דמנאת

דמנאת (נכתבת גם: דימנט, דמנאט, דמנת; בערבית: دمنات; בברברית: ⴷⴻⵎⵏⴰⵜ; באנגלית: demnate) היא עיר במרכז מרוקו.

דמנאת
دمنات

שער בעיר דמנאת
מדינה
מחוז	עזילל
תאריך ייסוד	1060
גובה	968 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	33,635 (2024)
קואורדינטות	31°43′52″N 7°02′10″W
http://commune-demnate.ma/AR/
מפת מיקום מפה מפורטת (למפת מרוקו מוגדלת)   רבאט קזבלנקה אגאדיר טנג'יר מקנס מרקש פאס אוג'דה סלא האוקיינוס האטלנטי הים התיכון אלג'יריה סהרה המערבית דמנאת (למפת מרוקו רגילה)   רבאט קזבלנקה אגאדיר טנג'יר מקנס מרקש פאס אוג'דה סלא האוקיינוס האטלנטי הים התיכון אלג'יריה סהרה המערבית דמנאת tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

מיקום והיסטוריה

העיר ממוקמת למרגלות הרי האטלס, בערך 110 ק"מ מזרחית לעיר מרקש.

נוסדה בשנת 1060. בסוף המאה ה-19 נסע שארל דה פוקולד למגרב וביקר בדמנאת, הוא מזכיר רובע יהודי גדול ומצא רק מילות שבח לעיירה הקטנה המונה כ-3,000 תושבים.

דמוגרפיה

נכון לשנת 2014 חיים בדמנאת 29,504 איש. הם דוברים שתי שפות עיקריות: ברברית וערבית, אך חלקם דובר גם צרפתית. האוכלוסייה משתייכת לדת האסלאם.

כלכלה

תעסוקת אנשי המקום מגוונת, אך המלאכות הנפוצות הן קדרות ואריגה. ויש העובדים בערי צפון מרוקו ובאירופה, כך שכלכלת המקום תלויה גם בשירותי העברת כספים.

מראות טבע

ההרים המקיפים את דמנאת בעלי מראות טבע היפים ביותר בדרום כולו. העיר מוקפת הרים יפהפיים, כרמי זיתים, ואטרקציות טבעיות מצויות בקרבת מקום, בהן עקבות של דינוזאורים ומפלי אוזוד.

קהילת יהודי דמנאת

ראשית התיישבות היהודים בדמנאת

כתובה מדמנאת "צור מוסא"

המסורת של יהודי דמנאת גורסת כי אבותיהם הגיעו לשם סביב שנת 1100. כלומר, כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במקנס בשנת 1728, נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו שבהם מצויות קהילות יהודיות. בכתובות ובגיטין כינו החכמים את עירם בשם "צור מוסא" (=חומת משה / מוסא), לפי המסורת המקומית ניתן השם הזה לעיר כבר מעת ייסודה, על שמו של חכם יהודי בשם מוסא בן ישי. דבר מסורת זו תועד בקונטרס שכונה "מעשה ניסים" (קזבלנקה ה'תרצ"ו) ותורגם ממרוקאית לעברית על ידי החוקר יששכר בן עמי.

המלאח

ערך מורחב – מלאח

רחוב במלאח של דמנאת

המלאח בדמנאת נבנה בעקבות פרעות ביהודים בשנת 1887, אז ציווה הסולטאן חסן הראשון לבנות מלאח חדש ליהודים על חשבון האוצר. בנייתו הושלמה ב־1893 והוא כלל באותה העת חמישה בתי כנסת. לפי רשמיו של החוקר נחום סלושץ בעת ששהה בדמנאת באוגוסט 1913, גם המלאח החדש נבזז בפרעות שאירעו מספר שנים לפני ביקורו, ובית הכנסת הגדול ושורה של בתים היו עדיין בחורבנם. בעיניו של החוקר הצרפתי פייר פלאמאן, שכיהן כמנהל בית ספר בדמנאת והקדיש למלאח שבעיר חיבור שיצא לאור מספר פעמים החל מ-1950, הטיפוס היהודי בדמנאת אופייני ליהודי ספרד, יש מהם ששערותיהם בלונדיות ועיניהם כחולות, אבל רובם בעלי עיניים שחורות. פאותיהם של הגברים ארוכות והם מגדלים את זקנים ואת ראשיהם הם מכסים בכובעי ברט או בכיפות.

