דת ומדע (ספר)

דת ומדע (Religion and Science) הוא ספר עיון מאת הפילוסוף והלוגיקן ברטראנד ראסל שהתפרסם בשנת 1935. הספר עוסק בקונפליקט בין מדע ודת במשך כ-400 שנה, החל מזמן המהפכה הקופרניקאית ועד לתחילת המאה ה-20. כמו כן הספר מנסה להעריך את ההשפעה של מדע בזמן פרסום הספר על התאולוגיה.

דת ומדע
Religion and Science

מידע כללי
מאת	ברטראנד ראסל
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מסה
נושא	דת, מדע, דת ומדע
הוצאה
תאריך הוצאה	1935

תוכן הספר

הספר מחולק ל-10 פרקים:

1. סיבות לעימות
2. המהפכה הקופרניקאית
3. אבולוציה
4. דמונולוגיה ורפואה
5. נשמה וגוף
6. דטרמיניזם
7. מיסטיקה
8. מטרה קוסמית
9. מדע ואתיקה
10. מסקנה

פרק 1 - סיבות לעימות

ראסל מאבחן כי דת ומדע הם שני היבטים של החים החברתיים. הדת הייתה חשובה בכל ההיסטוריה הידועה של האדם, ואילו המדע לאחר שהבליח בקצרה בתרבות היוונית העתיקה ותרבות הערבית, זכה לפתע לחשיבות היסטורית במאה ה-16. מאז המדע משפיע, אולי באופן מתגבר, הן על הרעיונות והן על המוסדות שביניהם אנו חיים. ראסל מציין כי בין הדת למדע היה עימות ממושך, וכי עד לתקופת כתיבת הספר, המדע תמיד ניצח. עם זאת עליית "דתות" חדשות ברוסיה ובגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20, המצוידות גם באמצעים חדשים לפעילות מסיונרית, באמצעות אמצעים שהמדע עצמו סיפק, מעמידות את ניצחון המדע בספק, ומעלות בעניו את הצורך לבחון את העילות לעימות בין הדת המסורתית לבין הידע המדעי.

פרק 2, המהפכה הקופרניקאית

ראסל מתאר את העימות הראשון ואולי המפורסם ביותר בין תאולוגיה למדע, סביב המהפכה הקופרניקאית. הייתה זו היה המחלוקת האסטרונומית בשאלה האם כדור הארץ או השמש היו המרכז של מה שאנו מכנים כיום מערכת השמש. התיאוריה האורתודוקסית נוסחה על ידי תלמי, וגרסה כי כדור הארץ נמצא במנוחה במרכז היקום, בעוד שהשמש, הירח, כוכבי הלכת, כן הכוכבים הקבועים (מה שכונה אז כיפת הרקיע) מסתובבים סביבו, כל אחד בספירה שלו. לפי התיאוריה החדשה, של קופרניקוס, כדור הארץ רחוק מלהיות במנוחה - יש לו תנועה כפולה: הוא מסתובב על צירו פעם ביממה, והוא מסתובב סביב השמש פעם בשנה.

לניקולאוס קופרניקוס יש את הכבוד, שעל שמו נקראת המערכת הקופרניקאית, אם כי אחרים תרמו רבות לעבודה זו. לאחר שלמד באוניברסיטת קרקוב, הוא נסע לאיטליה כאדם צעיר, ועד שנת 1500 הפך לפרופסור למתמטיקה ברומא. שלוש שנים לאחר מכן חזר לפולין, שם הועסק ברפורמת מטבע ובמלחמה באבירים הטבטונים. בזמנו הפנוי, במהלך עשרים ושלוש השנים מ-1507 עד 1530, בילה ביצירת יצירתו הגדולה "על הקפות כיפות השמיים", שיצאה לאור ב-1543, זמן קצר לפני מותו.

