרים האחרונים עברו בריצה, ושבע דקות לפני שעת ה"ש" נערך הכוח במרחק-מה מהגדר החיצונית של המחנה. עם קבלת הסימן המוסכם מהחוליה שבתוך המחנה, לפיו הזקיפים נוטרלו, החלה הפריצה. חוליית החיתוך פרצה את הגדר הראשונה ואת השנייה, המחלקות פרצו פנימה, העולים שאורגנו על ידי החוליה שחדרה מקודם יצאו בקבוצות. כל הפעולה, הפריצה ושחרור המעפילים, ארכה רק כמחצית השעה; אולם העלייה אל בית אורן התנהלה באיטיות רבה ובינתיים התחילה המשטרה הבריטית במרדף. החסימה בכביש אחוזה-עוספייה בלמה טנדר משטרה בירי וברימונים, והטנדר התדרדר לוואדי. שריג התכוון להיכנס לבית אורן להתארגנות ופיזור העולים, אך הבחין בשיירה בריטית מתקרבת והחליט לנקוט בתכסיס הונאה. המשאיות שיועדו להסעת העולים נשלחו ריקות, באורות דולקים, מאזור בית אורן לכיוון עתלית, כאילו הנמלטים נוסעים מערבה. הנהגים טעו בדרכם, נקלעו לדרך ללא מוצא ונתפסו על ידי הבריטים, שניסו לאחר מכן ללא הצלחה לפרוץ לתוך בית אורן, בהנחה שהנמלטים נמצאים בקרבת מקום יציאת המשאיות. כך יצא שההונאה עלתה יפה, שכן בעוד הבריטים רודפים אחר המשאיות הריקות ואחר כך מנסים לפרוץ לקיבוץ, אנשי הגדוד והמעפילים נעו לעבר יגור במורד התלול של ואדי חייה; במלאת 50 שנה למבצע נקרא הוואדי "נחל מעפילים". הבריטים הטילו מצור על יגור, אך בהנחיית ה"הגנה" נהרו לשם המוני אזרחים מחיפה, מהקריות ומקיבוצי הסביבה, ומנעו את כניסת הבריטים עד שנשק הלוחמים הוכנס לסליקים, המעפילים ולוחמי הגדוד התערבו בקהל ולא ניתן היה עוד לזהותם ולעוצרם. יצוין כי כל התשתית המודיעינית והלוגיסטית הוכנה מראש על ידי ארגון ה"הגנה" בחיפה: הכנסת מפקד החוליה למחנה עתלית במסווה של מורה, הקשר עם אנשים מהימנים בתוך המחנה, התחבורה, הנשק וגיוס ההמונים שבאו ליגור ולבית אורן. מפקד ה"הגנה" בחיפה, דוד שאלתיאל, היה בקשר ישיר עם המג"ד שריג, ואפילו רמטכ"ל ה"הגנה" יעקב דורי (אז דוסטרובסקי) היה בשטח. קרה כך שקבוצת מעפילים הגיעה בטעות לשכונת אחוזה, מישהו מהתושבים הזעיק את מטה ה"הגנה", והרמטכ"ל בעצמו הגיע למקום ודאג לשכנם בבתי תושבים.

הערכת המבצע

שחרור המעפילים מעתלית היה המבצע הראשון של הפלמ"ח ברמה הגדודית, והוכיח את יכולתו לנהל מבצע גדודי מורכב ומתוחכם בהתראה קצרה. היה זה גם אחד המבצעים המוצלחים ביותר במאבק נגד השלטון הבריטי ומדיניות הספר הלבן, ואכן ראשי הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון ומשה שרת בירכו במברק אישי מיוחד את המבצעים. הגדוד הראשון הפגין לראשונה את יכולותיו, נחישותו וכישורי מפקדיו. במבצע השתתפו, בכל הרמות, מפקדים ולוחמים שהגיעו לימים לעמדות בכירות בהנהגת הצבא והמדינה, וזה היה להם ניסיונם הראשון בהפעלת יחידה צבאית הגדולה מפלוגה. ביניהם: יצחק רבין, נחום שריג, שאול יפה, אברהם אדן (ברן), עמוס חורב, יוסף (יוסקה) יריב, רפי איתן, ואנשי פלי"ם כגון מיכה פרי, שאול ביבר ונמרוד אשל.

ממבצע עתלית לליל הגשרים

ליל הרכבות

מבצע "מסיבה", שנודע בתור ליל הרכבות, התבצע ב-1 בנובמבר 1945, בשעה 23:00. מטרתו המקורית הייתה חבלה ברשת מסילות הברזל המנדטורית, כאיתות לבריטים: אם אתם סוגרים את הגבולות בפני מעפילים, גם אנו מסוגלים למנוע תנועה חופשית שלכם בארץ ומחוצה לה. המבצע כלל חבלות ב-153 נקודות שונות: תחנות רכבת, צמתים ומעתיקי מסילות, גשרונים, מובילי מים ועוד, תוך שאיפה להימנע מפגיעה בנפש. מטרה זו הוטלה על ארבעת גדודי הפלמ"ח, שפעלו ב-50 חוליות בנות כמה לוחמים כל אחת. בנוסף לכך חיבל הפלי"ם בספינות משמר החופים שפעלו נגד אוניות מעפילים. האצ"ל חיבל בקטרים בתחנת הרכבת בלוד, והלח"י עשה ניסיון כושל לחבלה בבתי הזיקוק בחיפה.

הגדוד הראשון ביצע חבלות באזורים בהם שהו פלוגותיו, בקווים מחיפה צפונה ומזרחה. פלוגה ד' בפיקוד חיים אבינועם פעלה בקו רכבת העמק בקטע אחד, בין היתר ליד משטרת שאטה. פלוגה ו' בפיקוד שאול יפה פעלה בקטע אחר, וכן בתוך העיר חיפה, סמוך לכיכר פלומר, שם פוצץ ישעיהו בודילובסקי את המסילה. חוליה מפלוגה א' פוצצה את גשר "של" בחיפה; חוליה נוספת מפלוגה ו', פוצצה את המסילה בגשר אכזיב. כל פעולות הגדודים בוצעו בתיזמון אחיד בשעת ה-ש', והלוחמים נסוגו תוך טשטוש עקבותיהם כדי למנוע פעולות גמול של הבריטים נגד יישובי המוצא. פעולת ליל הרכבות הראתה את יכולתם של גדודי הפלמ"ח, והגדוד הראשון בתוכם, להוציא אל הפועל מבצע מורכב בתיזמון אחיד ומבלי להשאיר עקבות.

לילות הורדת מעפילים אל החוף

חלקו של הפלמ"ח היבשתי במבצעי ההעפלה היה בעיקר באבטחת אזור הנחיתה, בסיוע לפיזור ולעיתים גם בהורדה לחוף. כדברי המג"ד נחום שריג: "הפעולה הייתה בנויה על שלושה מעגלים... נשיאת העולים, הבאתם בסירות לחוף, הטיפול בהם, ארגונם לתנועה. המעגל השני, קרוב וצפוף יותר, אבטחה... אנשים מזוינים ברובים, מקלעים, תת-מקלעים, רימונים. המעגל השלישי צריך לחסום, להשהות ולעכב, מרוחק ודליל יותר... [לגדוד] הייתה אפשרות לבנות את יחידת הפעולה, צוות הפעולה, לפי הצורך, בהתאם לתנאים". האבטחה הייתה כרוכה בהמתנה מתישה במשך שעות ובסכנה להיתפש עם הנשק על ידי הבריטים או להיכנס לקרב יריות.

• ספינת המעפילים "חנה סנש" הפליגה מאיטליה והגיעה קרוב לחוף נהריה ב-25 בדצמבר 1945, כשעל סיפונה 252 מעפילים; בקרבת החוף עלתה הספינה על שרטון. פלוגה א' אבטחה את אזור הפעולה והכינה לקראת פיצוץ את הגשר שנמצא בכניסה הדרומית לנהריה. לבסוף לא הגיעה תגבורת בריטית והפיצוץ לא בוצע. הורדת המעפילים הצליחה, ולוחמי הגדוד הובילו את המעפילים לקיבוצים באזור.
• ספינת המעפילים "עליה" הפליגה מצרפת והגיעה לחוף נהריה ב-16 בנובמבר 1947 כשעל סיפונה 182 מעפילים. בפעולה זו עסקו אנשי הגדוד הראשון גם בהורדה אל החוף.
• ספינת המעפילים "האומות המאוחדות" הפליגה מאיטליה, וזכתה לשמה בשל הכרזת האו"ם חודש לפני כן, בכ"ט בנובמבר 1947, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הספינה הגיעה לחוף נהריה ב-1 בינואר 1948 כשעל סיפונה 537 מעפילים. למרות הכרזת האו"ם, עדיין היה צורך באבטחת ההורדה אל החוף כדי למנוע את תפיסת המעפילים, ולוחמי הגדוד הראשון נשלחו לאבטח את האזור ולסייע בהורדה ובפיזור המעפילים.

אנשי הגדוד השתתפו בעוד מסגרות שונות של מפעל ההעפלה: באירופה בארגון "הבריחה", כמלווי מעפילים בפלי"ם וכגדעונים; אחדים השתתפו במסגרת "החוליה" בהעפלה היבשתית, דוגמת חיים חפר ממחלקת דפנה בפלוגה ו' שאף הנציח את עלילותיה בשורות: "בין גבולות, בהרים ללא דרך, / בלילות חשוכי כוכבים, / שיירות של אחים מבלי-חרף /למולדת אנו מלווים".

מבצע ברזילי: הוצאת נשק מתוך רכבות הצבא הבריטי

מבצע פריצה לרכבות עמוסות אמצעי חימוש שהובילו הבריטים, והעברת נשק ותחמושת לסליקים של הפלמ"ח. הש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה", סיפק מידע על תנועת הרכבות שיצאו ממחסני הנשק במחנה כורדני, צפונית-מזרחית לקריית מוצקין, ונעו דרומה לעבר מצרים, דרך רפיח. לוחמים מן הגדוד הראשון חדרו לרכבות שנעו על מסילות הברזל והוציאו את הנשק במסגרת "מבצע ברזילי", שנמשך כשלושה חודשים במהלך המחצית הראשונה של שנת 1946.

מנהל תחנת הרכבת בעתלית היה חבר ה'הגנה', ומהגדוד היו מודיעים לו לאיזו רכבת מעוניינים לפרוץ ובאיזו שעה תעבור; התפקיד שלו היה להאט את מעבר הרכבת בתחנת עתלית. מדרום לתחנת עתלית הייתה שוכבת כיתה, בגודל שהותאם למספר הקרונות. כל שני לוחמים היו קופצים על קרון נוסע, פותחים עם מנוף את הדלת וממשיכים לנסוע עם הקרון. מעתלית עד חדרה הובערו חמש עד שמונה מדורות, ולידן אנשי הגנה. הלוחמים בכל קרון ערמו ארגזי תחמושת ליד הפתח ועל פי אות מוסכם, בהתקרב הקרון לכל מדורה, היו דוחפים ארגזים החוצה, וכך ממדורה למדורה. אנשי ה"הגנה" הממונים על איסוף הארגזים העמיסו אותם על פלטפורמות מכוסות בברזנט קשורות לטרקטורים ולעגלות והובילו את הנשק לסליקים שביישובים הסמוכים.

במשך הזמן הבריטים הרגישו שמשהו מתרחש והוסיפו שמירה לאורך הקרונות, וכשהרכבת הייתה נעצרת היו יורדים ומסיירים סביבה, אך מעולם לא תפסו את לוחמי הגדוד. המבצע המוצלח הופסק כאשר רכבות הנשק התחילו לנסוע בשעות היום.

תקיפת מתקני הרדאר

על מנת להקשות על הבריטים לזהות התקרבות אוניות מעפילים, החליטה מיפקדת ההגנה בהשפעת יצחק שדה לפוצץ מתקני רדאר ששימשו לשם כך בבסיס סטלה מאריס שבכרמל הצרפתי.

מועד המבצע הראשון נקבע לשעות הערב של 20 בינואר 1946, כתגובה להשתלטות הבריטים ב-17 בינואר, בלב ים, על האונייה "אנצו סרני" שהובילה 908 מעפילים. כוח מפלוגה א' ביצע תצפיות, ולאחר מכן פרץ את גדרות התיל של המחנה, הניח חומר נפץ עם עפרונות השהייה ל-45 דקות, ויצא מהמחנה מבלי להתגלות. מטעם מפקדת ההגנה הודיעו לבריטים לפנות את הבסיס לקראת הפיצוץ, כי רצו למנוע פגיעות בנפש; אולם קצין בריטי חיפש ומצא את המטען והצליח לנטרל את מנגנון ההפעלה.

לאחר תפיסת "אנצו סרני" הייתה הפסקה של חודשיים בהבאת ספינות מעפילים. לחודש מארס תכנן המוסד לעלייה ב' עלייתן של שלוש ספינות נוספות, וכדי לסייע בכך הוחלט שוב לפוצץ את הרדאר בסטלה מאריס.. המועד לפשיטה החדשה נקבע ללילה שבין 18 ל-19 בפברואר ושוב הוטלה המשימה על הגדוד הראשון. הפעם התקיפה בוצעה מכיוון שונה; הכוחות לא הספיקו להגיע במועד אל הבסיס ולכן נדחתה ללילה הבא. מחנה הרדאר תוגבר בעקבות הפשיטה הקודמת, והוגברו צפיפות התיל והתאורה. הגדר הראשונה והשנייה נפרצו בקלות יחסית, למרות סיורי הזקיפים. הגישה לגדר השלישית, המקיפה את בסיס האנטנה הענקית, הייתה קשה במיוחד אך לבסוף נפרצה הגדר הפנימית והחבלנים השליכו לרגלי הרדאר את המטען הכבד, פתיל ההשהייה כוון הפעם ל-30 שניות בלבד, והפיצוץ בוצע כשהכוח תופס מחסה בסמוך. מייד לאחר מכן הושבתה רשת החשמל באזור המחנה, האורות כבו, והכוח הצליח לחמוק מהמירדף הבריטי. הלוחמים הגיעו בבוקר לקיבוץ יגור, ומשם התפזרו ליחידותיהם. הבריטים הודו כי פיצוץ הרדאר "הוכיח תכנון וביצוע מבריקים, שלוו במזל מסוים". ההתקפה זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב, בארץ ובבריטניה.

כשנה וחצי מאוחר יותר, ב-19 ביולי 1947, חזרה פלוגה א' לפשוט על הרדאר בסטלה מאריס, וכן על "הרדאר הקטן" בבסיס ח'רייבה שליד הכפר עוספייה. גם שתי פשיטות אלה הוכתרו בהצלחה, ומתקני הרדאר יצאו מפעולה למשך שבועות רבים.

ליל המשטרות

ב-21 בפברואר 1946 התבצע "ליל המשטרות", במהלכו הותקפו בסיסים של כוחות המשטרה הניידת הבריטית (P.M.F), שפעלו נגד היישוב היהודי. על הגדוד הראשון הוטלה תקיפת בסיסי המשטרה בג'נין ובשפרעם, וזאת 24 שעות בלבד לאחר הפעולה השנייה נגד הרדאר בסטלה מאריס. משטרות נוספות שהותקפו על ידי הפלמ"ח היו שרונה (לימים הקריה בתל אביב) וכפר ויתקין (לימים "הדסה נעורים"). הכוונה הייתה לפוצץ את תחנות משטרה בעת ובעונה אחת: התחלת החדירה ב-23:30 בלילה של 21 בפברואר 1946, וביצוע הפיצוצים כעבור שעה וחצי.

ניסיון הפשיטה על משטרת ג'נין

משטרת ג'נין הוקצתה לפלוגה א', בפיקוד הסמג"ד יצחק רבין והמ"פ חיים אבינועם. רבין ניצל את מעמד אביו (נחמיה רבין, יוצא הגדודים העבריים וחבר ה"הגנה") כעובד חברת החשמל, ובילה כמה שעות במסווה של אחד החשמלאים שביצעו בדיקות במשטרת ג'נין. הוא יצא משם עם פרטים רבים על מיבנה המשטרה וכבר תכנן הצעת התקפה עליה כדי להגישה ליגאל אלון ולנחום שריג שהמתינו לו בחיפה. לרוע המזל, בשובו מעפולה לחיפה פגעה משאית באופנועו והוא התעורר בבית החולים, רגלו נותחה וגובסה והוא נוטרל מפעילות לזמן מה. גם חיים אבינועם, המ"פ, התחזה כעבור זמן-מה לעובד חברת החשמל ובדק את פנים מחנה המשטרה הניידת הצמוד למבצר המשטרה, וכן את בונקר הנשק. הוא גם ערך סיורים ותצפיות יחד עם מפקדים אחרים מהפלוגה, לשם איתור מקום הפריצה, נוהלי הבסיס ומידע נוסף. הפלוגה יצאה מחפצי-בה והתרכזה השכם בבוקר בבסיס היציאה במשמר העמק, כדי לנסוע משם עם רדת הלילה לנקודת מפגש עם רכב ובו סליק נייד ולקבל את הנשק וחומר הנפץ, ולהמשיך ברגל אל היעד. אלא שרצף של תקלות שיבש את התוכנית: הרכב התאחר, זרם החשמל למשטרה נותק כשרק המ"פ ומפקדי החוליות הגיעו לגדר והכוח כולו טרם התרכז שם. כיוון שהפעולות בשלוש המשטרות האחרות החלו בזמן, הופעלה אזעקה במחנה ג'נין ושתי שריוניות החלו לפטרל סביבו ולהאיר את השטח. המ"פ התייעץ קצרות עם אנשיו והחליט לבטל את הפעולה ולסגת לכיוון הגלבוע; לפנות בוקר הגיעו חזרה לחפצי-בה. בתחקיר בעקבות הפעולה, עם יגאל אלון ומאיר פעיל, המסקנה הייתה שהמ"פ אבינועם פעל נכון: בנסיבות אלה לא היה לו סיכוי להצליח בביצוע המשימה, ולו ניסה להמשיך היה סופג אבדות והכוח היה נופל בידי הבריטים.

פיצוץ משטרת שפרעם

הפעולה במשטרת שפרעם הוטלה על יחידה מפלוגה ו' בפיקוד עודד מסר, לימים מפקד חטיבת גבעתי. בסיס היציאה היה ברמת יוחנן. כמה לילות לפני הפעולה עשו מפקדי החוליות מעין חזרה כללית ליד המשטרה: בדקו אם יש מיקוש, את הגדר שצריך היה לפרוץ ואת שיגרת הפטרולים. הוכנו סימנים מוסכמים לחיתוך הגדר, ריצה לעבר מגדל המשטרה והנחת שלושה תרמילים עם חומר נפץ, כל תרמיל 30 ק"ג, לרגלי המגדל. לאחר הצתת הפתילים היה עליהם לרוץ לעבר הפתח שפרצו בגדר, על פי הכוונת איש החוליה שיסמן משם בפנס. בליל הפעולה, למרות הופעה בלתי צפויה של שריונית שסיירה בכביש, הצליח הכוח לפעול כמתוכנן; הדף הפיצוץ השיג את הלוחמים בשעת הנסיגה לקיבוץ אלונים. רק לאחר הפיצוץ הבינו השוטרים הבריטיים את הנעשה ופתחו באש, אולם יחידות חיפוי סייעו לכוח להיחלץ בשלום; בפעולה ניזוק קשה מגדל בניין המשטרה.

ליל הגשרים והשבת השחורה

באביב 1946 עזב נחום שריג את הפיקוד על הגדוד הראשון וקיבל את הפיקוד על הגדוד הרביעי. החליף אותו כמפקד הגדוד הראשון אורי יפה, עד אז מפקד הגדוד השלישי.

