ויקיפדיה

מיתולוגיה כנענית

אוסף המיתוסים בהם האמינו תושבי כנען

המיתולוגיה הכנענית (או הפיניקית) היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי הכנענים, על קבוצותיהם השונות.

בעל – אל הגשמים והחיים שנחשב לאל המרכזי של הכנענים, המחזיק בברק ובשבט ודורך על ההרים או הגלים, בתנוחה מכה (smiting position) המאפיינת אותו. מצבת אבן גיר מהאקרופוליס של אוגרית (Baal au foudre), המאות ה־15–13 לפנה"ס.

קיימת זיקה בין המיתולוגיה הכנענית למיתולוגיות אחרות מהאזור, ובכללן למיתולוגיות המצריות, האכדיות, החתיות, החוריות, ולמקרא.

הכנענים

עריכה
  ערכים מורחבים – כנען, פיניקים

הכנענים עסקו בחקלאות, דיג, ייצור בדים יקרים, מסחר יבשתי וימי, בנייה ופיסול. הם חיו בכפרים ובערי-מדינה שנשלטו על ידי מלכים. הכנענים היו במגע תרבותי ענף הן עם מצרים העתיקה, הן עם תרבויות מסופוטמיה (שומר ואכד), והן עם תרבויות אנטוליה הקדומות (חתים, לווים וכדומה), השפיעו עליהן והושפעו מהן.

החל מתקופת הברזל, הקבוצה הכנענית הבולטת ביותר בממצא הארכאולוגי היא הפיניקים, כנענים מחוף כנען שעריהם המרכזיות היו צור, צידון, גבל וארוד. ההבדל המשמעותי בין הכנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים היה שהפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את כִתִיַ (מהמושבות הקדומות, אם לא הקדומה ביותר) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (הקרת החדשה, "קרתגו" בלטינית) שנוסדה על ידי יורדי ים פיניקים,לפי המסורת בהנהגת הנסיכה דידו. מושבות אלה, בייחוד קרת חדשת, היו מהיריבות המרות של רומא.

מקורות המידע על המיתולוגיה הכנענית והפיניקית

עריכה

כעל יתר עמי העולם העתיק, גם על עמי כנען למדים דרך חפירות ארכאולוגיות, ניתוח טקסטים והצלבות מידע בין מקורות שונים מהתקופה. מכל אלה מתברר שלכנענים היו חיי רוח מפותחים מאוד. הייתה להם הגמוניה כהנית, חכמי דת וסופרים והם ניהלו פולחן קבוע ומדוקדק. סיפורי אלים רבים נכתבו, על מוצאם וקורותיהם, על תפקידם בפנתאון ויחסיהם עם בני האדם – אלו מהווים את המיתולוגיה הכנענית.

שרידים מעטים יחסית ממיתולוגיה ענפה זאת נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שונות. המקור הבולט ביותר למיתולוגיה הכנענית היא כתבי אוגרית, הכוללת לוחות המתארים פולחן וכן יצירות רבות הכוללות שירה עלילתית אוגריתית המתארת אפוסים מיתולוגיים שונים, ביניהם היצירות "עלילות בעל וענת", "עלילת כרת", "עלילת אקהת", "נישואי ניכל וירח" ועוד.

מקור אחר הוא כתובות כנעניות שנמצאו בארצות מסביב לים התיכון, ביניהן כתובות פיניקיות פולחניות, כתובות המוקדשות לאלים (למשל חורבת תימן והכתובות שנמצאו בה), ואף כתובות שאינן דתיות בעיקרן אך מאזכרות אלים ונושאים דתיים.

מקורות נוספים לחקר המיתוס הכנעני הם התנ"ך והספרים החיצוניים מימי בית שני, שיש בהם הדים למיתוסים כנעניים ולעיתים אף התייחסויות מפורטות לאלים שונים בתקופה הכנענית ודרכי עבודתם.

מקור ספרותי נוסף הוא תרגומו של פילון מגבל (מהמאה ה־1 לפנה"ס) לכתבי סכניתן הפיניקי, שכתב על המיתולוגיה הכנענית; חיבור זה שרד בקטעים ב"הכנה לבשורה" שכתב אוסביוס מקיסריה.

המיתוסים הכנעניים מאוגרית

עריכה
  ערך מורחב – שירה אוגריתית

עלילות בעל וענת

עריכה
  ערך מורחב – עלילות בעל וענת
 
צלמית כנענית של אל יושב, לראשו כתר גבוה עם מוטיב העץ והיעלים (מוטיב המזוהה עם פריון אלות נקביות); האל היושב הוא מוטיב המזוהה עם שלטון, וצלמית זאת מזוהה עם האל בעל[1]

הדת הכנענית היא דת טבע והדבר מתבטא בפסיכולוגיה שעומדת מאחורי המיתוסים של דת זאת. התנאים הגאוגרפיים של הארץ השפיעו מאוד על דמותם של האלים. רוב האלים הכנענים היו אנתרופורמורפיים (בדמות אדם) ומיעוטם כמו הכושרות אלות הפיריון הסנוניות היו אנימיסטיים (בדמות חיות). ישנם אלים שיש להם תיאור קבוע כמו אל שמתואר כדמות אדם זקן היושב על כיסא מלכות בעל הדום, או בעל שמתואר כלוחם עומד כשבידו קרדום וברק.

בראש פנתאון האלים יושב האל אל, שהוא ואשרה הולידו את בעל, עשתרת, ענת, ים, מות ועוד אלים, אלה הם שאר כוחות הטבע.

אל רצה להמליך את אחד מילדיו שישמש כראש האלים וים היה המועדף עליו. אל נתן עצות לים כיצד ינצח את בעל הדד (בקיצור בעל) הטוען לכתר האחראי על הסערות והגשמים. במשתה שערך אל הוא הודיע שהאל ים נבחר להמשיך את המלוכה והוא שלח שליחים שיודיעו על כך לאלה ענת – הפטרונית של בני האדם – כיוון שבהכרתה במלכותו של ים תהיה הכרתם של כל בני האדם במלכותו.

מרבית האלים לא התנגדו לבחירתו של אל, שים יקבל את המלוכה, אך בעל התקומם וסירב להכיר במלכותו של ים. בעל שלח שליחים אל ים ובפיהם הבשורה שבכוונתו להילחם על המלכות בארץ. ים החזיר לו בתשובה שהוא מוכן לצאת למלחמה. בעל הרג את השליחים ששלח ים וכך נפתחה מלחמתם של שני האלים. במקורות רבים מופיע סיפור לפיו בעל ניצח את אחיו ים – אל הימים, ואת עוזריו, מפלצות הים הנוראות. בתחילה ים הציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, ואחותו, שפש – אלת השמש, עזרה לו לייבש את הקרקע. כושר וחסיס, אל האומנויות, הביא לבעל כלי נשק שיעזרו לו במלחמתו נגד ים – יגרש ("מגרש") ואַימר ("מניע"). בעזרת כלי הנשק הללו ניצח בעל את ים והפילו ארצה. בעל הוכרז למלך על כל האלים וכשליטה הבלעדי של הארץ. מוטיב זה של ניצחון אל הסער על הים היה נפוץ גם בשאר תרבויות המזרח הקרוב הקדום אותה תקופה.

