האלה העבריה
האלה העבריה הוא ספר משנת 1967 מאת ההיסטוריון והאנתרופולוג היהודי רפאל פטאי, שבו טוען המחבר שמבחינה היסטורית, לדת היהודית בתקופת המקרא היו אלמנטים של פוליתאיזם, בעיקר פולחן אלות ופולחן של האלה האם, ושעבדו את אלוהי ישראל יחד עם "אשתו", האלה אשרה, בפולחן משותף.
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
רפאל פטאי  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
עיון |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1967 |
  | |
רקע מחקרי
עריכההחל מהמאה ה-17 התפתח בתחום המחקר האקדמי של ביקורת המקרא מדע העזר של ביקורת נוסח המקרא, בו נחקר הטקסט באופן אובייקטיבי ולראשונה החוקרים החלו להתייחס לעובדה שבמקרא מוזכרים אלים רבים. בין השאר הבחין החוקר ז'אן אסטרוק, בספר שפרסם בשנת 1753, שבסדרה אחת של סיפורים האל מכונה בשם "יהוה", ואילו באחרת הוא מכונה בשם "אלוהים". בנוסף הבחינו החוקרים שפולחן "הבעל" מוזכר פעמים רבות בתנ"ך, והיה נפוץ בעם ישראל.[1]
החל משנת 1928 התגלו כתבי אוגרית, אוסף טקסטים כנעניים המתוארכים למאות ה-13 וה-12 לפנה"ס, אותם תרגם לעברית חיים אריה גינזברג. גינזברג היה מומחה למיתוסים כנעניים קדומים, ועד מהרה מצא גינזברג דמיון בין סיפורי התנ"ך לכתבי אוגרית. בשנת 1945 פרסם מאמר בו תיאר קווי דמיון בין אגדת אקהת לסיפור כרם נבות, שבמקום איזבל מופיעה בסיפור האלה ענת.[2] במקביל החל חוקר המקרא משה דוד קאסוטו לחקור את כתבי אוגרית והשוואתם לטקסטים תנ"כים, וב-1951 פרסם את הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות".[3] בספר סקר קאסוטו את פנתאון האלים של המיתולוגיה הכנענית ואת האזכורים שלו בתנ"ך, על רקע המידע הנוסף שנחשף בכתבי אוגרית.[4]
פטאי עצמו פרסם שני ספרים קודמים בנושא. בשנת 1947 פרסם את הספר "אדם ומקדש במיתוס היהודי העתיק" (Man and Temple in Ancient Jewish Myth and Ritual), בו חקר את נוסח המקרא וסקר עדויות טקסטואליות לפוליתיאיזם ופולחן אלות בתקופת התנ"ך. לדוגמה טקס שמחת בית השואבה, ניסוך המים ונענוע הלולב בסוכות הוא בעל מוטיבים של טקסים פגאניים דומים להבטחת פוריות וגשם לקראת החורף.[5] בשנת 1964 פרסם באנגלית את הספר "מיתוסיים עבריים: ספר בראשית", יחד עם הסופר הבריטי רוברט גרייבס. בספר ערכו השוואה בין סיפורי ספר בראשית לבין מיתולוגיה יוונית ומיתוסים אחרים במיתולוגיה של המזרח הקדום.[6] בהם סיפורי גן עדן ומיתוסים של מבול שהיו משותפים לכל תרבויות האזור. סיפורי הבריאה דומים בקוויהם הכלליים לסיפורים דומים מעמי בבל וכנען. בסיפורי האבות מתגלים סימני היכר של תרבויות קדומות, לדוגמה האגדה על בני יעקב שנולדו כביכול כל אחד עם אחות תאומה שאיתה התחתן כל אחד, מעידה על תקופה בה סגדו לאלים ואלות באופן שווה.[7] הם גם קשרו את בית אל (אבן קדושה) עם המלה היוונית, "בייטילוס", המציינת עמוד בצורת חרוט, שהיו מושחים אותו לעיתים בשמן, ביין או בדם ואשר האל היה שוכן בתוכו. לדעתם עבר השם ליוונית מפיניקית. טקסים מסוג זה מוזכרים גם בתנ"ך.[8]
עיקרי הספר
עריכההספר טוען שבתקופת המקרא היה פוליתיאיזם ופולחן אלות באמצעות פרשנות של מקורות ארכאולוגיים וטקסטואליים כעדות להערצה לישויות נשיות. אלות עבריות המזוהות בספר כוללות את אשרה, ענת, עשתרת, אשימא, הכרובים במקדש שלמה, המטרונית (שכינה), האנשת יום השבת כ"שבת המלכה".