ב-12 ביוני 1946 הודיע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על דחיית המלצות הוועדה אנגלו-אמריקנית מאפריל אותה שנה, להתיר עלייתם של 100 אלף יהודים. בתגובה, ניתנה לפלמ"ח פקודה לפוצץ 11 גשרים המחברים את ארץ ישראל עם הארצות השכנות, בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946. המבצע, שנודע מאז כ"ליל הגשרים", קיבל את שם הצופן "מבצע מרכולת". מפקדי הגדודים של הפלמ"ח קיבלו פקודת מבצע מפורטת, בה הוגדרה מטרת המבצע: לנתק את הארץ מן הארצות השכנות שאתן היא קשורה ביבשה על ידי ניתוק קווי התחבורה היבשתיים, באמצעות פיצוץ גשרים כפי שפורטו לכל גדוד. הפיצוצים צריכים להיות מופעלים בעת ובעונה אחת, להוציא את הגשרים מכלל שימוש וכן לשוות להם צורה של חורבן גמור בעיני כל מסתכל. על הגדוד הראשון הוטל לפוצץ את גשר שייח' חוסיין על נהר הירדן המחבר את ארץ ישראל עם עבר הירדן, ושני גשרים על נחל אכזיב בגליל המערבי, המחברים את ארץ ישראל עם לבנון.

גשר שייח' חוסיין

אורי יפה, כחבר קיבוץ מעוז חיים, הכיר היטב את גשר שייח' חוסיין (בהמשך: גשר מעוז), המרוחק פחות משני ק"מ מקיבוצו. גשר הברזל חצה את הירדן בכביש המחבר את בית-שאן לאירביד שבעבר הירדן. לאחר ביצוע סיורים מקדימים ביום ובלילה הגיעה מפקדת הגדוד למסקנה שיש אפשרות להתגנב, לשים את חומרי הנפץ בשקט, על יד העוגנים (מדובר בגשר תלוי), על ה"רלסים": מוטות שלד הברזל. לאחר מכן ניתן להכין את הפיצוץ עם חשמל, להתרחק מהגשר, לבצע את הפיצוץ ולהסתלק. על מנת למנוע את גילוי העקבות לאחר הפעולה הוחלט להתקרב אל הגשר בתוך מים; היציאה הייתה ממעוז חיים אבל הנסיגה תוכננה לגוש חרוד, בהנחה שדבר ראשון שיעשו הבריטים הוא חיפוש במעוז חיים.

בקצה המזרחי של הגשר שמרו חיילי הלגיון הערבי ובקצה המערבי, שבו הונח חומר הנפץ, שמרה יחידת שוטרים ערבים מארץ ישראל. הוכנה יחידת חיפוי, הכביש בין הגשר לבית-שאן נחסם וחוטי הטלפון נותקו. את הפעולה ביצעה מחלקה מפלוגה ו' בפיקוד ברוך אקסלרוד (בוזה), שבהמשך מונה למפקד הפלוגה. בעת ההתגנבות, כיסה רעש מי הירדן כל רעש אפשרי של התקדמות החבלנים עד רגלי הגשר. רעש נוסף שסייע הייתה שיחה קולנית שהתנהלה בין הזקיפים משני קצות הגשר. לפי מקור אחד, לאחר שחומר הנפץ הונח ובטרם הופעל הפיצוץ, הוזהרו הזקיפים שעליהם להתרחק ממקום הסכנה, הם אכן התרחקו ותוך דקות הגשר פוצץ ונהרס בלא שאיש ייפגע; לפי עדות המפקד בשטח הזקיפים לא הוזהרו, ואם לא נפגעו זה משום שהגשר קרס במרכזו.

האסון בגשרי אכזיב

בגלל מורכבות הפעולה בגשרי אכזיב הוקצה למבצע כוח מוגדל, 43 לוחמים מפלוגה א' ומפלוגה ו', בפיקוד מ"פ א' נחמיה שיין. על הכוח הוטל פיצוץ הגשרים המחברים את חיפה לביירות בירת לבנון, גשר הרכבת וגשר הכביש החוצים את נחל כזיב בתוך הכפר א-זיב, ארבעה וחצי ק"מ מדרום לגבול הבינלאומי. לדברי המג"ד יפה נערכו לקראת מבצע זה לכל הפחות חמישה סיורים, במיוחד לשם בירור גודל הכוח שאייש את תחנת המשטרה צפונית לנחל, ליד גשר הכביש. בסיורים התברר כי השוטרים אינם יוצאים לשמור על הגשרים, אלא נמצאים בתוך התחנה. לדבריו, ולפי זה תכננו את הביצוע.

יהונתן דותן (ג'וני, אז דולינסקי), מפקד מחלקת גניגר ולימים סמג"ד במלחמת העצמאות ותת-אלוף בצה"ל, עם שני מ"כים, הגיע לקיבוץ מצובה הסמוך כדי ללמוד את השטח. השלושה נרשמו בסידור העבודה כרפתנים. המא"ז לקח אותם לרפת, הראה להם פרה והם שיננו את סימני ההיכר שלה, כדי שאם ייתפסו יוכלו לתאר פרה שכביכול ברחה ויצאו לחפש אחריה. בשעות אחר הצהריים הלכו בוואדי עד שראו את הגשר, שיננו כל פרט שראו, את עמודי הגשר, תחנת אוטובוס על הכביש, עמדות שמירה בקצה הגשר, בית קפה סמוך. לאחר שהתרחקו מעט, הופיעו לידם ארבעה שוטרים רכובים על סוסים והובילו אותם ברגל מתחת לגשר עד לנקודת המשטרה. בדרך השתהו ודווקא אז, תחת עיני השוטרים, הצליחו לרשום בזיכרון פרטים על גשר הכביש, כפי שנראו מקרוב. קצין בריטי התקשר עם מוכתר הקיבוץ שאימת את גרסתם על הפרה האבודה הם שוחררו. בלילה מעונן וחשוך סיירו שוב באזור הגשר וג'וני גילה שניתן לעקוף את הכפר אם יעברו בתעלות מים, תחת שיחי אקציה, ויתקרבו לגשר בלי להתגלות. בשתיים בלילה הגיעו לנהריה ובגלל המראה שלהם, רטובים ומלוכלכים, נעצרו דווקא על ידי שומרי המקום ושוחררו רק בהתערבות המא"ז.

התוכנית הייתה לפוצץ את גשר הכביש עם 400 ק"ג חומר נפץ ואת גשר הרכבת עם 150 ק"ג. את חומר הנפץ מסוג ג'לניט השיג הפלמ"ח ממחצבות. יצחק יבנה (צחיק), מפקד החבלנים: "התרמילים היו בני 25 קילו כל אחד. 16 אנשים היו צריכים לשאת את חומר הנפץ, אפילו שתפקידם אחר כך היה שונה... חלק נשארים על יד גשר הרכבת... זה היה המזרחי, (כדי) לשים את חומר הנפץ, כמות מסוימת, כמות יותר קטנה, כי זה היה גשר יותר קטן. חלק, בראשותי, הולכים הלאה, לגשר הכביש". לדבריו, הייתה הנחיה ברורה שיש להזהיר ולסלק את ערביי הכפר "אפילו בסיכון מסוים שאנחנו מסכנים את עצמנו... לחמנו נגד הבריטים, אבל לא נגד הערבים". במיפקדת הפלוגה בעין חרוד בנה מפקד הפעולה נחמיה שיין מודל של עמודי גשר מחבילות קש. לחבלנים הורה לרוץ אל הגשרים לצד הדרומי של העמודים, עמודי אבן הבנויים בתוך הוואדי. המשטרה הייתה בצד צפון, והג'לניט היה רגיש ליריות ופגיעה בו גורמת לפיצוץ. כיוון שזה היה החומר היחידי שהיה ברשות הכוח, תכננו כך שאם השומרים יפתחו באש, העמוד יגן על חומר הנפץ עד השעה המתוכננת לפיצוץ הגשר השני, לאחר נסיגת האנשים.

ב-16 ביוני 1946 נסעו כל לוחמי היחידה באוטובוס לבסיס היציאה במצובה. האוטובוס יצא מעין חרוד עם אנשי המחלקה שם, ואסף את המחלקות מהקיבוצים גבע וגבת. במצובה, מפקד הפעולה נחמיה נתן תדריך על גבי לוח, והסביר את התוכנית: צחיק מפקד החבלנים עם ארבע חוליות של שני אנשים כל אחת יפרוץ קדימה ויתפוס את הגשר הקדמי, ואז ירוצו הסבלים ויביאו את החומר. הוא יארגן כל חוליה לפיצוץ, יפנו את הערבים, ייסוגו מתחת לגשר ויעברו לנקודת ההתארגנות לנסיגה; אז המפקד יתן את ההוראה לפוצץ. גם כאן ביצעו תרגולים על מודל. ממצובה יצאו בליל ירח מלא, וכעשרים דקות לקראת שעת השין נכנס הכוח לתוך הכפר א-זיב, בהעמידו פני יחידה צבאית בריטית. לפי התחקיר, בוואדי הם פגשו שני ערבים. יחיעם וייץ עשה את עצמו לאנגלי, ובאנגלית אמר להם 'יש פה תרגיל של המשטרה – הסתלקו!' ההערכה היא שהם הודיעו למשטרה, והיה נכון יותר לקשור אותם עד סוף הפעולה. כל החוליות המשיכו לפעול כמתוכנן עד שנפתחה לעברן אש מגג בית הבאר שניצב סמוך לקצהו הדרומי של גשר הרכבת, ואשר לפי התצפיות המוקדמות היה בלתי מאויש. חוליות מהכוח חסמו את הכביש המוביל לגשרים מצפון ומדרום והרחיקו תושבים ערביים. בעוד החבלנים נעים לעבר הגשרים, החלו חילופי אש עזים בין לוחמי הפלמ"ח לבין הנוטרים והזקיפים שעל הגשרים. ראשון הנפגעים היה יחיעם וייץ, והחובשת זהרה לביטוב לא הצליחה להציל את חייו. חבלנים ושאר נושאי מטענים הגיעו לגשר הרכבת והחלו מניחים את החומר. חבלנים ונושאי מטענים אחרים היו צריכים להמשיך אל גשר הכביש, שלפי התכנון היה צריך להיות הראשון שיפוצץ. חוליה אחת הלכה לבית הקפה כדי להרחיק את יושביו לפני הפיצוץ. צחקי מפקד החבלנים הגיע ראשון כמתוכנן אל גשר הכביש,עם שני תרמילי חומר נפץ. שאר הכוח התעכב ונחמיה שיין המפקד רץ אליהם לזרזם; ברגע זה אירע פיצוץ אדיר במטענים שליד גשר הרכבת וכנראה גם אלו שנשאו הלוחמים לכיוון גשר הכביש, ככל הנראה בשל פגיעת כדור באחד המטענים. גשר הרכבת קרס כליל, ומעוצמת הפיצוץ נהרגו כל הלוחמים שהיו לידו וגופותיהם התרסקו כאילו לא היה להם זכר. צחיק, שלא ידע כי נחמיה המפקד בהרוגים, ניסה לקרוא לו, ואז התפשטה הקריאה 'לסגת', והוא היה אחרון הנסוגים.

28 הלוחמים הנותרים התפקדו בנקודת הכינוס. נשלחו שני לוחמים לבדוק אם בכל זאת יש עוד ניצולים ליד הגשרים, אך השניים לא מצאו דבר. הכוח, בפיקוד דותן, נע בתנועה מזורזת לעבר קיבוץ מצובה, לרבות ארבעה פצועים שהלכו בכוחות עצמם. כוחות בריטיים הגיעו בינתיים לשטח והחלו יורים ירי לא מדויק. הלוחמים הסתירו את הציוד הצבאי (למעט יוני הדואר), ומחשש לחיפוש בריטי עלו רובם בו בלילה לקיבוץ חניתה. דותן הפריח מחניתה את שתי שתי יוני דואר ועימן ההודעה: "'הייתה תקלה בגשר, התפוצץ חומר הנפץ, כאשר המ"פ, החובש וכל מי שהיה בסביבתו נהרג או נעלם". הוא פירט בהודעה 15 שמות הרוגים, כולל המקלען שבסופו של דבר ניצל והגיע פצוע קשה למצובה. עם התקרבות כוחות בריטיים למצובה פירקו חברי המשק כמה כוורות בכניסה אליו; הדבורים המשוחררות עיכבו את הבריטים עד שקבוצת דותן מצאה מסתור במערה ליד גבול לבנון. למרות החיפושים שנערכו בסביבה, הלוחמים שהיו במערה לא נתגלו ובהמשך חזרו לבסיסיהם. במצובה נותרו שני פצועים, אחת מהן זהרה לביטוב, שאיבדה זמנית את ראייתה בגלל הבזק הפיצוץ, ואליהם הצטרף בבוקר בכוחות עצמו מפקד חוליית המקלע, למרות פציעה קשה בבטן. גם כמה מפקדים ולוחמים נשארו במצובה לשם הטמנת הנשק, ואז פוזרו בין חברי הקיבוץ. הבריטים עצרו חלק מהם אך שוחררו באין הוכחות על מעורבותם בפעולה, למעט המקלען הפצוע שלאחר החלמתו נכלא בלטרון.

מבין ההרוגים, רק גופתו של יחיעם וייץ זוהתה (משום שנהרג לפני הפיצוץ), הוא נקבר בירושלים ועל שמו נקרא קיבוץ יחיעם. חלקי הגופות של המפקדים והלוחמים שנהרגו בפיצוץ נקברו קבורה זמנית בחשאי, בקברי אחים בחיפה ובמצובה, וכן בידי הצבא הבריטי. בהיעדר מידע מדויק על הנופלים ומקום הימצאם, נמסרה הודעה למשפחות רק כעבור חצי שנה. רק ביום השנה ה-22 לנפילתם, י"ז בסיוון תשכ"ח, 1968, הובאו השרידים למנוחת עולם בטקס ממלכתי בין שני הגשרים, תחת אנדרטה לזכרם באתר ההנצחה "יד לי"ד" שעליה נחקק באבן: "כאן נטמנו שרידי חללי מערכת הגשר אשר הועברו מבתי העלמין בחיפה ובמצובה אל מקום מלחמתם וסופם. תהא מנוחתם שלום".

השבת השחורה

בשבועיים שחלפו מאז "ליל הגשרים" החליטו הבריטים לעצור את מנהיגי היישוב המאורגן שהפעיל את ה"הגנה", ולחסל את הפלמ"ח. אלה היו מטרות מבצע BROADSIDE, מטח-אש, שתוכנן חודשים מראש ועיקריו היו ידועים לשירות הידיעות של ה"הגנה". באותה מסגרת נערך ב-29 ביוני 1946 מבצע "אגאתה", הוא "השבת השחורה": רבבות חיילים, ביניהם מדיוויזיית הצנחנים, "הכלניות", וכן כ-15 אלף שוטרים, בריטיים וערביים, חסמו את גבולות הארץ, שיתקו את אמצעי התקשורת, שמרו על קיום העוצר ופשטו על 27 יישובים שבהם ערכו חיפושים אלימים. היישובים היו בעיקר קיבוצים שבהם שהה הפלמ"ח וביניהם בסיסי היחידות של הגדוד הראשון. רק בליל שבת נודע כי המבצע ייערך למחרת ובקושי היה זמן לחלק מהמבוקשים להסתתר ולהשמיד מסמכים. ניתנה הנחיה להתנגדות סבילה, ואולם, אלימות הבריטים גרמה להתנגשויות במהלך החיפושים. בעין חרוד ובתל יוסף ירו והרגו הבריטים שני חברי קיבוץ ניר דוד ואת חיים חרודי חבר פלוגה א'. הם חיפשו צעירים והצליחו לעצור כ-200 חברי פלמ"ח, חמישית מן כוח הלוחם של "החטיבה". בסך הכול נעצרו ב"שבת השחורה" 2,700 איש, רובם אנשי ההתיישבות העובדת וכן חלק ממנהיגי היישוב.

ההצלחה המשמעותית ביותר הייתה לבריטים ביגור, שם מצאו במהלך שבוע את מאגר הנשק הגדול ביותר של ה"הגנה". אולם את נשק האימונים של הפלמ"ח, שלא היה בסליקים, לא מצאו. המ"מית דבורה פלום-ספקטור מן הגדוד הראשון, שנפצעה קשה ואיבדה עין בפירוק חומר נפץ אחרי הפריצה לעתלית, הייתה מפקדת הפלמ"ח ביגור. היא הספיקה לאסוף את הנשק ולמסור אותו לחברי פלמ"ח שהסתתרו בחורש על הכרמל. לוחמים רבים מהגדוד הראשון נעצרו ביגור באלימות; לוחם אחד ברח לעוספייה והסתתר שם אצל משפחה דרוזית, וגם פנחס זוסמן (סיקו) הצליח לחמוק ממעצר. עוד מחברי הגדוד הראשון ברחבי הארץ הצליחו לחמוק ממעצר. מ"פ ד' חיים בר-לב שפיקד על פיצוץ גשר אלנבי (בידי הגדוד השני והרזרבה), היה בבסיס פלוגתו בבית השיטה וחמק בכסות של הבאת ענבים מהמטבח; באופן דומה חמקו גם צחיק יבנה, מפקד החבלנים בפיצוץ גשר אכזיב, והמ"מ עוזי נרקיס. חלק ממחלקת גבת היו בסיור ולא נעצרו, אחרים נעצרו אך חמקו במעבר ממחנה למחנה. בכיר המפקדים שנעצרו היה יצחק רבין, סגן מפקד הגדוד הראשון שנתפס בביתו, שם החלים עדיין מפציעתו בתאונת האופנוע לקראת הפשיטה בג'נין, והיה עדיין מגובס.

העצורים הועברו תחילה למחנות המעצר בעתלית ובלטרון, ובהמשך לארבעה מחנות שהוקמו ליד רפיח. מוריס בן-דרור, שהתמנה למפקד פלוגה א' לאחר מות נחמיה שיין בגשר אכזיב, ועוד מפקדים אחדים, התחבאו במרווח שבין תיקרת המטבח וחדר האוכל של מחנה עתלית לבין גג האזבסט המשופע, לפני שעמדו לקחתם לרפיח. לאחר מכן חמקו החוצה בתוך משאית עם ארגזים ריקים. ברפיח, עצורי הפלמ"ח והגדוד הראשון קיימו שיגרה של אימוני כושר, ופעילות תרבות לרבות הופעה של חנה רובינא. הפלמ"ח הכין תוכנית בריחה מרפיח. שייקה גביש, לימים מפקד הגדוד הראשון, היה ב"שבת השחורה" מ"מ מחלקת נען בגדוד השני, והשתחרר אחרי כחמישה שבועות מלטרון. הוא ושני מ"כים ערכו סיור מקדים לקראת פריצת גדרות המחנה ברפיח ומילוט דרך הים, בפיקודו של יוחאי בן-נון. יצחק רבין המגובס חשש שמא לא יוכלו לקחת אותי. אולם יוחאי בן-נון החליט שהוא יוברח גם כן, על אלונקה. בסופו של דבר לא היה צורך במבצע החילוץ, שכן ב-5 בנובמבר 1946 החלו הבריטים בשחרור מזורז של כל עצורי לטרון, לטרון ב' ורפיח.

מעצרים נוספים בין השנים 1943 עד 1947

ביוני 1943 נעצרו חברי פלוגה ד' בסיור בסביבות שכם ובגלל נשק שנתגלה אצלם ישב חבר הפלוגה כמה שנים בלטרון, ושתי חברות בכלא בית-לחם; ב-1943 נעצרו חברי פלוגה ד' בחיפוש ברמת הכובש; ב-1944 נעצר חבר פלוגה א' במהלך הפגנה בתל אביב ונכלא בכלא יפו; ב-1944 נעצרו וישבו שבוע בכלא בירושלים חמישה חברי פלמ"ח, ביניהם שניים מפלוגה ד', שעה שפעלו במסגרת "הסזון" ונחשדו דווקא בהשתייכות לאצ"ל. ב-22 בנובמבר 1947 לכדו הלבנונים חמישה חברי הכשרת גבת מהגדוד הראשון שסיירו בגבול הצפון, והם היו כלואים 17 חודש בבירות.

משנת 1947 עד מרץ 1948

כפי שצוין כבר, ב-19 ביולי 1947 פשטה פלוגה א' על הרדאר בסטלה מאריס ועל "הרדאר הקטן" בבסיס ח'רייבה שליד הכפר עוספייה, והשביתה אותם.

בספטמבר-אוקטובר 1947 הודיעו מקורות מודיעיניים על כוונה סורי לפלוש לגליל טרם ההצבעה על תוכנית החלוקה. כוחות פלמ"ח, חלקם מהגדוד הראשון ומפלוגה ד', הועלו אל הקיבוצים דן, דפנה, כפר סאלד, שמיר, וקיימו משם סיורי עומק לתחום סוריה. בנובמבר 1947 חזרו כוחות אלו לבסיסיהם הקבועים.