מות, אל המוות, לא קיבל את מלכותו של בעל הרגו והורידו לשאול. עקב כך נותרה הארץ ללא שליט והאלים התכנסו לדון בשאלה מי ראוי למלוך על הארץ. האלים בחרו בעשתר, אך כשזה ישב על כס המלוכה הרגיש שאינו ראוי לה וירד מהכס. ענת, אחותו של בעל, רצתה להשיב את המלוכה לאחיה ויצאה להילחם במות. היא ירדה לשאול עם צבאותיה, הביסה את מות והחזירה את אחיה לחיים. בזמן זה, אל אבי האלים חלם חלום ובו חוזר בעל לרשת את הכס. אל החליט לתת את המלוכה לבעל סופית. מות יצא למלחמה נוספת בבעל ובענת, אך בפעם הזאת בא אבי האלים והכריז שבעל יירש את המלוכה ואסר על מלחמות נוספות.

באמצעות סיפור זה, הצליחו הקדמונים, שהיו ברובם איכרים, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות העונתית ולתופעת הבצורות, על ידי האנשת כוחות הטבע. בנוסף, המיתולוגיה אפשרה להם שליטה על הבצורת באמצעות פולחן נכון של האלים שיגביר את כוחם של האלים הטובים: בעל, אשרה אלת האדמה ועשתרת אלת הפריון.

עלילת אקהת

עריכה
  ערך מורחב – עלילת אקהת

שופט הצדק דנאל חשוך הילדים, מבקש מהאלים בן שיעזור לו וימלא את התפקידים המוטלים על בן לאביו. לאחר תהליכים בין האלים, נולד לדנאל בן בשם אקהת, גיבור חיל כאביו. כושר־וחסיס מעניק לאקהת קשת פלאים, שהאלה ענת חומדת אותה. היא מפתה את אקהת להעניק לה אותה תמורת חיי נצח, אך אקהת אינו מאמין לה. ענת זוממת להורגו. ענת מאיימת על אֵל אביה שיאשר לה להרוג את אקהת, והוא מסכים בהסתייגות. אז מזמינה ענת את אקהת לציד משותף, ומשכנעת את הלוחם 'יטפן' שיעזור לה ויתחפש לנשר. היא מבטיחה לו שהיא רק תיקח את הקשת ומיד תחייה את אקהת. במהלך הציד, יטפן יוצא מתחפושתו והורג את אקהת, ותוך כדי כך שובר בטעות את הקשת. ענת מקוננת קינה על אי־הצלחתה להחיות את אקהת. פועת, אחות אקהת, מרגישה את הרעה, ודנאל מתבשר על מות בנו. הוא מחפש את שאריותיו בתוך בטני הנשרים, ומצליח להביאו לקבורה. פועת מתכננת לנקום, ומשקה את יטפן כדי שיגלה לה את שקרה. הסוף לא שרד.

דנאל מוזכר פעמיים גם בספר יחזקאל,[2] פעם אחת בדברי יחזקאל על צור כדמות חכמה ופעם אחרת (פרק כ', פסוק י"ד) יחד עם עוד שני צדיקים לא־ישראלים אחרים, נח ואיוב, ונראה שהדמות דנאל הייתה ידועה בקרב הכנענים והישראלים גם בתקופת הברזל.[3]

עלילת כרת

עריכה
  ערך מורחב – עלילת כרת

כרת מלך חֶבֶר שכל את כל בניו, ואף אשתו נטשה אותו. כרת בוכה במיטתו ונרדם, ובחלומו מופיע אל ושואל אותו לפשר בכיו. כרת מספר לו שעושר וכוח אינם שווים ללא בנים. אל מצווה על כרת לבצע פולחן לו ולבעל, ולאחר מכן לצאת עם צבא לנגב, לאֱדום רבה ואֱדום זעירה ('אֻדמ רבת ואֻדמ תֿררת'). פֶּבֶל מלך אדום רבה ואדום זעירה יציע לכרת טובין רבים בתמורה להתרחקותו ממלכתו, אך כרת יחזור בפניו על תלונותיו לְאֵל, ויבקש את מרת (גברת) חָרַי היפה. כאן נגמר החלום וכרת מתעורר, וכרת מבצע את צו אל – העלילה חוזרת בדיוק על ציווי אל לכרת, אך במקום בגוף שני, בגוף שלישי. כרת יוצא למסע כפי שצווה, אך בניגוד למופיע בחלום, הוא עוצר במקדש אשרת צורים ואלת צידונים, ונודר להעניק מנחה לאשרה אם יצליח ויחזור עם מרת חרי. ההמשך זהה לתיאור המסע והמצור בציווי אל. בחלק זה נגמר הלוח המרכזי. מהלוחות האחרים עולה כי עדת האלים כולה עסקה בכרת, ובראשה אל שהחליט לברך אותו בבנים. לאחר שנולדו לכרת בנים ובנות ממרת חרי, אשרה זוכרת את נדרו, ושואלת האם כרת יפר את מוצא פיהו.

אחר הדברים האלה, כרת מוטל על ערש דוי, ובנו אִלחאו מהרהר כיצד נצר האלים יכול למות. כרת מבקש מבנו לקרוא לאחותו שתמנת, אך לא לספר לה שכרת חולה אלא שכרת עורך זבח והיא בין הקרואים. שתמנת מנחשת מיד כי ארעה רעה. בגלל מחלת כרת מגיעה בצורת, ובלוחות מתואר טקס (שלא ברור מי מבצעו) לעידוד הבעל להוריד גשמיו. האלים מנסים טקסים שונים לריפוי כרת, אך לא מצליחים. כאשר אל שואל שבע פעמים מי באלים יגרש את החולי ואין עונה, יוצר יצור מגרש חולי בשם 'שעתקת' (כלומר מעתיקת החולי), ושעתקת מטפלת בכרת עד שמחלים. במהלך חוליו של כרת התיישב בנו יצִיב על כס מלוכתו, מתוך אמונה שמחלת כרת היא עונש על אי־צדק. לאחר החלמת כרת, מטיח בו יציב את ההאשמות, וכרת קוצף על בנו המתיימר לרשתו עוד בחייו, ומקלל אותו שיענישוהו חורון ועשתרת שמ־בעל.