קופרניקוס היה מודע לכך שעיקר התאוריה שלו כבר נאמרה על ידי אריסטרכוס מסאמוס. באותם ימים הייתה הערצה רבה לידע מהעת העתיקה, וראסל סבור שבלי התקדים של אריסטרכוס אולי לא היה לו את האומץ לפרסם את התיאוריה. בכל מקרה, הוא עיכב זמן רב את הפרסום כי חשש מביקורת הכנסייה הקתולית (הוא פרסם בכתב יד, באופן מצומצם את החוברת קומנטריולוס, ב-1514) קופרניקוס עצמו היה איש כנסייה, והקדיש את ספרו לאפיפיור. המוציא לאור שלו, אוסיאנדר, הוסיף הקדמה (שייתכן שלא אושרה על ידי קופרניקוס) שטענה כי התיאוריה של סיבוב כדור הארץ על צירו הועלתה אך ורק כהשערה, והיא לא נטענת כאמת מחייבת. לזמן מה הספיקו טקטיקות אלו. עם זאת ההתרסה הנועזת יותר של גלילאו גליליי, גרמה לכנסייה לגנות גינוי רשמי, בדיעבד, את עבודתיו של קופרניקוס..

בתחילה, הביקורת הפרוטסטנטית נגד קופרניקוס הייתה מרה כמעט יותר מהקתולית. מרטין לותר אמר ש ”אנשים נותנים אוזן לאסטרולוג נבון שניסה להראות שכדור הארץ מסתובב, לא השמים או הרקיע, השמש והירח. מי שרוצה להיראות חכם חייב להמציא איזו מערכת חדשה, אשר מכל המערכות היא כמובן הטובה ביותר. השוטה הזה רוצה להפוך את כל מדע האסטרונומיה; אבל הכתובים הקדושים מספרים לנו שיהושע ציווה על השמש לעמוד במקום ולא על הארץ"” פיליפ מלנכתון היה נחרץ באותה מידה; כך גם קלווין, שלאחר ציטוט הטקסט כתב: "אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט" (תהלים, צ"ג, א), וסיכם בנימת ניצחון: "מי יעז להציב את סמכותו של קופרניקוס מעל סמכותה של רוח הקודש?" אפילו ווסלי , שפעל במאה השמונה עשרה, למרות שלא העז להיות נחרץ כל כך, קבע בכל זאת שהדוקטרינות החדשות באסטרונומיה "נוטות לעבר כפירה".

פרק 3, אבולוציה

ראסל טוען כי המדע פיתח את התאוריות בסדר הפוך ממה שניתן היה לצפות. מה שהיה מרוחק מעצמנו הובא תחילה תחת תחום חוקי המדע, ואחר כך, בהדרגה, מה שהיה קרוב יותר: קודם השמים, אחר כך הארץ, אחר כך חיי בעלי חיים וצמחים, אחר כך גוף האדם, ואחרון מכולם (אם עדיין בצורה מאוד לא מושלמת) הנפש האנושית.

ראסל מציין כי היכרות עם פרטים מקשה לראות דפוסים רחבים; את קווי המתאר של הדרכים הרומיות ניתן לאתר בקלות רבה יותר ממטוס מאשר מהקרקע. חברים של אדם עשויים לדעת מה הוא צפוי לעשות טוב יותר מממנו עצמו; בתפנית מסוימת בשיחה, הם צופים את השימוש באחת האנקדוטות האהובות עליו, בעוד שלו נראה שהוא פועל על פי דחף ספונטני ובשום אופן לא כפוף לחוקיות כלשהי. ההיכרות המפורטת, שמקורה בחוויה אינטימית אינה המקור הקל ביותר לסוג הידע המוכלל שהמדע מחפש. לפי ראסל האסטרונומיה החלה בשינוי חברתי שגרר לא רק את גילוי חוקי הטבע הפשוטים, אלא גם בתורת ההתפתחות ההדרגתית של העולם כפי שאנו מכירים אותו; תורה זו מצאה את היישום הבולט ביותר שלה בקשר עם צמיחת החיים על הפלנטה. תורת האבולוציה שהיא נושא הפרק השלישי, אף על פי שהחלה באסטרונומיה, הייתה בעלת חשיבות מדעית יותר בגאולוגיה ובביולוגיה. בתחומים אלה המדע נאלץ להתמודד עם דעות קדומות תאולוגיות עקשניות יותר מכפי שהובאו נגד האסטרונומיה בתהליך ניצחון של המערכת הקופרניקאית.