מבנה הגדוד וחימושו עם תחילת מלחמת העצמאות

עם תחילת מלחמת העצמאות למחרת החלטת כ"ט בנובמבר, החלו מפקדי הפלמ"ח והגדוד הראשון ביניהם לגייס מחדש את יוצאי יחידותיהם, שהיו ב"רזרבה". בתחילת המלחמה, לפי דיווח מטה הפלמ"ח למטכ"ל ה"הגנה" ב-1 בפברואר 1948, מנה הגדוד הראשון 738 איש ואישה. מבנה הגדוד ופריסתו בקיבוצי העמקים והגליל המערבי היו כלהלן::

• מפקדת הגדוד – דן לנר, מג"ד; חיים אבינועם, סמג"ד.
• פלוגה א', בפיקוד אסף שמחוני, מנתה 265 איש, בחמש מחלקות שהיו פרוסות בקיבוצים: גבת - 60 איש, רמת יוחנן - 60, משמר הים (מאוחר יותר: אפק) - 60, רמת דוד - 30, יגור - 55.
• פלוגה ב', בפיקוד אלכס בניה, מנתה 213 איש, בחמש מחלקות שהיו פרוסות בקיבוצים: שריד - 30, תל יוסף - 70, עין חרוד - 50, הזורע - 43, גבע - 20.
• פלוגה ג', בפיקוד יצחק חופי (חקה), מנתה 80 איש, בשתי מחלקות שהיו פרוסות בקיבוצים: חניתה - 40 ויחיעם - 40. בראשית אפריל 1948 חולקה פלוגה זו בין פלוגות אחרות.
• פלוגה ד', בפיקוד ישעיהו גביש, מנתה 180 איש, בשלוש מחלקות שהיו פרוסות בקיבוצים: בית השיטה - 70, מעוז חיים - 80, עין הנצי"ב - 30.

לכל הפלוגות היה מחסור בחימוש. על פי דיווח מ-10 במרץ 1948, זה היה נשקם של כל חיילי הגדוד:

• מרגמות ונשק אנטי טנקי: שתי מרגמות 81 מ"מ, 15 מרגמות 52 מ"מ ורובה נגד טנקים אחד;
• מקלעים: 2 מקלעים בינוניים, 12 מקלעי ברן;
• תתי מקלעים ורובים: 9 תתי-מקלעים M1 תומפסון, 56 תתי-מקלעים סטן, 139 רובי לי אנפילד (שכונו "רובים אנגליים");
• נשק אחר: 121 כידוני רובה, 12 סכינים, 302 רימוני הגנה, 131 רימוני התקפה, 3 משקפות, 35 מצפנים ו-24,145 כדורים.

נשק אישי היה ל-204 לוחמים בלבד.

פעולת בלד א-שייח': תגמול על הטבח בבתי הזיקוק

ב-30 בדצמבר 1947 זרקו חברי אצ"ל מטעני נפץ על פועלים ערבים בתחנת האוטובוסים ליד שער הכניסה לבתי הזיקוק; שישה ערבים נהרגו. בבתי הזיקוק עבדו באותה עת כ-1,700 ערבים וכ-460 יהודים. האצ"ל לא יידע מראש את ארגון ההגנה על הפעולה, ובעקבותיה החל מייד באותו בוקר טבח המוני בפועלים היהודיים הבלתי חמושים ובלתי מאובטחים, על ידי הפועלים הערבים. עד שהצבא הבריטי הגיע למקום והשתלט על המצב נרצחו 39 יהודים ורבים אחרים נפצעו. מלבד האבל הכבד שירד על היישוב, התעורר חשש להתפשטות מעשי רצח יהודים במקומות עבודה משותפים אחרים. מיפקדת ה"הגנה", בהרשאת הדרג המדיני, החליטה על פעולת תגמול חריפה כאזהרה להנהגה הערבית. כיעדי הפעולה נבחרו הכפרים בלד-א-שייח' וחוואסה שבמורדות הכרמל, בין נשר לקיבוץ יגור. סמוך להן נמצא קברו של עז א-דין אל-קסאם, טרוריסט ואיש דת מוסלמי, שנהרג במאורעות 1936 בהיתקלות עם הבריטים, והפך לאחד הסמלים של ההתנגדות הערבית לציונות. דן לנר, מפקד הגדוד הראשון, נקרא בדחיפות לחיפה לפגישה עם משה כרמל, מפקד מחוז הצפון של ה"הגנה". לדן נאמר שמרבית הפועלים הערביים שרצחו את היהודים הם מבלד-א-שייח', והוחלט להרוג בהם; דן חזר והטיל על סגנו, חיים אבינועם, את המשימה. הכוח בפיקודו של אבינועם מנה כ-120 איש – ארבע מחלקות מהגדוד הראשון, וכן מחלקה מגדוד 21 ומחלקה מגדוד 22 (על בסיס סטודנטים מהטכניון), של חטיבת כרמלי. כבר באותו ערב רוכזו רוב הכוחות ביגור ותודרכו לקראת המשימה; הכוח מגדוד 22 הגיע לפעולה ישירות מהטכניון בחיפה. על פי הפקודה שניתנה: "יש להקיף את הכפר, לפגוע במספר גברים גדול ככל האפשר, לחבל ברכוש, להימנע מפגיעה בנשים וילדים". הפעולה הציפה שאלות קשות אצל חלק מהמפקדים והלוחמים. חיים אבינועם נזכר ברגשותיו אז: "היו לי שאלות קשות בתחום טוהר הנשק... אחד הדברים שהיה לי קשה מוראלית, ממש לבוא להגיד לאנשים 'אנחנו צריכים להרוג'. נדמה לי שאלה היו המילים הקשות ביותר שאמרתי אז, ואולי בכלל... שיטת הפעולה הייתה לבוא מלמעלה, מצד דרום במעלה הכרמל ולרדת במהירות, לרוץ עד הכביש ולהתחיל את הפעולה מהכביש כלפי מעלה".

הדו"ח של מפקד הפעולה מספר כך: בשעה 23:30 יצאה היחידה מיגור, נעה במדרונות הכרמל ובשעה 01:10 (בין 31 בדצמבר ל-1 בינואר) נערכה ממערב ליעד ההתקפה. עם התחלת הפעולה נפתחה אש מכמה כיוונים לעבר הכוחות הפורצים. מקורות הירי היו מתושבים, מנוטרים ערביים ומחיילי הלגיון שחנו במחנות לרגלי הכפר. ליורים הצטרף משוריין צבאי בריטי. היחידות השתיקו את האש העזה וחדרו לעומק הכפר. כאשר החלו לפעול בתוך הבתים נפתחה עליהן אש מתוך החדרים ולא הייתה כל אפשרות להימנע מלפגוע בנשים ובילדים, מאחר שהיורים היו ביניהם. הפעולה נמשכה 30 דקות, לאויב היו עשרות הרוגים ולכוחותינו שני הרוגים ושני פצועים. הנסיגה ליגור הייתה קשה בגלל מחסור באלונקות. המפקד שלח רץ לשכונת נשר ורק במחצית הדרך הגיע רכב עם אלונקות. היחידה הגיעה ליגור בשעה 05:35.

פעולת התגמול בבלד-א-שייח' הותירה רושם עז על הלוחמים ורבים סיפרו עליה, בין אם בתיאור ענייני, בתיאור החוויה הקשה, הלבטים וחשבון הנפש, או בהתלהמות בעקבות הטבח בבתי הזיקוק. פנחס זוסמן (סיקו), מ"מ רמת יוחנן, סיפר: "זה היה קרב לא סימפתי... אמנם הייתה הרגשה מוחלטת של פעולה מוצדקת, אבל הייתה הרגשה לא נעימה מעצם הפעולה". חיים אבינועם, המפקד: "(אנשינו]) דפקו בדלת, נכנסו, האירו בפנסים. ראו גבר – ירו בו... בבית אחד פתחו עלינו באש. הבחורים זרקו פנימה רימון ובפיצוץ נהרגו אישה ושני ילדים. זה היה החריג היחיד. הייתה זו פעולה אכזרית מאד, שאחריה שאלנו את עצמנו שאלות. חשנו מועקה. עם זאת, אין לי צל של ספק בנחיצות הפעולה, כפי שהייתה". בפעולה נהרגו מפקד כוח פלוגה 13 בגדוד 21, חנן זלינגר, שעל שמו נקרא בהמשך בלד-א-שייח' בשם תל-חנן, ואיש הגדוד הראשון חיים בן-דור, שעל שמו נקראה שכונת בן-דור במעלה הכפר, לימים נשר, ליד הכניסה לטכניון; דמותו הונצחה בספרו של חיים גורי, "הספר המשוגע" (1971), תחת השם חמדורי. עמוס גלילי, סגן מפקד יחידת הסטודנטים מגדוד 22, נפצע קשה ומת אחר כך מפצעיו; על שמו שכונת גבעת עמוס בנשר.

פעולות שונות בראשית 1948

פיצוץ עמדת צלפים בחיפה

ב-16 בינואר 1948 יצא כוח מפלוגה א' לפוצץ בית בן שלוש קומות בשכונת תל-עמל בחיפה, בקטע של ואדי רושמייה שבו היו עוד בתי ערבים שמהם צלפו על התחבורה שהתנהלה בהדר הכרמל. הפקודה הייתה לפוצץ את הבניין, שמלבד הצליפות ממנו שימש גם מקום מפגש ומעבר ללוחמים פלסטיניים. היחידה יצאה משכונת נווה-שאנן לאחר חצות, נערכה ליד היעד בשעה 01:20 והביצוע היה בשעה 02:15. בעוד חלק מהיחידה מחפה עליהם הניחו החבלנים את המטענים והפעילו אותם. אחרי כשבע דקות החומר התפוצץ והיחידה נסוגה לנווה-שאנן. בחילופי האש שהתפתחו היו ליחידה רק כמה פצועים קל.

סיוע ליחיעם, חניתה, אילון ומצובה

ליישובים המנותקים בגליל המערבי נשקפה סכנה מהתקפות ספורדיות מקומיות, ועל כן מחלקות מפלוגה ג' של הגדוד הראשון תיגברו את חניתה ויחיעם. לאיומים המקומיים נוסף איום של כוחות ערביים סדירים שחדרו ב-8 בינואר דרך הגבול הלבנוני: "גדוד הירמוך השני" של "חיל ההצלה" בפיקוד אדיב שישכלי, לימים נשיא סוריה. לפי ידיעות ממוקדות הייתה סכנת התקפה נגד קיבוץ יחיעם שהוקם על ידי יוצאי פלמ"ח ונקרא על שמו של יחיעם וייץ, מחללי הגדוד הראשון בגשר אכזיב. הקיבוץ שכן בתוך וליד המצודה הצלבנית ג'דין. בהתחלת המלחמה נמצאו בו 40 גברים ועשר נשים. נוספה להם מחלקת חי"ש שמנתה 30 איש, עם מקלע בינוני, שני מקלעים קלים, שתי מרגמות, שבעה תתי-מקלעים וכ-25 רובים.

במסגרת הסיוע להגנת האזור, הוטל על שתי מחלקות מפלוגה א' בגדוד הראשון, לפוצץ את ביתו של חבר הוועד הערבי העליון בכברי ולהביא אספקה לחניתה, אילון ומצובה. הכוח יצא בשיירה מקריית חיים. בעכו עברו מחסומי אויב תוך חילופי אש. מול כפר הדייגים אכזיב התנגש האוטובוס הראשון בשיירה במשאית של הצבא הבריטי שעמדה בצד הדרך, התהפך על צידו וחסם את הכביש. המ"פ פקד על טור הרכב להסתובב ולחזור לחיפה. הכוח חצה את הכפר אכזיב תוך חילופי אש, והמשיך ברגל למצובה שנקבעה כבסיס היציאה לפעולה בכברי. למחרת עם חשיכה חצו את נחל כזיב בדרך לכברי, הניחו כוחות אבטחה ורתק, החבלנים הניחו את חומרי הנפץ ליד הבית וחזרו לנקודת היציאה. הבית התפוצץ ונהרס ברובו, והכוח חזר למצובה.

ההתקפה הערבית על יחיעם החלה לאחר שפלוגה א' עזבה, אך נותרו בו מחלקת הפלמ"ח ומחלקת חי"ש. ב-20 בינואר תקפו את הקיבוץ מאות חיילי "צבא ההצלה" ותושבים מקומיים בירי מרגמות ומקלעים מתוך החורש מסביבו. כשהחל האויב להסתער ונתגלה לעין פגעו מרגמות המגינים בתוקפים, ו"גדוד הירמוך" נסוג תוך אבדות כבדות. ארבעה אנשי פלמ"ח וחי"ש נפלו בקרב, והקיבוץ נותר מנותק אך לא נפל. יצחק חופי (חקה), מ"פ ג' אשר מחלקות חניתה ויחיעם היו תחת פיקודו, וכן חלק ממפקדת הגדוד, שהו באזור נהריה. ב-27 במארס יצאה שיירה מנהריה ליחיעם (שיירת יחיעם); חקה הציע שמחלקתו תעלה על גבעה ותחפה על השיירה אך הצעתו לא נתקבלה. בהתקפה על השיירה נהרגו 47 מתוך 90 אנשיה.

בתקופת המצור עברו אנשי הגדוד בין נהריה לחיפה בדרך הים, בסירות. כך עשה גם דן לנר, המג"ד, כאשר הוזעק מנהריה לפקד על הגדוד במערכה על משמר העמק באפריל 1948. המצור על הגליל המערבי הוסר רק ב-14–15 במאי, במבצע בן-עמי שנקרא על שם בן-עמי פכטר, מפקד שיירת יחיעם.

פשיטה שנכשלה על בית אויב בשפרעם, ואות הגבורה

ב-13 בינואר 1948 יצאו כמה אנשי הגדוד הראשון מהכשרת משמר הים (היום: קיבוץ אפק) לעבודה בכרם הקיבוץ. פלחים מן הכפרים טמרה ושפרעם שעבדו באזור עזבו לפתע, וקבוצת חמושים ערבים הופיעה ופתחה באש על העובדים בכרם, שהשיבו באש. בחילופי היריות נהרג לוחם הגדוד שאול עזרא. מן הקיבוץ הגיעה תגבורת ולאחר קרב יריות נסוגו התוקפים בהשאירם מאחור הרוג לבוש מדים. התברר כי בשפרעם שוכן כוח ערבי חמוש שמטרתו לפגוע בחקלאים יהודיים ולתקוף יישובים בסביבה. על הגדוד הראשון הוטל לפשוט על שפרעם ולפוצץ את הבית שבו שוהה כוח האויב. לפי אחת הגרסאות היה זה כוח עיראקי מאורגן היטב, ולפי עדות אחת היו בו גם מפקדים גרמנים.

ב-19 בינואר בלילה פשט על שפרעם כוח מאנשי מחלקות שונות מהגדוד בפיקוד רפי גינצבורג. בסיור לילה קודם הוצע לבצע את הפעולה בכוח קטן, אך לבסוף נשלח כוח של כ-40 לוחמים. הכוח התגלה ונפתחה עליו אש חזקה מהבית שהיה מוגן היטב ובצורה מאורגנת. לא ניתן היה להתקרב לבית, לכוח היה הרוג אחד, וניתנה פקודת נסיגה. הנסיגה התנהלה לללא אבדות נוספות בנפש בזכות גבורתו של הלוחם יאיר רחלי, שקיבל על כך את אות הגבורה. מתוך נימוקי הענקת האות: "עמדת מקלעים שירתה לעבר הכוח גרמה לפצועים רבים, ולא איפשרה לתקוף או לסגת. יאיר רחלי לקח מספר רימוני-יד, זחל אל עמדת המקלעים, הטיל לתוכה חמישה רימונים ושיתק אותה – ואיפשר לכוח לסגת".

הפיצוץ השני של גשר שיח חוסיין (מפה מס' 1)

ב-26 בינואר 1948 שלח אגף המבצעים של ה"הגנה" בראשות יגאל ידין פקודת מבצע סודית אל יגאל אלון ("סאשה"), מפקד הפלמ"ח, ובה הוטל על הפלמ"ח להרוס בהקדם האפשרי ובו זמנית את גשרי הירדן, גשר שייח' חוסיין וגשר דמיה, דרכם חדרו כוחות אויב לארץ. המועד לפיצוץ הגשרים נקבע ל-15 בפברואר 1948.

מטה הפלמ"ח הטיל על הגדוד הראשון את משימת פיצוץ שני הגשרים, ובהם גשר שייח' חוסיין, אותו כבר פוצץ הגדוד במהלך ליל הגשרים, ב-16 ביוני 1946. המג"ד דן לנר הפקיד על הביצוע את ישעיהו (שייקה) גביש, מפקד פלוגה ד'. לאחר הערכת מצב הפעולה בגשר דמיה בוטלה בשל סיכויי הצלחה נמוכים, בגלל הצורך לעבור דרך שטח ערבי צפוף בגישה אל היעד ובנסיגה ממנו.

אשר לגשר שייח חוסיין, בדיקה העלתה כי על הגשר מגינים: יחידה של הלגיון הערבי ששכנה ב-15–20 אוהלים דרומית-מזרחית לגשר; תחנת משטרה בנויה מאבן בקצה המזרחי של הגשר ששלטה עליו באש, ובצמוד לה משוריין. בקצה המערבי של הגשר עמדת שקים ובה 2–3 זקיפים. מאחורי העמדה, לרוחב הגשר, נמתחה גדר תיל. כ-50 מטר מערבית לגשר שכן בית מכס, והיה מחסום חביות ללא שמירה בלילה.

עקב האסון שאירע לגדוד בגשרי אכזיב הוחלט הפעם לפוצץ את הגשר באמצעות רכב עמוס חומר נפץ, על פי התוכנית הבאה: חוליה תפנה את המחסום ליד בית המכס; תנועת הרכב אל הגשר ונסיגת שני הלוחמים תאובטח על ידי חוליה מצוידת בשני מקלעים שתתמקם בגדה המערבית, כ-100 מטר צפונית לגשר; חוליה שנייה, מצוידת במרגמה ומקלע, תתמקם בגדה המערבית, כ-100 מטר דרומית לגשר. הרכב שיתפוצץ יישא כ-300 ק"ג חומר נפץ ובו נהג וחבלן; הרכב ינוע במהירות על הגשר ויגרור עימו את גדר התיל המונחת על הקרקע. הייתה התלבטות אם מוטב לשני הלוחמים לקפוץ למים או לחזור בריצה על הגשר, והוחלט לקבל החלטה במקום, בהתאם לנתונים בשטח בזמן הפעולה. בכל מקרה השניים יצטרפו לחוליות החיפוי בנסיגתן. כיתות החיפוי קיבלו הוראה לפתוח באש על האויב, אם יהיה ירי לעבר החבלן והנהג. בסיום הביצוע ייסוג כל הכוח לעבר בית-השיטה. לביצוע הפיצוץ נקבעו בתפקיד חבלן צבי פרוצל מהכשרת גבע ובתפקיד נהג עמיקם אלון, אז רוט, מהכשרת גבת. צבי ועמיקם תירגלו את דרכי הביצוע בעין-חרוד, במהירויות שונות של נסיעה.