עלילות קצרות

עריכה
  ערכים מורחבים – הולדת שחר ושלם, חתונת ירח ונכל, לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש
 
לוח הולדת שחר ושלם

המחזה "הולדת שחר ושלם" כולל בתחילתו קטעים ובהם קריאה למשתתפים, הוראות במה וסצינות מקדימות, ולאחריהם מוצגים אל ונשותיו, בשְׂדה אשרה ורחמי (כנראה ענת), על שפת הים. אל עוסק בגחלים, ומנסה לקיים יחסי מין עם נשותיו, ולאחר טקס הכולל ירי בציפור וצלייתה על הגחלים, החוזר על עצמו כמה פעמים, "ידו" (איבר מינו) מתוארת כארוכה כים, הוא משגל אותן והן הרות. לאחר חודשי ההריון נולדו שחר ושלם. תאבונם רב, והם מתוארים כאוכלים את כל הנקרה בדרכם; אל קורא קריאות צער ומגרשם למדבר קדש לשבע שנים. בשנה השמינית מגיעים למזרע בפאת המדבר, ודורשים מהשומר להיכנס, שיאכילם וישקם, והוא מכניסם ונותן להם לחם ויין. השורות האחרונות לא שרדו, אך נראה שתם סבלם של השניים והם התקבלו בחזרה בקרב האלים.[4]

לוח חתונת ירח ונכל מתאר את האל ירח חובק את נכל ואב (והכושרות מסביב) ומבקש מאביה חֿרחֿב לתת לו את בתו; לאחר משא ומתן ובדיקת כנות כוונותיו, ירח מתעקש: "עם נכל חתונתי!". אז נותן ירח את המוהר לעיני המשפחה. בחלק הבא של הלוח, הנפרד מהקודם בקו אופקי, מופיע מזמור קצר לכושרות.[5]

בשני לוחות מארכיוני אוגרית מובא לחש מאבק עלילתי בין האלים לנחש או נחשים. הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שפש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. בתבנית דומה מבקשת אם פחל להוביל את הלחש למעל שנים עשר אלים כנעניים מרכזיים, כל אחד במעונו; האל האחרון הוא חורון, ומטבעו של הטקסט כלחש רבות בו הרמיזות והסתומות על הברור, אך ניכר שלאחר שמוזכר חורון חלה תפנית: אחר הקריאה לחורון לפעול בא, בניגוד לקריאות לאלים האחרים, קטע ובו חורון כועס וככל הנראה מטהר את הארץ, באזור של "עיר זוּ קדם" (עיר מזרחית, הנזכרת גם בלוח הבא), ושב לביתו, כנראה בהתחמקות כלשהי; בחזרתו לביתו כנראה משחרר חלק מהנחשים לבקשת בת זוגו.[6] בלוח הממשיך את הלוח הזה, שפש נקראת לאסוף מהרים ערפל כי ה"חמה" (ארס) גברה על הארץ, ולאחר מכן אלים רבים מוזכרים כאוספי "חמה", רובם בזוגות, בסדר דומה (אך לא זהה) להופעת האלים בלוח הקודם; אזכוריו המקוטעים של חורון בתחילת לוח זה, כמו גם היותו האל הראשון המוזכר אוסף "חמה", מעלה את האפשרות ששפש חשדה בבגידתו ובשחרור הנחשים מידיו. לאחר מכן מוצע לשפש "שמן משחת כשפים", והוא כנראה מכריע את הנחש, וכשבוקעים צאצאיו הם חסרי יכולת להפיק "חמה"; בעקבות כך דמות בשם "שר שרעזז" (או דמות הנמצאת במקום בשם זה) מתוארת "יבכה כמו נער, ידמע כמו צעיר", ושפש קוראת בשמים: "[...] נפלת בשר שרעזז, תבכה כמו נער, תדמע כמו צעיר"; שר שרעזז ענה בבכי, אך תשובתו לא שרדה. המשך הלוח מקוטע ביותר, אך נראה שהחיים שבו לתיקונם.[7]

עלילות קצרות רבות אחרות נמצאו. לוח אחד מתאר את אל במרזח, אליו מגיע אורח לא קרוא, ולאחר שאֵל מכהו בחוטר, עשתרת וענת הגיעו והתקינו לו כלי נשק להכות את אותו אורח. שוער בית אל גוער בהן. בהמשך יוצאות ענת ועשתרת לשוטט ולצוד, אולי כדי לעזור לאל; בסופו, אחרי שנמתח קו, מובא מרשם רפואי דתי, שאולי קשור לשאר תוכן הלוח.[8] לוח אחר מתאר גם הוא את משתה האלים.[9] לוח נוסף מתאר את בעל יושב על כס מלכותו על הרו, עטור ברקים ותרועות, נשותיו עמו וטקסים מסביבו.[10] עוד לוח מתאר בקצרה משפט ילד, באווירה דתית.[11] בלוח מיתי אחד מתוארת עשתרת כציידת במדבר וב"תהומות" (בים).[12] בלוחות אחרים נמצאו קבוצת לחשים,[13] עוד לחש (אולי עלילתי),[14] קינה מלכותית או תיאור פולחן מתים,[15] וקינה מלכותית נוספת או רשימת מלכים לתרגול.[16]

לוחות דתיים שאינם שיריים־עלילתיים

עריכה

בכתבי אוגרית שאינם שיריים־עלילתיים נמצאו לוחות רבים שנושאים העיקרי דתי: לוחות המפרטים טקסים,[17] כגון את הטקסים והקרבנות בחודש מסוים,[18] רשימות אלים,[19] רשימות קרבנות לאלים,[20] לוחות ריפוי סוסים (Hippiatrica),[21] תיעודי קריאה בכבדים (Haruspex),[22] לוח אחד שכולל דיווח אסטרונומי ואולי גם קריאה בכבד,[23] תיעוד קריאה בריאה,[24] חיזוי עתידות אסטרולוגי,[25] לוחות המפרטים לידות חריגות (šumma izbu),[26] נבואה בחלום,[27] דיווחים על זבחים,[28] רשימת חגים מלכותיים,[29] טקסט ספרותי/אלגורי/מאגי,[30] תפילה או ייעוץ,[31] קריאה מעוררת לאל,[32] כתובת הקדשה דתית על ידית כד,[33] לוחות דתיים בחורית[34] ואף באכדית.[35]

מידע על הדת האוגריתית מלוחות שאינם דתיים מעיקרם

עריכה
 
כתובת על קרדום: "חֿרצנ רב כהנם", חרצן רב־הכהנים[36]

פתיחות מכתבים באוגריתית (ביניהם מכתבים שנשלחו מערים אחרות, כגון צור וגבל; חלקם כנראה תורגמו, לאחר מסירתם לנמען האוגריתי, מאכדית) שנמצאו באוגרית מכילים נוסחאות די קבועות שכוללות לרוב את אזכור הנמען, נוסחת "השתחוות" (למשל "לרגלי אדוני אני משתחווה"), נוסחת ברכה, אזכור שלום המוען ושלום הנמען;[37] ברוב נוסחות הברכה ברכו השולחים את הנמענים בשם האלים – "אלים יִשְלמוּך (ו)ינצרוך" או "אלים ינצרוך (ו)ישלמוך",[38][37] ולעיתים הובאו נוסחים מורחבים יותר כגון "אלי אוגרית ינצרוך (ו)ישלמוך"[39], ואף נוסחה אחת שאמנם לא כללה בקשת שלום מהאלים, אך כללה קריאה לאלים "בעל צפ[ן]", "שפש עלם" (שמש עולם או שמש הנצחית), עשתרת, ענת, "כל אלי אלשיה" ו"נמרי מלך עלם" (נמרי – אמנחותפ השלישי – מלך העולם או המלך הנצחי).[40][37] במכתב למלך מצרים איחל לו מלך אוגרית חיים לפני בעל־צפון, ואורך חיים לפני אמון ולפני אלי מצרים הנוצרים (שומרים) אותו.[41] בגוף מכתב שנשלח ממלך גבל מוזכרים, בהקשר מקוטע, "בעל גבל", "שפש" ו"בעל צפן".[42]

