דרג מערכתי

מערכתיות (אופרטיבה או לוחמה אופרטיבית), כחלק מהלוחמה והדוקטרינה הצבאית, היא רמת התכנון האסטרטגית המתאמת בין היעדים והמטרות של האסטרטגיה לבין סדרה קוהרנטית (כלומר עקבית וסדורה) של מהלכים טקטיים.

האופרטיבה בין רמות התכנון האסטרטגי

מקובל להגדיר את "סולם" רמות התכנון האסטרטגי כך, מהרמה הנמוכה ביותר ומעלה:

• ברמה הטכנו-טקטית דנים בהבדלים בין כלי נשק שונים או בכוחם היחסי, כמו טנק מול נשק נ"ט.
• ברמה הטקטית דנים בסוגיית הפעלתם של כוחות קטנים המצוידים בנשק ואמצעי לחימה, בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב – בשדה הקרב.
• ברמה האופרטיבית ("המערכתית") דנים בסוגיית הפעלתם של מספר כוחות במקביל במסגרת מערכה, כלומר מינוף הניצחונות במספר קרבות (פזורים בזמן ובמרחב) במטרה להשיג את היעדים שקובעות שתי הרמות העליונות הבאות.
• הרמה האסטרטגית דנה בסוגיית קביעתם של המטרות והיעדים, באופן מפורש, הנגזרים מה"חזון" או ה"יעוד" שקובעת הרמה העליונה ביותר, ובחלוקת המשאבים (המדיניים, הצבאיים, הכלכליים, החברתיים וכו') העומדים לרשות ההנהגה באופן המיטבי לצורך השגת אותם מטרות ויעדים.
• רמת המדיניות היא זו שבה נקבע אותו "יעוד" או "חזון" שמציבה ההנהגה המדינית בפני עצמה, בשאיפה להשיגו או להתקיים לפיו בזמן כהונתה (כלומר מטרות מדיניות, צבאיות, כלכליות וכו').

התפתחות האופרטיבה כרמה אסטרטגית

נהוג לתאר את ראשית התפתחות החשיבה המערכתית למלחמת האזרחים האמריקנית, אך הרעיון הכללי של הפקדת מטרות האסטרטגיה בידי דרגים אופרטיביים, שיחלקו את המשימות בתורם על הדרגים הטקטיים, מיוחס לתאורטיקנים ואנשי-צבא גרמנים ורוסים, שמימשו ופיתחו אותו הלכה למעשה (ובאופן בלתי תלוי) לאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה, במהלך שנות ה-20 וה-30 ועד מלחמת העולם השנייה.

ברוח הפורמליזם, הצבא האדום הסובייטי קידש את המושג והרעיון האופרטיבי במהלך המלחמה. שם פיתחו אותו מומחים ומצביאים כמו סרגיי קמנוב, גאורגי איסרסון, פאבל וארפולומייב, אלכסנדר סווצ'ין, ולדימיר טריאנדאפילוב, יונה יקיר, ומיכאיל טוכאצ'בסקי. הדרג האופרטיבי שולב בתפיסה האסטרטגית שפותחה בתקופה זו בברית המועצות ונקראה "קרב העומק", זו עשתה שימוש בכל הדרגים לניהול מערכה צבאית כולל זה המדיני והאופרטיבי. בצבאות המערב לא היה המושג בשימוש עד לשלהי המלחמה הקרה, ועד אז הוא ייצג בעיקר את מה שכינו "טווח בינוני" (כלומר בין "טווח קצר" ל"טווח ארוך" בהקשר של תכנון ואסטרטגיה).

מערכה כדרג ביניים

על רקע החשיבה הסובייטית משנות ה-30, עלה בשנים האחרונות תחום המערכה כתחום שמייצר את הגשר והקישור שבין הטקטיקה והאסטרטגיה ולהפך. הרמה הטקטית עוסקת בשאלות של מציאות: תמרון (תנועת כוחות צבא בשטח ותפיסתו) והפעלת אש. השאלה היא כיצד מפעילים את הכוחות כדי לייצר מציאות אונטולוגית מסוימת. הרמה האסטרטגית, לעומתה, עסוקה בשאלות מופשטות, שלרוב לא ניתן לתרגם אותן באופן ישיר לפעולה במרחב הטקטי. הדרג המערכתי הוא זה אשר מייצר את מרחב הביניים אשר מסוגל לתפור יחדיו את שני המרחבים.

דוגמה מעניינת לפעילותו של דרג מערכתי ניתן לראות בהתנהלותו של סגן הרמטכ"ל עזר ויצמן בשבועות ובימים שלפני מלחמת ששת הימים. ויצמן פעל בצורה הדוקה מול הדרג המדיני כדי להתאים את תוכניותיו של צה"ל לצרכיו ולחלופין אל מול הדרגים הצבאיים שתחתיו כדי לקדם את המוכנות לביצוע התוכניות. התוכנית שביצע צה"ל לבסוף בגזרה המצרית, הייתה תוכנית חדשה שהורכבה מצירוף של תוכניות מבצעיות ישנות כך שיתאימו לצורכי הדרג מדיני-אסטרטגי, וליכולות הטקטיות של צה"ל.