קוסמולוגיה

ראסל מצביע על כך שקשה למוח מודרני להבין עד כמה מאוחרת היא התפיסה הדוגלת בהתפתחות ובצמיחה הדרגתית של החיים. בתפיסה האורתודוקסית, העולם נברא בשישה ימים, והכיל, מאותו זמן ואילך, את כל הגופים השמימיים שהוא מכיל כעת, ואת כל מיני בעלי החיים והצמחים, כמו גם כמה אחרים שנספו במבול. תמה זו כה שונה מהתמה התאולוגית המודרנית לפיה הקידמה היא חוק היקום . כל הנוצרים האמינו כי בזמן נפילת האדם מגן עדן היה שילוב נורא של אסונות. אלוהים אמר לאדם וחוה לא לאכול מפרי עץ מסוים, אבל הם בכל זאת אכלו ממנו. כתוצאה מחטא זה, אלוהים קבע שהם וכל צאצאיהם יהיו בני תמותה, ושאחרי המוות אפילו צאצאיהם הנידחים ביותר יסבלו עונש נצחי בגיהנום. זאת למעט חריגים מסוימים, שנבחרו על פי תוכנית שיש עליה מחלוקת רבה. מרגע חטאו של אדם, החיות החלו לטרוף זו את זו, הופיעו דרדרים וקוצים, החלו הבדלי עונות, והאדמה עצמה הפכה מקוללת כך שלא הניבה עוד פרנסה לאדם אלא כתוצאה מעבודה קשה. לאחר מכן אנשים הפכו כה רשעים עד שכולם טבעו במבול מלבד נח ושלושת בניו ונשותיהם. התאולוגים לא חשבו שהאדם השתפר מאז, אבל האל הבטיח לא לשלוח מבול עולמי נוסף, והסתפק מאז בהתפרצויות הרי געש ורעידות אדמה מדי פעם.

ב-1650 פורסמה כרונולוגיית אשר, שקבעה לפי ספר בראשית, כי העולם נברא בשנת 4004 לפנה"ס

כל האמונות האלה נתפסו בעבר כהיסטוריה עובדתית, המוצגת בתנ"ך בצורה מדויקת ומילולית או שניתן להסיק מהטקסט שלו את כל מה שחשוב. את תאריך בריאת העולם ניתן להסיק מהאילן היוחסין בבראשית, המספר בן כמה היה כל אב כשנולד בנו הבכור. היו שולי מחלוקת מסוימים, בשל אי בהירות מסוימות ובשל הבדלים בין תרגום השבעים לטקסט העברי; אך רוב הנצרות הפרוטסטנטית קיבלה בדרך כלל את התאריך 4004 לפני הספירה, שנקבע על ידי הארכיבישוף ג'יימס אשר. ד"ר לייטפוט , סגן-הקנצלר של אוניברסיטת קיימברידג', שקיבל את התאריך הזה לבריאה, חשב שמחקר מדוקדק של בראשית מאפשר דיוק גדול עוד יותר; לדבריו בריאת האדם, לדבריו, התרחשה בשעה 9 בבוקר ב-23 באוקטובר. אולם זו לא הייתה אמונה מרכזית; היית יכול להאמין, ללא סיכון לכפירה, שאדם וחוה נוצרו ב-16 באוקטובר או ב-30 באוקטובר, בתנאי שהסיבות שלך נגזרו מקריאה בספר בראשית. היה "ידוע" כי היום בשבוע בו נוצר האדם היה יום שישי, שכן אלוהים נח בשבת.

בתוך מסגרת צרה זו של שנים, הייתה ציפייה כי המדע צריך להגביל את עצמו. מי שחשבu ש-6,000 שנה הוא זמן קצר מדי לקיומו של היקום הגלוי סבלו מנידוי. בתקופה זו כבר לא ניתן היה לשרוף אותם או לכלוא אותם, אבל תאולוגים עשו הכל כדי לאמלל את חייהם ולמנוע את הפצת תורתם.

תורתו של ניוטון לא עשתה דבר כדי לזעזע את האורתודוקסיה הדתית. הוא עצמו היה אדם דתי מאד והאמין בפרוש מילולי של התנ"ך. היקום שלו לא הכיל התפתחות. כדי להסביר את המהירויות המשיקיות של כוכבי הלכת, המונעות מהם ליפול אל השמש, הוא הניח שבתחילה הם הושלכו ביד אלוהים; מה שקרה מאז הובא בחשבון על ידי חוק הכבידה. במכתב פרטי לבנטלי, גילה ניוטון דרך שבה מערכת השמש הייתה יכולה להתפתח מפיזור קדום כמעט אחיד של החומר; אך בכל הנוגע להתבטאויותיו הפומביות, נראה היה שהוא בעד יצירה פתאומית של השמש וכוכבי הלכת כפי שאנו מכירים אותם, ולא משאיר מקום לאבולוציה קוסמית.

