מקנס

מקנס
مكناس
Meknès
ⴰⵎⴽⵏⴰⵙ
	סמל מקנס סמל מקנס
	כיכר אל-הדים בסמוך אל שער מנסור המשמש כשער הראשי לארמון המלכותי
מדינה	מרוקו
מחוז	פאס-מקנס
ראש העיר	Abdellah Bouanou
שטח	80.14 קמ"ר
גובה	546 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	551,503 (2024)
‑ צפיפות	6,882 נפש לקמ"ר (2024)
קואורדינטות	33°53′00″N 5°33′00″W / 33.883333333333°N 5.55°W
אזור זמן	UTC
אתר מורשת עולמית
	העיר ההיסטורית מקנס
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1996, לפי קריטריונים 4
חלק מתוך	Imperial cities of Morocco
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת מרוקו רגילה) רבאט קזבלנקה אגאדיר טנג'יר מרקש פאס אוג'דה סלא האוקיינוס האטלנטי הים התיכון אלג'יריה סהרה המערבית מקנס

מֶקְנֶס (בערבית: مكناس, תעתיק מדויק: מכנאס; בצרפתית: Meknès; בברברית: ⴰⵎⴽⵏⴰⵙ - אַמְכְּנַאס) היא עיר במחוז פאס-מקנס שבצפון מרוקו. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, כ-120 ק"מ מזרחית לבירה רבאט וכ-50 ק"מ דרום-מערבית לעיר פאס. על פי מפקד האוכלוסין האחרון משנת 2024, התגוררו במקנס כ-551,503 בני אדם^[1], והיא העיר השישית בגודלה במרוקו (אחרי קזבלנקה, טנג'יר, פאס, מרקש וסלא).

מקנס נוסדה במאה ה-10 ושמה נגזר משמו של שבט "מקנסה" (Meknassa) הברברי שייסד אותה. שמו של השבט נגזר מהמילה הברברית שמשמעותה "לוחם". העיר שימשה בירת מרוקו בימי אסמאעיל מלך מרוקו (המוכר גם בשם "מולאי אסמאעיל"), והיא ידועה בשל רובע המדינה והעיר הקיסרית שלה, וכן בנייניה המונומנטאליים. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות" (Les quatre villes impériales) של מרוקו, ובשנת 1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה ואקלים

מקנס שוכנת בגובה של כ-560 מטר ברמת סאיס (Saïs), בין הרי האטלס המרכזי מדרום והגבעות שמדרום להרי הריף מצפון. העיר נחלקת לשניים על ידי ואדי בופקראן (oued Boufekrane), החוצץ בין רובע המדינה והעיר הקיסרית מדרום-מערב, לבין העיר החדשה (la ville nouvelle), המכונה גם "חמריה", מצפון-מזרח.

האקלים בעיר הוא ים תיכוני עם השפעה יבשתית. הטמפרטורות הממוצעות בחודש אוגוסט נעות בין 18 °C ל-36 °C בעוד שבחורף הן נעות בין 2 °C ו-7 °C. כמות המשקעים השנתית עומדת על 400 עד 500 מ"מ בממוצע^[2], ואלה יורדים בין חודש אוקטובר לחודש מאי, שבכל אחד מהם בין תשעה ל-14 ימים גשומים. עיקר הגשמים יורדים באביב ובסתיו, וסך הכל יש באזור 84 ימים גשומים בשנה בממוצע.

היסטוריה

המינרט של המסגד הגדול, שקרס בעת תפילת יום השישי ב-19 בפברואר 2010. מבט מגג מדרסת בו ענאניה

