הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

	הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860
	6 בנובמבר 1860
	היו 303 קולות בחבר האלקטורים; נדרשו 152 קולות אלקטורלים כדי לנצח
	; חלוקת האלקטורים לפי מדינה
	הזוכה: אברהם לינקולן

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1860 היו הבחירות התשע-עשרה בתולדות ארצות הברית. הן נערכו ביום שלישי, 6 בנובמבר 1860, והיוו את העילה לפריצתה של מלחמת האזרחים האמריקנית.

האומה הייתה מחולקת בעשור הקודם לגבי זכויות המדינות, זכויות בעלי העבדים ושאלת הרחבת העבדות לטריטוריות חדשות. הנשיא היוצא ג'יימס ביוקנן, כמו קודמו בתפקיד, פרנקלין פירס, היה צפוני עם חיבה לדרום. הוא עודד את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. הכעס בעקבות המהלך הוביל לכך שהמפלגה הרפובליקנית השתלטה על שני בתי הקונגרס בבחירות של 1858. ביוקנן רצה לצאת מתפקידו בשלום, ולכן סירב לנסות לרוץ מחדש. ב-1860, הבעיה התפרצה במלוא העוצמה וחילקה את המפלגה הדמוקרטית בין חבריה הצפוניים והדרומיים, בנוסף למפלגת האיחוד החוקתי שהופיעה. בגלל המחלוקות אצל יריביהם, אברהם לינקולן והמפלגה הרפובליקנית הצליחו להגיע אל הנשיאות בלי לזכות בקולות במדינות דרומיות, ורק באמצעות שליטה בצפון. לינקולן זכה רק ל-39.7% מן הקולות, עם 180 אלקטורים.

מעט יותר מחודש לאחר ניצחונו של לינקולן, דרום קרוליינה ומדינות דרומיות אחרות הכריזו על פרישתן מארצות הברית, פעולה שהנשיא היוצא, ג'יימס ביוקנן, ולינקולן, הכריזו כבלתי חוקית. כך נוצרה קונפדרציית המדינות של אמריקה, שהשתתפה במלחמת האזרחים עד 1865.

מועמדים

הפיצול במפלגה הדמוקרטית הוביל ליצירת ועידות לאומיות שונות בקרב הפלגים השונים במפלגה.

מועמדים דמוקרטים צפוניים

בוועידה הדמוקרטית הלאומית, שהתרחשה בצ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית), באפריל 1860, עזבו את הוועידה חמישים-ואחד נציגים דמוקרטים דרומיים בהנהגתו של ויליאם ינסי עקב סכסוך לגבי מצע המפלגה. ינסי ומשלחת הצירים מאלבמה עזבו והצטרפו אליהם גם צירים מפלורידה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה, מיסיסיפי, דרום קרוליינה, טקסס, שלושה מארבעת הצירים של ארקנסו, ואחד משלושת הצירים של דלאוור.

6 מועמדים התמודדו: סטיבן דאגלס מאילינוי, ג'יימס גתרי מקנטקי, רוברט האנטר מווירג'יניה, ג'וזף ליין מאורגון, דניאל דיקינסון מניו יורק ואנדרו ג'ונסון מטנסי. שלושה מועמדים אחרים, אייזיק תוסי מקונטיקט, ג'יימס פירס ממרילנד וג'פרסון דייוויס ממיסיסיפי (נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה העתידי), גם קיבלו קולות. דאגלס, שהיה מתון בסוגיית העבדות והציע את גישת "ריבונות העם" הוביל בסיבוב הראשון והיה צריך עוד 56.5 קולות. בסיבוב ה-57, דאגלס עדיין הוביל אבל היה במרחק של 51.5 קולות מהמינימום הדרוש. מתוך ייאוש, הצירים עצרו את הוועידה ב-3 במאי.

הדמוקרטים התכנסו שוב בבולטימור ב-18 ביוני. הפעם, פרשו מאה-ועשרה צירים דרומיים לאחר שלא הצליחו להעביר החלטה שתמכה בהרחבת העבדות אל מקומות שהבוחרים לא רצו בה. רבים קיוו שהורשיו סימור יהיה מועמד פשרה. סימור הכריז שלא יהיה מועמד. לאחר שני סיבובים, הדמוקרטים שנשארו בחרו בדאגלס לנשיאות, ובנג'מין פיטצפטריק מאלבמה נבחר לסגנו, אולם סירב למועמדות. המועמדות עברה להרשל ואספיאן ג'ונסון מג'ורג'יה.

המועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי	סיבוב רביעי	סיבוב חמישי	סיבוב שישי	סיבוב שביעי	סיבוב שמיני	סיבוב תשיעי	סיבוב עשירי	סיבוב 11	סיבוב 12	סיבוב 13	סיבוב 14	סיבוב 15	סיבוב 16	סיבוב 17	סיבוב 18	סיבוב 19	סיבוב 20	סיבוב 21	סיבוב 22	סיבוב 23	סיבוב 24	סיבוב 25	סיבוב 26	סיבוב 27	סיבוב 28	סיבוב 29
סטיבן דאגלס	145.5	147	148.5	149	149.5	149.5	150.5	150.5	150.5	150.5	150.5	150.5	149.5	150	150	150	150	150	150	150	150.5	150.5	152.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5
ג'יימס גוטרי	35.5	36.5	42	37.5	37.5	39.5	38.5	38.5	41	39.5	39.5	39.5	39.5	41	41.5	42	42	41.5	41.5	42	41.5	41.5	41.5	41.5	41.5	41.5	42.5	42	42
רוברט האנטר	42	41.5	36	41.5	41	41	41	40.5	39.5	39	38	38	28.5	26.5	26	26	26	26	26	26	26	26	25	25	35	25	25	25	25
ג'וזף ליין	6	6	6	6	6	7	6	6	6	5.5	6.5	6.5	20	20.5	20.5	20.5	20.5	20.5	20.5	20.5	20.5	20.5	19.5	19.5	9.5	9	8	8	7.5
דניאל דיקינסון	7	6.5	6.5	5	5	3	4	4.5	1	4	4	4	1	0.5	0.5	0.5	0.5	1	1	0.5	0.5	0.5	0.5	1.5	1.5	12	12	12.5	13
אנדרו ג'ונסון	12	12	12	12	12	12	11	11	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12	12
אייזיק תוסי	2.5	2.5	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0
ג'פרסון דייוויס	1.5	1	1	1	1	0	1	1	1	1.5	1.5	1.5	1.5	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1
ג'יימס פירס	1	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0

המועמד לנשיאות	סיבוב 30	סיבוב 31	סיבוב 32	סיבוב 33	סיבוב 34	סיבוב 35	סיבוב 36	סיבוב 37	סיבוב 38	סיבוב 39	סיבוב 40	סיבוב 41	סיבוב 42	סיבוב 43	סיבוב 44	סיבוב 45	סיבוב 46	סיבוב 47	סיבוב 48	סיבוב 49	סיבוב 50	סיבוב 51	סיבוב 52	סיבוב 53	סיבוב 54	סיבוב 55	סיבוב 56	סיבוב 57
סטיבן דאגלס	151.5	151.5	148.5	152.5	152.5	152.5	152	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5	151.5
ג'יימס גוטרי	45	47.5	47.5	47.5	47.5	47.5	48	64.5	66	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	66.5	61	66.5	66.5	66.5
רוברט האנטר	25	32.5	22.5	22.5	22.5	22	22	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	16	20.5	16	16	16
ג'וזף ליין	5.5	5.5	14.5	14.5	12.5	13	13	12.5	13	12.5	12.5	13	13	13	13	13	13	13	13	14	14	14	14	14	16	14	14	14
דניאל דיקינסון	13	3	3	3	5	4.5	4.5	5.5	5.5	5.5	5.5	5	5	5	5	5	5	5	5	4	4	4	4	4	2	4	4	4
אנדרו ג'ונסון	11	11	11	11	11	12	12	0.5	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0
אייזיק תוסי	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0
ג'פרסון דייוויס	1	1	1	1	1	0	1	0	0	0	0	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1	1
ג'יימס פירס	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0	0

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני
סטיבן דאגלס	173.5	181.5
ג'יימס גוטרי	9	5.5
ג'ון ברקינרידג'	5	7.5
הורטיו סימור	1	0
תומאס בוקוק	1	0
דניאל דיקינסון	0.5	0
הנרי וייז	0.5	0

מועמדים דמוקרטים דרומיים

ג'ון ברקינרידג', סגן נשיא ארצות הברית מקנטקי
דניאל דיקינסון, סנאטור לשעבר מניו יורק

הדמוקרטים הדרומיים, שאותם הנהיג ינסי, התכנסו בריצ'מונד, וירג'יניה ב-11 ביוני. כשהדמוקרטים התכנסו מחדש בבולטימור, הם חזרו אל הוועידה, מלבד נציגי קרוליינה הדרומית ופלורידה שנשארו בריצ'מונד.