הספר הכולל סקירה מקיפה, ממקורות ארכאולוגיים, ספרותיים והשוואתיים על תקופת המקרא, המגיעה למסקנה שאלוהי ישראל נעבד יחד עם אשתו, האלה אשרה, בפולחן משותף. רק רפורמות מאוחרות ביטלו אמונה עממית זאת. בין ההוכחות מהמקרא שהביא פטאי היו שאליהו הנביא (וכן אלישע ויהוא מלך ישראל) נלחמים בפולחן הבעל, אבל אינם יוצאים נגד פולחן האשרה של שומרון שהיה נפוץ ומוזכר בתנ"ך פעמים רבות; כשירמיהו הנביא מוכיח את גולי יהודה במצרים (בספר ירמיהו, פרק מ"ד) שהחורבן בא בגלל חטאים ליהוה, עונים לו "כל האנשים" שהחורבן בא בגלל הרפורמה של יאשיהו, ובמיוחד מפני שהיהודים חדלו ”לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים, וְרָעָה לֹא רָאִינוּ.” (ספר ירמיהו, פרק מ"ד, פסוק י"ז)[9] בנוסף כתב פטאי שהאמונה באשתו של אלוהי ישראל הייתה קיימת אצל יהודי יב, ושם אשתו של האלוהים אצלם היה 'ענת בית אל', כפי שניזכר בכתביהם; שהכרובים, ובמיוחד בבית־המקדש השני, שהיו מפוסלים כזכר ונקבה המחבקים זה את זה, סימלו את הדואליות האלוהית, ובזמן העלייה לרגל היו מראים את הכרובים לעולי הרגל והיו אומרים להם: ”ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה.”[10][9]
ביהדות, שלא כמו בנצרות הקתולית לדוגמה, לא היה גוף מרכזי שקבע את הדוקטרינה הדתית ואת כללי הפולחן, בוודאי בעת העתיקה שהקהילות השונות היו פזורות ומבודדות והתקשרות ביניהם הייתה קשה. פולחן יהוה קודם כאל מרכזי של שושלות המלוכה בישראל וביהודה, אך הפולחנים הפוליתאיסטים האחרים של המיתולוגיה הכנענית במזרח הקרוב נמשכו. הפולחן התבצע באתרים רבים בבמות ומקדשים, בשילוב עם אלוהות נשית, ובצורה חומרית עם פסלי פולחן וצלמיות (כפי שמעידה כמות ממצאי הצלמיות העצומה שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל).[11]
פרקי הספר
עריכה- אשרה – הפרק דן באלה אשרה ופולחנה, כפי שהתנ"ך עצמו מעיד כי הישראלים והיהודאים התמידו בעבודתה.[12] הפרק גם סוקר מקורות חוץ מקראיים וממצאים ארכאולוגיים על פולחנה. מסקנתו היא שחלקים ניכרים מהאומה העברית נשארו מסור לפולחנה במשך שש מאות שנים, עד גלות בבל. הם ראו בה בת זוגו האוהבת, האימהית, של יהוה-בעל, ושעבורם היא הייתה האלה-האם הגדולה, נותנת הפריון. העם העברי, בגדול, נאחז בה למרות העוצמה ההולכת וגוברת של המונותאיזם היהודי.
- עשתרת-ענת – ענת אלת המלחמה, הציד והפריון הכנענית, שפולחנה נפוץ במזרח התיכון הקדום והאלה עשתרת, שגם היא אלת פריון, היו כנראה במקור אלה אחת שפולחנה נפרד בהמשך. הפרק סוקר את האזכורים שלהן בכתבי אוגרית ובתנ"ך, ואת והממצאים הארכאולוגיים העשירים המעידים על פולחנן. המקרא מזכיר את עשתרת תשע פעמים, לדוגמה בכמה מקומות מספר כי המלך שלמה בנה במה מיוחדת לעשתרת באזור ירושלים. היא קרויה בתנ"ך גם "מלכת שמים" (ו"מלכת" בממצא הארכאולוגי הפיניקי. אזכור פולחן ענת נעדר לחלוטין מהתנ"ך אך מוזכרת עיירה כנענית בשטח נפתלי בשם בית ענת. ידועה יותר היא עיירת הכוהנים ענתות, מצפון לירושלים, מקום הולדתם של ירמיהו ודמויות תנ"כיות נוספות. שמות מקומות כגון אלה מצביעים על קשר כלשהו עם האלה ענת; ככל הנראה, מייסדיהם קראו להם על שם האלה ולכבודה, בהתאם למנהג לקרוא ליישובים בשמות אלים. ענתות היא ריבוי של ענת והיא מעידה על הכללה של המוש. אותה צורה, ענתות, מופיעה גם כשם של שני אנשים: אחד מהם, נכדו של בנימין, חי בראשית ימיהם של שופטי ישראל; השני, בן דורו של נחמיה, לאחר החזרה מגלות בבל.