מתוך התאוריות של ניוטון החברה המערבית במאה השמונה עשרה פיתחה זן מיוחד של אדיקות דתית, שבו אלוהים הופיע בעיקרו כמחוקק, שברא תחילה את העולם, ולאחר מכן קבע כללים שקבעו את כל האירועים הנוספים ללא צורך בהתערבות מיוחדת שלו. האורתודוקסים התירו חריגים בצורת ניסים הקשורים לדת. אבל עבור הדאיסטים הכל, ללא יוצא מן הכלל, היה מוסדר בחוקי הטבע..

ספרו של עמנואל קאנט Universal Natural History and Theory of the Heavens, שיצא לאור ב 1755. הניסיון הראשון לתאר התפתחות היקום לפי חוקי טבע ולא בבריאה

לפי ראסל, הניסיון הרציני הראשון לבנות תאוריה מדעית של התפתחות השמש, כוכבי הלכת והכוכבים, נעשה על ידי קאנט בשנת 1755, בספרו General Natural History and Theory of the Heaven . בו או מנסה לתאר את מקור כל מבנה היקום על פי עקרונות ניוטונים. זוהי עבודה יוצאת דופן שבמובנים מסוימים, צופה את תוצאות האסטרונומיה המודרנית. קאנט מתחיל בקביעה שכל הכוכבים הנראים לעין בלתי מזוינת שייכים למערכת אחת, זו של שביל החלב. כוכבים אלה נמצאים כמעט במישור אחד, וקאנט מציע שיש ביניהם אחדות - מערכת. הוא מתייחס לערפיליות כאל קבוצות אחרות דומות אך מרוחקות להפליא של כוכבים, השקפה שמקובלת כיום במדע. הייתה לו גם תאוריה לפיה הערפיליות, הגלקסיו, הכוכבים, כוכבי הלכת והלוויינים, כולם נבעו מהתעבות של חומר שהתפזר במקרה והיו לו אזורי צפיפות גבוהים בחלק מהמקומות. הוא האמין שהיקום החומרי הוא אינסופי, וכי יש מעבר הדרגתי מכאוס לארגון, שמתחיל במרכז הכובד של היקום, ומתפשט לאט החוצה מנקודה זו לעבר האזורים המרוחקים ביותר. תהליך הכולל מרחב אינסופי ודורש זמן אינסופי.

גאולוגיה

בופון, חוקר הטבע הגדול, תיאר בספרו Natural History (1749), ארבע עשרה הצעות. הפקולטה התאולוגית של הסורבון בפריז הכריזה עליהן כ"ניתנות לגינוי, ומנוגדות לאמונה של הכנסייה". אחד מאלה, שעניינו גאולוגיה, טען כי "ההרים והעמקים הנוכחיים של כדור הארץ נובעים מסיבות משניות, ושאותן סיבות יהרסו עם הזמן את כל היבשות, הגבעות והעמקים, וייחזרו אחרים כמותם. " בהקשר זה "סיבות משניות" משמעו כל הסיבות מלבד יצירתו של אלוהים; לפיכך בשנת 1749 האורתודוקסים האמינו שהעולם נברא עם אותן גבעות ועמקים, ואותה תפוצה של יבשה וים, כפי שיש כיום, למעט לדוגמה המקרה של ים המלח, שינוי שנעשה בנס. בופון חשש מעימות עם הסורבון. הוא חזר בו, והיה חייב לפרסם את ההודאה הבאה: "אני מצהיר שלא הייתה לי כוונה לסתור את נוסח כתבי הקודש; שאני מאמין בנחישות שכל מה שקשור בו על הבריאה, הן באשר לסדר הזמן והן בעניין העובדתי; אני נוטש את כל מה שבספר שלי שמכבד את היווצרות כדור הארץ, ובאופן כללי, כל מה שעשוי להיות מנוגד לסיפורו של משה".