גם בטקסטים מנהליים יש עדויות לדת באוגרית, למשל רשימת עובדי מקדשים,[43] תיעודי קבוצות כהנים וקדשים,[44] חלקם במסגרת תיעוד של קבוצות בעלי תפקידים רבות,[45] רשימת אישים בעלי שדות בה מוזכר "דר כהנם" (קהל הכהנים) כאחד מבעלי השדות,[46] רשימה מנהלית הקשורה בדת,[47] וכמה לוחות מנהליים המזכירים מרזח.[48] במטמון נשקים וכלי ברונזה נמצאו כמה קרדומים ומעדרים ועליהם הקדשה ל"רב כהנם" או ל"חֿרצן רב כהנם".[49][50]

המיתוסים הכנעניים מכתבי סכניתן

עריכה

מיתוס הבריאה

עריכה

חוקר המקרא אוטו אייספלדט, שהתמחה בחקר תרבות הפיניקים (שקרבתה לחלקים מהמקרא הוכחה בממצאים), על פי ממצאי האוגריתית. אייספלדט מסתמך בפירושו על שני קטעים מכתבי פילון מגְבַל, העוסקים בתיאור דומה למה שאנו מוצאים במקרא. על פי כתביו של סנכוניאתון, סיפור הבריאה הפיניקי מתחיל באֵלָה בשֵם בָּאאוּ (Baau). באאו ה'אם הראשונית' מתוארת על ידיו בתור - לילה.[51] האלה מופיעה במיתוסים: האכדי, הבבלי, הפיניקי והשומרי, בשמות בָּאאוּ (Baau), באהו (Bahu) או בוהו (Bohu) .[52][53] חוקרים מוצאים קשר בין המיתולוגיה הפיניקית לבין הביטוי תֹהוּ וָבֹהוּ המופיע בבראשית א 2 . ומקשרים את תהו אל האלה תיאמת המופיעה באפוס אנומה אליש הבבלי ואת בהו אל האלה הפיניקית באאו.[54][55][56] בקטע אחד המובא שם,[57] מוצגת "סצנת־בראשית" ובה שני האלמנטים הקדומים, הרוח והכאוס, כשהרוח נושבת על פני הכאוס האפֵל. לאחר מכן בא תיאור של רוח זו כאחוזת תאווה־מינית.[58]

התפתחות התרבות

עריכה

בכתביו סנכוניאתון מתאר את התהוות העולם במסורת הפיניקית,[59] ראשית הפולחן וייסודה של התרבות החומרית. לאחר סיפור בריאת העולם הוא מספר על המצאת המזון, המצאת התפילה לאל בזמן של בצורת, המצאה של האש, המצאה של בית ומחסה, המצאה של בגד מגן לגוף מעורות חיות,[60] תהליך קביעת המועדים[61] ולאחר מכן המצאה של הציד והדיג, המצאה של הברזל המצאה של לחשים והגדת עתידות, המצאה של החקלאות ועוד.[62]

הוא מרבה לתאר בכתביו את האל הכנעני אל, ובתרגום כתביו פילון איש גבל מזהה את אל עם קרונוס היווני.

מיתוס פיניקי המופיע בכתביו מספר שאיש בשם אוסוס שנלכד ביער בוער, כרת עץ, דחף אותו לים וכך ניצל מן האש, וזה היה הראשון שהפליג בים.[63]

מנהגים דתיים

עריכה

הפולחן לאלים הכנעניים כלל את 'האכלת האלים' בהקרבת קורבנות ובניסוך יין, טקסי המלכה של האל השולט, ועוד. כדי להתמודד עם הפחדים הקמאים מפני הים, והסכנות שהוא צופן בקרבו – שהתבטאו בדמותו של האל ים, הדייגים גייסו אל חזק שיעמוד לצידם שמסוגל להביס את ים ולהגן עליהם מפניו.

אסור היה לעשות מעשים שירגיזו את אל הים, כמו לשרוק, אמונה שנהוגה עד היום אצל יורדי הים. יכול להיות שהמנהג להביע משאלה בזמן שכוכב נופל היא שריד מאותה תקופה: אמונה שאל יורד לארץ, וזאת הזדמנות פז לבקש ממנו דבר מה.

בספר איוב מתאר איוב את נאמנותו לאלוהים, ומציין את הפעולה ”אם אראה אור כי יהל, וירח יקר הֹלך, ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי” (ל"א, כ"ו–כ"ז) כפעולה שנמנע מלעשות; יש בכך עדות למנהג הכנעני לנשק את היד ולהרימה כלפי הירח (ואולי השמש – ייתכן ש"אור" בפסוק זה משמעו שמש) היה אות כבוד סמלי להם.[64]

בקרתחדשת ובתחומי השפעתה נהגו הפיניקים להציג מצבות ועליהן כתובות נדר המוקדשות לאלים, לרוב לתנת, בעל חמון או שניהם.

הכנענים בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל (ובכללם הישראלים הקדומים והפיניקים) ערכו טקסי מרזח – סעודות ומשתים פולחניים, לרוב לזכר המתים, שנעשו במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה, במטעים ובגרנות, או בבתי מרזח המיועדים לטקסי מתים.

האלים הכנעניים

עריכה

הכנענים כינו את אוסף אלוהיהם בשמות "מפחרת"[65] או "פחר"[66], מילים שמשמעותן "אספה, עצרת, קיבוץ" ושורשן מוכר גם מאכדית (puḫru = אספה, עצרת, והשוו במיוחד puḫur ilāni rabūti בהמנון למרדוך ל"קהל קדושים"/"סוד קדושים רבה" שבמקרא), בסורית ("פוחרא") ואף בערבית ("פחֿר").[67][68]

לחלק ניכר מהאלים הכנענים התקיימו אפיתטים; ברשימה זאת מובאים רק הבולטים שבהם. על הפרטים המופיעים על האלים ברשימה זאת ניתן לקרוא בהרחבה בערכים על האלים עצמם.