עם רדת החשיכה בערב 14 בפברואר, יצאה היחידה לדרך. חוליה פינתה כמתוכנן את מחסום החביות, ללא התנגדות. חוליות החיפוי תפסו את מקומן. עדות עמיקם הנהג: "הדלקתי את האור בפנסים והמכונית התחילה דוהרת בכל המהירות והתקרבה למחסום". משם המשיכה אל עמדת השומרים שבמערב הגשר. הזקיפים הערביים צעקו לעצור ופתחו בירי לעבר המכונית שנתקלה במחסום תיל נוסף, סמוך לעמדה ושלא צוין במידע המוקדם. עמיקם: "הגברתי את המהירות ופרצתי לתוך האש... המכונית נתקלה בתיל הגדר, בסבך חוטים עבים, נמשכה קמעה לעומק ונעצרה במרחק כחצי מטר מן העמדה... מכל עבר הומטרו כדורים. פרצתי מן המכונית וקפצתי לעבר המעקה הנמוך שבגשר. גם המעקה היה גדור בסבך תיל... קפצתי בתנופה לתהום הפעורה... תוך תנופת הקפיצה נתקל אקדחי, שהיה תלוי על מותני וקשור בחוט לצווארי, בסבך תיל שהתפתל ועלה מהחוף למעלה... האקדח, הוא שעצרני בתנופתי". מן הצדהמזרחי האירו חיילי הלגיון את השטח בזרקורים וברקטות ועמיקם החל לשחות במי הירדן, צולל ועולה על פני המים לסירוגין, כדי שלא ייפגע בחילופי הירי בין הכוח המחפה והזקיפים משני צידי הגשר. אז עלה במהירות על הגדה המערבית של הירדן והסתתר בסבך, רגע לפני הפיצוץ. עם הפיצוץ נחלש הירי, עמיקם זחל עד אחת החוליות וחולץ על ידה. לחבלן צבי פרוצל לא היה כל זכר. חוליה יצאה לחפש אותו, ללא הצלחה, והכוח נסוג בלעדיו. הבריטים מצאו למחרת את גופתו והתברר כי נהרג בעת נסיגתו. בדו"ח הסיכום של הפעולה נכתב: "כפי שמתברר ניזוק הגשר עד כדי כך שהשלטונות עוסקים עתה בפירוקו. אבדות האויב: לפי השמועה, שלושה פצועים קל. אבדותינו: הרוג אחד"

הגנת טירת צבי והטרדת בית שאן העוינת (מפה מס' 1)

ב-2 בפברואר 1948 שיגר ראש אגף המבצעים יגאל ידין הודעה בהולה למטה הפלמ"ח. הוא ציין כי יש חשש להתקפה על טירת צבי והורה לשלוח לאזור תגבורת בסדר גודל של מחלקה. באותה עת היו באזור טירת צבי שתי מחלקות פלמ"ח דתיות שהשתייכו לפלוגה ד', פזורות בשלושת הקיבוצים הדתיים טירת צבי, שדה אליהו ועין הנצי"ב. המחלקות התגייסו זמן קצר קודם לכן ורמת כשירותן הייתה עדיין בגדר אימון פרט בסיסי – הפעלת רובה בריטי שנלקח בהשאלה מהנוטרים, והטלת רימוני דמה. לפני פיצוץ גשר שייח' חוסיין עוד הספיק לעבור את הירדן "גדוד הירמוך הראשון" מ"חיל ההצלה" שמפקדו היה פאוזי אל קאוקג'י. הגדוד כלל ארבע פלוגות ונשק מסייע, ומטרתו הייתה הריסת טירת צבי; הוא שהה באזור שכם וקאוקג'י מציין שמנה גם מחלקה יוגוסלבית.

בלילה שבין 15 ל-16 בפברואר פוצץ הכוח הערבי גשרים בדרכי הגישה לקיבוץ כדי למנוע הגעת תגבורת. בשעה 01:45 ניסו ליצור הטעיה באשר ליעד האמיתי של התקפתם, על ידי ירי בקרבת שדה אליהו ועין הנצי"ב. זאב גרשוולד (עופר), מפקד מחלקת הפלמ"ח בשדה אליהו, מתאר: "לאחר חצות נשמעו קולות פיצוץ וירי ממזרח ליישוב. כל המשק היה מייד על הרגליים וכן אנשי מחלקתי. פיזרתי אותם בעמדות ובחפירות שהספקנו לחפור. אותנו לא תקפו, אך עד עלות השחר שמענו את הדי הירי החזק מכיוון טירת צבי. בבוקר הירי דעך, עד שפסק כליל. נמסר לנו שהאויב מתחיל לסגת וכי הצבא הבריטי בדרך לטירת צבי". לפי דו"ח הפעולה בטירת צבי הכוח התוקף מנה כ-750 איש, מצוידים ברובים צרפתיים, מקלעים ומרגמות 60 מ"מ. הרעשת ריכוך כבדה על טירת צבי נפתחה בשעה 03:00 כאשר הכול היו בעמדותיהם. חבר אחד נהרג. כעבור שעתיים החל האויב להסתער לעבר הגדרות ואנשי הקיבוץ יחד עם מחלקת הפלמ"ח ומחלקת חי"ש ירו עליו וגרמו לו אבדות של כ-60 הרוגים. הקרב נמשך כשעתיים וחצי ובשעה 07:30 האויב החל לסגת בהשאירו אחריו ציוד רב; בשלב זה הגיעה למקום יחידת צבא בריטי.

כאשר עדיין נשקפה סכנה לטירת צבי הוזעקו לעזרה גם שתי מחלקות מפלוגה ד' של הגדוד הראשון בפיקוד ישעיהו גביש, שחלק מלוחמיה חזרו אך לפני פחות מיממה מפיצוץ גשר שייח' חוסיין: מחלקת בית השיטה בפיקוד המ"מ יצחק חופי (חקה), ומחלקת מעוז חיים בפיקוד המ"מ רחבעם זאבי ("גנדי"). בהתאם לטקטיקת הלחימה של הפלמ"ח הכוח לא ניסה להיכנס לתוך טירת צבי לשם סיוע בהגנה מתוך הקיבוץ, אלא נע כדי לתקוף את התוקפים מהאגף המערבי של טירת צבי (ראו מפה 1). אולם עד הגעת הכוח, מגיני טירת צבי הצליחו לעצור את התוקפים על הגדר, כך שהתקפת הנגד בוצעה כבר כנגד האויב הנסוג, שספג כאמור אבדות כבדות.

בטרם שובן לבסיסיהן, הוטלה על מחלקות פלוגה ד' משימה של התקפת הטרדה על העיר בית שאן (ראו מפה 1), על מנת לערער את ביטחונם של תושביה, שנהגו לפתוח באש על התחבורה היהודית שעברה בדרך ליישובי עמק בית שאן. ההטרדה בוצעה במשך כמה שעות בלילה, בעזרת מרגמות 2 אינץ' וירי מקלעים.

הפשיטה על כפר כנא

ב-7 בפברואר 1948 פשטו חיילי חי"ש בתגבור כיתת מילואים של הפלמ"ח מקיבוץ בית קשת לכפר הערבי עין מהיל. חנתה בו יחידה מהכנופיות של אבו איברהים שהתנכלו לתחבורה ופגעו בחקלאים יהודיים. החי"ש הרס בתים וגרם לערבים לסגת בהשאירם אחריהם 10 הרוגים. משהמשיכו לפגוע ביהודים, הוחלט לתקוף את מיפקדת אבו איברהים אשר בכפר כנא, שבה נמצאו גם אנשי הכנופיה שהתקיפו לוחמי הגדוד הראשון בחודש ינואר בשפרעם.

כפר כנא הוא ישוב ערבי נוצרי במרכז הגליל התחתון, כ-10 ק"מ צפונית-מזרחית לנצרת. המשימה הוטלה על הגדוד הראשון והמג"ד דן לנר הורה לאסף שמחוני, מפקד פלוגה א', לבצע את הפעולה. לוחמיו תוגברו במחלקה מגדוד "ברק" של חטיבת גולני, שמתפקידה לאבטח את האזור על ידי חסימת כביש כפר כנא-נצרת. המטרה הייתה חיסול הכנופיה, כ-60 איש ששכנו בשני בתים בקצה הצפוני-מזרחי של הכפר. מועד היציאה נקבע ל-10 במארס 1948 בשעה 18:45, עם רדת החשיכה.

וזו הייתה תוכנית הפעולה: א. מחלקה אחת תנוע בראש הכוח ליצירת מגע עם האויב. ב. בהיווצר המגע תפרוץ מחלקה שנייה לבתים שמהם נורתה האש. ג. מחלקה שלישית תאבטח את אזור הפעולה מכיוון עין מהילה.

הפלוגה נסעה מבית קשת והמשיכה רגלית לעבר הכפר. הכוח נתגלה במרחק של כ-60 מטר מקצה הכפר ונורתה עליו ירייה אחת, אך הלוחמים המשיכו להתקדם בהתגנבות. בהמשך נפתחה מכיוון היעד אש מקלעים ורובים והמחלקה הראשונה נאלצה לסגת. האויב הזעיק תגבורת שפרצה את החסימה והתחילה לכתר את הפלוגה. מקלע האויב זוהה ושותק, אך לכוח היו כבר מספר נפגעים והמ"פ העדיף לתפוס גבעה במרחק 500 מטר שממנה הומטרה אש על הכוח. למרות האש החזקה שהומטרה על הלוחמים החשופים בשטח שהאויב האיר ברקטות, הגבעה נתפסה ומשם ניהל מפקד הפעולה את הנסיגה. מכאן הוא נסוג מזרחה, תפס שטח שולט ומשם דיווח במכשיר קשר למיפקדה הממונה על המצב המחייב נסיגה. בגלל העדר קשר-עין בין המחלקות ניהל מפקד הפעולה את נסיגת אנשיו באמצעות רצים.

הקרב שהתחיל בשעה 23.30 הסתיים ב-05.00 (11 בפברואר). בדו"ח הפעולה צוין כי לאויב היו כמה הרוגים ופצועים. הערבים המשיכו עוד זמן-מה לרדוף ולירות על הנסוגים, להם היה הרוג אחד, אבנר גרוזימינסקי, וארבעה פצועים. לוחם נשלח בריצה להביא את האמבולנסים שחנו על הכביש שבין סג'רה לבית קשת. הכוח שנשא את הנפגעים חבר לאמבולנסים שפינה את הנפגעים לבית קשת.

פנחס זוסמן (סיקו), אחד המ"מים בפעולה, סיפר: "כבר היינו במבנה אני חושב, הם הרגישו בנו שוב. התפתח שם קרב ולא הצלחנו לחדור לבית... (הבית) היה כחלק מבתי הכפר והיה קשה מאד לאתר אותו. היה שם כוח די גדול מצידם. והיה קרב די קשה... כשאנחנו כבר היינו בנסיגה, עם פצועים, עם אלונקות, הם רדפו אחרינו איזה עשרה קילומטר".

משולם שביט, אז שטרן, מפקד מחלקת גבת-אשדות יעקב סיפר כי הכנופיה בכפר כנא כונתה גם כנופיית "מקס השחור" משום שהייתה מנוהלת על ידי שכיר-חרב גרמני נאצי. גם אחד הלוחמים, ניסים סדובסקי ממחלקת הזורע המורכבת נוער עולה מבולגריה, דיווח ששמע פקודות בגרמנית; סדובסקי עצמו, קשר המ"פ, לקה בהלם קרב שהשכיח ממנו את כל הקודים, ועל כן דיווח בבולגרית לקשר במטה הגדוד, שאף הוא ידע שפה זו.

שנים רבות לאחר הפעולה התייחס המ"פ שמחוני לסיבות בגללן הפעולה נכשלה: "באיסור חמור נאסר לפגוע בתושבים הנוצרים של הכפר. הוראה זו הייתה בעוכרי המבצעים... הוברר כי קשה להבדיל בין בתי הנוצרים לבין הבתים ששימשו בסיסים לאנשי הכנופיה. ההשהייה שנגרמה על ידי הוראה זו גרמה לגילוי הכוח הפורץ, ולערביי הכפר ניתנה שהות להזעיק כוחות מהסביבה... התפתח קרב מכל הכיוונים, קרב קשה ואכזרי. דרכי הנסיגה נחסמו בפני כוחותינו. הייתה זו הפעם הראשונה שיחידותינו עמדו בקרב ממושך שארך כשעה וחצי. האנשים גילו אומץ רב, כושר ותושייה". לדברי שמחוני הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הופעל הכוח של הפלוגה כולה, וכן הופעל לראשונה מכשיר קשר.

הגדוד הראשון במסגרת תוכנית ד'

לנוכח ההתקפות החוזרות וגוברות של הערבים על היישוב היהודי בדרכים הטילה ההנהגה המדינית של היישוב על המיפקדה הארצית של ה"הגנה" בחודש מארס 1948 לעבור לתוכנית התקפית כללית בכל הארץ. תוכנית זו נקראה תוכנית ד', פעולות יזומות שמגמתן להטריד, לתקוף ואף להשתלט על בסיסי האויב, לשם יצירת רצף טריטוריאלי בשליטת היישוב היהודי בתחום שהוקצה למידנה היהודית בתוכנית החלוקה, ולהיערך טוב יותר לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב. בחלקו של הגדוד הראשון נפל החל מחודש מארס רצף צפוף למדי של פעולות, שהיוו המשך להתקפה על הכנופיה בכפר כנא.

שיירת קריית מוצקין ושני אותות גבורה ללוחמי הגדוד

לשירות הידיעות של ה"הגנה" נודע כי מוחמד חונייטי, מפקד הכוחות הערביים בחיפה, שהיה קצין בלגיון הערבי, יצא ללבנון להשיג נשק ותחמושת. מעקב גילה כי ב-17 במארס תיכנס שיירת הנשק ארצה, דרך מעבר ראש הנקרה. שיירת כלי רכב עמוסים לעייפה, בליווי משמר חמוש, עשתה דרכה מהגבול דרומה. אנשי חטיבת "כרמלי" הוצבו במארב באזור המנותק של הגליל המערבי, צפונית לנהריה, כדי לסכל את המשך נסיעתה. למקרה שהשיירה בכל זאת תעבור, מה שאכן קרה בגלל טעות בזיהוייה, היה אמור מארב נוסף להמתין לה בפאתי קריית ביאליק. למשימה זו הוזעקה מחלקת הפלמ"ח ברמת יוחנן, בפיקוד פנחס זוסמן (סיקו). הפקודה הייתה למנוע בכל מחיר מהשיירה להגיע לחיפה: לעצור אותה, להחרים את הנשק ואת התחמושת ולפגוע במלווים. לאחר שעבר את המארב הראשון התעכב חונייטי ל"חפלה" קצרה בעכו, והשיירה המשיכה לכיוון חיפה. משנכנסה לאזור קיבוצי עמק זבולון, אזור שלא היה מנותק, נסע לפניה כביכול באקראי רוכב אופנוע יהודי שהיה צריך לסמן למארב החדש על התקרבותה.

את הפקודה לביצוע המארב קיבל סיקו בטלפון, באותו בוקר. נאמר לו לצאת מייד לקריית מוצקין עם חבר'ה מצוידים "במעדרים וקלשונים", כלומר חמושים בנשק. סיקו הכיר את השטח מאז שתכנן במקום חסימת ציר נגד תגבורת בריטית בעת הורדת מעפילים. בקריית מוצקין תידרך אותו מפקד גדוד החי"ש בגזרה, בן-עמי פכטר, איש חניתה שנהרג כעבור עשרה ימים כשפיקד על שיירת יחיעם. סיקו בחר את מיקום המארב והכין בצידי הכביש חביות מלאות אבנים, חול וגרוטאות, במטרה לגלגל אותן ברגע המתאים לשם יצירת מחסום.

וכך סיפר הלוחם אברהם אביגדורוב (בומצ'יק): "היינו עשרה פלמחניקים שנבחרנו בידי מפקד הפעולה פנחס 'סיקו' זוסמן ובידי סגנו, נועם פסמניק. נחלקנו לשלוש חוליות. דני הרפז ומיכה שני חסמו מייד את הכביש. המקלען יענק'לה יעקובסון ויגאל אפרתי, על גג הבית משמאל לכביש – פתחו באש. גם החוליה של מאיר קדם ומויש'לה אוריון, המצוידים בסטנים וברימונים, שהיו בצד ימין, וגם נועם פסמניק, עמנואל לנדאו ואני, שהיינו בגן הבית שמשמאל – פתחנו באש לעבר השיירה שנעצרה במחסום".

ביומן הפעולות של מטה הפלמ"ח נרשם ב-18 במארס 1948: "אתמול אחה"צ התקיפה יחידה מגדוד 'העמק' במבואות קריית מוצקין שיירה ערבית של מכוניות משא וטקסי, אשר הובילה נשק ותחמושת לחיפה. הטקסי הצליח להסתובב ולהימלט לעכו. אנשינו הטילו רימונים על המכוניות. מכונית אחת התפוצצה וגרמה להתפוצצות המכונית השנייה. לאויב עשרה הרוגים מבין הערבים ושני הרוגים מבין האנגלים. עם ההרוגים הערביים – מפקד מחוז חיפה הערבי מוחמד חונייטי. שניים מאנשינו נהרגו. היחידה חזרה לבסיסה על נשקה".

על פי גרסה ערבית של מוחמד נימר אל-חטיב שהיה סגן ראש הוועדה הלאומית-ערבית, את הרימון פוצץ סרור ברהם, מפקד מזרח חיפה שהיה גם הוא בשיירה, כשראה את חבריו ואת מפקדו נהרגים והבין כי הנשק ממילא לא יגיע לחיפה. לדברי סיקו ואביגדורוב, הכוונה לא הייתה לפוצץ את הנשק והתחמושת, אלא להחרים אותם, לכן הלוחמים הסתערו על השיירה תוך חילופי אש והתפתח קרב. הירי הוא שגרם לפיצוץ והמסתערים אביגדורוב, לנדאו ופסמניק נפגעו. סיקו, שהיה מאחוריהם, הועף מההדף אך התאושש מייד. פיצוצי משנה נמשכו שעה ארוכה. שלושת הנפגעים, שסבלו כוויות קשות, פונו לטיפול במרפאה בקריית חיים ובהיותם נטולי סימני חיים, הועברו לחדר מתים בחיפה. שם התברר כי אביגודורוב עדיין בחיים: "הועברתי לבית חולים, שם חזרתי להכרה אחרי שלושה שבועות".

בהתקפה הושמדו כ-120 אלף כדורים, 550 רובים, שני רובים לרימונים נגד טנקים, שני גלאי מוקשים, אלף רימונים ושתי טונות חומר-נפץ. הדבר סייע מאוחר יותר להשתלטות המהירה על העיר חיפה, מאחר שהערבים איבדו את מפקדם מוחמד חונייטי וכן כ-40 לוחמים. לחיפה הערבית הייתה זו מכה קשה, שפגעה במוראל הלוחמים וגרמה לבריחת תושבים. כעבור חודש, ב-22 באפריל 1948 הייתה חיפה העיר הראשונה שערבייה נכנעו לכוחות ה"הגנה".

מתוך שנים-עשר עיטורי "אות הגבורה" שחולקו במלחמת העצמאות כולה, שניים הוענקו לאביגדורוב וללנדאו בטקס שנערך ב-17 ביולי 1949. על אביגדורוב נכתב: "ביום האירוע בקריית מוצקין, נמנה טוראי אברהם אביגדורוב עם היחידה שהסתערה על שיירת מכוניות של האויב, עמוסות נשק ותחמושת. הוא קפץ על הכביש אל מול השיירה ובירייה מהמותן בתת-המקלע שלו, חיסל שני מקלעי 'ברן' של האויב בטווח-מגע. בכך חרץ את גורל הקרב לטובתנו אך הוא עצמו נפצע בפעולה בהתפוצצות". על לנדאו נכתב: "ביום ה-17 במארס 1948, בהתקפה ליד קריית מוצקין, על שיירת נשק ותחמושת של האויב, היה טוראי עמנואל לנדאו בין אנשי היחידה שהסתערו על מכוניות האויב. בתור נהג קפץ על אחת המכוניות העמוסות נשק כדי להוציאה משדה הקרב ולקחת שלל את הנשק אשר בה. הוא התרסק בהתפוצצות שאירעה ונפל חלל". לנדאו ואחותו, שקיבלה בשמו את האות, עלו ארצה עם "ילדי טהראן" והיו שריד אחרון למשפחתם שנספתה בשואה.

