דוניה רוסיטה הרווקה

מחזה של פדריקו גארסיה לורקה

דוניה רוסיטה הרווקה או שפת הפרחיםספרדית: Doña Rosita la soltera) הוא מחזה תקופתי בן שלוש מערכות פרי עטו של המחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה משנת 1935.

אודות המחזה

עריכה

הצגת הבכורה של "דוניה רוסיטה הרווקה" התקיימה בברצלונה, ב-12 בדצמבר 1935, והוא נחל הצלחה רבה. כותרת המשנה של המחזה היא "פואמה הנטועה בגרנדה של שנות התשעים (של המאה ה-19), נחלקת לגנים אחדים עם קטעי מחול וזמר." לורקה בחר לתפקיד הראשי של דוניה רוסיטה בשחקנית הידועה מרגריטה קסירגו, שגילמה אותה שנה את דמותה של ירמה. ההצגה הפכה לאירוע מרכזי בחיי התרבות של ברצלונה באותה תקופה. העיתונים הרבו לדווח אודות ביקוריו בבתי הקפה הפופולריים ועל מפגשיו עם מאורות התרבות בעיר, ביניהם הצייר סלבדור דאלי, חברו הטוב עוד מתקופת חייו הסטודנטיאליים.

תקציר העלילה

עריכה

דוניה רוסיטה מתגוררת בביתם של דודתה ודודה. היא מאורסת לגבר שנוסע לדרום אמריקה בעקבות הוריו ומבטיח שישוב כדי לשאת אותה לאישה. דוניה רוסיטה מאוהבת בארוסה ומחכה לו בציפייה דרוכה במשך עשרים שנה, במהלך הזמן הזה הוא נושא לאישה מישהי אחרת והיא הופכת מצעירה תוססת ומלאת חיים לרווקה מבוגרת ודיכאונית. התמורה המתחוללת בחייה מקבילה למחזור חייו של ורד שדודה מגדל בחצר ביתו. בצעירותו הוורד בוהק בצבע אדום, הוא מחוויר בבגרותו עד שלבסוף הוא קמל ומלבין לגמרי.

ניתוח המחזה

עריכה

כשלורקה כתב את "דוניה רוסיטה" הוא היה בשיא תהילתו והוכר כמחזאי ומשורר דגול. הוא סיפר לחבריו שרצה לנוח מהעומס הנפשי שהוטל על כתפיו שהיה כרוך בכתיבת הטרגדיות שלו "ירמה" ו"חתונת הדמים", שהקנו לו את תהילתו.

לורקה מיקם את עלילת "דוניה רוסיטה" בגרנדה שבמחוז אנדלוסיה. בשנת 1909, בהיותו בן שתים עשרה, עברה משפחתו של לורקה מן הכפר לגרנדה, בה יכלה לדאוג לחינוך טוב יותר לילדיה. לורקה למד בה בגימנסיה הישועית. באותה עת פעלה בגרנדה קבוצה פעילה ודינמית של אמנים, אנשי רוח ואנשי אקדמיה. שתמכו באמנויות.

הוא ראה בעברה ההיסטורי המפואר, שבמרכזו המפגש בין המסורת הנוצרית למסורת המוסלמית במאה ה-15, מקור לעיצוב דמותו של האדם הספרדי המודרני. בדומה ליצירותיו האחרות, בחר לורקה להדגיש את התכונות אותן ביקש לשנות: השמרנות, חוסר הסובלנות כלפי האחר והעמדת הפנים הכנועה בהתאם לנורמות החברתיות.

בשל התגברותם של הזרמים הפוליטיים הקיצוניים ובשל כך שלורקה היה ידוע כלוחם למען החופש, התעוררה תמיהה על העלאתו של מחזה קליל כ"דוניה רוסיטה". אם במחזהו הקודם "ירמה", כיכבה גיבורה טרגית, הרי שב"דוניה רוסיטה" הגיבורה הראשית היא נערה עירונית שמחה, עטופה באהבה; זאת למרות שהמחזה מסתיים בצורה טרגית, הגיבורה מחכה שנים רבות לאהובה שאינו מגיעה. המחזה מתאר את הווי החיים והדמויות של גרנדה בצורה אמפתית ושמחה. מתחת לפני השטח לורקה מותח ביקורת על החברה הספרדית בת תקופתו ומוקיע את רשעותה וצביעותה. רוסיטה היא סמל לנשים הרבות שמחכות במשך שנים לארוסיהן, שאינם מגיעים, ובשל כך הן דחויות ונלעגות בידי החברה.

רוסיטה הייתה הגיבורה האהובה ביותר על לורקה. ייתכן שראה ביופיה, נאמנותה ועוצמת רגשותיה, נפש תאומה לשלו. ייתכן שבדומה לדוניה רוסיטה, הרווקה המזדקנת, שקמלה כמו השושנה שמעניקה לה את שמה, כך גם לורקה, ההומוסקסואל עתיר הכישרונות, לא יכול היה וייתכן גם שלא רצה, להיות חלק מהחברה.

סמלים במחזה

עריכה

ארמון אלהמברה

עריכה

מתחם ארמונות אלהמברה בגרנדה, ספרד, בו באה לידי שיא האדריכלות האסלאמית. זהו מתחם ארמונות המורי העתיק, השמור והיפה ביותר שנותר על תילו.

סנטה רוסה

עריכה

דוניה רוסיטה, שמה של גיבורת המחזה, קרויה ככל הנראה על שם של סנטה רוסה (1617-1586). סנטה רוסה הייתה האדם הראשון באמריקה שהוכר כקדוש. היא חיה כל חייה בלימה, פרו והלכה לעולמה ב-30 באוגוסט, תאריך שנהפך להיות יום חגה, יום בו נהוג להביא מתנות ולחגוג עם כל מי שנקרא על שמה. סנטה רוסה עבדה קשה על מנת לתמוך בהוריה, היא גידלה פרחים ועסקה בעבודות תחרה וריקמה. היא התנגדה לנישואים ובהיותה בת עשרים פרשה והקדיש זמן רב מחייה לתפילה והתבודדות. היא טיפלה בחולים, סייעה לעניים, עבדים ואינדיאנים. היא מוכרת בפרו כפטרונית של שירותי הרווחה.

המנואלות-המאיות של גויה

עריכה

המאיות המופיעות בהצגה הן המאיות שפרנסיסקו דה גויה הרבה לצייר. מאיה הוא כינויה של אישה ספרדית חושנית מבנות העם. המאיה פיתתה את הגברים בעזרת לבוש חושני, חושפני ופרובוקטיבי.

המחזה בעברית בדפוס

עריכה

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי

עריכה

דוניה רוסיטה, תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 11 באוגוסט 2001

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הצגות בית צבי - מחזורים א' - ל"ט, באתר בית צבי
  2. ^ הגר רם, משנה לשנה זה נעשה יותר עצוב, באתר ארכיון העיתון חדשות בספריה הלאומית, ‏29 דצמבר 1989⁩