  • אל – נהגה בתקופות קדומות אִלֻ. אבי האלים הכנענים, מלך השמים, בורא המים והנהרות ויוצר האדם. בעלה של האלה אשרה. המקביל של הטיטאנים היווניים ואנו הבבלי. בטקסט מאוגרית מכונה "בני בנות" (יוצר היצורים) ו"אב האדם". כינוי נוסף הוא "קן ארץ" (קונה הארץ)[69], ו"אל עליון"[70]. בפולחנו היה ניסוך ביכורי היין בחודש תשרי בתחילת השנה. קאסוטו טוען כי הגיוני לטעון שמלכיצדק מלך שלם עבד אותו, שכן כתוב שהוא כהן לאל עליון.[71]
     
    כד מלכיש עם ציור מוטיב העץ והיעלים (הקשור לאשרה) וההקדשה בכנענית ל"אלת" (היא אשרה)
  • אשרה (או אשרת) – נקראה גם "רבת אשרת ים" (רבת=גבירה), "אלת" (כלומר האלה הראשית) ו"קונית אלים" (בוראת/מולידת האלים). אלת הבית של ארץ כנען, בת זוגו של אל ואם האלים. אלת האדמה והפריון שאחראית לגידול ולצמחיה. פולחנה היה קשור לעצים שניטעו לכבודה. פסליה, שהיו עשויים מעץ, לא שרדו.[71] בדת הישראלית הקדומה הייתה בת זוגו של יהוה (ראו למשל בכתובות חורבת תימן או חורבת אל כום).
    • שליחהּ קדש-ואמרר, דייג אשרה. מקור שמו "קודש" כבעברית ו"אמרר" מלשון אמיר או מלשון חוזק.[72]
  • בעל – כינוי שמשמעותו אדון. אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, שמרווה את פני האדמה. מכינויו "רכב ערפת", כלומר רוכב ערבות, רוכב על העננים; "אַלאִין", כלומר החזק. "אַלאִי קרדם", כלומר אדיר הגבורים.[71] "הכנענים היו חושבים את בעל למקור החיים והפרנסה והפריון של כל מי שחי וכל מה שחי בעולם: של הצמחים, של בעלי החיים, של בני אדם ושל האלים".[71] משמו בא המונח "חקלאות בעל", שהיא חקלאות התלויה בגשמים. אל לוחם, רב עוצמה וכוח. אח ים, ענת ועשתרת. פולחנו, על פי התנ"ך, היה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית ושל קורבנות אדם אחרים. על שמו נקרא כוכב צדק, לפחות בתקופה מאוחרת.
    • טלי בת רב – אלת הטל, בתו או אשתו של בעל.
    • פדרי בת אור – אלת הערפל, בתו או אשתו של בעל.
    • ארצי בת יעבדר – אלת העפר, בתו או אשתו של בעל.
    • גפן-ואֻגר (=גפן ושדה) – שליחו של בעל מתואר כנער.
    • בעל שמים: אחד האפיתטים הנפוצים לבעל, בצורתו כאלוהי השמים.
    • בעלים מקומיים: אלים מקומיים רבים בכנען נקראו על שם בעל (בעל אוגרית, בעל חרמון וכו'). מהבולטים ביותר ניתן למנות את:
      • מלקרת: מלשון "מלך־קרת" ("קרת" היא כינוי לצור), הקרוי גם "בעל צור", הוא אלוהי העיר צור. הוא נחשב לאבי יורדי הים, ופולחנו היה נפוץ מאוד גם בקרב פיניקים במושבותיהם מעבר לים. מזוהה עם הרקלס היווני.
      • בעל חמון: אל ירח הידוע בעיקר מאלפי כתובות נדר, וקשור לבת זוגו תנת. סמלו היה סהר שלחלקו הקעור צמוד עיגול.
      • בעל צפון: אלוהי הר צפון, המוכר ממקורות רבים (אוגרית, כתובות פיניקיות, המקרא והתרבות ההלניסטית, ואף ממצרית ואשורית).
         
        לוחית שנהב מחדתו עם מוטיב האישה בחלון, קשורה כנראה לפולחן עשתרת[73]
  • עשתרת – בתקופת הברונזה הייתה אלת מלחמה, אפוטרופאיזם וריפוי, באנלוגיה לאחותה ענת, שביחס אליה עשתרת הייתה משנית בחשיבותה. בתקופת הברזל עבר הפנתאון הכנעני־פיניקי ריכוז ואוניברסליזציה, ועשתרת הפכה לאלה נשית ראשית בחשיבותה הקשורה למלכות ולריפוי, וכן התמזגה עם אלות נשיות מקומיות במושבות הפיניקים בעברי הים ועם מאפייניהן. מוזכרת בשמה "מלכת השמים" בירמיהו לפחות חמש פעמים (ומוכרת בעולם הפיניקי בכינוי "מלכת"), ויהודי גלות מצרים האשימו את זניחת פולחנה בחורבן: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים, והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו:" (ספר ירמיה, פרק מ"ד י"ח). ככל הנראה בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אמו,[74] ודעה במחקר המקרא מייחסת לכך את חומרת היחס המקראי לאיסור בישול גדי בחלב אמו, שנזכר שלוש פעמים בתורה. סמלה היה יונים, והאכלת יונים הייתה אף היא חלק בפולחנה. בעבודתה שם גם מוזכרת עשיית כוונים, שהם כנראה סמלי כוכב נוגה. הייתה אלת העיר אשקלון בתקופה הרומית.
    • עשתרות מקומיות: כמו לבעל, גם לעשתרת היו ביטויים מקומיים, חלקם מזוהים עם אלות הלניסטיות מקבילות ("עשתרת פפ" – אפרודיטה פאפוס, "עשתרת ארך" (אריקס (אנ')) – ונוס אריקנה (אנ')).
    • עשתרת שמים: האפיתט "שמם" (שמים בפיניקית) מוצמד לעשתרת בכתובת אשמנעזר, ומזוהה עם אפרודיטה אוראניה (אנ') ("אפרודיטה השמימית"), שהאגדות עליה קשורות בפיניקים.
  • ענת – לוחמת אדירה. אלת המלחמה והציד של המזרח התיכון העתיק, מתוארת כנערה בתולה עזת נפש. לענת היו יכולות תעופה, כמתואר בכתבי אוגרית. בתו של אל ואחותו הנאמנה של בעל. הצילה את אחיה בעל מידי ים ומות. כינוייה "בתולת" ו"יבמת לאומים".[71] נעבדה בעיקר בתקופת הברונזה, וכן בקרב הפיניקים בקפריסין בתקופת הברזל (כתי, אדיל ולפש), שם זוהתה עם אתנה היוונית. בספר שופטים (פרק א' פסוק ל"ג) מוזכר שאת ישובה, בית ענת, לא יכלו אנשי שבט נפתלי לכבוש.
     
    מצבת כתובת נדר פיניקית עם כל הסמלים הנפוצים: סמל תנת (משולש ועליו קו אופקי ועיגול), סמל בעל חמון (סהר ובתוכו עיגול), כף יד מורמת וקדוקאוס
  • תנת – אלת ירח פיניקית, שנעבדה בעיקר באימפריית קרתחדשת אך עדויות לפולחנה מוכרות גם מכנען־פיניקיה (חלק מעדויות אלה הן העדויות הקדומות ביותר לה). בת הזוג של בעל חמון, ומכונה בכתובות רבות "תנת פני־בעל", כלומר ייתכן שהיוותה ממש את פניו של בעל. לפיניקים מעבר לים היוותה כנראה אלה אם. רוב כתובות הנדר הפיניקיות הוקדשו לה (לעיתים יחד עם בן זוגה בעל חמון).
  • בעלת גבל – אלת העיר גבל. לאורך מאות שנות פולחנה בעיר זוהתה עם אלות מצריות, כנעניות והלניסטיות שונות.
     