פעולות נוספות במרץ 1948

פעולות נגד כפרים עוינים בגלבוע ובשומרון

גם בעמק יזרעאל המזרחי ובעמק בית שאן נמשכו בחודש מארס 1948 התקפות הערבים על התחבורה והיישובים. הכפרים הערביים על הגלבוע ובצפון השומרון היו מעוזם של כנופיות מקומיות ושל כוח אויב שחדר מעבר הירדן. ב-14 במארס 1948 שיגר יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל "תעודה" (פקודת מבצע) למטה "הבולגרים" (אחד הכינויים המחתרתיים של הפלמ"ח) ובה הבהיר כי לנוכח עוצמתו ההולכת וגוברת של האויב הוחלט לתקוף את בסיסיו. על פי התעודה: באזור הכפר טובאס מתרכז כוח אויב שנוספו לו 600 לוחמים מצוידים בנוסף על נשק קל ב-6 או 7 תותחים, 4 מכוניות משוריינות ו-25 נושאי מקלעי ברן. מגמת האויב היא ביצוע פעולות תוקפניות באזור בית שאן והעמק המזרחי. מגמות המטכ"ל הן: "לפעול נגד בסיסי האויב הקרובים לאזור היהודי והיכולים לשמש כבסיסי יציאה והיערכות להתקפה · לחבל בדרכים המקשרות בין האזור שבו ריכוז האויב לבין אזור פעולתו המשוערת בעתיד. המטכ"ל הטיל על הפלמ"ח שתי משימות לביצוע מיידי והביצוע הועבר לגדוד הראשון: א. להכין פעולה נגד הכפרים קעון וברדלה העלולים לשמש לאויב כנקודות יציאה והיערכות לפעולה נגד ישובי עמק בית שאן. יש לסיים את התוכנית עד ה-20 במארס 1948. הפעולה תתבצע באישור המטכ"ל. ב. לפוצץ את הגשרים בדרך סוג ב' המקשרת בין טובאס לכביש המוביל לבית שאן."

פיצוץ גשר בדרך לטובאס

טובאס היה הכפר הערבי הגדול ביותר בארץ ישראל המנדטורית, על הכביש הראשי ג'נין-שכם. כביש משני הוביל ממנו לבית שאן ופלוגה ד', שחשה כמה שבועות קודם לכן לעזרת טירת צבי המותקפת, ידעה היטב מה חשיבותה של הדרך הזאת.

על פיצוץ הגשר ועל פעולות הטרדה נוספות, בעמק בית שאן עצמו, סיפר המ"פ שייקה גביש כי יצאו לפעולת הטרדה עמוקה, "ובדרך לטובאס פוצצנו גשר בציר טרבאס-דמיה... כדי לומר לערבים: 'העסק לא יתנהל בטירת צבי או במעוז חיים, אלא אצלכם'... יצאתי עם מחלקה אחת של גנדי [מ"מ מעוז חיים רחבעם זאבי] ועם כוחות קטנים של מחלקות אחרות... הגשר הוא במעלה ההר לכיוון טובאס, על ההרים, על הגלבוע. הנחנו את החומר. אני חושב שמוניה [צבי גורל] היה מפקד החבלנים. זזנו... התברר שהחומר נפל מהגשר. עצרנו, חזרנו, עוד פעם לקחנו את החומר, שמנו עוד פעם מלמעלה והגשר עף. בדרך חזרה עברנו הרבה מאד כפרים בדווים שהיו לאורך הירדן, בעמק הירדן ממש... [בכוונה] לנקות את השטח. להבטיח שאין יחידות, אין כנופיות, אין ערבים פעילים בגזרה הזאת. כדי שהיישובים יהיו בטוחים בעמק, לא על הגדרות. פעולה שעוד פעם באה כהרתעה, כנוכחות, כהוכחה שאנחנו פעילים בשטח. הייתה לה חשיבות רבה, אף כי קרב ממשי לא היה".

בפעולה זו השתתפו שלוש בנות. אחת מהן הייתה תהילה עובד, תיתי, אז קרייתי, מ"כ (ובהמשך מ"מ). היא מספרת שהבנות השתתפו בצורה פעילה בטיהור מאהל בדווי בדרכם חזרה.

פשיטה על כפר קעון ופעולות נוספות בסביבה

ככל שהיה ידוע, אנשי "גדוד הירמוך הראשון" שתקפו את טירת צבי במחצית פברואר 1948 יצאו מכפר קעון שבמורדות המזרחיים של הגלבוע. מחלקת משמר הים בפלוגה א' (רק הבנים) עברה מקיבוץ אפק לכפר יחזקאל וב-23 במארס 1948 נשלחו לוחמיה לטירת צבי וצורפו ליחידה שפשטה על הכפר קעון.

חבר ההכשרה שמואל ששון: "בלילה יצאנו לעבר הכפר הערבי קעון שאנשיו תקפו את קיבוץ טירת צבי. כיתת הבראונינג התמקמה על גבעה מצפון לכפר והפורצים ממערב לו... כיתת הבראונינג פתחה באש וריססה את הכפר. לאחר מכן פרצה פלוגה לתוך הכפר וכבשה אותו בסערה בעוד החבלנים מפוצצים מספר בתים. לא היו נפגעים בפעולה וכל הכוח החל לחזור לכיוון תל עמל [ניר דוד]. אחד מחוליית החסימה חשב שאנו תגבורת ערבית וירה... מיכה נפצע ברגלו... עברנו בתוך ואדי בוצי... האלונקה עם מיכה עברה מיד ליד... בתל עמל, בשעה שלוש לפנות בוקר, חדר האוכל היה מקושט וערוך לכבודנו. חברי המשק חיכו לשובנו מהקרב".

תופעת החיבוק החם שהעניקו חברי הקיבוצים ללוחמי הפלמ"ח היוצאים לקרב למען ביטחונם, חזרה על עצמה בכל פעם שחזרו מפעולה.

ביומן הפעולות של הפלמ"ח תוארו גם פעולות נלוות שעשו באותו לילה לוחמי היחידה מהגדוד הראשון: "הכפר נכבש למשך שעתיים... 15 מבתי הכפר פוצצו... בדרך חזרה נעשתה פעולת סריקה על שטח רחב. פוצץ הגשר מעל ואדי שובש, הגשר נהרס כליל. פוצץ הגשר על כביש לג'ון-ג'נין. אמש נזרעו מוקשים בדרך לטובאס. כוח ערבי בגודל שתי כיתות פתח באש על אנשינו. הערבים עלו על מוקש ורבים מהם נפגעו. בדרך חזרה לבית שאן נסרקו אוהלי הבדווים וליושביהם נגרמו אבידות בנפש ונזק חומרי".

יומן הפעולות מצביע על חלק מרצף האירועים שבהם פעלו לוחמי הגדוד. ב-26 במארס נרשם ביומן: "אתמול התקיפה כנופיה ערבית את התחבורה בכביש העמק, מהכפר זרעין. כוח בן שתי מחלקות מגדוד 'העמק' התקיף את הכנופיה, ובקרב שנמשך שעתיים נגרמו לערבים כ-30 אבידות. לאנשינו ולנשקם שלום".

הגדוד פעל בחודש מארס בלילות וגם לאור היום, במלחמה שבה כוחות ההגנה והפלמ"ח לא הסתפקו עוד בהגנה ובפעולות תגמול, אלא יצאו גם לפעולות התקפיות יזומות.

פשיטה על סנדלה

לקראת סוף חודש מארס הגיעו למיפקדת הנפה בעמק ידיעות על כך שכוחות "חיל ההצלה" של קאוקג'י מתרכזים בשדה התעופה מוקיבלה, צפונית לג'נין, ובכוונתם לתקוף משם את עפולה ולהתחבר לנצרת. משה מונטג, מן, מפקד חטיבת גולני והנפה, זימן את המג"ד דן לנר ואת סגנו חיים אבינועם, והטיל עליהם לתקוף את קאוקג'י במוקיבלה ולסכל את כוונותיו. לאחר דיון סוכם כי במקום לתקוף במוקיבלה, עדיף לפתות את קאוקג'י לצאת משם עם כוחותיו ולפגוע בו בגשר הנטוי על כביש מוקיבלה-עפולה. לפיכך הוחלט לתקוף את הכפר סנדלה הסמוך למוקיבלה, בהנחה שכוחות קאוקג'י יבואו לסייע; להניח מארב פלוגתי סמוך לגשר הנמצא בין מוקיבלה לסנדלה; ולפוצץ אותו כאשר תעבור עליו התגבורת לסנדלה. כשהתקרב הכוח לכפר נתגלו אנשינו על ידי האויב.

ביומן הפעולות של הפלמ"ח נרשם ב-28 במארס 1948: "אמש יצאו שתי פלוגות מגדוד 'העמק' להתקיף את הכפר סנדלה ולפוצץ את הגשר לג'נין הסמוך לו. שפתח עליהם באש מכונת ירייה ומרגמת 3 אינץ'. אנשינו נכנסו לקרב עם האויב, התגברו עליו ונכנסו לכפר. בתים מספר פוצצו והוצתו. תגבורת חזקה, שיצאה ממוקיבלה במכוניות, הותקפה על ידי אנשינו. מכונית מלאה אנשים מזוינים עלתה על הגשר הממוקש. רוב אנשיה חוסלו והגשר נהרס כליל. גם לתגבורת שהגיעה ברגל נגרמו אבידות. עם הגיע תגבורת נוספת ממזרח, נסוגו אנשינו בשלום לבסיסם".

קרב משמר העמק ולאחריו

קרב משמר העמק היה אחד הניצחונות החשובים ביותר של הגדוד הראשון ושל הפלמ"ח בכלל, ובאה בו לביטוי תפישת הלחימה של הפלמ"ח, מייסודו של יצחק שדה, ועיקרה: "היציאה מהגדר" ולקיחת יוזמה התקפית בתור דרך ההתגוננות הטובה ביותר.

קרב משמר העמק

קרב משמר העמק היה אחד הניצחונות החשובים ביותר של הגדוד הראשון ושל הפלמ"ח בכלל, ובאה בו לביטוי תפישת הלחימה של הפלמ"ח, מייסודו של יצחק שדה, ועיקרה: "היציאה מהגדר" ולקיחת יוזמה התקפית בתור דרך ההתגוננות הטובה ביותר; הפולמוס מול מפקדי "ההגנה", שקדם לכניסת הגדוד הראשון לקרב, הוא דוגמה מאלפת לכך.

הרקע לקרב

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה לקיבוץ משמר העמק חשיבות טקטית משמעותית, כיישוב היהודי הראשון החולש על הכביש המוביל משכם וג'נין דרך צומת ואדי עארה (משטרת לג'ון) לחיפה. משמעות הדבר הייתה כי ערביי השומרון הצפוני והכפרים שהקיפו את משמר העמק – אבו שושה, אבו זריק, רובייה אל-תחתה, רובייה אל-פוקה, נרנריה, אל-מנסי, כופריין – היו מוכרחים לעבור דרך משמר העמק כדי לנסוע בציר לג'ון-חיפה. הכפרים הללו שכנו מרחק של כמה מאות מטרים עד שניים-שלושה ק"מ מהקיבוץ, וחלקם שלטו בתצפית ובאש על הקיבוץ עצמו ועל סביבותיו.

יתר על כן, הקיבוץ עצמו היה מבחינות רבות סמל ושם-דבר בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. מאז הקמתו ב-1926 על ידי "השומר הצעיר" נחשב מחשובי הקיבוצים של "הקיבוץ הארצי". אחדים ממנהיגי התנועה היו חברים בו ובמוסד החינוכי הנודע התחנכו רבים מראשוני הפלמ"ח. ביערות משמר העמק התקיימו קורסים בשיתוף הבריטים במלחמת העולם השנייה. המסתערבים והמחלקה הגרמנית אף התאמנו ב"מערת הפלמ"ח" הסמוכה לקיבוץ. הכינוס הראשון של הפלמ"ח, הכינוס הראשון של חברות בפלמ"ח וכנסים של מפקדים התקיימו ביערות משמר העמק. בסביבתו הקרובה שוכן מחנה ג'וערה, בית הספר הצבאי שבו הוכשרו רוב מפקדי הכיתות ומפקדי המחלקות של ארגון "ההגנה", אשר פיקדו במלחמת העצמאות ומאוחר יותר בצה"ל, ובקיבוץ הזורע הסמוך התאמנו צנחני היישוב לקראת יציאתם לאירופה הכבושה.

נראה כי לעובדות אלו היה משקל רב בהחלטת קאוקג'י לתקוף דווקא את משמר העמק. ב-1 באפריל נפגש מפקד "צבא ההצלה" במחנהו שליד טולכרם עם יהושע פלמון, ג'וש, מבכירי המחלקה הערבית של ה"הגנה", שניסה לתהות על קנקנו של קאוקג'י ואולי לנצל את היריבות בין פלגים שונים בלאומיות הערבית. המפקד הערבי לא הסתיר את כוונות הנקם ואמר לפלמון: ""אתם הבסתם אותנו בטירת צבי ואנחנו חייבים להציל את כבודנו... אנחנו נתקיף אתכם באחד היישובים שלכם בעמק".

התארגנות כוחותיו של קאוקג'י ותחילת ההתקפה על משמר העמק, 4 באפריל 1948

את מרבית כוחותיו המאומנים והחמושים היטב, בסיוע סוללת תותחים 75 מ"מ ושריוניות, ריכז קאוקג'י בכפרים הערביים בסביבה ואף תגבר את יחידתו בתושבי הכפרים. הוא ביסס את תוכניתו לכיבוש משמר העמק תוך התקדמות בחזית צרה בציר אל-מנסי, נרגנריה, רובייה אל-פוקה ורובייה אל-תחתה. במקביל ינותק הקיבוץ על ידי החדרת חסימות באבו שושה ואבו זריק הסמוכים לכביש מקיבוץ הזורע וצומת יוקנעם, כנגד תגבורת שעשויה להגיע מכיוון חיפה.

בבוקר 4 באפריל 1948 הבחינו רועי הקיבוץ שיצאו עם העדרים למרעה בגבעות, בריכוזי צבא ערבי בעמק מנסי, כולל מספר תותחים. כן דווח על הצבת מרגמות על 'הר הגעש הקטן' (כיום גבעת אשמר, בערך 1.5 ק"מ מדרום לקיבוץ). באותה עת היו בקיבוץ כ-600 נפש, מחציתם ילדים. הוכרז מצב חירום, וכל העובדים הוחזרו מעבודתם בשדות. הילדים והזקנים הוכנסו למבני הבטון והלוחמים - לעמדות ההגנה.

בשעה 16:50 החלו לתקוף כוחות קאוקג'י בסיוע ארטילרי ושריוניות את משמר העמק. תחילה פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ (חלק מן הפגזים החטיאו ופגעו באבו שושה), אליה נלוותה אש מן המשוריינים, ואש מרגמות. אש זו גרמה לשני הרוגים, אם ובתה, מפגיעת פגז בבית התינוקות. כן גרמה האש למספר פצועים, שאחד מהם מת אחר כך מפצעיו. נזק רב נגרם לבניינים. החשמל נותק (ותוקן) ומשק החי נפגע קשה. לאחר ההפגזה החלו לוחמי "צבא ההצלה" לתקוף את הקיבוץ מדרום, בעצמה של פלוגה מוגברת, ופלוגה נוספת נועדה לניצול ההצלחה. מלווים בחיפוי אש של חמישה משוריינים, החלו הללו להתקדם לעבר משמר העמק. המגינים ירו מספר פגזי מרגמה על ריכוזי הלוחמים הערבים, אשר כתוצאה עצרו את התקפתם; אמנם, מספר לוחמים ערבים הצליחו לחתוך את גדר הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו התוקפים.

היה ברור כי הקיבוץ לבדו לא יוכל להדוף גלי התקפה נוספים. בו ביום הורתה מיפקדת ה"הגנה" בעמק יזרעאל לחטיבת "גולני", שהייתה בתהליך התארגנות, לתגבר את משמר העמק בכוח של פלוגה. לגדוד "העמק" הורתה המיפקדה להכניס את כל הגדוד לתוך הקיבוץ, כדי לחזק את כוח המגן שכבר נמצא בתוכו. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. דרך שדות עמק יזרעאל הגיעו לקיבוץ כ-120 לוחמים מגדוד 14 של חטיבת גולני, בפיקודו של מאיר עמית, שהצטרפו למגינים ותפסו עמדות סביב לקיבוץ.

העימות על שיטת הפעולה של הפלמ"ח מול זו של ההגנה

אשר לגדוד הראשון הרי דן לנר, מפקד הגדוד, נמצא אז בגליל המערבי שהיה מנותק ואת הפקודה להכניס את הגדוד לתוך משמר העמק קיבל הסמג"ד חיים אבינועם. הגדוד מעולם לא נקרא עד אז לבצע בשלמותו פעולה במקום אחד, אך הסמג"ד התחיל מייד לרכז את הפלוגות והמחלקות הפזורות בתריסר קיבוצים, לבד מפלוגה ג' שהייתה בחניתה ויחיעם המנותקות. ואולם, עימות חריף ועקרוני התעורר בינו לבין משה מונטג (מן), מפקד ה"הגנה" באזור, שלצידו כל המטה וכן חברים בכירים מן הקיבוץ הארצי. חיים אבינועם חונך על עקרון "היציאה מהגדר" מיסודו של מקים הפו"ש והפלמ"ח ומפקדם – יצחק שדה. הסמג"ד תיאר את הוויכוח הנוקב, שתוצאותיו היו גורליות לגבי המערכה במשמר העמק:

"אני נקרא למיפקדת המרחב שהייתה באותו זמן בקיבוץ שריד... שואלים אותי: 'איפה פרוס הגדוד שלכם? כמה זמן צריכים לרכז אותו?' אני אומר: 'הוא פרוס ביישובים... נקבתי במספר בין 450 ל-500 לוחמים ולוחמות... אני אומר: 'זה ייקח הלילה ומחר'. אומרים לי: 'צריך להכניס אותו למשמר העמק עד מחר בשעה 2 בצהרים'. מסבירים לי שלבריטים ברמת דוד יש הסכם שיעזרו להוציא את הילדים, אז תהייה איזו הפוגה. עד שתיים צריך להתרכז'... אני אומר בתדהמה: 'מה פתאום בתוך משמר העמק? להיות בשר תותחים... אני ארכז את הגדוד עד שעה 2, אני מבין את חומרת המצב... אבל לדעתי צריך לרכז אותו באזור ג'וערה, לתפוס את ח'רבת בית-ראס ואת חורשות משמר העמק ומשם לתקוף את רובייה אל-פוקה ואת מנסי'". בני שיחו הסבירו לו כי אנשי משמר העמק עייפים וסבלו פגיעה קשה. אבינועם הסכים להכניס לשם מחלקה, אך עמד על דעתו כי שאר הגדוד יתקוף. הוא הסביר כי לאויב יש עדיפות באש ובמיקומו מעל הקיבוץ, ומספר הנפגעים רק יגדל. לדעתו, על הגדוד לחסל את ההתקפה ולא לשבת להסתכל בפגזים נוחתים. לדבריו, "לא קיבלו את דעתי ונאמר לי חד-משמעית: 'אתה מקבל פקודה. תבצע'. אמרתי למשה מן: 'אתה לא המפקד שלי'". הסמג"ד התקשה מאד לדבר כך אל מפקד שהעריך ואף חשש מפני התוצאות של סירוב פקודה. הוא ביקש להתקשר באלחוט עם מטה הפלמ"ח והיה ברור כי הוא מנסה לעקוף את המיפקדה הממונה עליו. משסירבו לבקשתו, מצד אחד הורה כי ירכזו את הגדוד ומצד שני: "הגעתי לבית שערים... לקחתי סוס עבודה, הגעתי להזורע, שם היה מטה הגדוד והיה מכשיר אלחוט... שלחתי מברק ליגאל [אלון, מפקד הפלמ"ח]: 'הצטוויתי להיכנס עם הגדוד למשמר העמק, אני סירבתי, הצעתי לתפוס את בית-ראס ומשם לתקוף את קאוקג'י ברוביה ומנסי. נא אישורך". התשובה הייתה קצרה: 'תוכניתך מאושרת. הזקן בדרך אליך'".

"הזקן", יצחק שדה, נתמנה על ידי המטה הכללי לפקד על המערכה במשמר העמק. שייקה גביש, אז מפקד פלוגה ד', סבור כי יגאל אלון לא היה יכול להתערב במישרין, שכן הגדוד הראשון לא היה במערכה זו תחת פיקוד הפלמ"ח. לדבריו, הפתרון נמצא בכך ש"יצחק שדה יהיה המפקח שם... שלא יטילו על הפלמ"ח משימות שהוא לא רוצה לעשות... שהוא יהיה אוטוריטה מספיק טובה בשביל ה'הגנה', להגיד 'זה לא. זה כן, זה לא'. חיים אבינועם, כמה הוא יכול לעמוד מול מפקד מחוז של ה'הגנה'?"