בתי הכנסת

על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות: בעת ביקורו של נחום סלושץ בדמנאת היו מצויים במלאח שבעה בתי כנסת, אחד מהם הנושא את השם 'אלג'מאעה אלמוריסקוס' כלומר, בית הכנסת של מגורשי ספרד. כמו כן האדריכל יעקב פינקרפלד, שביקר בעיר במסגרת סיוריו בצפון אפריקה במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת, כתב כי העיר מחולקת לשני חלקים: 'המדינה' המוסלמית והמלאח היהודי, ובו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר בארבעה מהם והתוכניות של שניים מהם מתוארות בספרו: "בית הכנסת ר' שלמה בן יעקב" ו"של יעקב בן איבגי". כאמור, בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת, אותם הוא הקיף בחומת מגן.

אחרי פטירתו של מלך מרוקו הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 (ששלט החל ב-1873), נשרפו בתי הכנסת בדמנאת כתוצאה מהמהומות והביזה במלאח וספרי התורה נמכרו במרקש, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894. הגדול מביניהם נותר בחורבנו גם בשנים הבאות. כשהאוכלוסייה מנתה מעל אלף נפש, בעת שנות החסות הצרפתית, היו שישה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר היו שמונה. ביומנו של החוקר חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת ה'תשט"ו, מצוי תצלום של בית כנסת בדמנאת (תשי"ז, עמ' 152).

חכמי המקום

הסכמת חכמי דמנאת לספר רוח יעקב

רבי דוד דהאן רבה של דמנאת, נפטר בשנת ה'ת"ש

ערכים מורחבים – מרדכי עטייא, חיים רפאל שושנה, שמעון דיין

החל מהתקופה שסביב ראש המאה ה-18, ניתן להתוודע אל חכמים רבים שפעלו בדמנאת או שמוצאם ממנה. בין החכמים הראשונים שמוצאם מדמנאת הוא רבי מרדכי עטייא, בן ראש המאה ה-18, מחבר הספר "מר דרור" על מסכתות התלמוד. חכם זה קיבל את ראשית חינוכו בדמנאת, ואת לימודיו הגבוהים עשה במרקש, בה הוא שימש מאוחר יותר ר"מ. בעקבות לחצי המס הוא נדד ממרקש לאיזמיר שבטורקיה ושימש בה ר"מ, הוא חיבר שם ספרו על התלמוד "מר דרור" (דפו"ר איזמיר ה'ת"ץ).

חכם נוסף בן אותה התקופה הוא רבי לוי אביטבול שנודע לגדול בתורה בדמנאת שעלה לארץ והתיישב בחברון. הוא שב למרוקו בתפקיד שלוחא דרבנן האוסף תרומות עבור עניי חברון. רבי יעקב אבן צור כתב לו המלצה נלהבת ובראשה הוא הקדיש לו פיוט.

מהחכמים הנוספים שפעלו באותה התקופה: רבי יוסף הכהן ורבי שלמה עמאר, כנראה החכמים הראשיים של העיר, הם חתמו על מעשה ב"ד באלול ה'תע"א יחד עם רבי משה ישראל ששהה בדמנאת כשד"ר צפת. רבי שלמה בן יעקב בן הרוש, תואר על ידי הרב יעקב אבן צור "חכם דמנאת" ובשו"ת "משפט וצדקה ביעקב" מובאת הסכמתו "לפסק הכתוב בח' טבת התע"ב" - פסקם של רבי מרדכי הכהן עם חכמי פאס, באותו פסק נזכר שרבי שלמה "היה מצוי בסאלי יע"א". רבי משה בן חיים ואענונו, שהוספד על ידי רבי אהרן אזולאי מחכמי מרקש ותיארו: "החכם השלם כמה"ר משה בן חיים ואענונו ז"ל מעיר דמנאת". רבי יהודה אלמאליח (נפטר ה'תקצ"ח) שפעל בדמנאת במאה ה-18 ולימים היה מחכמי העיר טיטואן, הותיר יצירה ענפה בכ"י והזכיר שלושה מהחכמים בדמנאת: יוסף אלמליח, יוסף אדהאן ומסעוד בן לולו.

בספר "מלכי רבנן" סוקר המחבר, רבי יוסף בן נאים, שושלות ארוכות של חכמים ומקובלים מדמנאת ממשפחות נחמיאס ו"בן לולו" (שכונתה גם "בלולו"). בין המשפחות הנוספות שהעמידו שושלות של רבנים בדמנאת הן: בוחבוט, קדוש, דהאן, תויזר, אוחנה, ועקנין. מבניה של האחרונה נודע רבי דוד ועקנין מחבר הספר "וידבר דוד", שהיה ר"מ ואב"ד טבריה, ואביו של רבי מאיר ועקנין ששימש באותו התפקיד.