    עגיל זהב מחצור ועליו סמלי אלוהות (שמש וסהר)
  • שמש (באוגרית שפש) – (פ ומ מתחלפות) אלת השמש, "מאור האלים". בתם של אל ואשרה, שעזרה לייבש את האדמה שהציף האל ים. ישובה היה, כנראה, כמשתמע משמה, בית שמש. בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה. בפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. כפי שכתוב בספר דברי הימים ב', (פרק ל"ד ד') "וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ" במסגרת רפורמת יאשיהו. כמו כן, פולחנה היה קשור למרכבות שמש.
  • ירח – אל הירח. נישא לאלה נִכּל (משומרית נין־גל).
  • דגן – אל התבואה (הדגנים). בתקופת הברונזה היה אל חשוב, בעיקר בקרב האמורים, ומושבו היה בתותול. בקרב הפלשתים, מקדשו המרכזי היה בעזה. הפלשתים בנו לו מקדשים גם באשדוד[75] ובבית שאן.
  • ים – אל הים, הנהרות ומקוואות המים, בנו של אל ואח בעל שביקש להציף את האדמה. עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות:
  • מות – מלשון מוֹת (Môt) – אלהי המוות ואדון השאול, ותפקידו הוא כריתת החיים והבאת המיתה,[71] ובידו נשמות המתים וממנו בצורת, עקרות ורעב. בנו של אל. מכונה בכתבי אוגרית "ידד" ו"מדד".[71] מקבילו היווני הוא האדס. בספר איוב (פרק לח ט"ו-י"ז) מוזכרים ביחד אלים אלו, "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?". ייתכן אף שהוא מתואר בספר ירמיה (פרק ט' כ'): "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת".
  • כושר-וחסס (תרגום: מיומן וחכם) – מכונה "חכם חרשים", אל האומנויות, היוצר דברים נפלאים. מסופר עליו באגדת דנאל אקהת שיצר קשת מופלאה. בעלילות בעל מסופר שהוא בנה את ארמונו המופלא של בעל.
  • עשתר – אחד האלים שהתחרו עם בעל על השלטון בעלילות בעל וענת. מעט מאוד ידוע עליו.
     
    צלמית מצרית של רשף (רשף הושאל מכנען לדת המצרית). כמו בעל, גם את רשף מאפיינת התנוחה המכה (smiting position)
  • רשף – אל האש. לפעמים מזוהה גם כאל מלחמה ודבר. מזוהה עם אפולו היווני (במיוחד בקרב הפיניקים בקפריסין, כתי אדיל ותמש). האתר "ארשוף" (אפולוניה – תל ארשף) ליד נוף ים קרוי על שמו. ואולי לו הכוונה בפסוק, "...לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (ספר חבקוק פרק ג' ה'). "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף:" (ספר איוב פרק ה' ז').
  • שחר – אל הזריחה וכוכב הבוקר. בנו של אל לפי כתבי אוגרית מאישה אנושית ולפי פילון מאחת האלות, ואחיו של שלם.[71] בספר ישעיהו מופיע משפט הלועג למלך בבל שמתואר כבנו של שחר: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (פרק י"ד י"ב).
  • שלם – אל השקיעה. בנו של אל לפי כתבי אוגרית מאישה אנושית, ולפי פילון מאחת האלות, ואחיו של שחר.[71] כנראה היה לו מקדש בשכם. "ירו-שלם" משמעותו העיר שירה (ייסד) האל שלם. שמות בני דוד החשובים, שלמה ואבישלם, מושפעים ככל הנראה מהפולחן לאל זה.
  • אשמון – אל הרפואה הפיניקי ואלוהי העיר צידון.
  • אדון – (אדוניס היווני) – אל הצמחייה, אל אדמה שמקביל לאל הבבלי – תמוז. על פי המיתוס הוא נהרג על ידי אל אחר בתקופת תמוז, בעת שהצמחייה קמלה. נעשו מעשים פולחניים לקונן על מותו. חודש תמוז נחשב חודש הקינה. הבבליים היו מבכים את התמוז, ומאמינים שבקיץ הוא יורד לשאול ויוצא ממנו רק בתחילת הגשמים של השנה החדשה.
  • חורון – אנשי בית חורון המקראית כנראה עבדו לו. אל הרפואה והריפוי, סמליו הם נחש או כלב בתרבות החורית[76] (הכלב הוא גם האטריבוט-החיה המלווה של אלת הרפואה המסופוטמית גולה Gula). הוא צורה כנענית כנעני לאל הידוע במצרים כחור (ביוונית "הורוס").
  • מלכום (משורש מ־ל־ך, ידוע גם בשם מולך) אל העמונים – מעט ידוע על פולחנו. מקום מושבו, לפי שירת אוגרית, היה בעשתרות. בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ביחד עם הבעל.[77]
  • כמוש – נעבד ברחבי כנען ובקרב האמורים בתקופת הברונזה, בתקופת הברזל היה האל המרכזי של המואבים. במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ" (במדבר כ"א כ"ט).[78]
  • קוס – האל הלאומי האדומי. מעט מאוד ידוע עליו, והוא לא מוזכר לגנאי במקרא (בניגוד לאלים לאומיים אחרים של עמים שכנים).
  • צד – אל פוני שנעבד בעיקר בסרדיניה, וכן במקדש משותף עם תנת בקרתחדשת. מזוהה עם האל הרומי Sardus Pater (אנ') ("האב הסרדיני") ועם האל הנוראגי בבי.
  • סכן – אל פיניקי זוטר, הידוע בעיקר משמות תאופוריים.
  • התרפים – אלי הבית שצורתם הייתה צורת ראש אדם, אולי בדמות הבעל. בתנ"ך הם מוזכרים מספר פעמים: אצל רחל שגונבת אותם מאביה לבן הארמי ומסתירה אותם בכר הגמל. מיכל בת שאול ששמה אותם מתחת לשמיכה כדי לרמות את חיילי אביה שיחשבו שזהו דוד בעלה מתחת לשמיכה, ואצל כהן פסל מיכה. על פי המסופר בתנ"ך לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. חלק מהחוקרים גורסים שהתרפים שימשו כקושאן משפחתי ומי שהחזיק בהם החזיק גם בזכויות הירושה של המשפחה. כמו כן לפי חלק מהגורסים העברת התרפים מאב המשפחה לחתן, הייתה כרוכה בהעברת זכויות וסמכויות משפחתיות (ואולי זו הסיבה שרחל גונבת את התרפים) מקובל להניח שהתרפים היו למעשה אבות המשפחה הקדומים, לפחות בתקופה הקדומה יותר.
  • כוכבים שונים: כיון, כוכב. אלים המבוססים על הכוכבים שבתאי וחמה, בהתאמה.