התארגנות להתקפת הנגד ברוח הפלמ"ח, 5–7 באפריל 1948

יצחק שדה הגיע ב-5 באפריל בבוקר. חיים אבינועם נזכר: "בשש בבוקר הזקן הגיע ב'פייפר'... אמר לי: 'בחורצ'יק, מה קורה?' סיפרתי לו, הוא אמר: 'אתה יודע שזה מאושר. מה התוכנית?' הצגתי לו את התוכנית, בית-ראס... הוא אמר 'זה טוב, אבל לא מספיק, אתם תלכו לא לבית-ראס, אתם תתפסו את מגידו'... אמרתי 'חסר לנו נשק... יש לנו [כלי] אחד לשלושה, אולי לשניים-וחצי אנשים... אקדחים וסטנים ורובים... אין מספיק מקלעים'. אז הוא אמר, לא אשכח את זה: 'את זה בחורצ'יק תיקחו אצלם' והצביע לעבר משמר העמק ורוביה". הדברים נאמרו בשעה שהם השקיפו מבית שערים על הבזקי ההפגזה שהתחדשה על משמר העמק.

בהציעו איגוף דרך מגידו ביטא יצחק שדה את השקפתו ופעולותיו במאורעות 1936/39 – יציאה מהגדר והכאת התוקף במבצרו. במשמר העמק הוא שאף לבצע איגוף עמוק, לעבר צומת ואדי עארה ומגידו, כדי לנתק את קאוקג'י מג'נין. בסופו של דבר תוכנית זו השתנתה. לדברי המג"ד דן לנר שהגיע גם הוא כעבור יום-יומיים לשטח: "לאיגוף כל כך עמוק לא היה לנו כוח וביצענו איגוף יותר קטן". היה גם קושי רב לרכז במהירות את כל הגדוד, באין מספיק כלי רכב. אבינועם קיבל מעט אוטובוסים ומחלקות הגדוד הגיעו לאזור המערכה ברכב שסיפקו הקיבוצים. מבחינת הציוד, לא כל הפלוגות של הגדוד היו באותו מצב. שייקה גביש, מפקד פלוגה ד' הוותיקה יותר, אומר שאצלו לכל לוחם היו נשק אישי ותחמושת בכמות סבירה, ואף חגור. חלק מהחגורים הזמין הוא עצמו מחיפה, את האחרים תפרו בנות ההכשרות. רחילק'ה שיינמן, אז ספיר, שהייתה מזכירת הפלוגה, מספרת שנשלחה עם הנַַשָק הפלוגתי פישל'ה לבית השיטה, כדי להביא עוד נשק ותחמושת מהסליק שמתחת לחדר האוכל. בדרך חזרה ראו מולם רכב צבאי בריטי שעמד בכביש ומתוך חשש לחיפוש בטנדר עמוס הנשק, חזרו למרחביה ונסעו דרך בלפוריה למטה הפלוגה בדליה.

בינתיים הגיעה למשמר העמק שיירת אמבולנסים, ובסיוע בריטי, הן בהגעה, הן בחזרה, פינו את הפצועים. כמו כן בצהריים, בעת הפוגה קצרה, נכנסה מחלקה מהגדוד בפיקוד אסף שמחוני למשמר העמק.

ואילו אבינועם ויצחק שדה באו לג'וערה, שם קבע שדה את מפקדתו בבית האבן. במקום היו כבר מחלקת מכי"ם ומחלקת קורס רגמים של החי"ש, והובאו גם פלוגות מחטיבת כרמלי וחטיבת אלכסנדרוני. מהמפקדה בג'וערה יכלו לראות איך מתבצרים הערבים בח'רבת בית-ראס.

הפגזה והפסקת אש קצרה, 5–7 באפריל 1948

ב-6 באפריל בערב פתח שוב "צבא ההצלה" בהפגזה, אשר גרמה להרוג אחד. בסמוך לכפר ברוך נהרג מאש צלפים גם חיל חי"ש. ב-7 באפריל הגיעה יחידה בריטית לקיבוץ והציעה הפסקת אש ל-24 שעות. בדיעבד התברר כי לא הייתה זו יוזמה בריטית, שכן לאחר כיבוש משטרת לג'ון מאוחר יותר נמצא מסמך ביומן המשטרה ולפיו הגיע באותו יום לויטננט מ"צבא ההצלה" עם מכתב רשמי מאת קאוקג'י שבו הוא מבקש כי הבריטים יתווכו במשא ומתן עם משמר העמק על הפסקת אש.

חברי הקיבוץ קבלו את ההצעה כדי לפנות את הפצועים והילדים ולאפשר קבלת אספקה. הפצועים פונו כבר באותו לילה דרך קווי הערבים לשם קבלת טיפול רפאוי בבית חולים. הילדים, עם הצוות החינוכי, פונו למחרת ברכב צבאי בריטי. במקביל הגיעו לקיבוץ מכוניות עם חמרי ביצור ואספקה.

אחרי 24 שעות חזרו הבריטים והציעו להאריך את הפסקת האש, כנראה גם כן ביוזמת קאוקג'י שרצה להעביר חלק מכוחותיו לקרבות על הדרך לירושלים, שכן מבצע נחשון התחיל שם יום קודם לכן. אולם הפעם ההצעה לא התקבלה, שכן ההכנות להתקפת הנגד שתוכננה ליום המחרת היו כבר בעיצומן.

התקשורת הערבית מדווחת על ניצחון בקרב, 5–11 באפריל 1948

בניגוד מוחלט למצב בשטח, הרי התקשורת הערבית דיווחה כי קאוקג'י כבש בהצלחה את משמר העמק כבר ביום 4 באפריל, לאחר הפגזת הקיבוץ. למחרת, ביום 5 באפריל כתב העיתון "ע-דפאע" שהופיע ביפו, מפי "סופר מיוחד שליווה את הצבא": "צבא עיראק בפיקוד קאוקג'י כבש את המושבה משמר העמק והניף עליה דגל ערבי". ביום 6 באפריל התפרסם בעיתון "א-צריח" מאמר שגם לפיו כבשו את "המושבה", כלומר את קיבוץ משמר העמק, שאותו כינו בשמו של הכפר הערבי הסמוך, אבו שושה. המאמר פיאר בשפה נמלצת את הצלחתו של צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י. וכך נכתב בו (בתרגום מערבית):

"המפקד אל-קאוקג'י התחיל בהתקפה כדי להעניש את ה'הגנה'. צבא ההצלה התקיף את אבו שושה (משמר העמק) בתותחים ובטנקים והרס אותה. ההתקפה הייתה מתוכננת תכנון צבאי בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י. היא נועדה להעניש את המושבה השוכנת בין לג'ון וג'נין ושלא פעם התנכלה לערבים השלווים, טף וזקנים. בראש המתקיפים, שמנו 1,500 חיילים, עמדו מפקד צבא אל-קאדסיה קולונל מוחמד בק אל-מהדי ומוחמד בק צפא, אחד מקציני המטה הבכירים של צבא ההצלה. הלוחמים השתמשו בתותחי שדה, במרגמות, בתותחים הרריים, במקלעים, ולרשותם עמדה יחידה ממוכנת מצוידת בנשק ובמכשירי קשר. לפני ההתקפה הגדולה צרו החיילים על המושבה מכל עבר לפי שיטה צבאית מובהקת בצורת מלקחיים, ללכוד את תושבי המושבה הנחשבת לאחד המבצרים העזים של ה'הגנה' כרזרבה לכל הקטע הצפוני. וביום א' שעבר, בשעה 5:15 בערב, ולאחר שהסתיימו כל ההכנות, ניתנה פקודת האש."

"ההתקפה התחילה בהפגזה כבדה על המושבה וכל מבניה נהרסו. הם פוצצו את הגשר המקשר את המושבה עם העולם החיצוני והמפקד הכללי הכריז על עוצר בג'נין ובכבישיה וחלק מהכפרים כדי לאפשר ביצוע התוכנית כפי שנקבעה מראש. בראש המתנדבים לעזרה ראשונה עומדת בתו של פאוזי אל-קאוקג'י. צבא ההצלה התחיל בפעולה מערב יום אתמול ככל צבא אחר גדול ומוכן. אחרי שעה וחצי נפלה המושבה בידי כוחות ההצלה והדגל הערבי הונף על ידי המפקד פאוזי המנצח. גדוד אל-קאדסיה נכנס וכבש את המושבה. המפקד נתקבל בהפגנה על ידי התושבים בג'נין בדרכו חזרה למטהו".

גם "ע-דפאע" המשיך לדווח ביום 6 באפריל כי מאנשי משמר העמק נותרו בחיים רק המעטים שנמצאו במקלט תת-קרקעי מבטון.

ביום 8 באפריל, לעומת זאת, פרסם "ע-דפאע" ידיעה הסותרת את דיווחיו הקודמים: אולטימטום ששלח קאוקג'י לקיבוץ משמר העמק וכן הסבר לכך שהקיבוץ טרם נכבש. וכך נכתב (בתרגום מערבית): "עליכם להפסיק ההתנכלות לתחבורה הערבית. אם לא, תיהרס המושבה ויושמדו התושבים". בידיעה הוסבר עוד כי כוחות קאוקג'י לא נכנסו "למושבה" משום שחסו על הנשים והילדים, ומובאת קריאה לחברי משמר העמק: "אל תתגאו ואל תסמכו על שכניכם היהודים. אם גאוותכם תתגבר עליכם ואם תחדשו את התקפותיכם על התחבורה ועל הכפרים הערביים בסביבה, כי אז מכריז קאוקג'י כי ייצא להשמיד כליל את משקכם על תושביו".

אפילו ביום 11 באפריל, שעה שקאוקג'י כבר החל לשלוח קריאות בהולות לעזרה, פרסם העיתון הלבנוני "אש-שרק" כי "ועד הזקנים מסר את הכפר משמר העמק לידי צבא קאוקג'י".

הרקע והתוכנית להתקפת הנגד

ברקע להתקפת הנגד של ההגנה והפלמ"ח עמדו שלושה נתונים שסייעו מאד להצלחתה.

ראשית, "צבא ההצלה" תקף את הקיבוץ בחזית צרה, ולא איבטח כראוי את אגפיו. הדבר הקל על יצחק שדה ודן לנר לבצע את התמרון שתכנן מלכתחילה הסמג"ד אבינועם ולכבוש את ח' בית-ראס, ובכך לאיים על האגף המערבי של "צבא ההצלה".

שנית, הכוח שבפיקוד שדה נמנע מהתקפות ישירות על "צבא ההצלה" שהתרכז בעמק מנסי, ואשר היה לו יתרון בעוצמת האש. רוב ההתקפות של הגדוד הראשון ושל הכוחות האחרים נערכו בלילה, נתקלו בהתנגדות קלה בלבד, ונחלו הצלחה. לעומתו, "צבא ההצלה" ביצע את התקפותיו לאור יום, היה חשוף למארבים של לוחמי הגדוד, וספג אבידות כבדות ומכות מוראליות בפעולות אלה.

ושלישית, הגדוד הראשון הכיר היטב את האזור. המג"ד, הסמג"ד, מפקדי הפלוגות והמחלקות וחלק ניכר מהלוחמים התאמנו בעבר באזור במסגרת הקורסים השונים של הפלמ"ח וההגנה אשר נערכו בג'וערה. כך עולה למשל מדבריו של מפקד המחלקה פנחס זוסמן (סיקו), בראיון שנערך עימו: "את ג'וערה הכרתי, כל אבן קטנה, מכל הקורסים שהיו שמה. בעיקר מקורס המ"מים. ולא רק ג'וערה, כל הסביבה". למעשה, בגבעות דליית אל-רוחה ובחורשות משמר העמק פותחו תורות הלחימה של ה"הגנה" והפלמ"ח, כאשר תרגלו אותן באמצעות דגלים בצבעים שונים כתחליף לרובים ולמקלעים.

תוכנית הפעולה כללה אם כן איגוף נרחב, אם כי לא בהיקף אליו שאף יצחק שדה; השתלטות על שטחים שולטים כולל הכפרים הערבים עצמם; ניוד מהיר של הכוחות והצבת מארבים מול כוחות קאוקג'י בכל מקום בו נצפתה, או נחזתה מראש, תנועתם לשם התקפה. יצחק שדה המשיך ופיתח את תורת הלחימה אותה ייסד בפו"ש (פלוגות השדה), והתאים אותה לקנה המידה החדש והגדול יותר של לחימה מול צבא סדיר. דן לנר המג"ד יישם את ניסיונו בלחימה עם הפרטיזנים היוגוסלביים, אליהם הצטרף כאחד מצנחני היישוב, כנגד הצבא הסדיר הגרמני במלחמת העולם השנייה. זכרונותיהם של שני מפקדי פלוגות, שניהם לימים אלופים בצה"ל, יצחק חופי (חקה) וישעיהו (שייקה) גביש (אז שקלאר), משקפים היטב את גישתם של שדה ולנר:

יצחק חופי: "אצל דן לנר, שהיה מפקד הפעולה, היה לי אז המפגש הראשון עם יצחק שדה... הייתה לו כף יד של חוצב... שם את הלאפה שלו על מפה 1:100000 עם מרפק תקוע באיזה מקום, בוואדי מילק. עשה תנועה קשתית שכיסתה את כל השטח של הרמות בכביש ג'נין-חיפה עד מעבר לוואדי עארה. במערכת המושגים שלי זה נראה לי מאד גרנדיוזי... עד אז לא עסקנו בפעולות כיבוש בכלל... עשינו רק פשיטות".

ישעיהו גביש: "דן ראה את הקרבות בהיקפים האלה בשטחים הרריים [הכוונה לניסיון שרכש בלוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה], הוא ידע מה יכול לעשות גוף רגלי נייד קל רגליים מול צבאות סדירים. יצחק שדה חשב בגדול. הוא לא חשב במושגים של כיתת פו"ש. הוא הבין את הקפיצה, הוא הבין את המעבר למלחמה מול צבא גדול, של קאוקג'י. הוא היה שותף לדן, ויכול להיות שפעלו לפי מחשבה שהייתה מעבר למקובל".

תחילת התקפת הנגד, 8 באפריל 1948

התקפת הנגד החלה ב-8 באפריל 1948, כשג'וערה משמשת בסיס יציאה של הכוחות. בתחילת ההתקפה, שתי פלוגות מהגדוד הראשון כבשו את המשלטים מסביב למשמר העמק. פלוגה אחת כבשה מול התנגדות קלה את ח'רבת בית-ראס, שסומנה כזכור מראש בתור היעד הראשון להתקפת הנגד. בעקבותיה נעה פלוגת 'כרמלי' וכבשה ללא התנגדות את 'הר הגעש' (תל קוטא) ו'הר הגעש הקטן' הסמוך; הפלוגה שכבשה את ח'רבת בית-ראס התקדמה והחליפה את פלוגת כרמלי, ולאחר מכן הוחלפה על ידי מחלקה מ'כרמלי', וחברה לכוחות האחרים של הגדוד הראשון. פלוגות הגדוד הראשון כבשו גם את אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, תוך גרימת אבידות רבות לאויב. בכפר זה הוחלפו כוחות הגדוד על ידי קורס המ"כים של 'גולני'. עם שחר הועברו שתי פלוגות הגדוד לקצה הדרומי של משמר העמק, תפסו משלטים ופוצצו גשר ליד מנסי. בד בבד, לנוכח ההצלחה בגזרה הדרומית, מחלקת חי"ש מ'כרמלי' תפסה את 'ההר הקירח' (כיום גבעת קיפוד, כ-1.5 ק"מ ממערב לקיבוץ).

בלימת התקפת נגד ערבית, 9 באפריל 1948

בבוקר 9 באפריל, בשעה 08:00, החלה להגיע תגבורת לאויב, שהלכה וגדלה במשך היום, בין 400 ל-600 איש, במגמה לכבוש בחזרה את אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא ולתקוף שוב את משמר העמק. ההתקפה על כוח 'גולני' שבכפר הייתה עזה, והגיעה לעיתים עד לטווח השלכת רימונים. כוח 'גולני' ביקש לסגת, אך הבקשה לא נענתה. 'צבא ההצלה' גם הפגיז את הכפר בתותחים וכוח רגלי עשה דרכו במטרה לאגף את כוח 'גולני' שהחזיק בו. אלא שפלוגה אחת של הגדוד הראשון חסמה את הדרך מדרום לחורשת משמר העמק, המטירה אש על הכוח המאגף, ומנעה את התקדמותו. לפיכך הכוח הערבי לא הצליח לאגף את אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, אלא התמקם ברכס שממזרח לח'רבת בית-ראס. כוח הגדוד הראשון נע לרכס הסמוך, והמשיך להטריד ביריות את הכוח הערבי. אולם הלחץ על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא נמשך, ולפיכך נשלחה לשם פלוגת 'כרמלי' כתגבורת. בערב נסוג כוח 'צבא ההצלה' מן הרכס שתפס. כוחות 'גולני' שהגנו על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא הרסו את מרבית בתי הכפר, אך נסוגו ממנו בלילה כיוון שאזל כוחם.

במקביל לקרב על אל-ע'ובַּיָה א-פוֹקא, הכוח על 'ההר הקירח', יחד עם כוח 'גולני' שבקיבוץ, כבשו את אבו שושה; לפנות ערב הם נטשו גם כפר זה, לאחר שהרסו חלק מבתיו.

עם לילה, כוחות החי"ש מחטיבת 'כרמלי' חזרו למשמר העמק, וכוחות הגדוד הראשון חזרו לג'וערה וסביבתה; באותו יום הגיע גם המג"ד דן לנר אל כוחות הגדוד, וחזר לפקד עליהם. במהלך הלחימה ביום זה כוחות הגדוד לקחו נשק שלל, ובשעת בדיקתו אירעה התפוצצות; הנשק הגדודי נהרג ותשעה אנשים נפצעו קל.

10–11 באפריל 1948

בצהרי 10 באפריל חזר 'צבא ההצלה' לירות על משמר העמק, תחילה אש מקלעים ובהמשך גם אש ארטילרית. כמו כן ירו גם על הכוחות שתפשו את ח'רבת בית-ראס. בשעות אחה"צ הוטל על פלוגת חי"ש של 'אלכסנדרוני' שהוכפפה לפיקוד הגדוד הראשון לתפוס שני משלטים דרומית לח'רבת בית-ראס. הפלוגה נתקלה ביריות ונאלצה לסגת. בקרבות סביב ח'רבת בית-ראס נגרמו ל'צבא ההצלה' אבידות. מאידך, לאחר שכוח 'ההגנה' עזב את אבו שושה, חזרו הערבים לכפר, ירו ממנו על הקיבוץ, וחסמו באש את הדרך לחיפה.

אל משמר העמק עצמה הגיעו 50 פועלי סולל בונה, והחלו בחיזוק הביצורים במקום.

ב-11 באפריל שריוניות 'צבא ההצלה' פגעו במשאיות שנסעו אל המשק מכיוון כפר ברוך. המשאיות נעצרו והתחמושת שעליהן נפרקה והובאה רגלית לקיבוץ. למרות זאת קאוקג'י הוטרד קשות ממצבו והזעיק עזרה מכוחותיו שבהרי ירושלים. הכוח בפיקודו של מאמון אל-ביטאר אכן הגיע והצטרף לקרבות החל מ-13 באפריל, עוד לפני השגת ההכרעה בהם. קאוקג'י גם שלח מברק נואש למפקד הגדוד הדרוזי בשפרעם והתחנן לעזרה: "הנני פונה אליכם, בני מערוף, אני במצוקה. אם לא תיחלצו לעזרתי – תלונתי לאלוהים".

הכרעת המערכה, מליל 11–12 באפריל עד 15 באפריל

למרות תבוסותיו, קאוקג'י היה צפוי לתקוף שנית, בכוחות מוגברים, מכיוון ואדי עארה. מטה הגדוד החליט לטמון לו מארב, לרגע שיגיע לעמק מנסי והעיירה באותו שם.

וכך התנהל הקרב המכריע בו הוכרע קאוקג'י: במארב הגדודי, פלוגה אחת תפסה את המשלטים מעל הכפר מנסי; פלוגה שנייה תפסה את אזור תל אבו קוטה; פלוגה שלישית נשארה חבויה לרגלי ח'רבת בית-ראס והמתינה להתקדמות האויב לעברה; פלוגה רביעית כבשה את רוביה ואת נרגריה וגרמה אבידות קשות לאויב. האויב הסתער במשך יום אחד לא פחות מ-11 פעם ובכל פעם נסוג, תוך אבידות. לבסוף עלה כוח האויב על מארב הפלוגה השלישית והוכה קשות. לאויב היה כוח עדיף, הוא הסתייע בשבעה תותחים שמהם אחד הושמד, בשני משוריינים כבדים, במספר משוריינים קלים ובתגבורת שהגיעה מג'נין. 13 שעות ארך הקרב הזה עד שהאויב נסוג, אך בסך הכל שהו לוחמי הגדוד בשטח במשך 30 שעות רצופות.