כשהוועידה לא העבירה החלטה שתמכה בעבדות, הצירים הדרומיים נטשו שוב, ונפגשו בבולטימור. הם תמכו במצע שתמך בעבדות, ובחרו כמועמד לנשיאות בסגן הנשיא (והתומך בעבדות) ג'ון ברקינרידג', ובג'וזף ליין מאורגון כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

ינסי וחלק מתומכיו, שהיו מהדרום התחתון, נפגשו ב-28 ביוני בריצ'מונד, עם משלחת הצירים מקרוליינה הדרומית ומפלורידה. הוועידה הזאת אשררה את מועמדותו של ברקינרידג'.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון
ג'ון ברקינרידג'	81
דניאל דיקינסון	24

מועמדים של המפלגה הרפובליקנית

אברהם לינקולן, חבר בית הנבחרים לשעבר מאילינוי
ויליאם סיוארד, סנאטור מניו יורק
סימון קאמרון, סנאטור מפנסילבניה
סלמון צ'ייס, סנאטור ומושל לשעבר מאוהיו
אדוארד בייטס, חבר קונגרס לשעבר ממיזורי

הוועידה הלאומית הרפובליקנית התכנסה באמצע מאי, לאחר שהדמוקרטים דחו את הוועידה שלהם. כשהדמוקרטים נמצאים באי סדר, והיה ברור שהרפובליקנים יכלו לנצח בצפון באופן סוחף, הרפובליקנים הגיעו בביטחון אל הוועידה בשיקגו. ויליאם סיוארד מניו יורק נחשב למועמד המוביל, ואחריו אברהם לינקולן מאילינוי, סלמון צ'ייס מאוהיו ואדווארד בייטס ממיזורי.

ככל שהוועידה התקדמה, התברר שסיוארד, צ'ייס ובייטס לא היו אהודים בעיני אגפים מסוימים במפלגה. רבים חששו מזיהויו של סיוארד כמנהיג האגף הרדיקלי של המפלגה, וניסיונו לקרוץ למרכז החליש את תמיכת הרדיקלים בו. צ'ייס, שהיה דמוקרט בעברו, הכעיס וויגים רבים בגלל קשריו עם הדמוקרטים. הוא גם התנגד למכסי מגן ולא זכה לתמיכה מהמשלחת של אוהיו. בייטס התנגד להרחבת העבדות אל הטריטוריות ותמך בזכויות שוות לכל האזרחים, ולכן תושבי מדינות הגבול והשמרנים מהדרום התנגדו אליו. בנוסף, הגרמנים-אמריקנים התנגדו לבייטס, שנחשב מקורב מדי לתנועת שאינם יודעים דבר.

מכיוון שהמפלגה רצתה לזכות לא רק בצפון אלא גם במערב, ומכיוון שלינקולן היה ידוע בכל המדינה כמועמד הכי מתון (עקב עימותי לינקולן-דאגלס), הוא זכה במועמדות בסיבוב השלישי ב-18 במאי. האניבל המלין ממיין נבחר להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא, כשהוא מנצח את קסיוס קליי מקנטקי.

מצע המפלגה ציין בפירוש שלא יתערב בעבדות בתחומי המדינות, אבל התנגד לעבדות בטריטוריות. המצע תמך במכסי מגן גבוהים שיגנו על התעשייה ועל העובדים, יעניק אדמות במערב למתיישבים, ויממן הקמת מסילה שתחצה את היבשת מהמזרח למערב. במצע לא הוזכרו המורמונים (שהמצע של 1856 גינה אותם), חוק העבד הנמלט, חירות אישית לעבדים, או פסק דין דרד סקוט. תומכי סיוארד התאכזבו מכך שלינקולן נבחר, אולם תמכו בו. התומכים בביטול העבדות כעסו על בחירתו של מועמד מתון.