התנ"ך והמיתולוגיה הכנענית

עריכה
 
כס כרובים שנמצא במקדש אשמון שבצידון; כס הכרובים הוא מוטיב אמנותי דתי־מלכותי כנעני־פיניקי נפוץ, ורמזים לו נמצאו במקרא

התנ"ך, שנכתב ושוכתב לפי הנרטיב המונותאיסטי, מתפלמס עם המיתוסים הקדומים של ארץ ישראל (שהיו גם חלק מהדת הישראלית הקדומה) והדבר ניכר בפסוקים רבים מן המקרא. עם זאת, חלקים רבים בתנ"ך מכירים בקיומם של היצורים המתוארים במיתוסים אלו, כמו במקרה של מפלצות הים (לוויתן, תנין ורהב, למשל) אלא שלפי התנ"ך בגרסה בה אנחנו מכירים אותו, הם כוחות שנבראו על ידי האל האחד ותחת ממשלתו, וכמו המושג שאול, וכן בני האלוהים (בכינוי למלאכים), ואחרים. כבר בפסוק השני בבראשית, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם", יש דמיון רב לתיאור הבריאה הכנעני כאשר המילה "תהום" (=תהומות, בדומה לתיאמת, אלת האוקיינוס הבבלית) מופיעה בו, הכאוס הוא ה"תוהו ובוהו" ואפילו יש אזכור לכאורה לשמה של אלת הלילה הכנענית "בהו".

בתנ"ך מתוארת במספר מקומות גבורת מלחמתו של אלוהים (לשון רבים של "אל" הוא לשון של כבוד. אל עליון בתנ"ך המוזכר כאל הראשי במיתולוגיה הכנענית, אבל כמספר של אלים) מול מפלצות ימיות כמו בפסוק "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'-עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט'), כאשר רהב ותנין הם מפלצות ים כנעניות מוכרות, או "אֱלוֹהַּ, לֹא-יָשִׁיב אַפּוֹ; תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ, עֹזְרֵי רָהַב" (איוב ט י"ג). או ב (ישעיה כז א') "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם", שלוש המפלצות של האל ים בהן נלחם ה' המוכרות בכינויים כמעט זהים בספרות האוגריתית. דוגמאות נוספות הם ה"כרובים" (המתוארים כבר בסיפור גן עדן) וה"שרפים".

תיאורם ביחזקאל של הכרובים "מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם" (יחזקאל א ו'), ו"וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל א י'), זהה לתיאור דמויות של חיות או בני כלאיים במסורות האשוריות והבבליות. מקור השם הוא ככל הנראה במילה "כירובו" – דמות של שור מכונף הנמצא במקדשים מסופוטמיים קדומים.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987, עמ' 16–60
  • חיים אריה גינזברג, כתבי אוגרית – 50 שנות מחקר, מוסד ביאליק, ירושלים, תרצ"ו.
  • צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית. מהדורה חדשה, בדוקה ומרחבת, ענבל, 1996
  • משה דוד קאסוטו, האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות, מוסד ביאליק, 1951
  • אד גרינשטיין, "מורשת הספרות הכנענית בכתבי הסופרים העבריים", מכמנים 10 (תשנ"ו) 19–38.
  • שמואל אפרים ליונשטאם, "מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא", ארץ ישראל ט (תשכ"ט) 96–101
  • טרי ל. פנטון, "גישות שונות של סופרי המקרא למיתוס התיאומכיה", בתוך: מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון מוגשים לשמואל א ליונשטאם במלאת לו שבעים שנה, בעריכת י' אבישור ויהושע בלאו, ירושלים תשל"ח, 337–381
  • משה דוד קאסוטו, "שירת העלילה בישראל", ספרות מקראית וספרות כנענית חלק א, ירושלים תשל"ב, 62–90.
  • נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), הוצאת מפה, תל אביב תשס"ט
  • יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת, שער שלישי ב"תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמודים 129–132

