האדיקט של נאנט
האֶדִיקְט (צו) של נָאנְט (Nantes) פורסם באפריל 1598 על ידי מלך צרפת אנרי הרביעי, על מנת להעניק לפרוטסטנטים של צרפת (שנקראו גם הוגנוטים) זכויות דת מהותיות במדינה שנחשבה עד אז לקתולית. הצו הביא לסופן את מלחמות הדת הצרפתיות, שנמשכו כמחצית המאה וגרמו לשסע רחב ולקורבנות רבים בחברה הצרפתית.
סיבה מרכזית למתן הצו היה דאגתו של המלך לאחדות הנושאים האזרחיים. הצו בעצם הפריד את האחדות האזרחית מהאחדות הדתית, ובפעם הראשונה התייחס אל הפרוטסטנטים כשווים ולא ככופרים או פלגנים. באותה מידה העמיד הצו כשוות-ערך גם את החילוניות והעלה על נס את הסובלנות.
בהביעו תמיכה בחופש המצפון לאזרחים, גרם הצו למתן זכויות שונות לפרוטסטנטים כמו חנינה, הכרזה מחודשת על זכויותיהם (כולל הזכות לעבוד בכל תחום ואף בשירות המדינה), הזכות להעלות תלונות על קיפוח ישירות בפני המלך וכן פירוט של כמאה מקומות בטוחים עבור הפרוטסטנטים, כמו לה רושל (La Rochelle).
החוק הסובלני נחשב לחדשני בזמנו באירופה, שבה רווח המנהג שעל האזרחים להאמין באותה אמונה דתית כמו השליט, תוך הסתמכות על הפתגם הלטיני שהוטבע בשלום אאוגסבורג "Cuius regio, eius religio" ("למי השלטון - לו הדת").
כאמור אחת המטרות העיקריות של הצו הייתה לסיים את מלחמת האזרחים בצרפת, שנמשכה כמחצית המאה וגרמה לשסעים רבים ולקורבנות בחברה הצרפתית.
למלך אנרי הרביעי היו גם סיבות אישיות לתמיכה בצו: טרם עלותו על כס השלטון הוא עצמו הוגדר כפרוטסטנטי (אמו הייתה פרוטסטנטית גאה) והנושא היה תמיד קרוב ללבו. הוא המיר את דתו בפעם הראשונה בטבח ליל ברתולומאוס הקדוש (שבו נטבחו עשרות אלפי הוגנוטים) כדי להציל את חייו. לאחר מכן חזר לפרוטסטנטיות. בשנת 1593 המיר המלך את אמונתו בקתוליוּת, כדי לבסס את מעמדו כמלכהּ של האומה הצרפתית כולה, והיטב נחרתה אמרתו "Paris vaut bien une messe" ("פריז מצדיקה אפילו מיסה קתולית"). הצו הוכתר כהצלחה עם השיבו את השקט והאחדות לעם הצרפתי למשך שנים רבות.
הצו של אנרי הרביעי בנוי מטקסטים בסיסיים, כאשר הטקסט העיקרי, הכולל יותר מתשעים סעיפים, מבוסס על חוזי שלום שנכשלו ושגובשו עקב אירועים שונים בשנים שקדמו לפרסום הצו. הצו כולל גם 56 סעיפים "מיוחדים" הדנים בזכויותיהם וחובותיהם של הפרוטסטנטים. למשל: המדינה הצרפתית מתחייבת להגן על פרוטסטנטים השוהים מחוץ לצרפת בפני האינקוויזיציה. הדברים הגיעו עד כדי כך שהאפיפיור קלמנס השמיני טען עם פרסום הצו כי סעיף זה "צולב אותו".
בפועל, הצו חיזק את מעמדה של הקתוליוּת כדת המרכזית בצרפת: הפרוטסטנטים לא קבלו שום הנחה מתשלום המעשר הנהוג וחויבו לכבד את החגים הקתוליים וכן מנהגים שונים הקשורים לנישואין. הרשויות הגבילו את חופש הפולחן של הפרוטסטנטים לאזורים גאוגרפיים מחוץ לחומות העיר. בהקשר זה בלט בהיעדרו מן הצו יחס המדינה לדתות היהודית והמוסלמית.
הצו המקורי נעלם עם השנים. בארכיון הלאומי בפריז נותר רק עותק מקוצר ומעודכן על ידי הכמורה והפרלמנט, אשר נחתם ב-1599. עם זאת, עותק מן הצו המקורי נשלח בזמנו לז'נבה הפרוטסטנטית למשמרת והוא שמור שם עד היום.
ביטול הצו על ידי לואי ה-14
עריכהבאוקטובר 1685, המלך לואי ה-14 (נכדו של אנרי הרביעי) התכחש לצו והכריז על הפרוטסטנטיות כלא-חוקית על ידי הוצאת האדיקט של פונטנבלו ("Edict of Fontainebleau").
צו מאוחר זה, אשר ידוע יותר בשם "הביטול של צו נאנט", גרם נזק רב לצרפת. אף על פי שמלחמות הדת לא הוצתו מחדש, פרוטסטנטים רבים בחרו לברוח מצרפת (רובם לבריטניה, לפרוסיה ולארצות השפלה). עזיבה המונית זו כללה אזרחים מיומנים וחרוצים רבים, שמרגע זה סייעו לפתח את יריבותיה של צרפת. ביטול הצו גרם גם לנזק עצום לתדמיתו של המלך לואי ה-14 עצמו בעיני שכנותיו, והדברים הגיעו אף לכדי עוינות במדינות הפרוטסטנטיות שגובלות בצרפת.
פרידריך וילהלם הראשון, השליט הקלוויניסטי הפרוסי, ניצל את ההזדמנות וקרא לפרוטסטנטים (ב"אדיקט של פוטסדם") לבוא בהמוניהם לברנדנבורג, דבר שחיזק את התפתחותה הטכנית והתעשייתית של פרוסיה. וילהלם הבטיח לפרוטסטנטים מעבר חופשי לגרמניה, פטור של עשר שנים ממסים וזכות להתפלל בשפה הצרפתית. אחת מהתפוצות היותר מפורסמות של הפרוטסטנטים שברחו באותם ימים היא הקבוצה שעלתה על ספינה לדרום אפריקה והביאה לפיתוחו של כף התקווה הטובה.
ראו גם
עריכה- כתב הסובלנות של קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואוסטריה יוזף השני (1781, 1782)
- חופש דת
קישורים חיצוניים
עריכה
- History Guide תוכן הצו, מתוך: James Harvey Robinson (ed.), Readings in European History (באנגלית)
- The National Huguenot Society חמישה מאמרים ותרגום חדש (אורכב 15.06.2006 בארכיון Wayback Machine), באתר החברה ההוגנטית הלאומית (באנגלית)
- האדיקט של נאנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)