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני	סיבוב שלישי	סיבוב שלישי "מתוקן"
אברהם לינקולן	102	181	231.5	349
ויליאם סאוורד	173.5	184.5	180	111.5
סימון קאמרון	50.5	2	0	0
סלמון צ'ייס	49	42.5	24.5	2
אדוארד בייטס	48	35	22	0
ויליאם דייטון	14	10	1	1
ג'ון מקלין	12	8	5	0.5
ג'ייקוב קולאמר	10	0	0	0
בנג'מין וויד	3	0	0	0
קסיוס קליי	0	2	1	1
ג'ון פרימונט	1	0	0	0
ג'ון ריד	1	0	0	0
צ'ארלס סאמנר	1	0	0	0

המועמד לסגנות הנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני
האניבל המלין	194	367
קסיוס קליי	100.5	86
ג'ון היקמן	57	13
אנדרו רידר	51	0
נתנאל בנקס	38.5	0
הנרי דייוויס	8	0
סם יוסטון	6	0
ויליאם דייטון	3	0
ג'ון ריד	1	0

מועמדים של מפלגת האיחוד החוקתי

ג'ון בל, סנאטור לשעבר מטנסי
סם יוסטון, מושל טקסס
ג'ון קריטנדן, סנאטור מקנטקי
אדוארד אוורט, סנאטור לשעבר ממסצ'וסטס
ויליאם גראהם, סנאטור לשעבר מצפון קרוליינה
ג'ון מקלין, סגן של שופט בבית המשפט העליון מאוהיו

מפלגת האיחוד החוקתית הוקמה משאריות של וויגים לשעבר, שקיוו למנוע פרישה דרומית על ידי התעלמות מנושא העבדות. הם נפגשו בבולטימור ותמכו בג'ון בל מטנסי כמועמד לנשיאות, לאחר שזה גבר על סם יוסטון, מושל טקסס בסיבוב השני. אדוארד אוורט נבחר כמועמד לסגנות הנשיאות באספה בבולטימור ב-9 במאי (שבוע לפני שלינקולן נבחר להיות המועמד הרפובליקני).

ג'ון בל היה וויגי לשעבר שהתנגד לחוק קנזס נברסקה ולצירוף קנזס לאיחוד כמדינת עבדות. אוורט היה הנשיא של אוניברסיטת הרווארד ומזכיר המדינה בממשל פילמור. המפלגה הציעה פשרה כדי להציל את האיחוד, והסלוגן שלה היה "האיחוד כפי שהוא, החוקה כפי שהיא".

מועמד לנשיאות	סיבוב ראשון	סיבוב שני
ג'ון בל	68.5	138
סם יוסטון	57	69
ג'ון קריטנדן	28	1
אדוארד אוורט	25	9.5
ויליאם גראהם	22	18
ג'ון מקלין	21	1
ויליאם ריבס	13	0
ג'ון בוטס	9.5	7
ויליאם שארקי	7	8.5
ויליאם ג'וגין	3	0

מפלגת החופש

מפלגת החופש ניסתה לשחזר את מפלגת החופש משנות הארבעים, שהתנגדה לעבדות. מאה צירים התכנסו בסירקיוס, ניו יורק ב-29 באוגוסט 1860. חלק מהצירים היו נשים.

גארט סמית', שתמך בביטול העבדות והיה מועמד לנשיאות בעברו, הודיע שמצבו הבריאותי חמור. אולם הוא קיווה לעודד את תומכיו של ג'ון בראון במפלגה והסכים לשלם 50 דולר לצורכי מסע הבחירות. למרות מצבו הבריאותי, סמית' נבחר להיות המועמד, כשסמואל מקפרלנד מפנסילבניה היה סגנו. באוהיו, תומכי סמית' רצו תחת השם "מפלגת האיחוד".

מפלגת העם

מפלגת העם הייתה קואליציה רופפת של תומכי המושל סם יוסטון. ב-20 באפריל, המפלגה כינסה ועידה בטקסס. תומכי יוסטון לא בחרו במועמד לסגנות הנשיאות. ועידות נוספות לא הצליחו לבחור בסגן ליוסטון. יוסטון עצמו פרש מהמירוץ ב-16 באוגוסט, כדי למנוע מהרפובליקנים לנצח.

מסע בחירות

דאגלס היה המועמד היחיד שזכה במדינות ללא עבדות ובמדינות תומכות עבדות (ניו ג'רזי ומיזורי). התמיכה שלו הייתה רחבה, והוא השיג 29.5% מהקולות, שני רק ללינקולן. מבחינת חבר האלקטורים, דאגלס השיג רק 12 אלקטורים והיה במקום האחרון.

התחרות בצפון הייתה בין לינקולן ודאגלס, כשרק האחרון נאם נאומי בחירות והתראיין. בדרום, ג'ון ברקינרידג' וג'ון בל היו המתמודדים המרכזיים, אבל דאגלס היה גורם חשוב במספר ערים דרומיות, בעיקר בקרב הקהילה האירית.