נהוג להבחין בין שלוש רמות שונות של פעילות ברמה המערכתית המצריכות יכולות פיקודיות שונות בתכלית:

• עיצוב המערכה – השלב המקדים לעשיה המערכתית, המצריך הבנה עמוקה של סביבת הפעולה ושל התכלית המבוקשת של הפעולה הצבאית;
• תכנון המערכה – לאור התובנות משלב העיצוב נגזר תהליך תכנון היורד עד לרמות הטקטיות;
• ניהול המערכה – הניהול הפועל של המערכה הצבאית מתבסס אמנם על שתי הרמות שלפניו, אך לאור תופעת ערפל הקרב נדרש ליכולות פיקוד בזמן אמת.

לוחמה אופרטיבית כיום

במונחים צבאיים, יש הכוללים את הרמה האופרטיבית ב"אסטרטגיה" (במובן של מינוף ההצלחות הטקטיות לצורך השגת יעד צבאי כללי, הנגזר ישירות מהמדיניות ה"אזרחית") – כך למשל התאורטיקן הפרוסי קארל פון קלאוזביץ. לעומת זאת, מסיבות היסטוריות שונות והגידול במורכבות הנדרשת מהתכנון הצבאי שחל בעקבותיהן, עם ההבחנה בין האופרטיבה לאסטרטגיה החלו גם מכנים את האסטרטגיה במונח "אסטרטגיה רבתי" (Grand Strategy). בכל מקרה, מכאן והלאה נתייחס לרמות והגדרותיהן כפי שהן מצוינות בסולם הנ"ל. בסולם זה ניתן לזהות את הרמה האופרטיבית, שהיא מסדר-גודל רחב יותר ביחס לפרטים כמו קו ראייה או שעה ביום (ברמה הטקטית), ומסדר-גודל צר יותר ביחס לשיקולים כמו כושר ייצור ופוליטיקה (ברמה האסטרטגית). כוח צבאי עוצבתי יהיה מסדר-גודל אופרטיבי אם הוא מסוגל לנהל מבצעים באופן עצמאי (כלומר ללא תמיכת יחידות שאינן תחת פיקודו), וכן אם הוא גדול מספיק כדי להצדיק פיקוד ישיר על ידי "נציגי" הרמה האסטרטגית (כלומר ראשי המטה הכללי והפיקוד העליון).

אמנות הלוחמה האופרטיבית היא בבסיסה שיטה לארגון "מערכות לחימה" (כלומר, צבא). מערכת מורכבת, מעצם הגדרתה, מקבוצת אלמנטים תלויים-הדדית המרכיבים שלם מורכב ומסובך. התפתחויות כלכליות, פוליטיות וטכנולוגיות מהירות שהתרחשו בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (המהפכה התעשייתית) ועד מלחמת העולם השנייה שינו לבלי הכר את אמנות המלחמה ואופייה, באופן שאפשר לצבאות בני מיליוני חיילים להפעיל עוצמת אש אדירה באמצעות כלי-נשק הרסניים ביותר. אומות השקיעו את אוכלוסיותן ומירב משאביהן בהפיכת המלחמה לכוללת. המלחמה, כפי שהודגם במלחמת העולם השנייה, הפכה לגדולה, נרחבת ומקיפה מאי-פעם, והצבאות האדירים נדרשו לגמישות מרבית בשל גודלם, התלות ההדדית בין מערכות הנשק, וקצב ההתקדמות הגדול שהושג הודות לשימוש במסילות ברזל ואמצעי תחבורה מודרניים אחרים. כמו כן, התשתית המחברת את הצבא בחזית לעורף האזרחי והתעשייתי הפכה למשוכללת יותר וסייעה גם היא ליצירת המלחמה הכוללת. בשל כל הגורמים הללו, טקטיקה לבדה לא יכולה הייתה להשיג הכרעות אסטרטגיות – כפי שהוכח במלחמת העולם הראשונה. רק על ידי הסתכלות על צבאות האויב כמערכות מורכבות בפני עצמן, ומציאת הדרכים לבודד, לשתק או להמם אותן, ניתן יהיה לרסק את הצבאות לחלקים נפרדים, שאותם ניתן להכריע על ידי טקטיקות מקומיות כמו כיתור ומלחמת התשה וכיוצא בזה.

סוג הכוחות המיוצגים על ידי הרמה האופרטיבית השתנה תדיר עם ההשתנות בגודלם וייעודם של צבאות העולם. במהלך מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, עוצבה אופרטיבית נחשבה לא פחות מקורפוס או ארמייה. בתקופה שאחרי המלחמה הקרה, עם הקטנת מערך הקרב (סד"כ, באנגלית Order of Battle), חטיבה או אוגדה תיחשב לעוצבה ברמה אופרטיבית, לפחות לפי הגדרת צבא ארצות הברית.