בדרך כלל הרבנים היו נמנים עם שושלות רבנים שכיהנו במקום אך הדבר השתנה בשנות החמישים, בהן כיהנו שני רבנים שאינם מדמנאת: רבי חיים רפאל שושנה ורבי שמעון דיין.

בית הקברות

לפי מסורת זקני העיר, בבית הקברות בדמנאת היה מתחם מיוחד בו היו קבורים חכמים קדמונים אשר כונו "מוואלין לגמרא" ("מוואלין" - בעלי, "לגמרא" - התלמוד, או: הירח). בית הקברות משך אליו אנשים ממקומות שונים והתפרסם באותן התקופות כמקום שהתפילה בו מחוללת ניסים. המשורר המפורסם בתקופתו, רבי יעקב אלכאבאש (ראש המאה ה-19), כתב פיוט "למעלת הרבנים הקבורים בעיר דמנאת זי"ע". בפיוטו הוא הזכיר כמה מחכמי העיר: דניאל שומר; משה טולידאנו; אברהם טולידאנו; אברהם בוחבוט; משה קדוש ובנו אברהם; מסעוד אוחנה; דוד אוחנה; מרדכי אוחנה; מימון עטייא; מרדכי עטייא"; יעקב קדוש; יהודה עמור; יעקב עמור; הדיין דוד הרוש; שלמה הרוש; אהרן כהן; אהרן אזולאי; דוד אזולאי; מסעוד ואענונו; ו"שלמה בר יעקב".

דמוגרפיה

לפי אומדנים שונים, בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו בדמנאת כ-1800 יהודים. עם זאת, מקור אחר מוסר פרטים שונים לכאורה: ב-1920 - 2500 נפש. ב-1930 - 3000, ב-1936 - 3600, ב-1949 - 3900. אך לפי אומדנים אחרים המספרים נמוכים יותר. הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה, בפרט בשנת 1944, גרמו לכך שכמעט מחצית היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, ורובם עלו לישראל. עם התגברות הלאומנות המרוקאית, החל ב-1953, שגרמה לאלימות קשה בשנים 1954–1955, העלייה לישראל קיבלה קצב מואץ. בשנות ה-60 נשארו בדמנאת אך מתי מעט.

חינוך והשכלה

ביקור הרב יעקב קפלן בכיתה בבית הספר כי"ח בדמנאת, 1955.

הכיתה ללימוד עברית בכי"ח, המורה הוא רבי יצחק אוחנה, 1955.

לאורך השנים התחנכו ילדי המקום בחדר המסורתי ולאחר מכן המשיך מספר מצומצם מהם את לימודיו הגבוהים בבתי המדרש, או בישיבותיה של מרקש.

בשנת 1929 נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים (כי"ח), ומקור משנות ה-30 של המאה ה-20 מוסר כי ידיעת השפה הצרפתית פשטה בקרב בני המקום הודות לפעילות זו.

לפי מפקדים, ב-1936 בבית הספר של כי"ח למדו 99 תלמידים, וב-1953 היה מספר התלמידים: 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב'צלא' (בית הכנסת) למדו כמאה תלמידים, 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמלי.

רשת אוצר התורה הפעילה אף היא סניף בדמנאת. בין תלמידיה נמנה מי שיהיה לימים ראב"ד ירושלים, רבי אליהו עצור.

תעסוקה

לפי מכתב מ-25 בספטמבר 1884, מספר יהודים מבוססים מדמנאת ניהלו קשרי מסחר עם מרקש, קזבלנקה וכפרי הסביבה, מבלי ידיעת מושל העיר. במכתב אחר שנכתב שנה אחר כך, על ידי דרומנד האי שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ, נזכרים בורסקאים יהודים. במקורות אחרים נזכרים יהודים בעלי מלאכה: בנאים, צורפים ונפחים. בנוסף לסוחרים והאומנים, היו בדמנאת רבים שעסקו בייצור מאחייה, ויין. לטעמו של החוקר נחום סלושץ, היה היין הדמנאתי מן הטעימים ביותר במרוקו..