- הכרובים – למרות הציווי שפוסל כל "פסל ומסכה", הכרובים, דמויות אנושיות מכונפות היו חלק בלתי נפרד מהפולחן במקדש. יתרה מכך, בגרסתם האחרונה הכרובים תיארו גבר ואישה בחיבוק מיני. ואף על פי כן, כל הספרות העברית-יהודית אינה מכילה מילה שעלולה להתפרש כגינוי הכרובים. להפך, נוכחותם בקודש הקודשים, החלק הפנימי ביותר של בית המקדש, והמשמעות הפולחנית המיוחסת להם, מכונה תמיד תעלומה מקודשת ביותר. רק המחברים היהודים ההלניסטים, כמו הפילוסוף פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, מדברים על הכרובים במבוכה שנוצרה בבירור מהחשש שמא הקוראים היוונים האליליים, שעבורם כתבו, יחשבו את הכרובים כמקבילה היהודית של הפסלים של האלים והאלות שלהם. מאחר שאחד משני הכרובים היה דמות נשית, אנו מוצאים כי בנוסף לפולחן האלות הכנעניות, במקדש ירושלים נמצא ייצוג נשי שנחשב לגיטימי, בכל העת. הפרק מוקדש לבחינת הכרובים, ההיסטוריה שלהם, המראה המשתנה שלהם והסמליות המתפתחת שלהם לאורך הדורות.
- השכינה – השכינה היא מונח בשימוש תכוף בספרות חז"ל. בהתפתחותה הסופית כפי שהיא מופיעה בספרות המדרש, תפיסת השכינה היא של ישות אלוהית נשית עצמאית, שטבעה החומל מניע אותה להתווכח עם אלוהים להגנת האדם. היא לא לפי אופיי אז, ולפי תפקידה, יורשת ישירה לאלה העבריים הקדומים כמו אשרה וענת. הפרק דן כיצד נוצרה והתפתחה השכינה ומה משמעותה עבור היהדות התלמודית.
- טטראדר – פרק זה עוסק בההתפתחות הדתית היהודית מימי הביניים מיסטיות והקבלה, כולל אלוהות נשית כחלק ממרחב ה"הספירות" הקבלי.
פרסומים נוספים
עריכהמהדורה שלישית, מורחבת, של הספר פורסמה ב-1990 על ידי הוצאת אוניברסיטת וויין סטייט בשיתוף ויליאם דיוור. דיוור עצמו פרסם ספר המשך, בשנת 2005, "האם לאלוהים יש אישה? ארכאולוגיה ודת עממית בישראל העתיקה" (Did God Have a Wife?: Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel), בו הרחיב את הנושא על בסיס עדויות ארכאולוגיות נרחבות ממגוון אתרים בארץ ישראל, שנחפרו מאז כתיבת הספר "האלה העבריה" במקור, ביניהם חורבת אל כום שליד חברון (אותה חפר דיוור בשנים 1971–1975) וחורבת תימן (כונתילת עג'רוד), בהם נמצאו ממצאים אפיגרפים (כתובת אחת מחורבת אל כום וכתובות רבות מחורבת תימן) המציינים את "יהוה ואשרתו".[13]
בשנת 2011 טענה חוקרת המקרא פרנצ'סקה סטאוורקופולו מאוניברסיטת אוקספורד, עורכי התנ"ך השמיטו מהכתובים את התייחסות ל"אשרה" כרעיית האלוהים שלה סגד עם ישראל, בשלב מאוחר יותר.[14] טענה דומה הועלתה כבר ב־1995 על ידי ברוך מרגלית.[15]
קישורים חיצוניים
עריכה- Patai, Raphael (1967). The Hebrew Goddess. ISBN 0-8143-2271-9.
Did God Have a Wife?: Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel, סרטון בערוץ "Emory University", באתר יוטיוב (אורך: 01:08:01)
הערות שוליים
עריכה- ^ Jean Astruc, Conjectures sur les memoires originaux : dont il paroit que Moyse s’est servi pour composer le livre de la Genese : avec des remarques, qui appuient ou qui eclaircissent ces conjectures, Bruxelles, 1753
- ^ "The North-Canaanite myth of Anath and Aqhat", Bulletin of the American Schools of Oriental Research 97 (February 1945:3-10)
- ^ מו"ש, זוהי איפוא האלילה ענת, הארץ, 21 בספטמבר 1951
- ^ משה דוד קאסוטו, "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" בפרויקט בן-יהודה
- ^ Man and Temple in Ancient Jewish Myth and Ritual. New York: Nelson. 1947
- ^ "שותפות" בין פטאי לגרייבס על "מקור יווני" לבראשית, הַבֹּקֶר, 16 באוקטובר 1964
- ^ מיתוסים עבריים קדומים, למרחב, 16 באוקטובר 1964
- ^ דב נוי, אבן-השתיה - וראשית הבריאה, למרחב, 4 באוקטובר 1967
- ^ 1 2 מגן ברושי, בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים, באתר הארץ, 29 בינואר 2008
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד א'
- ^ The Hebrew Goddess pp 19-20
- ^ אזכורים כלליים לעבודת האשרה המתמשכת בממלכת ישראל נמצאים בספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק י', ספר ישעיהו, פרק י"ז, פסוק ח'; וכן בממלכת יהודה ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק ב', בסך הכל מוזכרת האשרה 40 פעמים בתנ"ך
- ^ Dever, William G. (2008) Did God Have a Wife? Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel (paperback edition). Cambridge: Eerdmans, page 90
- ^ חוקרת בריטית: אשתו של אלוהים צונזרה מהתנ"ך, באתר מאקו, 20 במרץ 2011
- ^ ברוך מרגלית, לסוגית "יהוה ואשרתו", בית מקרא מ, 1995, עמ' 387