ייסודה של מקנס מיוחס לשבט המקנסה הברברי שהעניק לה את שמה. בני השבט הגיעו ממזרח והקימו במקום יישוב כפרי לא מבוצר במאה ה-10. ייסודה של העיר ממש מתוארך לשנת 1063, עת שושלת אלמורביד (المرابطون, Almoravides) הקימה מעוז צבאי לא מבוצר במקנס, אשר שימש כמקום לאחסון מזון וכלי נשק^[3]. בתחילה נקראה העיר בשם "טגרארט" (Tagrart), דהיינו "קסרקטין", וסביבו קמו שווקים שעסקו בסחר במוצרי מתכת, כלי נשק ומוצרי עץ. העיר בוצרה לקראת סוף תקופת שושלת אלמורביד בתחילת המאה ה-12. שושלת אל-מוואחידון (الموحدون, Almohades) השתלטה על מקנס ב-1150, ושליטיה הרחיבו את העיר והקימו מערכת שהובילה אליה מים וארבעה בתי מרחץ. שליטיה הבאים של העיר היו בני שושלת מריניון (مرينيون, Mérinides) שהשתלטו עליה ב-1244. בתקופתם המשיכה העיר להתפתח ובלעה את הפרברים שקמו סביבה. בתקופה זו גדלה אוכלוסיית העיר כתוצאה מהגירה של מוסלמים ויהודים אשר נמלטו מפני הרקונקיסטה בספרד, ונוסדה הקהילה היהודית בעיר. בעיר נבנו קסבה (מצודה), וב-1350 נוסדה בה המדרסה הראשונה והידועה מבין שלוש - "מדרסת בו ענאניה" (المدرسة البوعنانية, Médersa Bou Inania).

תקופת הזוהר של מקנס החלה במאה ה-15, כאשר אסמאעיל מלך מרוקו עשה אותה לבירת מרוקו ב-1672. בתקופה זו שנמשכה עד מותו ב-1727 הוקמו בעיר רוב מבניה המונומנטאליים והעיר הקיסרית ובה הארמון המלכותי נוסדו מדרום לרובע המדינה. רובע חדש זה נבנה בסגנון ספרדי-מורי, והוקמו בו אורוות, מאגרי מים, מזרקות ומבנים נוספים. אסמאעיל הקיף את העיר בחומות באורך של 40 ק"מ וקבע בהן כעשרים שערים מפוארים. עם מותו של אסמאעיל ירדה העיר מגדולתה, ומאוחר יותר הועברה הבירה אל מרקש. רעידת האדמה שהחריבה את ליסבון ב-1755 פגעה גם במקנס, ואוצרותיה, כולל עיטורי מבנים, נלקחו ממנה ונקבעו בערים אחרות. ב-1912 קבעו הצרפתים את מפקדתם הצבאית במרוקו. רק בעשורים האחרונים^{[דרושה הבהרה]}, ולאור הפוטנציאל התיירותי הגלום באתרי העיר, החלו נערכות בה עבודות שיפוץ מקיפות במבניה החשובים.

העיר כיום

שער אל-ברדאין בפינה הצפונית של המדינה

רוב תושבי העיר וסביבתה הם ברברים המדברים בניב ברברי בשפת יום-יום, לצד ערבית שהיא השפה הרשמית במדינה. כלכלת העיר נסמכת על התיירות, המסחר, התעשייה הזעירה, והשירותים, ובה מרוכזים מוסדות השלטון המחוזיים. למרות אתרי העניין הרבים שבעיר, מבחינה תיירותית מקנס עדיין שוכנת בצילה של פאס, שכנתה ממזרח. כ-140 מפעלים שוכנים בעיר, ומחצית מהם מתמקדים בעיבוד תוצרת חקלאית ומזון, ובעיבוד טקסטיל ועור^[4]. השטח מסביב לעיר פורה, ואוכלוסיית הכפרים והיישובים בסביבתה עוסקת בחקלאות, ומגדלת זיתים, הדרים, ענבים וירקות וכן במשק החי. בעיר נערכת תערוכה בינלאומית שנתית המוקדשת לחקלאות (le Salon international de l'agriculture), ומאז 2001 נערך בה גם ה"פסטיבל הבינלאומי לסרטי הנפשה של מקנס" (festival international du cinéma d'animation de Meknès או FICAM).

מקנס היא מקום מושבה של "אוניברסיטת מולאי אסמאעיל" (Université Moulay-Ismaïl) שהוקמה ב-23 באוקטובר 1989 על בסיס שתי פקולטות שנוסדו ב-1982. באוניברסיטה פקולטות למדעים, משפטים, כלכלה ומדעי החברה ולספרות ולמדעי הרוח. עוד פועלים במסגרת המוסד שני בתי ספר גבוהים - "בית הספר הלאומי המקצועי הגבוה" (L'École Nationale Supérieure d'Arts et Métiers או ENSAM) מאז 1997, ו"בית הספר הגבוה לטכנולוגיה" (École Supérieure de Technologie) מאז 1993^[5].