ה'דת' הכנענית

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Tallay Ornan, “Let Baʿal Be Enthroned”: The Date, Identification, and Function of a Bronze Statue from Hazor, Journal of Near Eastern Studies 70, 2011, עמ' 253–280 doi: 10.1086/661261‏, JSTOR 10.1086/661261; Schroer, Silvia (2011). Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient: eine Religionsgeschichte in Bildern, Band 3: Die Spätbronzezeit (בגרמנית). Academic Press Fribourg. p. 362.
  2. ^ כ"דנאל" בלי י', בניגוד לדניאל היהודי ששמו נכתב תמיד עם י', והיה בן זמנו של יחזקאל
  3. ^ אנציקלופדיה עולם התנ"ך: יחזקאל, רביבים, 1984, עמ' 66–67
  4. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 401–422
  5. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 423–433
  6. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 682–697 – לוח UT 607
  7. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 699, 703 – לוח UT 608
  8. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 646–649 – לוח UT 601 = KTU2 1.114
  9. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 655–660 – לוח UT 602 = KTU2 1.108
  10. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 664–667 – לוח UT 603 = KTU2 1.101
  11. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 678–681 – לוח UT 606 = KTU2 1.124
  12. ^ לוח KTU2 1.92, ראו Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 216, וכן André Caquot, Jean-Michel de Tarragon, Jesús-Luis Cunchillos, Textes ougaritiques, tome II: Textes religieux et rituels; Correspondance, les Éditions du Cerf, 1989, עמ' 31
  13. ^ KTU2 1.82 (ראו André Caquot, Un recueil Ougaritique de formules magiques: KTU 1.82, SEL 5, 1988, עמ' 31–43)
  14. ^ KTU2 1.169
  15. ^ KTU2 1.161 (צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 742–748)
  16. ^ KTU2 1.113 (ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 674–676)
  17. ^ KTU2 1.40, 1.43, 1.84, 1.115, 1.121, 1.122, 1.148, 1.164, 1.168 (ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 709–717, 723–725)
  18. ^ KTU2 1.41, 1.46, 1.87, 1.109, 1.112, 1.119, 1.130, 1.138 (צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 726–738)
  19. ^ KTU2 1.47, 1.102 1.118, 1.123 (ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 718–722, 739–741)
  20. ^ KTU2 1.27, 1.39, 1.48, 1.49, 1.50, 1.53, 1.106, 1.134, 1.139, 1.162, 1.170, 1.171, 1.173
  21. ^ KTU2 1.71, 1.72, 1.85, 1.97
  22. ^ KTU2 1.141, 1.142, 1.143, 1.144, 1.155
  23. ^ KTU2 1.78 (ראו Stanislav Segert, A Basic Grammar of Ugaritic Language: With Selected Text and Glossary, University of California Press, 1984, עמ' 156)
  24. ^ KTU2 1.127 (ראו Stanislav Segert, A Basic Grammar of Ugaritic Language: With Selected Text and Glossary, University of California Press, 1984, עמ' 156)
  25. ^ KTU2 1.163
  26. ^ KTU2 1.103+1.145, 1.140 (ראו גם Dennis Pardee, The Ugaritic šumma izbu Text, Archiv für Orientforschung 33, 1986, עמ' 117–147; ואולם לפי צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 749–761 לוח 1.103 מתאר את מעשי האויב ואת העונשים שהשית המלך על האויב)
  27. ^ לוח KTU2 1.86 (ראו Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 216)
  28. ^ KTU2 1.79–1.80 (ראו Stanislav Segert, A Basic Grammar of Ugaritic Language: With Selected Text and Glossary, University of California Press, 1984, עמ' 156)
  29. ^ KTU2 1.91
  30. ^ KTU2 1.96 (ראו Michael C. Astour, Remarks on KTU 1.96, SEL 5, 1988, עמ' 13–24)
  31. ^ KTU2 1.104
  32. ^ KTU2 1.65
  33. ^ KTU2 1.77
  34. ^ KTU2 1.26, 1.30, 1.32+1.33, 1.34, 1.35+1.36+1.37, 1.42, 1.44, 1.51, 1.52, 1.54, 1.59, 1.60, 1.64, 1.68, 1.110, 1.111, 1.116, 1.120, 1.125, 1.128, 1.131, 1.132, 1.135, 1.149+1.150
  35. ^ KTU2 1.67, 1.69, 1.70, 1.73 (להרחבה: Stanislav Segert, Die Orthographie der alphabetischen Keilschrifttafeln in akkadischer Sprache aus Ugarit, SEL 5, 1988, עמ' 189–205)
  36. ^ ח. א. גינזברג, כתבי אוּגרית, מוסד ביאליק, 1936, עמ' 7
  37. ^ 1 2 3 A. Bernard Knapp, An Alashiyan Merchant at Ugarit, Tel Aviv 10, 1983, עמ' 39–40
  38. ^ KTU2 2.1, 2.4, 2.6, 2.11, 2.13, 2.14, 2.21, 2.30, 2.34, 2.38, 2.41, 2.44, 2.46, 2.63, 2.68, 2.70, 2.71, 2.72
  39. ^ KTU2 2.16
  40. ^ KTU2 2.42
  41. ^ KTU2 2.23
  42. ^ KTU2 2.44
  43. ^ KTU2 4.15
  44. ^ KTU2 4.29, 4.761
  45. ^ KTU2 4.36, 4.38, 4.47, 4.68, 4.69 VI, 4.99, 4.126, 4.412 II 4.416, 4.633, 4.745, 4.752
  46. ^ KTU2 4.357
  47. ^ KTU2 4.17
  48. ^ KTU2 3.9, 4.399, 4.642
  49. ^ KTU2 6.6, 6.7, 6.8, 6.9, 6.10; Claude Schaeffer-Forrer, Les fouilles de Minet-El-Beida et de Ras Shamra (campagnes du printemps 1929), Syria 10, 1929, עמ' 295 doi: 10.3406/syria.1929.3407‏, JSTOR 4236959; Charles Virolleaud, Les inscriptions cunéiformes de Ras Shamra, Syria 10, 1929, עמ' 306 doi: 10.3406/syria.1929.3411‏, JSTOR 4236960
  50. ^ Charles Virolleaud, Les inscriptions cunéiformes de Ras Shamra, Syria 10, 1929, עמ' 306 doi: 10.3406/syria.1929.3411‏, JSTOR 4236960
  51. ^ Greek Religion and Culture, the Bible and the Ancient Near East, Jan Bremmer, BRILL, 448 pages, page 6 Philo's primeval mother interpreted by him as Night
  52. ^ [Encyclopedia of Ancient Deities. Edited by Charles Russell Coulter, Patricia Turner. "Bau Ba'u (Akkadian, Babylonian, Phoenician, Sumerian) Also known as: Baau, Bahu, Bohu" ]
  53. ^ Bau. MESOPOTAMIAN DEITY. WRITTEN BY: THE EDITORS OF ENCYCLOPÆDIA BRITANNICA
  54. ^ The Phenomenology of Symbol: Genesis I and II. FK Flinn - Phenomenology in Practice and Theory, 1985 - Springer, "tohu-wa-bohu… these verses mythologically by relating tehom to Ti-amatu, the Mesopotamian dragonness of the deep, and bohu to Baau, the Phoencian goddess of darkness"
  55. ^ Watson, Wilfred GE. "Philo of Byblos, the Phoenician History: Introduction, Critical Text, Translation, Notes (CBQMS 9)." (1983): 652-654.," equation of "Baau" with Hebrew bôhû "
  56. ^ [Cosmogonic Affinities in Genesis 1:2 . Journal of Near Eastern Studies. Volume 43, Number 3 Apr., 1927]
  57. ^ במהדורת אטרידג' ואודן, עמ' 35.
  58. ^   אדמיאל קוסמן, לעשות אהבה כדי לברוא את העולם, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2015.
  59. ^ F. Jacoby. Die Fragrnenie tier Griechisehen Historiker, iii (Leiden. 1958), pp. 802 24.
  60. ^ השוו ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"א.
  61. ^ השוו ספר בראשית, פרק א', פסוק ט"ו.
  62. ^ ייסוד התרבויות במסורת העברית, הכנענית והשומרית מתוך: עולם התנ"ך - בראשית > בראשית > פרק ד
  63. ^ רומא אמפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, ישראל שצמן, רחל צלניק-אברמוביץ, עמ' 105
  64. ^ אליה שמואל הרטום, איוב, יבנה, 1992, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 107
  65. ^ בפיניקית: "מפחרת אל גבל קדשם" (אספת אלי גבל הקדושים) בכתובת יחמלך, באוגריתית "מפחֿרת בנ אִל" (אספת בני אל), ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 72
  66. ^ באוגריתית: "פחֿר מעד" (קהל מועד), "פחֿר בנ אִלם" (קהל בני אלים), "פחֿר קבץ דתן" (אספת קיבוץ דותן = הרפאים הקבורים בדותן), "פחֿר ככבם" (קיבוץ כוכבים), "פחֿר אִלם" (קיבוץ האלים), "פחֿר בעל" (KTU2 1.87, 1.162, 1.39) – חלק מפחֿרים אלה נכללו ברשימות ישויות המקריבים להם קרבנות, יחד עם אלים וצורות נוף; ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 72, 179, 353, , 490, 714
  67. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 72
  68. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 135
  69. ^ בכתובת אזתוד, בכתובת נאו-פונית שנתגלתה בלָפּטיס-מַגְנָה ועוד
  70. ^ כתובות ספירה
  71. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 משה דוד קאסוטו, שלישי, האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות
  72. ^ דוד אמיר, אלים וגיבורים, עמ' 159
  73. ^ מוטיב אישה בחלון באתר מטח
  74. ^ "נמצא בלוח האוגריתי ש“ש, שו' 14, רמז למנהג כנעני של בישול גדי בחלב: טב[ח ג]די בחלב, טלה בחמאה (עיין גם למעלה, ג, 8). המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה" (קאסוטו, האלה ענת)
  75. ^ שמואל א', פרק ה
  76. ^ פרחיה נחשוני, מחקר על נוהגי פולחן בכנען http://aranne5.bgu.ac.il/others/NahshoniPirhiya3.pdf
  77. ^ המולך מוזכר בספר מלכים (מ"א יא ז) "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון". על פי אבן עזרא נראה שהוא שהוא מלכום תועבת בני עמון (מ"ב כג יג) וכן אומר הרמב"ן בפירושו לויקרא י"ח, כ"א.
  78. ^ עיינו גם שופטים י"א כ"ד, וירמיהו מ"ח פסוק ז' ופסוק מ"ו


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מיתולוגיה_כנענית&oldid=39934871"