חשיבה מערכתית בצבא ארצות הברית ובצה"ל

עוד בשלהי המלחמה הקרה וביתר שאת לאחר סיומה עם נפילת ברית המועצות, הכירו בכירי צבא ארצות הברית כי אין בידי הצבא תפישה מערכתית רלוונטית. המבנה הצבאי תאם מתאר לחימה אירופאי מול אפשרות של לחימה מול הסובייטים. ככזה, הוא התבסס על כוחות שריון וחיל אוויר, לצד נשק גרעיני טקטי ואסטרטגי. המתארים של ראשית שנות ה-90 היו שונים בתכלית – דיוויזיות משוריינות של צבא ארצות הברית נשלחו למשימות הומניטריות ושיטוריות (למשל ביוגוסלביה ובסומליה). אי ההתאמה במבנה הצבא הבהירה לדרגים הפיקודיים הגבוהים כי קיימת אי התאמה גם בתפישות המערכתיות. אם בעבר הצבא נבנה כדי להילחם למניעת הישג טריטוריאליי מן הסובייטים, הרי שעתה הוא נדרש למשימות מופשטות ורחבות הרבה יותר. לאור התובנה הזו, קובץ צוות שמטרתו הייתה לפתח תפישה מערכתית רחבה יותר לצבא ארצות הברית שתתאם לשאיפותיה האסטרטגיות בעולם של מעצמה אחת. זאת, לצד היכולות המתחדשות בהיבטים הטקטיים שבבואם יחד יצרו את מה שמכונה ה"מהפכה בעניינים צבאיים" (RMA). המסמך שהוציא הצוות, ושאומץ על ידי צבא ארצות הברית כונה "הלם ומורא". עקרונות התפישה הם הפעלת כוח וגילויי עוצמה במטרה להרוס את רצונו של היריב להילחם בעזרת מגוון האמצעים העומדים לרשות מנהל המערכה. בשנת 2003 יצא צבא ארצות הברית למבצע צבאי שמכונה בשם "הלם ומורא" והחל את הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת עיראק. הדעות חלוקות לגבי השאלה האם הדוקטרינה אכן יושמה בקרב זה, ואם כן – האם השיגה את מטרותיה הצפויות.

במקביל, הוקם בצה"ל גוף בשם המלת"ם – המרכז לחקר תורת המערכה – אשר היה אמון על קידום למידה של תורת המערכה בקרב הרמה הבכירה בצה"ל. מי שמונה לעמוד בראש המרכז היה תא"ל במילואים וד"ר שמעון נוה יחד עם תא"ל במילואים דב תמרי. על התפישה שקידמו ניתן ללמוד מתוך ספרו של נוה "אמנות המערכה: התהוותה של מצוינות צבאית" שראה אור ב-2001 ומבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. בספר הוא מתבסס על תורת המערכה הסובייטית הבוחנת את פעולות המערכת באמצעות יחסי הגומלין הנוצרים בין הפרטים המרכיבים אותה והשפעתם על המכלול. טענתו המרכזית של הספר היא הצורך בדרג מערכתי שייצור את המערכה המחברת בין העולם הפיזי של הטקטיקה לתכליות האסטרטגיות. כך למשל מנתח נוה את כישלונה, לבסוף, של המערכה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, על רקע חסרונה של חשיבה מערכתית. לדבריו, מה שכונה תפישת הבליצקריג היה לא יותר מאשר מלחמה מבוססת טקטיקה מוצלחת. היא כשלה, כאשר הפסיקה, בלוחמנותה, לשרת תכליות אסטרטגיות כלשהן.

ניתן לקשור חלק משמעותי מן היישום המוצלחים של צה"ל במבצע חומת מגן לשימוש מושכל ברעיונות אלו. כמו כן, בחינה על פי תורת המערכה של פעולות צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה, תציג צבא שפועל למימוש הישגים טקטיים ללא קשר מערכתי ליעדים האסטרטגיים של הלחימה.

ראו גם

• מערכה
• טקטיקה צבאית
• אסטרטגיה צבאית

לקריאה נוספת

• חנן טל, אסטרטגיה – מהות, יעדים, אמצעים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1995
• שמעון נוה, אמנות המערכה: התהוותה של מצוינות צבאית, מתרגם: מיכאל גוגנהיימר. תל אביב: מערכות, 2001
• הארלן אולמן וג'יימס וייד, "הלם ומורא: השגתה של השתלטות מהירה", האוניברסיטה לביטחון לאומי של ארצות הברית, 1996.
• גרשון הכהן, "המצביא והתכנון המערכתי – בין הנדסה לארכיטקטורה", מערכות 376, 2001, עמודים 10–15.
• אל"ם ד"ר מאיר פינקל, "הסכנה: התמחות יתר באימונים", מערכות 446, 2012, עמודים 28–35.
• צבי לניר, "מאמנות אופרטיבית לחשיבה מערכתית", מערכות 352-353, 1995, עמודים 2–20.
• מבוא לאמנות אופרטיבית, בהוצאת מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, נובמבר 2016.

קישורים חיצוניים

• המקהל – קבוצת למידה בנושא מודיעין בדרג המערכתי(הקישור אינו פעיל)