בעיר שתי תחנות רכבת והיא מקושרת אל הבירה רבאט שממערב לה ואל פאס ממזרח באמצעות כביש מהיר A2 החולף מדרום לה. שדה תעופה קטן עם מסלול בודד (09/27) באורך של 9,252 רגל (2,820 מטר) שוכן בפאתיה המזרחיים של העיר.

אתרי העיר

שער מנסור

חלקה ההיסטורי של העיר, השוכן בצידו המזרחי של ואדי בופקראן (oued Boufekrane), כולל את רובע המדינה מצפון, את המלאח (השכונה היהודית) הישן והחדש ממערב, ואת העיר הקיסרית והארמון המלכותי מדרום. העיר הקיסרית וארמון המלך נבנו על ידי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בהשראתו של ארמון ורסאי. שטח העיר העתיקה שהוכרז כאתר מורשת עולמית, מקביל לשטחה של העיר בתחילת המאה ה-18, עת מקנס הייתה לבירת מרוקו. בהכרזה כלולים למעלה משמונים מבנים, ובהם אמת המים של שער ברדאין בצפון המדינה, 18 בתי מגורים, 25 מסגדים, תשעה משערי העיר ועשרה בתי מרחץ.

רובע המדינה

מראה במדרסת בו ענאניה

רובע המדינה הוא המקום בו החלו תולדותיה של מקנס. בצידה הדרומי שוכנת כיכר אל-הדים (Place el-Hédim), היינו "כיכר ההרס", המכונה כך בשל הרס הבתים שניצבו במקום על ידי מולאי אסמאעיל. הכיכר המלבנית נבנתה כדי לשמש רחבת כניסה לשער מנסור (ראו להלן) הנמצא מדרום לה, והיא הייתה בעבר מקום מפגש ומסחר. מצפון לכיכר ניצב מבנה מ-1882 המשמש כמשכנו של "מוזיאון דאר ג'מאי" (Musée dar Jamaï). הוא הוקם על ידי בני משפחת ג'מאי שירדו מנכסיהם, ועם תחילת השלטון הצרפתי הפך לבית חולים. ב-1920 הוסב המבנה למוזיאון שנוסד באופן רשמי ב-1926, והוא משנה את תצוגתו לפי עונות השנה. במבנה מוצגים שטיחים, תכשיטים, כלי קדרות, בדים, עבודות מעץ ומוצגים תרבותיים ואומנותיים נוספים. בצידו השני של השער נמצאת: כיכר ללה עוודה ששימשה בעבר את "מגרש המסדרים הגדול" של הסולטאן.

במרכזה של המדינה ניצבים המסגד הגדול שצריחו קרס בעת תפילת יום שישי ב-19 בפברואר 2010 והביא למותם של עשרות מתפללים, וכן מדרסת בו ענאניה. המדרסה נוסדה ב-1350 ובנייתה נמשכה עד 1358. היא נחשבת למבנה המרשים ביותר שהותירה שושלת מריניון בעיר. יש בה אולם תפילה, אגן טהרה וכיתות לימוד, והיא מעוטרת בעושר גג המבנה עשוי מרעפים ירוקים ואדומים. מדרסה בשם דומה נוסדה מספר שנים לאחר מכן גם בפאס. המסגד הגדול (La grande mosquée) שוכן בסמוך למדרסה. הוא הוקם במאה ה-11 על ידי שושלת אלמורביד. יש בו 11 שערים וארקאדה עם 143 קשתות וב-1203 נוסף לו המיחרב^[6]. מינרט המסגד רבוע ומצופה באריחים ירוקים, וקבועים בו חלונות ביפוריים (ראו תמונה לעיל).

שווקיה של העיר שוכנים בין כיכר אל הדים ובין המסגד הגדול. על אלה נמנים שווקים המוכרים מוצרי טקסטיל ושטיחים, שוק "אוקשן" (Okchen) המתמחה ברקמה, שוק "קיסריאת א-דאהב" (Qissariat ad-dahab) המתמחה בתכשיטים, שוק פשפשים ושוק לתבלינים ולעשבי תיבול.

מאגר המים הצמוד לאסמים.