הערכת הפעולה והשלכותיה על הגדוד

במערכה על משמר העמק לחם גדוד "העמק" כגדוד קרבי מתוגבר ביחידות חי"ש, ולא עוד כמטה מינהלה המסדר משימות ונותן למפקדי הפלוגות לבצע לפי שיקולם. לקרב זה לא היה אופי של פשיטה, או התקפה נקודתית המסתיימת במאמץ לילי אחד שלאחריו הכוח חוזר עם שחר לבסיס. מיפקדת הגדוד לא זו בלבד שיזמה ושלטה על מהלך הקרב והטילה משימות מבצעיות, אלא הפעילה גם מערך תחזוקה. הגדוד התנסה בלחימת יום, בהסתערות תחת אש, בספיגת הפגזות שחייבה התחפרות.

במערכה במשמר העמק חלה גם תפנית משמעותית במבנה הפיזי והחברתי של הגדוד. גדוד "העמק" נכנס למערכה ממבנה של הכשרות/מחלקות פזורות בקיבוצים, שבועיים אימונים ושבועיים עבודה. אמנם גם לאחר משמר העמק המשיכו כמעט כל ההכשרות לשמור על המסגרת החברתית, אך לא חזרו עוד לקיבוצים. חסל סדר שבועיים עבודה שקובע סדרן העבודה של המשק ושבועיים אימונים בפיקוד המ"מ. מעתה, מחלקות הגדוד אינן עוד מכלכלות את עצמן בעבודה, כלכלת הפלמ"ח היא על הנהגת היישוב, כצבא לכל דבר. הגדוד ישהה מעתה ועד סוף מלחמת העצמאות במרוכז בבסיסים קרובים לשדה המערכה, כנדרש לפי התפתחות המלחמה, הגם שלפי שעה הבסיסים היו גם הם בקיבוצים סמוכים לאתרי הפעולות. במלחמה, גם המסגרות של הכשרה מגויסת אינן עוד רלוונטיות מבחינה צבאית. גם לפני כן יצאו לפעולות רק הבנים הלוחמים ומעט מאד בנות. לא הייתה עוד הצדקה לכך שמ"מ יפקד על הכשרה שבה 10 עד 20 לוחמים בפועל. רק בהכשרות הגדולות היה מספר לוחמים שהצדיק קיום מחלקה. מחלקות לוחמות הורכבו גם מחברים של שתיים או שלוש הכשרות קטנות.

הכישלון בכיבוש זרעין

לאחר הניצחון על חילות קאוקג'י במשמר העמק וסביבתה לא חלפה הסכנה להתקפת יישובים בעמק יזרעאל, הזירה של גדוד "העמק" הקיפה את העמק כולו. במשך ימים אחדים הגדוד המשיך להתארגן בבסיסיו החדשים, כדי לחדש ציוד, להתחמש ולהתאמן בהפעלת סוגי נשק חדשים שקיבלו, הרובים הצ'כיים. וכן – לקבור את עשרת חלליו. הפצועים קשה אושפזו, הפצועים קל חזרו לתפקד וכבר הגיעה הפקודה לביצוע המשימה הבאה: כיבוש הכפר הערבי הגדול זרעין.

בליל 19 באפריל 1948 יצא הגדוד ממרחביה לכבוש את זרעין. וזה מה שקרה בהמשך, על פי עדויות מפקדים ולוחמים: הכוחות התגלו מוקדם, עוד בשטחי ההיערכות, וספגו מייד אש חזקה. אש כוחותינו לא הצליחה לשתק את אש האויב. טענה שחוזרת על עצמה: "קיבלנו 'סטנים' חדשים, לא היינו מרוצים מהם כי היו להם מעצורים רבים. אבל לקראת פעולה שכזו, בתוך בתים, היינו צריכים נשק היורה אש שוטפת וה'סטן' היה יעיל יותר מהרובה בלחימה מסוג זה".

פלוגה א' הצליחה לחדור לכפר וכבשה את מיבנה בית הספר. משם היא ניהלה קרב הגנה שבמהלכו נפגעו חלק מהלוחמים. שאר הפלוגות לא הצליחו במשימותיהן, בוצעה התקפת נגד ערבית, הגדוד לא הצליח לבצע את המשימה ונסוג בטרם יאיר עליו אור יום.

פעולות בעכו ובחיפה

ימים אחדים לאחר קרב זרעין קיבל הגדוד הוראה להתייצב בגליל המערבי לקראת פעולה בעכו. פלוגה א' בפיקוד יצחק חופי, חקה, ופלוגה ד' בפיקוד ישעיהו גביש, שייקה, פעלו במסגרת המצור שהטיל החי"ש על עכו. נותקו קווי הטלפון של העיר ונחסמו הדרכים מהכפרים הערביים שסיפקו את מזונה. החי"ש תקף בעבר את עכו ללא הצלחה, בשל סיוע ארטילרי שנתנו הבריטים לתושבי העיר הערבית ולמגיניה.

בלילה שבין 24 ל-25 באפריל חצתה פלוגה ד' דיונות וביצות, הגיעה לבית הקברות שממזרח לעיר והלוחמים התמקמו בין המצבות שהיוו עמדות ירי טובות. לוחמי הפלוגה ירו לעבר עכו ומעכו השיבו אש וכך עד לפנות בוקר. היה חשש שהפלוגה תישאר תקועה בין הביצות באור יום. המג"ד עקב אחר התפתחות הקרב ובהיותו מודע למצב שנוצר הורה על ניתוק מגע ושלח שני אוטובוסים שהחזירו את הכוחות לבסיסם.

דן לנר הגדיר את פעילות הגדוד הראשון בעכו כ"פשיטה", ולא הייתה מטרה לכבוש את העיר. זו נכנעה לבסוף לחטיבת כרמלי רק ב-18 במאי 1948, לאחר עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ובתום קרב שנמשך 18 שעות. אותה שעה הגדוד הראשון לחם כבר בגליל העליון.

הגדוד הראשון במסגרת חטיבת יפתח

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ממבצע יפתח לחטיבת יפתח

בשלהי אפריל 1948 הגיע יגאל אלון לגליל וקיים דיון עם אורי יפה ומולה כהן, אז מפקד הגדוד השלישי. זאת לקראת 15 במאי, יום בו היו צפויים לפלוש לארץ צבאות לבנון וסוריה, במגמה לכבוש את צפת ואת כל יישובי הגליל המזרחי. מסקנות הדיון היו כי צפת וסביבתה הן השטח החיוני של אצבע הגליל, וסילוק הערבים מצפת ישנה את מאזן הכוחות במרחב לטובת היהודים; השתלטות על רכסי מלכיה ועל נבי יושע תחסום את ירידת הלבנונים למרכז עמק החולה; ואם יתוגברו ישובי עמק החולה הם יוכלו לעצור את התקדמות הצבא הסורי. למילוי משימות אלה הכרחי היה לקבל תגבור של גדוד חי"ר אחד, לכל הפחות, והמועמד הטבעי לכך היה הגדוד הראשון. בשובו לפיקוד העליון הציג יגאל אלון את התוכנית שהתגבשה לאור כל זאת. המטה הכללי אישר את התוכנית והטיל על אלון להוציאה אל הפועל כמפקד "מבצע יפתח" שמטרותיו: א. להוציא את עמדות המפתח מידי האויב. ב. להשתלט על עורקי התחבורה. ג. להיערך לבלימת הפלישה הצפויה ב-15 במאי 1948. נתקבלה גם ההמלצה להעלות את הגדוד הראשון לגליל בהקדם האפשרי, כדי להיות חלק מהכוחות של מבצע יפתח. הגדוד הראשון, הוא גדוד "העמק", והגדוד השלישי, הוא גדוד "הגליל", היו לגרעין שתוך זמן קצר ביותר יהיה לחטיבת יפתח.

העלייה לגליל

הגדוד הראשון יצא לגליל ב-2 במאי 1948. טור ממונע התפתל כנחש והנוסע ברכב שבאמצעיתו לא יכול לראות לא את ראשו ולא את זנבו. הייתה זו תחושה של עוצמה לחברי הכשרות שעד אז ראו מקרוב רק את שתיים-שלוש המחלקות שבסיסן בקיבוצים הסמוכים. גם הלוחמים במשמר העמק ובזרעין ראו עד אז רק את היחידות שלחמו בסמוך להם, ואילו כאן עלו במרוכז 926 לוחמות ולוחמים. ירוחם כהן, שהיה מראשי המסתערבים וקצין המודיעין של מטה הפלמ"ח, ערך במבצע סיור מודיעין באמצעות "טייסת הגליל". לאחר שמשלטים לאורך הדרך מגינוסר לראש פינה נתפסו כדי לאבטח את השיירה, הוא הטיל מן המטוס הודעה לדן לנר המג"ד: 'אפשר לנסוע באורות מלאים בלילה'. המטרה הייתה שהאויב יחשוב כי כוחות גדולים עולים לגליל.

במחנה פילון

לאחר הנסיעה הארוכה נכנסו אנשי הגדוד למחנה הצבאי ממול לראש פינה;, מחנה זה נעזב על ידי הבריטים חמישה ימים קודם לכן, ונתפס על ידי ה"הגנה". מייד המחנה קיבל שם חדש, "מחנה פילון", על שמו של פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי, שנפל עם לוחמיו ב-20 באפריל בהתקפה על נבי יושע. במחנה פילון נקבעו לראשונה נוהלי התנהגות במחנה צבאי: שליטה על התנועה בתוך המחנה, הצבת שוטרים גדודיים (ש"ג) ליד השער, ביקורת כניסה ויציאה באמצעות "פס", וכדומה.

מבצע מטאטא

למחרת הגעתם למחנה פילון כבר יצאו חלק מהלוחמים למשימה הראשונה שהוטלה על הגדוד הראשון בגליל במסגרת מבצע יפתח, משימה שכללה חיסול בסיסי אויב המתנכלים לדרכי התחבורה, והריסת מבנים העלולים להיות בסיסי אויב בשטח המחבר בין הגליל התחתון לגליל העליון. למשימה זו הוקצו פלוגה א' בפיקוד יצחק (חקה) חופי, חלק מפלוגה ב' בפיקוד אסף שמחוני, ופלוגה ד' בפיקוד שייקה גביש. הפעולה החלה בלילה שבין 3 ל-4 במאי 1948 ולמרות היקפה הסתיימה תוך יום. בשל מטרתה (שהושגה), ניקוי כל השטח שבין הכנרת לעמק החולה משני עברי הכביש מטבריה צפונה ועד הירדן מזרחה, נקראה הפעולה "מבצע מטאטא".

סיוע לכיבוש צפת

בשבוע שלאחר מבצע מטאטא נקרא הגדוד הראשון לסייע בכיבוש צפת, הבירה הערבית של הגליל. העיר הייתה מאוכלסת כ-12,000 ערבים ומיעוט של כ-2,000 יהודים שהתגוררו ברובע היהודי העתיק, חלקם הגדול זקנים. הכוח העיקרי שפעל בצפת היה הגדוד השלישי. החל ממבצע יפתח המשיכו שני הגדודים לפעול זה בצד זה עד סוף מלחמת העצמאות במסגרת חטיבת יפתח.

ההתקפה נקבעה ללילה שבין 9 ל-10 במאי 1948. המשימה שהוטלה על הגדוד הראשון הייתה: כוח של שתי פלוגות יטריד באש את הכפר עכברה במגמה לרתק כוחות אויב במקום, לחסום את דרכי הנסיגה של הלוחמים הערביים מצפת, ולשמש עתודה לגדוד השלישי אם יתקשה להשתלט על העיר. כמו כן נדרש הגדוד להעביר מחלקה אחת תחת פיקוד הגדוד השלישי. מיפקדת הגדוד קבעה כי פלוגה ב' בפיקוד אסף שמחוני ופלוגה ד' בפיקוד שייקה גביש, שתיהן בפיקוד הסמג"ד חיים אבינועם, יטרידו את עכברה וישמשו עתודה לכיבוש צפת; פלוגה א' תקצה מחלקה בפיקוד המ"מ סיקו זוסמן שתפעל תחת פיקוד הגדוד השלישי.

הכפר עכברה שוכן כשני ק"מ דרומית לצפת (מאוחר יותר הוכלל בשטח העירוני של צפת עצמה), בתוך ואדי עכברה שמתחבר לנחל לימון ומוקף משני צדדיו בגבעות ובמצוקים תלולים. השתלטות לוחמי הגדוד על עמדות מול עכברה נועדה לכך שיהיו בכוננות מיידית לתקוף את האויב בעורפו. צפת הערבית הייתה בחלק הדרומי של העיר ואילו הערבים לחמו נגד התקפת הגדוד השלישי שבאה מצפון וממערב. כוחות הגדוד ירו אש כבדה על הכפר, כולל אש תלולת מסלול, על מנת לערער את ביטחון הלוחמים הערבים בצפת עצמה, כך שירגישו מכותרים. תוך כדי הירי על עכברה שמעו לוחמי הגדוד הראשון את הדי הלחימה בצפת עצמה, אותה הרעיש הגדוד השלישי ב"דוידקה" ובמרגמות. לאחר שהעיר נכבשה נתקבלה הפקודה להתקפל.

המחלקה של פלוגה א' בפיקוד המ"מ סיקו זוסמן שהצטרפה לגדוד השלישי פעלה בשתי גזרות אחרות בצפת. תחילה נועדה המחלקה לתגבר את הכוח שכבש את "המצודה", אך זו כבר נכבשה בינתיים. לקראת צהרי 10 במאי נשלחו סיקו ואנשיו להשלים את כיבוש העיר על ידי תפיסת משטרת כנען, ששלטה על צפת ממרומי הר כנען. הכוח השתלט בזהירות על המצודה, שנתגלתה כריקה לאחר שמגיניה נמלטו ממנה; לעיני כל תושבי צפת וכוחות הגדוד השלישי הורידו לוחמי המחלקה את דגלם של הכוחות הערביים שהתנוסס מעל המצודה.

לאחר מכן המחלקה של סיקו חזרה לעיר והופנתה למשטרת צפת הקרובה לרובע היהודי, שאמנם נכבשה בידי הגדוד השלישי, אך על הגג היו עדיין כמה לוחמים ערביים. על פי השמועה נמצא ביניהם מפקד הכוח הסורי שבא לעזרת ערביי צפת, אדיב שישכלי, לימים נשיא סוריה. המחלקה לכדה כמה מהם אך רובם הצליחו להימלט, ובתוכם אדיב שישכלי אם אמנם נמצא שם.

יחידות הגדוד הראשון חזרו למחנה פילון ונערכו למערכה שתתחיל כעבור ארבעה ימים, עם סיום המנדט הבריטי ופלישתם הצפויה של צבאות ערב למדינה היהודית שתכונן באותו יום. במחנה פילון, בין המבצעים, נמשכו אימונים לאור לקחי הקרבות שהגדוד עבר.

קרב מלכיה הראשון

ב-13 במאי 1948, יומיים לפני תום המנדט הבריטי, ישבו אנשי הגדוד הראשון לפי פלוגות, ושמעו מה המשימה הלאומית המוטלת עליהם: מניעת הפלישה הצפויה של הצבא הלבנוני ברכס מלכיה, פלישה העלולה לנתק את אצבע הגליל מהמדינה היהודית העומדת לקום. כיבוש רכס מלכיה, הכפרים מלכיה וקדש (בערבית: אל-מלכיה וקדס) והמחנה הצבאי הסמוכים לגבול, היה אמור להיות מערכה מכריעה במבצע יפתח. הכוחות לא שיערו כי המערכה הזאת תימשך 15 יום שבהם ינהל הגדוד בין 14 ל-29 במאי מספר קרבות, חלקם עקובים מדם.

רקע

כאמור לעיל, מלכתחילה תוכנן מבצע יפתח כך שאחרי כיבוש צפת ייתפס רכס מלכיה. על יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד מבצע יפתח, הופעל אותם ימים לחץ כדי שיקצה כוחות לתגבור יישובים, אך הוא היה נחוש בהחלטתו להפעיל את הגדוד הראשון במרוכז נגד האויב העיקרי שחנה במלכיה, על מנת לסכל את הפלישה שסברו כי תגיע, ובהתאם לתוכנית המקורית של מבצע יפתח. הרעיון המרכזי בתוכנית הקרב בגבול לבנון היה להשתלט על הר מלכיה ולחסום את דרכי הגישה לעמק החולה, שכן רכס מלכיה היה השטח החיוני בגזרה. שיאו, יותר מ-700 מטר מעל פני הים, השתרע על שטח באורך של כשלושה ק"מ: מכשול טבעי החוסם את התנועה בעמק קדש. במרכזו שכן מחנה צבאי שבנו הבריטים, צפונית לו ובמורדותיו השתרע הכפר מלכיה ובקצה הצפון מזרחי של הר מלכיה שכן תל קדש, שחסם את הגישה למצודת נבי יושע.

בין ההכנות בוצעו לראשונה סיורי אוויר, בהשתתפות מפקדי הפלוגות, במטוסי "טייסת הגליל" של הפלמ"ח. המ"פים לא היו מורגלים בקריאת השטח מן האוויר. חקה, מפקד פלוגה א', מספר: "המראנו ממחניים... אפילו לא 'פייפר', מטוס קטן מסוג אחר... קיבלתי תידרוך מירוחם כהן, קמ"ן יפתח... קיבלנו התרשמות... אחר כך כשעלינו ברגל אני זוכר [ששמתי לב] שמן האוויר לא הבחנתי בהפרשי הגובה הגדולים שישנם בשטח". ואילו הסמג"ד אבינועם סיפר שהמריא ב"פייפר" שממנו הוצאו המושבים ובמקומם היו בלוני גז עם מנגנוני הפעלה של חומר נפץ. הוא השליך שניים כאלה מעל מלכיה. עם זאת למפקדים לא היו צילומי אוויר וחסרו נתונים ברורים על עוצמת האויב. היה ידוע שהכוח שתקף בחודש אפריל את רמת נפתלי שוהה במחנה הצבאי ובקדש, אך הייתה תמונה מעורפלת לגבי יכולתו של צבא לבנון העלול לפלוש מעבר לגבול הבינלאומי. לדברי שייקה גביש ההנחה הייתה שהגדוד יקדים את הצבא הלבנוני בלילה או שניים, ישתלט על הכפר מלכיה ויתפוס את עמק קדש.

התוכנית המפורטת והיציאה לקרב

התוכנית שגובשה לכיבוש מלכיה, קדש והמחנה הצבאי הייתה כלהלן:

• פלוגה א' בפיקוד יצחק חופי תכבוש את הכפר מלכיה, תתארגן להגנה ותשלוט על כביש בלידה-סעסע.
• פלוגה ב' בפיקוד אסף שמחוני תכבוש את הכפר קדש ותמנע תנועת האויב לעבר נבי יושע.
• פלוגה ד' בפיקוד ישעיהו גביש תכבוש את המחנה הצבאי, תיערך להגנה ברכס מלכיה ותחסום תנועת אויב בקטע אחר של ציר סעסע-בלידה.
• מיפקדת הגדוד (החפ"ק) תהיה באזור רמת נפתלי.

יום ה-ע' נקבע ל-14 במאי 1948 ושעת ה-ש' ל-03:00, לפני עלות השחר.

בצהרי 13 במאי הסתדרו הפלוגות ברחבת המסדרים של מחנה פילון. בתום המסדר עלו מחלקות הלוחמים לכלי הרכב שיובילו אותם לנקודה שממנה יעלו לרכס ברגל. מכלי הרכב בקעו קולות ששרו לראשונה את "בת שבע", השיר שחיבר חיים חפר ליום הולדתו השביעי של הפלמ"ח שיחול כעבור יומיים, ב-15 במאי. עם רדת החשיכה הגיעו לוחמי הגדוד לשטח הכינוס, במקום בו הוקם לימים המושב שדה אליעזר. שם נעשו ההכנות האחרונות לקראת הטיפוס במעלה נחל דישון להר מלכיה ויעדי הכיבוש.