האדם הראשון שהציג השקפה מדעית מודרנית בגאולוגיה היה האטון, שתאוריית כדור הארץ שלו פורסמה לראשונה בשנת 1788, ובצורה מורחבת בשנת 1795. הוא הניח שהשינויים שחלו בזמנים קודמים על פני השטח של כדור הארץ נבעו מסיבות שפועלות גם כיום, ושאין סיבה להניח שהן פעילות יותר בעבר מאשר בהווה. האטון טעה לגבי מספר דברים אבל כל הגאולוגים המדעיים מאז ימיו קיבלו את השיטה הכללית שלו לפרש את העבר באמצעות ההווה, ומייחסים את השינויים העצומים שהתרחשו בזמן הגאולוגי לאותם גורמים שנצפו כיום כמשנים באיטיות את קווי החוף, מעלים או מורידים את גובה ההרים, או משנים את קרקעית האוקיינוסים..

ביולוגיה

ההתקדמות בחקר הגאולוגיה מעורבת בחקר הביולוגיה, בשל שלל צורות החיים שנכחדו מזמן אך השתמרו בזכות מאובנים. בכל הנוגע לעולם העתיק, גאולוגיה ותאולוגיה יכלו להגיע להסכמה על כך שששת ה"ימים" יתפרשו כ"עידנים". אבל בנושא חיי בעלי חיים היו לתאולוגיה מספר דעות מוגדרות מאוד, שהיה קשה יותר ויותר ליישב אותן עם המדע. שום חיות לא טרפו זו את זו עד לאחר נפילת האדם; כל בעלי החיים הקיימים כעת שייכים למינים המיוצגים בתיבת נוח (הערה: דעה אותגרה עוד בעבר. אוגוסטינוס התוודה כי אינו מבין מדוע אלוהים יצר זבובים. לותר, החליט שהם נוצרו על ידי השטן, להסיח את דעתו בעת כתיבת ספרים טובים). ההסבר הדתי לכך שנצפו מאובנים של מינים שנכחדו היה שרובם טבעו בזמן המבול. המינים אינם ניתנים לשינוי, וכל אחד מהם נבע ממעשה יצירה נפרד. להטיל ספק בכל אחת מהאמונות האלה גרם עוינות מצד התאולוגים.

הקשיים בדעות התאולגיות על עולם החי החלו עם גילוי העולם החדש. אמריקה הייתה רחוקה מהר אררט, אך היא הכילה בעלי חיים רבים שלא ניתן למצוא במקומות ביניים. איך זה שבעלי החיים האלה נסעו כל כך רחוק, ולא השאירו אף אחד מסוגם בדרך? היו שחשבו כי מלחים הביאו אותם, אך להשערה זו היו קשיים, אשר התמיהו את המסיונר הישועי, ג'וזף אקוסטה הוא דן בעניין בנושא בהיסטוריה הטבעית והמוסרית של האינדאנים (1590) - הוא שאל מדוע מישהו ייקח איתו באוניה חיות כמו שועל, במיוחד שועל Acias שהוא מתאר כ"מטונף במיוחד" מדוע ייקחו טיגריסים ואריות למסע בים ויאכילו אותם כל הדרך? בעיות כאלה הובילו את התאולוגים להאמין ש"אסיאס המטונף", וחיות מביכות אחרות כאלה, נוצרו באופן ספונטני מתוך רפש על ידי פעולת השמש; ראסל תוהה גם איך יכלו העצלנים, שתנועתם איטית מאד, הגיעו לדרום אמריקה אם החלו את מסעם מהר אררט?.

פרק 4, דמונולוגיה ורפואה

המחקר המדעי של גוף האדם ומחלותיו נאלץ להתמודד בעבר ובהווה עם שפע אמונות טפלות. מקורן של רובן בחברה הטרום-נוצרית, אך הן נתמכו עד לזמנים מודרניים, על ידי מלוא משקל הסמכות הכנסייתית. מחלה נתפסה לפעמים כעונש אלוהי על חטא, ולעיתים קרובות יותר כעבודתם של שדים. אפשר היה לרפא מחלות באמצעות התערבות של קדושים, בין אם באופן אישי ובין אם באמצעות השרידים הקדושים שלהם; על ידי תפילה ועלייה לרגל; כאשר מקור המחלה היה בשדים הטיפול היה על ידי גירוש שדים, ועל ידי טיפול שהשדים (והמ טופל) מצאו כמגעיל.