מצוקותיהם של יהודי דמנאת במחצית השנייה של המאה ה-19

החל משנות השישים של המאה ה-19 סבלו היהודים מסדרה של מעשי טבח, שוד, פוגרומים, אפליה והצקות שונות. אם לא די בכך, הטיל המושל המקומי על היהודים גזירות נוספות: שלא לשבות ביום השבת, ולעבוד עבודות כפייה שכללו ניקוי המקומות המלוכלכים ומשא משאות כבדים. בהובלת מנהיגם רבי דוד עמאר ובאמצעות הגביר יהושע קורקוס ממרקש, נאבקו התושבים היהודים לשפר את המצב ולהשיב את הרכוש שנגזל, ואף תבעו פיצויים על סבלם, לשם כך הם עירבו את שגריר בריטניה במרוקו דרומנד האי, ואת חבר הפרלמנט הבריטי סמואל מונטגיו, שאף הגיע לדמנאת על מנת להשקיף על המצב. ב-1865 לאחר מאבקים ממושכים מינה הסולטן את יהושע קורקוס לשמש כדובר בשם היהודים, ואף הוציא ט'היר המקנה להם זכויות לקיים את חיי הדת. אולם רק לאחר 1885 חלו שיפורים ניכרים במעמדם של היהודים, הודות למשלחת מכובדת של יהודים שהופיעה בפני הסולטאן. הנציגים הדיפלומטיים פרשו על הסוחרים היהודים את חסותם, והסולטאן שלח מכתב למושל המקומי המורה לו על ביטול גזירותיו ואף הוציא ט'היר ברור המשחרר את היהודים מן ההגבלות והעבודות שנאלצו לבצע בעבר.

בצל המצוקות הללו פעל בדמנאת ארגון עזרה לנזקקים, אך היו חילוקי דעות למי להעניק סיוע ולמי לא ואף היו יהודים שנחשדו במעילה מן הכספים. כמו כן, השנים האלו לוו גם במתחים בין המעמדות.

פרעות נוספות אירעו בחודש אב ה'תרנ"ד (1894), וכפי שמספר כרוניקן בן התקופה: ”היתה התנפלות על יהודי דמנאת רחמנא ליצלן. נשדדו ונמכרו ספרי תורה שהיו שם רחמנא ליצלן, נמכרו נשים וילדים כמו בהמות, אבל בסוף הכל הוחזר ליהודים, פרט לאשה אחת שנשארה אצל הגוים. שמעשנו שיהודי דמנאת הם שגרמו דבר זה לעצמם, דהיינו כשהתקוממו השבטים של דמנאת על הפחה, ובאו להרוס ולשדוד את ביתו היה מאבק מזוין ביניהם, והפחה קרא את היהודים לבוא לעזרתו. ומשהובס הפחה וברח, וביתו נהרס ונשדד, גמלו ליהודים בעד עזרתם לפחה.”

העלייה לארץ ישראל

ערך מורחב – העלייה ממרוקו

במהלך 1955 עלו כ-600 מתושבי דמנאת לארץ ישראל. שתי פרשיות נקשרו בבואם לארץ: האחת החלה בחודש מרץ של אותה שנה, בה נקלעו תושבי המקום למאבק בין נציג תנועת המושבות של מפא"י לבין זה של הפועל המזרחי, כאשר בחזית עמדה ההבטחה בכתב ובעל פה לקיים את דרישתם הבלתי מתפשרת של העולים, שהתיישבותם בארץ תהיה ביישוב דתי בלבד. ההבטחה לא מומשה. הפרשייה השנייה הייתה בחודש מאי, אז נאבקו חלק מהעולים נגד ההפנייה לפריפריה. במהלך מסעם הם התנו את העלייה בהתיישבות באחת מערי המרכז. כשהגיעו לנמל חיפה ביום חמישי השתהו שם גם במהלך יום שישי, לאחר מספר ניסיונות שכנוע שלא צלחו הם הובלו בכוח משטרתי אל עבר ערי הפריפריה. שתי פרשיות אלו שהסתיימו במאבקם הכושל שאף דוכא בכוח הזרוע ולווה בסערה תקשורתית, לא הקלו על קליטת העולים הטריים שמן הסתם לוותה ממילא בקשיים משמעותיים.

לקריאה נוספת

• אליעזר בשן "יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות" בתוך ברית מספר 30
• אביתר (תרי) שלוש "פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 'שניים אוחזין בדמנאת'" בתוך ברית מספר 36

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דמנאת בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של דמנאת
  
• דמנאת (מרוקו), דף שער בספרייה הלאומית

פרשיות בעליית יהודי דמנאת, הרצאה באתר יוטיוב

• מאמר על בית ספר אליאנס בדמנאת באתר: diarna (באנגלית)