בהינתן האות לתזוזה החלו הלוחמים לנוע ובשעה 20:00 דיווח מטה יפתח למטה הפלמ"ח: "הגדוד הראשון יצא לכבוש את מלכיה ולהרוס את קדש". עם היציאה, ערפל כבד ירד על נחל דישון והיקשה על ההליכה. הפרדות העמוסות נשק מסייע וציוד עיכבו את התנועה, מדי פעם נעמדו ולא זזו. בלית ברירה הוחלט להעמיס גם את הציוד שהן נשאו על גב הלוחמים, העמוסים בלאו הכי בציוד האישי והמחלקתי המחושב למספר ימים. יותר מ-10 ק"מ, בעלייה ובין טרשים הלכו האנשים בטור עורפי, ולפעמים התעכב כל הגדוד עד שהביאו את אלה שפיגרו; כמו כן היו טעויות בניווט. כשהתברר כי הגדוד לא יגיע ליעדיו בזמן, המג"ד דן לנר החליט לעצור את מסע ההתקרבות ולדחות את ההתקפה ב-24 שעות. הגדוד תפס מחסה מתצפית אויב ברכסים מדרום מערב לרמות נפתלי.

אותו יום שישי, 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, נקראו כל הנותרים במחנה פילון למסדר שנערך בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ובו השתתפו בעלי תפקידים לא-קרביים מפלוגת המפקדה, וכן הבנות (יותר מ-200). אחת מהן, תהילה, כתבה לימים: "במסדר משמיעים שתי הודעות חשובות: לפני כמה שעות, בתל אביב, דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל; והודעה שנייה – דרושים מתנדבים ומתנדבות להעפיל בלילה על ההר, עם ציוד ללוחמים... ההודעה השנייה הייתה באותו רגע חשובה יותר בעינינו ונדמה לי כי כולנו התנדבנו לסחוב ציוד ללוחמים, ביניהם חברינו...עם רדת החשיכה יצאנו לאיילת השחר ומשם לנקודה שממנה התחיל שביל שהעפיל על ההר... המטען די כבד על גבנו, הקוצים שורטים אותנו. העפלנו בחשיכה בין טרשים. הפסקות קצרות, והנה אנחנו במקום הריכוז של הלוחמים, סמוך מאד למקום בו מקץ כמה שעות יתחולל הקרב הנורא, שבו נפלו 24 מלוחמי הגדוד הראשון... אותו לילה, על ההר, ראינו אותם בפעם האחרונה... כעבור עוד יום נקראו הבנות לראש פינה כדי לזהות גופות החללים".

באותו יום, ב-14 במאי, הגיעו כוחות החטיבה הלבנונית בפיקודו עאדל שהאב סמוך לגבולה של ארץ ישראל והתפרסו במרחב שבין הכפרים בינת' ג'בל ועיתרון. בחטיבה הלבנונית היו שני גדודי חי"ר (השלישי והרביעי) ופלוגת שריון. בלילה שבין 14 ל-15 במאי, לאחר שפג תוקף המנדט ובמקביל לחידוש תנועת הגדוד הראשון, החלו כוחות החטיבה הלבנונית לנוע לעבר הגבול הבינלאומי. בראש הכוח נעה יחידת חלוץ: מחלקת משוריינים ופלוגת חי"ר.

הקרב: 15 במאי 1948

באשמורת אחרונה שוב נערך הגדוד בטור ארוך, טיפס לרכס, ירד לבקעת קדש, ופתח בקרב תוך הפתעה גמורה לאויב. עם עלות השחר כבש הגדוד הראשון את המחנה הצבאי במלכיה, השתלט על הרכס, כבש את הכפר קדש והתקדם לתוך הכפר מלכיה. בהגיעו לבקעת קדש, התפצל הגדוד לשני ראשים: פלוגה ב' נעה צפונה בבקעה לעבר הכפר קדש; פלוגות א' ו - ד' נעו לעבר מלכיה: הכפר, המחנה הצבאי ומשלטי מלכיה. בקרבת הכפר מלכיה פלוגה א' נתגלתה ונתקלה בהתנגדות עזה. הפלוגה הסתערה לעבר הכפר ושתי מחלקות חדרו אליו וניהלו קרב פנים אל פנים בין הבתים. המחלקה השלישית, שהייתה מאחור, הצטרפה בגל השני של הקרב. פלוגה א' נתקלה לא רק בכפריי מלכיה אלא גם בכוחות הלבנוניים שכבר הגיעו אליו. לכוחות אלה הייתה עדיפות משמעותית בעוצמת האש: הם הפעילו שריוניות עם תותחי נ"ט "טו פאונדרס" בעוד שלגדוד היו רק פיאטים (מטולי נ"ט) ומרגמת "דוידקה". מרבית הנפגעים היו מרימוני המדוכה הצרפתיים, שנורו בירי תלול מסלול וכך פגעו באלה שתפסו מחסה מאחורי גדרות. לנוכח המצב העריך המ"פ חקה שלא יצליח להתבסס בכפר מלכיה והחל להוציא את פלוגה א' ממנו ולנוע בחיפוי הדדי לעבר המחנה הצבאי מלכיה במטרה לחבור לפלוגה ד' שהייתה שם. לוחמי פלוגה א' תפסו עמדות סמוך לפלוגה ד' אלא שבאותה עת התחילה התקפת הלבנונים גם על פלוגה זו.

פלוגה ד' כבשה קודם לכן את המחנה הצבאי ללא קושי, התושבים המקומיים שהיו בו נסו והפלוגה התבססה על שלושה משלטים: במרכז המחנה הצבאי, צפונית לו משלט מלכיה ודרומית לו מחלקת מעוז בפיקוד גנדי שנשלחה לחסום את צומת הדרכים שמדרום למחנה. הכוחות הלבנוניים שנערכו קודם לכן לרגלי הכפר, הופנו עם נסיגת פלוגה א' אל המחנה הצבאי והמשלט, שהפכו בכך ליעד הראשי שאליו הופנה המאמץ הלבנוני העיקרי. בסביבות השעה שבע בבוקר התקדמה פלוגה לבנונית לעבר פלוגה ד' בחיפוי רימוני רובה ובסיוע שריוניות. ירי הדוידקה של הפלוגה לא היה אפקטיבי, ואילו כוחות לבנונים נכנסו ל"פילבוקס" (מצדית) כ-80 מטר מלוחמי הפלוגה והחלו לצלוף עליהם.

בשלב זה החלו לאזול המים והתחמושת של הגדוד. קבוצת לוחמים צעירים שהתגייסו רק כשבועיים קודם לכן הביאו תחמושת, ומטוס "פייפר" השליך מכלי מים ומזון, אך סיוע זה לא הספיק. הלבנונים כבר תקפו לכל רוחב החזית של הגדוד, שהשתרעה על פני יותר מ-4 ק"מ, מקדש בצפון שנכבשה בידי פלוגה ב' עד "משלט העץ" בדרום שהתבססה בו מחלקת מעוז. פלוגה לבנונית הטרידה את לוחמי פלוגה ב', בעוד ששני גדודים תקפו את פלוגות א' ו - ד'. לפי עדויות לוחמי הגדוד הראשון, בכוחות שלחמו נגדם השתתפו גם לוחמים לא-ערביים. נשמעו פקודות בשפה הסרבית וכנראה אלה היו יוצאי יחידות מיכאלוביץ, בהן שירתו מוסלמים רבים, שלחמו במלחמת העולם השנייה קודם נגד הגרמנים ולאחר מכן לצידם. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח והמבצע אשר נמצא במטה בראש פינה, לא יכול היה להחיש סיוע כיוון שהגדוד השלישי היה בחלקו בצפת ובחלקו בפעולות אחרות. אלון דיבר אישית בקשר עם מפקדי הפלוגות ועם המג"ד, אך יכול היה רק לעודד אותם. בינתיים הצבא הלבנוני הסתער גלים גלים; המאמץ העיקרי שלו היה לכבוש את משלט מלכיה, ולבסוף הצליח בדבר. לאחר מכן הפנו הלבנונים את המאמץ לכיבוש המחנה הצבאי ו"משלט העץ"; המחנה הצבאי הותקף מצפון וממערב, והמשלט ממערב ומדרום-מערב. מפקד פלוגה ד', שייקה גביש, נפצע, ופונה לאחר שהעביר את הפיקוד לחקה, מפקד פלוגה א' שהיה לידו; מעתה ועד תום הקרב והפשיטות שבעקבותיו אוחדו שתי הפלוגות לפלוגה אחת שנקראה פלוגה או"ד.

הנסיגה

בשעות אחר הצהריים המוקדמות קיבל המ"פ חקה אישור והוראות לנסיגה, למרות החשש מנסיגה באור יום. מפקדת הגדוד העריכה שגם האויב מותש, סבל אבדות רבות, ולא יהיה לו כוח להתקדם מעבר לרכס מלכיה. המג"ד החליט לנתק מגע עם האויב ולהיערך במקום נוח יותר, ממנו יוכל לעצור את הלבנונים מלפלוש לעבר עמק החולה. הוא פקד להתפנות ולהיערך מחדש על הרכסים של הרי נפתלי (בין הר זמר להר צבי בימינו). הנסיגה תוכננה להתבצע בשלבים: בשלב הראשון פלוגות א' ו-ד' ייסוגו מרכס מלכיה בחיפוי מחלקת מעוז ומחצית פלוגה ב' הנמצאת בקדש. בשלב השני תיסוג מחלקת מעוז בחיפוי פלוגה ב'. בשלב השלישי תיסוג המחצית השנייה של פלוגה ב' לעבר פלוגות א' ו-ד' במיקום החדש. הנסיגה התבצעה תחת ירי ואש תותחים, והייתה קשה בעיקר בגלל המאמץ של סחיבת הפצועים דרך בקעת קדש ולאחר מכן מתחנת האיסוף לעבר רמות נפתלי, תוך איסוף הנשק שנותר מאחור.

סיכום הקרב

ב-15 במאי בשעה 18:30 שלח מטה יפתח סיכום ביניים על הפעולה למטה הפלמ"ח, עם העתק למטכ"ל, ובשעה 20:30 שלח עדכון. המטה דיווח על כ-120 נפגעים; בהמשך התברר כי 24 מהם נהרגו. לפי הערכתו, לאויב היו כ-200 נפגעים. דווח כי הכוח מתארגן בשטח בין מלכיה לרמות, תחת אש תותחים. נשלחה בקשה לתגבורת של מספר פלוגות, אפילו מגויסים חדשים מהקלט.

לאחר הקרב הכוח הלבנוני לא הוסיף להתקדם, ולפיכך העריך מטה הגדוד כי המטרה הושגה, למרות שהקרב עצמו נכשל ומלכיה לא נכבשה.

קרב מלכיה השני

לאחר קרב מלכיה הראשון וחרף הנפגעים הרבים ביצע הגדוד שורה של פשיטות, ובמקביל תכנן לכבוש מחדש את מלכיה, ועשה זאת בקרב מלכיה השני עוד באותו חודש.

פשיטות לאחר קרב מלכיה הראשון

תוך כדי התארגנות מחדש ברמות נפתלי, ערך הגדוד הראשון שורת פשיטות על כפרים ויעדים נוספים בלבנון, כדי לאלץ את הצבא הלבנוני לאבטח את בסיסיו במקום לנסות ולהתקדם בשטח ישראל מעבר לרכס מלכיה.

16 במאי: פלוגה חדרה ללבנון ופוצצה מעבירי מים בכבישים; מחלקה נוספת מיקשה את הכביש הלבנוני המוביל לסעסע.

19 במאי: פשיטה על הכפר הלבנוני בלידה.

22 במאי: פשיטה על טייבה, כ-5 ק"מ בתוך לבנון. שישה בתים פוצצו, בהם ארמונו של אחמד אל-אסעד, ראש כת המתואלים ויו"ר בית הנבחרים הלבנוני. פשיטה נוספת על הכפר חולה, כ-3 ק"מ מהגבול, ופיצוץ שמונה מבנים.

הרקע לקרב, ותכנונו

נוכח סכנת המשך הפלישה מרכס מלכיה היה צורך לכבוש שוב את הרכס ואתריו, על מנת לשלוט על הכביש הלבנוני המוליך לתוך ישראל. התוכנית לקרב השני, "מבצע ארז", הייתה שונה משמעותית מקודמתה, והתאפשרה מפני שבלילה שבין 16 ל-17 במאי כבש הגדוד השלישי את מצודת נבי יושע. לאור זאת הגה דן לנר, מפקד הגדוד הראשון, תוכנית ששילבה תחבולה עם הפתעה: לתקוף חזיתית עם שתי פלוגות את המחנה הצבאי ואת הכפר, ואילו פלוגה שלישית, ממונעת, תעלה דרך נבי יושע צפונה למנרה, שם תחצה את הגבול לתוך לבנון, תיסע בכביש לבלידה ותפתיע בעורפו את הצבא הלבנוני הערוך מול כוחותינו.

הכוח הלבנוני היה פרוס בערך כך: בבינת ג'בל – מפקדת חטיבה, חלקים מגדוד חי"ר, פלוגה מגדוד שריון. במרג' עיון – גדוד חי"ר; בבלידה – עד שתי מחלקות מגדוד הפרשים; ברכס מלכיה – פלוגת חי"ר מתוגברת בלוחמים בלתי סדירים, פרוסה בכפר מלכיה, במשלט מלכיה, במחנה הצבא, ב"משלט העץ" ובקדש.

בתוכנית ההתקפה של הגדוד לכיבוש מלכיה הופרדו מחדש פלוגות א' ו-ד' ונקבעו תפקידי היחידות שיפעלו:

פלוגה א' בפיקוד יצחק חופי, חקה, רכובה על רכב משוריין בדיפון סנדוויץ' תצא ממנרה, תנוע בכביש הלבנוני, תופיע בעורף מתחם מלכיה ותכבוש את הכפר; פלוגה ב' בפיקוד אסף שמחוני ופלוגה ד' בפיקוד איתמר גולני (שהחליף את שייקה גביש) יכבשו את רכס מלכיה ממזרח למערב; מחלקה ממונעת תבצע פעולת הטעיה מול קדש.

טרם היציאה לקרב החדש נעשו הכנות שהתחייבו מלקחי הקרב הראשון על מלכיה. לפלוגה א' למשל הוקצו 14 כלי רכב: שני משורייני משטרה שנלקחו שלל מצפת, שבעה משורייני סטנדרד, ארבעה אוטובוסים משוריינים וגרר אחד. מלבד הנשק התיקני הצטיידה הפלוגה בתותח 20 מ"מ, שני להביורים, שתי מרגמות 2 אינץ", ארבע מרגמות כבדות ו-11 מקלעים. כלי הנשק החדשים הוצבו על המכוניות, חיילי הפלוגה למדו להפעיל אותם ותרגלו ירי תוך כדי נסיעה. הפלוגה נעה בליל 27 במאי בטור שהוסווה כשיירת אספקה לעבר מנרה, והאש שנורתה עליה מכיוון קדש לא גרמה נזק.

הקרב: 28–29 במאי 1948

התנועה לקרב החלה ב-28 במאי בשעה 21:00. בשעה 23:00 נפתחה אש תותחים על קדש ועל מלכיה. "טייסת הגליל" סייעה לגדוד והפציצה את בינת ג'בל. פלוגות ב' ו-ד' נערכו לרגלי מלכיה וחיכו להגעת הטור המשוריין לעורף האויב הלבנוני. משהתאחרה הגעת הטור, הסתערו הפלוגות על מחנה הצבא ועל "משלט העץ" וכבשו אותם. גם מחלקת ההטעיה הצליחה מעל המצופה והלבנונים ברחו מקדש. פלוגה א' חצתה את הגבול בהתאם לתוכנית ועלתה על הכביש. אולם בכביש הצר והמפותל, בנסיעה בחשיכה בפנסים כבויים, משוריינים אחדים החלו להידרדר לתעלות, וחילוצם גזל זמן יקר. בגלל המיסוך נותק הקשר בין המ"פ למפקדת הגדוד. מתוך חשש מהידרדרות נוספת החליט המ"פ חקה לנוע באורות מלאים. הטור עבר בכפרים והתושבים אכן הניחו שזו תגבורת לבנונית שנעה לעבר מלכיה ואף הריעו לה. אולם בהמשך הטור טעה בדרך ובמקום לפנות דרומה לעבר קדש ומלכיה המשיך לנוע בכיוון דרום-מערב, לעבר עיטרון. לפתע הגיח מול הטור הפלוגתי טור משוריינים לבנוניים שנסעו ככל הנראה לסייע ללוחמיהם במלכיה. במקום התפתח קרב שריון בשריון; הרכב המוביל של הפלוגה, המצויד במקלע ובתותח 20 מ"מ, פגע בשלושה משוריינים לבנוניים שעלו באש. הטור המשיך לעבר עיטרון, תחת אש. רק כשהתקרבו לעיטרון הרגיש המ"פ שטעו בדרך. היה קושי רב לסובב את הטור ב-180 מעלות והיה חשש שמטוסי טייסת הגליל יפציצו את עיטרון בעוד הטור מתמרן בתוך הכפר, מה שאכן קרה ברגע שהטור יצא מהכפר. באותה עת כבר נכבשו מחנה הצבא מלכיה, הכפר, משטרת מלכיה וקדש, ומבצע ארז הסתיים תוך השגת כל יעדיו.

פעולות סיום, והפקודה לרדת ללטרון

ב-30 במאי כבר היה הגדוד מאורגן להגנה ברכס מלכיה ואף תפס משלט בשטח לבנון, השולט על בלידה. המג"ד דן לנר הגיע לשטח, ויחד עם המ"פ חקה נכנסו לבלידה באור יום עם שלושה משוריינים, ומשם המשיכו לעיטרון. באותו יום גם יצאו לחפש את גופות ההרוגים מקרב מלכיה הראשון, ומצאו את מרביתן. למרות הניצחון, האווירה הייתה קשה עקב האבדות הרבות, והיה צורך לעודד את הלוחמים. למשל, להכשרת מעוז לבדה היו שבעה הרוגים; המ"מ רחבעם זאבי ביקש מעמיקם גורביץ, שהצטרף למחלקה זה מקרוב, לעשות משהו להרמת המורל. עמיקם הקים מקהלה: בחן מועמדות, מועמדים ומנצח וקבע רפרטואר; המקהלה פעלה בכל ימי שהותו של הגדוד במחנה פילון.

יגאל אלון ייעד לגדוד עוד משימות יחד עם חטיבת כרמלי, לשם כיבוש הגליל כולו: הגדוד הראשון והגדוד השלישי היו אמורים לנוע מן הגליל המזרחי מערבה ולהתחבר עם גדודי כרמלי שינועו מן הגליל המערבי מזרחה. אולם אז קיבל הגדוד פקודה מהמטכ"ל לרדת מייד דרומה ללטרון, לחזית המרכז, ולאחר זמן קצר ניתנה אותה פקודה לחטיבת יפתח כולה. ב-31 במאי 1948 עבר הגדוד ממחנה פילון למחנה סרפנד (היום צריפין), ובכך סיים את פעילותו בחזית הצפון.

לקריאה נוספת

• זאב עופר ותהילה עופר, הגדוד הראשון: גדוד "העמק" ממטולה עד הנגב. 2008.
• ספר תולדות ההגנה. כרכים שונים, הוצאת עם עובד, הדפסה שנייה, 1973.
• זרובבל גלעד בעזרת מתי מגד (עורכים ומְכנסים). ספר הפלמ"ח. ארגון חברי הפלמ"ח בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ג. 2 כרכים. באתר הספרייה הלאומית: כרך א', כרך ב'.
• אורי ברנר. הפלמ"ח לוחמיו ומבצעיו. הוצאת אגודת דור הפלמ"ח, תל אביב, מהדורה רביעית, 1988.
• יפתח אחוזת הסופה: סיפורה של חטיבת יפתח - פלמח. בת-ים, מהדורה שנייה, 1971.
• זאב עופר ותהילה עופר, יפתח: חטיבת פלמ"ח במלחמת העצמאות. 2013.

קישורים חיצוניים

• הגדוד הראשון, באתר הפלמ"ח