חלק גדול מאמונות אלה, נתמכו בידי פסוקים בבשורות הנוצרים; שאר התיאוריה פותחה על ידי אבות הכנסייה, או שצמחה באופן טבעי מתוך הדוקטרינות שלהם. אוגוסטינוס טען ש"כל המחלות של הנוצרים צריכות להיות מיוחסות לשדים האלה; בעיקר הם מייסרים נוצרים שהוטבלו טריים, כן, אפילו את התינוקות הנולדים חסרי אשמה". בכתבי אבות הכנסייה, המילה "שדים" מכוונת לאלילים פגאנים, שכביכול כעסו על התקדמות הנצרות. הנוצרים המוקדמים לא הכחישו את קיומם של האלים האולימפיים, אלא הניחו שהם משרתים של השטן - השקפה אותה אימץ מילטון ביצרתו "גן העדן האבוד". גרגוריוס מנזיאנזוס טען שרפואה היא חסרת תועלת, אבל נטילת הידיים המקודשות היא לעיתים קרובות יעילה; ודעות דומות הובעו על ידי אבות כנסייה אחרים.

פרק 5, נשמה וגוף

בפרק זה מותח ראסל ביקורת על התפיסה של דואליזם של נשמה וגוף כמו רדוקציוניזם. הוא טוען שיום אחד המדע יתגבר על התנגדות זו בצורה של מוניזם נייטרלי.

פרק 6, דטרמיניזם

ראסל מראה שמאז מכניקת הקוונטים, חוקים סטטיסטיים אינם נובעים עוד מחוקים השולטים במקרים בודדים, אלא הופכים לחוקים יסודיים יותר. אם האטום המבודד הוא חסר חוק, הקושי הוא לחלץ סדירות במקרה של מספרים גדולים. מכיוון שסדירות אינה יכולה לנבוע מגחמה טהורה ופשוטה, ראסל מסיק כי החוקים הסטטיסטיים של התנהגות אטומים נובעים מחוקים שעדיין לא ידועים ואשר שולטים בהתנהגותם האינדיבידואלית. הוא טוען להצלת הדטרמיניזם על ידי הסתרתו מאחורי הבורות שלנו לגבי הסיבות הבסיסיות להסתברות.

פרק 7, מיסטיקה

ראסל מבקר פחות את המיסטיקה שלטענתו היא חלק מהחיים, וככזו, מכובדת ומוערכת, מאשר את הפילוסופיה הנובעת ממנה לפעמים: זו שמפרמנידס ועד הגל שוללת זמן, מראית עין, רוע. ככל הנראה, לשלילה המיסטית של מראית עין יש, כמו אצל הגל, משמעות לא הגיונית, אלא רגשית: "המיסטיקה מבטאת רגש, לא עובדה; הוא אינה טוען דבר, ולכן המדע אינו יכול לאשר או להכחיש זאת." אבל זה מזיק לדעתו לקשר בין סוגים אלה של רגשות בעלי ערך מהורהר עם קביעות לגבי טבע היקום. המדע נותר אפוא השיטה היחידה להגיע לאמת.

פרק 8, מטרה קוסמית

ראסל מבקר את תאוריית העיצוב הקוסמי בצורתה התיאיסטית המשולשת, הפנתיאיסטית וה"מתהווה", בסיוע חוש הומור ואירוניה וולטיירית. הוא חריף במיוחד כנגד העיצוב המ"מתהווה", שקידמו אותו סמואל אלכסנדר או אנרי ברגסון, הוא מסכם בנוסחה חריפה זו: "התומכים באבולוציה המתהווה, לאחר ששכנעו את עצמם שאלוהים לא ברא את העולם, מסתפקים באמירה שהעולם בורא את אלוהים. ראסל חושב, שהמראה של החיים הוא ייחודי, שאי אפשר לשחזר בשום אופן, ובדרך כלשהי, מקרית.

בנוסף האדרת האדם נראית לו כיומרה שלא במקומה: יהיו לנו סיבות רבות להניח שמקור להתנהגות אנושית הוא שטני באותה מידה שיש להניח סיבה אלוהית. למעשה, "התערובת של מידות רעות ומידות טובות היא אכן מה שאפשר לצפות ממוצא מקרי". האדם אינו מהווה אינדיקציה חותכת לתכנון קוסמי כלשהו (ראו העיקרון האנתרופי), וראסל קובע במסקנתו את המשפט המפורסם שלו: "אילו ניתנו לי אומניפוטנטיות עם מיליוני שנים להתנסות, לא הייתי חושב להתפאר באדם כעל תוצאה של המאמצים שלי".

קישורים חיצוניים

• דת ומדע, 1935, טקסט מלא של הספר, באתר לכבוד ראסל ביפן.