העיר הקיסרית

מולאי אסמאעיל, מלך מרוקו

העיר הקיסרית (ville impériale) שוכנת מדרום לרובע המדינה, ושער מנסור (Bab Mansour) מוביל אליה מכיכר אל הדים. השער הוא הידוע משערי מקנס, ואחד הידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה 16 מטר וגובה המעבר הקבוע בו הוא כשמונה מטרים^[7]. השער מצופה באריכי טרקוטה מזוגגים באמייל ("זליג'", Zellige, الزليج) ובכתובות. בנייתו של המבנה הקרוי על שם האדריכל שהקים אותו, החלה ב-1697 והושלמה בשנת 1732, היינו, לאחר מותו של מולאי אסמאעיל^[8]. בשער שלושה פתחים - המרכזי שבהם גדול משני האחרים שאינם משמשים כמעברים אלה לקישוט בלבד. הפתח המרכזי מוליך כיום אל גלריית אומנות התופסת את שטחו של המעבר ההיסטורי, באורך של 17 מטר וברוחב של 6.2 מטרים, ועל כן לא ניתן לעבור דרכו. מיד מדרום לשער ובתחומיה של העיר הקיסרית שוכנת כיכר לאלה אאודה (Place Lalla Aouda) ששימשה כרחבת מצעדים, ובצידה המזרחי שוכן מסגד הנושא את אותו שם.

סמוך מדרום-מערב לכיכר ניצבים שני מבנים. האחד הוא "אולם השגרירים" ("קובת א-סופארע") המכונה גם "קובת אל-חייטין" ("Koubat Al Khayatine" - "אולם החייטים") על שם שימושו הקודם של המבנה החל במאה ה-13. במבנה זה קיבל המלך אסמאעיל משלחות שגרירים זרות החל במאה ה-15. במרתפיו של האולם שכן בית כלא גדול, המכונה "כלא קרה" (Prison Qara) שבו נכלאו העבדים ששימשו את אסמאעיל בעבודות הבנייה רחבות ההיקף במקנס. רוב העבדים היו נוצרים ועל כן מכונה המבנה גם בשם "כלא הנוצרים" (Prison dse chrétiens). המבנה האחר הוא "המאוזוליאום של אסמאעיל" (Mausolée Moulay Ismaïl), המשמש גם כמסגד. אסמאעיל דאג לבנייתו של המבנה עוד בחייו, והוא חודש במאה ה-20 בתמיכתו של המלך מוחמד החמישי. המבנה מקיף מספר חצרות ואולם הקבר ותקרתו מעוטרים בעושר רב.

חומה נוספת חוצצת בין חלק זה של העיר הקיסרית לחלקה הדרומי הגדול בהרבה. כאן משתרע "מגרש הגולף המלכותי", שרכש את ייעודו זה ב-1971^[9], והוא הוקם מחרס על חלק משטח הגנים המלכותיים. מדרום לו שוכנים מאגר אגדאל (Bassin de l'Agdal) ואסמי התבואה. המאגר באורך של 319 מטר וברוחב של 148.75 מטר, שטחו כ-40 דונם ועומקו כ-3.5 מטר^[10]. הוא הוזן במים שהובאו ממרחק של עד 25 ק"מ, והוא שימש הן כמאגר מים והן כבריכת נופש למשפחת המלוכה. האסמים צמודים למאגר מדרום והם שימשו לאחסנת תבואה שנועדה להזין את 12,000 סוסיו של המלך. חלק מהקשתות הנושאות את התקרה שוחזרו אך היתר עומדות בהריסותיהן. קירותיו העבים של המבנה שמרו על טמפרטורה קבועה אשר סייעה בשימור התבואה. ממזרח למגרש הגולף שוכן הארמון המלכותי (Palais Royal), המכונה גם "דאר אל-מאחזן" (Dar El Makhzen). הארמון רחב ממדים אך בנייתו מעולם לא הושלמה.

תקרת המאוזוליאום של מולאי אסמאעיל
האסמים
אגן אגדאל ואסמי התבואה בצידו המרוחק
דר אל-מא

יהדות מקנס

שער התלמוד תורה במקנס

זליג' בכיכר אל-הדים

ערך מורחב – קהילת יהודי מקנס

תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה^[11]. בתקופת מולאי אסמאעיל זכו היהודים להגנה, אך הוטלו עליהם מסים כבדים. ב-1679 הכריח אסמאעיל את יהודי העיר לעבור להתגורר במלאח הישן שהוקם בצמוד ממערב לרובע המדינה^[12]. בסוף המאה ה-18 היו יהודי מקנס, כמו יהודי פאס, לקורבן של פוגרום קשה, ובשנת 1911 שוב נערכו בהם פרעות, והמלאח הושם במצור משך שלושה חודשים, וזה נפסק רק לאחר התערבות הצרפתים^[13]. פוגרום קשה ממנו אירע ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו באופן רשמי. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו, אך מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי ב-28 באפריל 1912^[14].

באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהושע ב-1926 וב-1930 נפתח בו תלמוד תורה. הרובע הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. ברשות הקהילה היו שני בתי קברות - בית הקברות ישן במלאח הישן ובית הקברות חדש בקצהו המערבי של המלאח החדש, והיא הפעילה את המוסדות היהודיים המקובלים. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956. כיום מתגוררים כ-200 יהודים במלאח החדש^[15]. על יהודי העיר הנודעים נמנים, שושלת הרבנים ממשפחת בירדוגו, ביניהם רבי משה בירדוגו^[16], רבי רפאל בירדוגו, רבי יקותיאל בירדוגו, רבי יעקב בירדוגו, רבי יעקב טולידאנו (מהרי"ט), רבי משה מאימראן, רבי יוסף אלקובי, רבי רפאל אלקובי^[17], הפייטן רבי דוד בן חסין, הפייטן רבי משה בן יעקב אדאהן שפיוטו סוכה ולולב לעם סגולה התפרסם ומושר אצל כל בני עדות המזרח, רבי רפאל ברוך טולדנו ששימש כאחרון רבני העיר וכן כראש אבות בתי הדין, ושמו נודע בכל העולם היהודי הרבה מעבר למרוקו, יעקב טולידאנו שהיה ראש אבות בתי הדין וכן הרבנים לבית משפחות מש אש וחליוה (חלואה).

ערים תאומות

צרפת נים, צרפת
קזחסטן אלמטי, קזחסטן

ראו גם

קישורים חיצוניים

מידע על מקנס בקטלוג הספרייה הלאומית
אתר מקיף אודות מקנס(הקישור אינו פעיל)
תמונות מהעיר(הקישור אינו פעיל)
תמונות מהעיר
אתר אוניברסיטת מולאי אסמאעיל
אתר בית הספר הלאומי המקצועי הגבוה
אתר בית הספר הגבוה לטכנולוגיה
מקנס באתרו של צור שיזף
העיר באתר טריפי
אודות הקהילה היהודית במקנס
מירב זרביב, מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18.06.2017
מקנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מקנס (מרוקו), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

מראה מהעיר החדשה לעבר העיר העתיקה של מקנס. ואדי בופקראן בחזית התמונה

הערים הגדולות של מרוקו ^{[אוכלוסין 1]}
^ Morocco: Regions, Major Cities & Urban Places - Population Statistics, Maps, Charts, Weather and Web Information, citypopulation.de
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
קזבלנקה טנג'יר
	1	קזבלנקה	קזבלנקה-סטאת	3,218,036	פאס מרקש
	2	טנג'יר	טנג'יר-תטואן-אל-חוסיימה	1,275,428
	3	פאס	פאס-מקנס	1,182,963
	4	מרקש	מרקש-אספי	1,014,813
	5	סלא	רבאט-סלא-אל-קניטרה	945,101
	6	מקנס	פאס-מקנס	556,512
	7	רבאט	רבאט-סלא-אל-קניטרה	515,619
	8	אל-קניטרה	רבאט-סלא-אל-קניטרה	507,736
	9	אוג'דה	המזרח	506,224
	10	אגאדיר	סוס מאסה	504,768

[סיטי-1] ¹ ² Fès - Meknès (Morocco): Urban Communes and Urban Centers in Provinces and Prefectures - Population Statistics, Charts and Map, citypopulation.de

[2] La Situation Géographique

[3] Informations générales

[4] Industrie

[5] אתר האוניברסיטה

[6] Aperçu Historique

[7] Bab Mansour Laalej

[8] The historic buildings most famous

[9] Les monuments historiques les plus célèbres

[10] Le Bassin de l'Agdal

[11] המלאח (הרובע היהודי)

[12] The Alaouite Dynasty

[13] Jewish Quarter

[14] פרעות 1912

[15] Meknes

[16] מופיע בפירוש אור החיים (ספר) דברים א טז

[17] חקר מסורת יהודי מרוקו

[18] Morocco: Regions, Major Cities & Urban Places - Population Statistics, Maps, Charts, Weather and Web Information, citypopulation.de

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[אוכלוסין 1]

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: מקנס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקנס