האחים קרמזוב

האחים קָרָמָזוֹב (ברוסית: Братья Карамазовы) הוא רומן מאת הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי שראה אור בשנת 1880. הרומן החותם את יצירת חייו, נחשב בעיני רבים כטוב שביצירותיו, ונמנה עם פסגת הספרות העולמית. הרומן הוא סיפור רצח-אב ששלושת בניו מעורבים במעשה במידות שונות של שותפות לפשע, וכן דרמה של מאבק מוסרי בין אמונה, ספקנות, הגיון ורצון חופשי.

האחים קרמזוב
Братья Карамазовы

האינקוויזיטור הגדול
מידע כללי
מאת	פיודור דוסטויבסקי
שפת המקור	רוסית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	האימפריה הרוסית
הוצאה
הוצאה	רוסקי וסטניק
תאריך הוצאה	1880
סדרה
ספר קודם	The Dream of a Ridiculous Man

הרומן נכתב באימפריה הרוסית, שם גם מתרחש סיפור העלילה. דוסטויבסקי בילה כמעט שנתיים בכתיבת "האחים קרמזוב" ופרסם אותו בהמשכים בכתב העת "השליח הרוסי" מינואר 1879 עד נובמבר 1880. דוסטויבסקי התכוון לשבץ את הרומן כחלק ראשון בסיפור אפי בשם "חייו של חוטא גדול", אך נפטר שלושה חודשים לאחר השלמתו.

הרקע לכתיבת הרומן

לדת ולפילוסופיה הייתה השפעה רבה על דוסטויבסקי ועל ספרו, אך טרגדיה אישית שפקדה אותו שינתה את מהלך עבודתו על "האחים קרמזוב". כתיבתו הופסקה במאי 1878 כאשר מת בנו אַליוֹשָה בן השלוש. הילד מת כתוצאה ממחלת הנפילה, מחלה שירש מאביו. אבלו של דוסטויבסקי על בנו הצעיר בולט ביותר לאורך הרומן. הוא קרא לגיבור הראשי בשם אליושה, וזיכה אותו בתכונות האופי שהוא העריך ביותר. שברון הלב של הסופר על מות בנו מופיע ברומן גם בסיפור על סרן סניֶגירוב ובנו הקטן איליושצ'קה.

חוויה אישית נוספת השפיעה על דוסטויבסקי לבחור בנושא של רצח אב כעיקר העלילה. ב-1850 הוא הורשע בפעילות חתרנית כנגד השלטון ונשלח לסיביר לרצות עונש מאסר עם עבודת פרך. שם פגש אדם בשם אילינסקי שהורשע ברצח אביו כדי לזכות בירושה. עשר שנים מאוחר יותר נודע לדוסטויבסקי שאילינסקי זוכה מכל אשמה, כשהרוצח האמיתי התוודה על מעשיו. ייתכן שהרושם שעשה עליו אילינסקי השאיר חותם בדמותו של דימיטרי קרמזוב, שנסיבות מעצרו דומות לאלו של אילינסקי.

טכניקות ספרותיות

אף ש"האחים קרמזוב" נכתב במאה ה-19, כלולות בו טכניקות ספרותיות מודרניות. דוסטויבסקי השתמש במגוון טכניקות ספרותיות אשר גרמו למבקרים לכנות את הרומן "מרושל". דוגמה בולטת היא טכניקת "המספר היודע-כל", אשר מצד אחד חודר למחשבותיהם ולרגשותיהם של גיבורי הספר, ומצד שני מצהיר על עצמו ככותב, ויש לו תכונות והתנהלות המאפיינות אותו כדמות נוספת ברומן. התיאורים של 'דמות המספר' מתמזגים בסגנון האנשים אותם הוא מתאר.

שפת הדיבור היא טכניקה נוספת בה משתמש דוסטויבסקי. לכל דמות סגנון דיבור ייחודי המאפיין אותה, ומבטא את אישיותה הפנימית. למשל, הסניגור פטיוקוביץ' אומר באופן קבוע 'נשדד' כשהוא מתכוון ל'נגנב', ובמקרה מסוים הוא מגדיר חמישה חשודים ברצח כ"לא אחראים לחלוטין". הקורא יכול להתרשם שפטיוקוביץ' מנסה להיראות משכיל יותר מכפי שהוא באמת, וכתוצאה מכך משתמש במילים לא נכונות.

הרומן סוטה מן העלילה הראשית מספר פעמים, לתיאור דמויות שלקורא נראות בתחילה כבלתי חשובות. הספר השישי לדוגמה, מוקדש רובו ככולו לסיפור הביוגרפיה של זוסימה. ובתוך סיפור זה מופיע וידוי ששמע זוסימה לפני שנים רבות מאדם אחר, סיפור שאין קשר בינו לבין סיפור העלילה העיקרי.

הדמויות

פיוֹדוֹר פַוולוֹביץ' קָרָמָזוֹב - בעל אחוזה בן 55, ומתואר כאוכל לחם חסד וכליצן. היו לו שלושה בנים, משתי נשותיו, ולפי השמועה, הוא גם אביו של ילד בלתי חוקי, שאותו הוא מעסיק כמשרת. פיודור לא התעניין בבניו, והם גדלו בנפרד אצל קרובי משפחה שונים, רחוקים זה מזה ומאביהם. מרבית העלילה עוסקת ברציחתו של פיודור והאשמת בנו הבכור דימיטרי ברצח.

דימיטרי קרמזוב (מיטיָה, מיטקה, מיטנקה) - הבן הבכור של פיודור, והבן היחיד מנישואיו הראשונים. אופיו של דימיטרי דומה יותר לזה של אביו מאשר אופיים של אחיו. יש בו תאווה לחיים שאינה יודעת שובע: הוא מהמר, מתהולל, שותה ובזבזן גדול. בצעירותו היה חייל, השתתף בדו-קרב ובייש את עצמו באופנים רבים. בפתיחת הרומן דימיטרי מסוכסך עם אביו בנוגע לירושתו, ונאבק בו על ליבה של אישה ששניהם מאוהבים בה. המהומה שגורם דימיטרי בבית אביו היא הסיבה שמובילה לכך שהוא החשוד העיקרי ברצח אביו.

איוון קרמזוב (וניה, ונקה, ונצ'קה) - בנו השני של פיודור, והראשון שנולד לו מאשתו השנייה. הוא רציונליסט נלהב. הוא נהג להתבודד מגיל צעיר, ולהזעיף פנים לסובבים אותו. איוון שונא את אביו בליבו, אך לא מגלה את רגשותיו. שנאה זו גורמת לו לרגשי אשם על חלקו במעשה הרצח, ואחרי כן גורמת לו לאבד את שפיות דעתו. חלקים בלתי נשכחים ברומן, שזכו לשבחים^{[דרוש מקור]}, כוללים את דמותו של איוון, כמו הפרקים "המרד", "האינקוויזיטור הגדול" והסיוט של איוון עם השד בספר האחד-עשר.

אַלֶכסיי (אַליוֹשה) קרמזוב (אליושקה, אליושנקה) - צעיר הבנים של פיודור קרמזוב. בפתיחת הרומן המחבר מכריז עליו כעל גיבור הסיפור. בתחילת השתלשלות האירועים אליושה נמצא במנזר. בכך הוא מהווה משקל נגד לאתאיזם של אחיו איוון. הוא נשלח לעיר על ידי הישיש זוסימה, להיות מעורב בעולם ובחיי משפחתו. בסיפור עלילה מקביל הוא מתיידד עם חבורה של ילדי בית-ספר, הרומן נגמר בנימה אופטימית בתקוה לעתיד טוב יותר לילדים, בניגוד לטרגדיה של שאר הדמויות.

פאבל סמיֶרדיָקוֹב - סמיֶרדיָקוֹב נולד לאישה אילמת אווילית וחסרת בית, והשמועה אומרת שהוא בנו הלא חוקי של פיודור קרמזוב. הוא אדם קודר, ציניקן ומר נפש, בילדותו נהג לאסוף חתולים עזובים, לתלות אותם ואחר כך לקבור אותם. סמירדיקוב אינו ידידותי, הוא מתרחק מרוב האנשים אך מעריץ את איוון ומאמין כמוהו באידאולוגיה אתאיסטית. בסופו של דבר הוא מתוודה בפני איוון שהוא, ולא דימיטרי, רצח את פיודור, אך טוען שעשה זאת בברכתו ובעידודו של איוון.

אַגרָפֶנָה אָלכסַנדרוֹבה סווֶיטלוֹבה (גרוּשֶנקה, גרושה, גרושקה) - גרוּשֶנקה היא איזבל מקומית, שגברים מוקסמים ממנה. היא ננטשה בצעירותה על ידי קצין פולני, ונמצאת בחסותו של זקן קמצן ורודן. גרושנקה מעוררת הערצה ותאווה בפיודור ובדימטרי גם יחד. היריבות ביניהם על אהבתה של גרושנקה היא הסיבה העיקרית שגורמת להרשעתו של דימיטרי ברצח אביו.

קָתֶרינה איוַנוֹבה ויֶרחוֹבצֶבה (קַטיָה, קטקה, קָטֶנקה) - ארוסתו של דימיטרי, למרות שהוא נפגש בגלוי עם גרושנקה. הם התארסו כאשר דימיטרי שילם חוב של אביה. קטרינה היא חלק ממשולש אהבים נוסף בין האחים קרמזוב, כאשר מתברר שגם איוון מאוהב בה. היא מתוארת כגאה ביותר, וגדלות הנפש שלה הוא מקור עינויים לדימיטרי.

זוסימה - ה"ישיש" של אליושה במנזר. הוא ידוע בין אנשי העיר כאדם בעל תכונות נבואיות ויכולת ריפוי. הוא נחשב לאישיות מפורסמת, דבר אשר מעורר הערצה וגם קנאה בין חבריו הנזירים. בין השאר, תפקידו של זוסימה ברומן הוא להפריך את הטיעונים הרציונליסטים של איוון קרמזוב.

אִיליוּשָה (איליושצ'קה) - אחד מתלמידי בית הספר המקומי והוא גיבור עלילת המשנה החשובה ביותר ברומן. אִיליוּשָה הוא בנו של סרן סניגירוב, קצין לשעבר שהתרושש. דימיטרי קרמזוב העליב את סניגירוב, והשפיל אותו לעיני בנו ואחרים. נדמה כי מחלתו של אילושה נגרמת בחלקה בגלל השפלת אביו, הוא מת כתוצאה מהמחלה (הפרק החותם את הספר מתאר את הלווייתו של אִיליוּשָה). סיפור זה ממחיש את המוטיב החוזר בספר שגם מעשים פעוטים של אדם יכולים להשפיע על חיי אחרים, וש"כולם ערבים זה לזה".

תקציר העלילה

הערות שרשם דוסטויבסקי לפרק החמישי של "האחים קרמזוב"

ספר ראשון: תולדות משפחוֹנת אחת

הספר הראשון מציג את משפחת קרמזוב ואת תולדותיה. מפורטים בו שני סיפורי הנישואים של פיודור, ואדישותו לחיי שלושת ילדיו. המספר מדגיש את האישיות השונה של שלושת האחים, ואת נסיבות החיים שהביאו אותם לחזור לעיר שבה פיודור חי. הספר הראשון מסיים בתיאור המסדר הדתי של הישישים ואת התמסרותו של אליושה למנזר ולזוסימה הישיש.

ספר שני: אספה שלא במקומה

כל בני משפחת קרמזוב מגיעים למנזר, והישיש זוסימה אמור לפשר בין דימיטרי לפיודור בוויכוח ביניהם על ירושת דימיטרי. זה אירוני שהרעיון להפגש במקום קדוש בנוכחות הישיש המפורסם, הוא דווקא הרעיון של איוון. דימיטרי מאחר כהרגלו, והפגישה מידרדרת ומגבירה את הריב בין האב ובנו. ספר זה מכיל סצנה נוגעת ללב, בה הישיש זוסימה מנחם אישה אבלה על מות בנה בן השלוש. יגונה של האישה הענייה מקביל לטרגדיה של דוסטויבסקי עצמו על אובדן בנו הצעיר אליושה.

ספר שלישי: התאוותנים

הספר השלישי מביא פרטים על משולש האהבה שנוצר בין פיודור, בנו דימיטרי וגרושנקה. אופיו של דימיטרי בא לידי ביטוי בשיחה עם אליושה, כשהוא מסתתר ליד בית אביו ומחכה לראות אם גרושנקה תגיע. מאוחר יותר באותו ערב, מתפרץ דימיטרי לבית אביו, תוקף אותו ומאיים שעוד יחזור ויהרוג אותו. ספר זה מציג את סמירדיקוב, ואת סיפורה של אימו ליזָוֶטה סמיֶרדיַשצָ'יָה (המסריחה). בסיום חלק זה אליושה עֵד להשפלתה של קתרינה ארוסתו של דימיטרי על ידי גרושנקה, ולמבוכתה הרבה של האישה הגאה הזו.

ספר רביעי: ריגושים

הספר הרביעי מציג סיפור צדדי, שמופיע שוב בהמשך הרומן באופן יותר מפורט. אליושה רואה קבוצה של ילדי בית ספר משליכים אבנים על ילד בשם אילושצ'קה, אחד מחבריהם. כאשר אליושה נוזף בילדים ומנסה לעזור לאילושצ'קה, הילד נושך את אצבעו של אליושה. מאוחר יותר מתברר שדימיטרי תקף את אביו של אילושצ'קה, סרן לשעבר בשם סניגירוב. דימיטרי תפס את סניגירוב בזקנו וגרר אותו לעיני העוברים ושבים. אליושה נוכח בקשיים שבביתו סניגירוב, הוא מציע לו כסף כפיצוי על מעשי אחיו, ולעזרה למשפחתו. סניגירוב מקבל בתחילה את הכסף בשמחה, אך אחר כך זורק את הכסף לעבר אליושה וחוזר אל ביתו.

ספר חמישי: בעד ונגד

דוסטויבסקי התייחס לחלק זה כאל שיאו של הרומן. איוון ואליושה נפגשים בבית קפה, איוון מגן בלהט על האידאולוגיה הרציונליסטית והניהילסטית ששררה ברוסיה באותה תקופה. בפרק שכותרתו "המרד" מצהיר איוון שהוא דוחה את העולם כפי שברא אותו אלוהים, כי הוא מושתת על ייסורים של ילדים תמימים. הפרק הבא "האינקויזיטור הגדול", הוא אולי הפרק הידוע ביותר ברומן, ובו איוון קורא לאליושה פואמה שכתב. בפואמה מתוארת פגישה בין מנהיג האינקוויזיציה הספרדית וישו שחזר לארץ. האינקוויזיטור טוען בפני ישו, שבכך שנתן למאמינים בחירה חופשית - דן אותם לחיים של יאוש ואומללות.

ספר ששי: נזיר רוסי

מביא את תולדות חייו של הישיש זוסימה, כשהוא שוכב בתאו נוטה למות. זוסימה מתאר את עצמו כצעיר מרדן, שהתחיל להאמין באלוהים במהלך דו-קרב, וכתוצאה מכך החליט להיות נזיר. בדרשותיו והוראותיו של זוסימה הוא מטיף לסלחנות כלפי אחרים על חטאיהם, ולצורך להכיר באשמת עצמך לפני ההכרה באשמתם לפני אחרים. הוא אומר שאף חטא אינו מבודד ושכל אחד אחראי גם לחטאי שכניו. דוסטויבסקי כתב ספר זה כמשקל שכנגד טענותיו הרציונליסטיות של איוון בספר הקודם.

ספר שביעי: אליושה

הספר נפתח מיד אחרי מותו של זוסימה. בעיר ובמנזר רווחת הדעה שגופת איש קדוש אינה נרקבת. ולכן הייתה ציפייה שגופתו של הישיש זוסימה לא תרקב. לתדהמת כולם, לא רק שהגופה נרקבת, אלא שהתהליך מתחיל כמעט מיד עם מותו של הישיש. כבר ביום הראשון ריח הריקבון מגופתו של זוסימה הוא בלתי נסבל. תופעה זו מעמידה בסימן שאלה את מידת הכבוד והערצה שהוענקו לזוסימה בחייו. אליושה עצמו שבור מהכפשת שמו של זוסימה רק בגלל הריקבון שפשה בגופו המת. רקיטין, אחד מחבריו של אליושה במנזר, מנצל את חולשתו של אליושה וקובע פגישה בינו לבין גרושנקה. ספר זה מסתיים בהתחדשות האמונה של אליושה כאשר הוא מחבק ומנשק את האדמה ליד המנזר, צועק ובוכה כמטורף, ולבסוף יוצא אל העולם בכוחות מחודשים.

ספר שמיני: מיטיה

ספר זה דן בעיקר בדימיטרי ובניסיונו הנואש להשיג כסף כדי שיוכל לברוח עם גרושנקה. דימיטרי חייב כסף לארוסתו קתרינה איוונובה, הוא מכנה את עצמו גנב ונבל, אם לא ימצא כסף להחזיר לקתרינה, לפני שיעזוב את העיר עם גרושנקה. במאמציו להשיג כספים מתפתה מיטקה לעצת מיטיבה של גרושנקה, ונוסע לעיר סמוכה למכור רכוש, אלא שהעסק מתגלה כמעשה מירמה. כל אותו זמן חושש דימיטרי שגרושנקה תלך אל אביו ותינשא לו, כיוון שאביו אמיד דיו כדי לפתות אותה. כשדימיטרי חוזר מהעסקה הכושלת בעיר הסמוכה, הוא חושש שגרושנקה הלכה אל אביו. הוא ממהר לבית אביו, ושם מתברר לו שגרושנקה לא נמצאת אצל אביו. הוא מתגבר על רצונו להרוג את אביו, ובורח מחצר הבית, אך כשטיפס על חומת הבית נתפס על ידי המשרת גרגורי, ונאלץ לחבוט בראשו בעלי מנחושת, והוא משאיר אותו תוך מחשבה מוטעית שמת. לאחר מכן מתברר לו שארוסה הקודם של גרושנקה חזר ולקח אותה למקום סמוך לעיר שדימיטרי היה בה. כשנודע הדבר לדימיטרי, הוא מעמיס שפע מזון ויין על עגלה, ומתכנן משתה גדול בו הוא רוצה להתעמת עם גרושנקה בפני אהובה הקודם. במסגרת ההוללות גרושנקה מצהירה על אהבתה האמיתית לדימיטרי. בסיום ספר זה נכנסים לבית שוטרים ומודיעים לדימיטרי שהוא עצור על רצח אביו.

ספר תשיעי: חקירה מוקדמת

הספר מציג את פרטי הרצח של פיודור פבלוביץ'. מתוארים בו החקירות והייסורים בהם נמצא דימיטרי כשהוא חשוד ונחקר על פשע שלא ביצע. לדימיטרי הייתה הזדמנות להרוג את אביו, והוא גם רצה בכך, אך הוא לא ביצע את המעשה. כל הראיות הן כנגד דימיטרי. האדם הנוסף היחיד שהיה בבית הוא סמירדיקוב, אלא שהוא היה חסר הכרה כתוצאה מהתקף אפילפסיה שתקף אותו יום קודם. כתוצאה מהעדויות המכריעות נגדו, דימיטרי מואשם ברצח אב, נעצר וממתין למשפט.

ספר עשירי: נערים

ספר זה חוזר אל סיפורם של הנערים ואילושצ'קה שאוזכר בספר הרביעי. כאן מוצג הנער קוליָה קרָסוֹטקין, המצהיר על אמונתו באתאיזם וברעיונות אירופאים. נראה שנגזר עליו ללכת בעקבות רעיונותיו של איוון קרמזוב. קוליה משועמם, ונוהג להעמיד את עצמו בסכנה, מה שגורם פחדים לאמו. בין מעשי הקונדס שהוא עושה, הוא שוכב בין פסי הרכבת כשרכבת עוברת מעליו, והופך לאגדה על "מעשה גבורה" זה. שאר הילדים מביטים בהערצה על קוליה, ובמיוחד אילושצ'קה. מצבו הבריאותי של אילושצ'קה הידרדר בהדרגה, וכעת הרופא קבע שהוא לא יוכל לשוב לאיתנו. קוליה ואילושצ'קה רבו על השפלת הסגן על ידי דימיטרי. אך אליושה מתערב, ושאר הנערים, כולל קוליה, משלימים עם אילושצ'קה החולה ליד מיטתו. כאן גם פוגש קוליה לראשונה באליושה ומתחיל לבחון מחדש את דעותיו הניהיליסטיות.

ספר אחד־עשר: האח איוון פיודורוביץ'

ספר זה מתאר את ההשפעה ההרסנית של איוון קרמזוב על הסובבים אותו, ואת שקיעתו לתוך טירוף. איוון נפגש שלוש פעמים עם סמירדיקוב, כשבפגישה האחרונה מתוודה סמירדיקוב על רצח פיודור קרמזוב. סמירדיקוב לא מאמין לאיוון שטוען שהוא מופתע ושאינו יודע דבר על כך. סמירדיקוב טוען שאיוון שותף לפשע בשתי דרכים, האחת שאיוון אמר לסמירדיקוב מתי יעזוב את בית אביו, כך שפיודור יישאר לבד, והשנייה שאיוון הוא זה שהחדיר בו את האמונה שעולם ללא אלוהים הוא עולם בו הכול מותר. בסיום הספר מתואר הסיוט של איוון כשמבקר אותו השד, מציק לו ולועג לו על אמונותיו. אליושה מוצא את איוון הוזה ומדבר מתוך טירוף, והוא מספר לו שסמירדיקוב התאבד זמן קצר לאחר פגישתם האחרונה.

ספר שנים־עשר: טעות בית דין

הספר מפרט את משפטו של דימיטרי קרמזוב על רצח אביו. דוסטויבסקי מתייחס באופן סאטירי לדרמה שבבית המשפט. הגברים שבקהל מוצגים כרעי לב זדוניים, והנשים נמשכות באופן לא רציונלי לרומנטיות שבמשולש האהבה שבין דימיטרי, קתרינה וגרושנקה. נקודת המפנה במשפט מתרחשת כאשר קתרינה מציגה עדות מרשיעה כנגד דימיטרי. היא מראה מכתב שדימיטרי כתב אליה כשהיה שתוי, ובו הוא מצהיר שיהרוג את פיודור אביו. הטרגדיה נמשכת כאשר איוון, בשיאו של טירוף שאוחז בו, נלקח מבית המשפט לאחר שהוא מספר על פגישתו האחרונה עם סמירדיקוב ועל וידויו של זה האחרון.

יש עמימות לגבי השגעון של איוון בבית המשפט מאחר שהפקיד שליווה אותו לשם טען שהוא היה לגמרי שפוי ודיבר לעניין בדרך לבית המשפט. כלומר, ייתכן ואיוון רק התחזה ועשה עצמו משוגע. ייתכן וקיבל את ההשראה להתחזות מסמירדיקוב שהתוודה לפני איוון ששיחק התקף אפילפסיה בלילה שבו נרצח האב.

הספר מסתיים בנאומי התובע והסניגור, ובפסק הדין הקובע את אשמתו של דימיטרי.

אפילוג

האפילוג פותח בתוכנית מעורפלת להברחתו של דימיטרי ממאסר של עשרים שנה עם עבודת פרך במחנה עבודה. באופן אירוני, הסבל הרב שדימיטרי עבר בפרשה זו, גרם לו לתחייה רוחנית והוא משלים עם גורלו. הרומן מסתיים בלווייתו של אילושצ'קה. אליושה מבטיח להיות בקרבת קוליה ושאר הנערים. הוא מפציר בהם לאהוב זה את זה, ולזכור תמיד את אילושצ'קה. הנערים מבטיחים לאליושה להיות טובים, לאהוב את החיים ולנצור לעד את זכרו של איליושצ'קה.

השפעות הרומן

לרומן הייתה השפעה ניכרת על כמה מהסופרים והפילוסופים הגדולים. זיגמונד פרויד אמר עליו שזה "הרומן המרשים ביותר שנכתב אי-פעם"^{[דרוש מקור]}, והיה מוקסם מהספר ומהאלמנטים האדיפליים שבו. בשנת 1928 פרסם פרויד מאמר שכותרתו "דוסטויבסקי ורצח-אב", שבו חקר את התסביכים של דוסטויבסקי עצמו ותרומתם לכתיבת הרומן. לטענת פרויד, התקפי האפילפסיה שמהם סבל דוסטויבסקי היו ביטוי פיזי לתחושת אשמה נסתרת של הסופר על מות אביו. לפי פרויד, דוסטויבסקי (ולמעשה כל בן) מייחל למות אביו מתוך תשוקה נסתרת לאמו, וכראייה פרויד מביא את העובדה שמחלת הנפילה של דוסטויבסקי פרצה רק כשהיה בן 18 - השנה בה מת אביו. עבור פרויד, הנושאים העיקריים ברומן: רצח האב ורגשות האשמה, ובמיוחד האשמה המוסרית כפי שמתבטאת אצל איוון קרמזוב - הם הוכחה ספרותית לתאוריות שלו.

פרנץ קפקא היה אסיר-תודה לדוסטויבסקי על הרומן, ואמר שיש בינו לבין דוסטויבסקי "קרבת דם"^{[דרוש מקור]}, אולי בגלל המוטיבים האקזיסטנציאליסטים שבספריו. קפקא חש קרבה לדוסטויבסקי גם מפני שכמוהו נלחם במחלת השחפת המתישה, כפי שדוסטויבסקי נאבק במחלת הנפילה שלו. הקבלה נוספת בין שני הסופרים קיימת ביחסים המתוחים בינם לבין אבותיהם. קפקא נמשך לשנאה שמביעים הבנים של פיודור כלפי אביהם. הוא עצמו עסק בנושא אבות ובנים ברבות מיצירותיו, ובאופן מפורש בסיפור הקצר "גזר הדין".

ב-1911 עיבד הדרמטורג הצרפתי ז'אק קופו את הרומן למחזה.

תרגומים לעברית

• תרגמו משה אליהו ז'ק ויעקב עדיני (תרגם חלק רביעי), הוצאת נ' טברסקי (1949)
• תרגם מ"ז ולפובסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1965)
• תרגם צבי ארד, הוצאת דביר (1993)
• תרגמה נילי מירסקי, הספריה לעם, הוצאת עם עובד (2011)
• עיבוד של ז'אק קופו למחזה של פיודור דוסטויבסקי תורגם מצרפתית לעברית על ידי נתן אלתרמן והוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1956

עיבודים לקולנוע

הסרט הנודע ביותר שנעשה על פי הרומן הוא סרטו של הבמאי ריצ'רד ברוקס משנת 1958.

בכיכובם של :

• יול ברינר בתפקיד דימיטרי קרמזוב
• לי ג'יי. קוב בתפקיד פיודור קרמזוב
• מריה של בתפקיד גרושנקה
• ויליאם שטנר בתפקיד אליושה
• קלייר בלום בתפקיד קטרינה איוונובה

לקריאה נוספת

• עדי פרוש, פילוסופיה, ספרות ומה שביניהן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן והוצאת כרמל, 2018, הפרק "האינקוויזיטור הגדול של דוסטויבסקי והיחס בין חירות ואושר", עמ' 100–138. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• האחים קרמזוב הטקסט המלא ברוסית
• הטקסט המלא של האחים קרמזוב מתורגם לאנגלית על ידי קונסטנס גארנט
• אריאנה מלמד, כנגד ארבעה בנים (על "האחים קרמזוב"), באתר ynet, 20 בפברואר 2004
• אלי אליהו, "דוסטויבסקי היה גמור", ואז הוא כתב את היצירה הכי טובה שלו, "האחים קרמזוב", באתר הארץ, 1 בספטמבר 2011
• מאשה צור-גלוזמן, כנגד ארבעה בנים, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2011
• אבי גרפינקל, אלוהים מת. עכשיו מה? על "האחים קרמאזוב" של דוסטויבסקי, באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2011
• מרט פרחומובסקי‏, "האחים קרמאזוב" היא היצירה הטרחנית ביותר של דוסטוייבסקי, באתר וואלה, 25 באוקטובר 2011
• יואב רינון, אין דבר מועיל יותר מן השלילה, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2011
• יואב רינון, האב, הבן ורוח השטות, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2011
• גל אורן, ההושענא של דוסטוייבסקי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 16 באפריל 2012
• על ההצגה "האחים קרמזוב " בתרגומו של נתן אלתרמן באתר נתן אלתרמן
• האחים קרמזוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)