סטיבן דאגלס היה המועמד הנשיאותי הראשון שסייר בכל הארץ ונאם נאומים. בדרום, שם דאגלס לא ציפה לנצח, הוא דיבר על שלמות האיחוד. המחלוקת לגבי פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד עזר לרפובליקנים לנצח במדינות הצפון בקלות רבה.

במהלך הבחירות, לינקולן לא נאם. הרפובליקנים בקושי ניסו לשכנע את מצביעי הדרום מלבד כמה ערים. בצפון, לעומת זאת, הרפובליקנים הפיצו תעמולה גדולה מאוד. הם פרסמו את המצע שלהם ואת סיפור החיים של לינקולן, ודיברו על כך שהוא המועמד הכי ישר.

מסע הבחירות של 1860 היה פחות חריף מזה של 1856, שם הרפובליקנים דיברו בחריפות נגד העבדות והדמוקרטים הזהירו מפני מלחמת אזרחים. ב-1860, כל עיתון דיבר על הרוב הרפובליקני בחבר האלקטורים בגלל ניצחונם המובטח במדינות הצפון.

תוצאות

קריקטורה שבה לינקולן מונע מדאגלס, בל וברקינרידג' מלהיכנס לבית הלבן

הבחירות התרחשו ב-6 בנובמבר, והמתיחות האזורית הייתה ברורה. כ-81% מהציבור יצא להצביע, אחוז ההצבעה הגבוה ביותר עד אז, והשני בגודלו באופן כללי (שני רק ל-1876, אז היה אחוז ההצבעה 81.8%). כל ששת הנשיאים שנבחרו מאז אנדרו ג'קסון כיהנו כהונה אחת, והארבעה האחרונים זכו לתמיכה של פחות מחצי מהציבור. לינקולן השיג רוב בחבר האלקטורים אף על פי שהשיג פחות מארבעים אחוזים מהקולות, והשיג את מדינות הצפון, כולל אורגון וקליפורניה. הוא לא זכה באף מדינת עבדות.

הניצחון הרפובליקני התרחש בעקבות התמקדותם במדינות החופשיות, ששלטו ברוב האלקטורים. האוכלוסייה במדינות הללו עקפה את זאת של מדינות העבדות, ולכן הם זכו לרוב האלקטורים. הפיצול במפלגה הדמוקרטית לא היה הגורם המכריע בבחירתו של לינקולן. לינקולן קיבל קצת פחות מ-40% מהקולות, אבל כמעט כל הקולות הגיעו ממדינות חופשיות, והוא זכה בכל מדינה חופשית מלבד ניו ג'רזי. הוא זכה במספיק קולות במדינות החופשיות כדי לנצח בחבר האלקטורים 134–169, אפילו אם כל שאר המצביעים היו מצביעים למועמד יחיד. בניו יורק, רוד איילנד וניו ג'רזי, בהן מתנגדי לינקולן התאחדו, הוא עדיין זכה בשתי המדינות הראשונות וב-4 אלקטורים מניו ג'רזי. הפיצול הדמוקרטי אכן הצליח להעביר את הקולות בקליפורניה ובאורגון ללינקולן, בשתיהן הוא לא זכה ברוב הקולות, אולם דבר זה לא היה משנה מבחינת האלקטורים. לינקולן והרפובליקנים זכו בשאר המדינות ברוב ברור.

כמו לינקולן, ברקינרידג' ובל לא השיגו אלקטורים מחוץ לתחום שלהם. בל פרש אל העסקים המשפחתיים שלו ותמך בפרישת מדינתו מהאיחוד, וברקינרידג' הפך לגנרל בצבא הקונפדרציה. הוא השיג 72 אלקטורים, וניצח ב-11 מדינות עבדות מתוך 15 (כולל קרוליינה הדרומית, שבחרה אלקטורים באמצעות המועצה המחוקקת שלה). הוא אמנם הגיע רק למקום השלישי מבחינת הפופולריות שלו (לאחר לינקולן ודאגלס), אולם השיג רוב מוצק במדינות שהפכו לקונפדרציה בעתיד.

בל ניצח בשלוש מדינות עבדות (טנסי, קנטקי ווירג'יניה) והפסיד במרילנד בהפרש של 722 קולות. למרות זאת, הוא היה במקום השני בשאר מדינות העבדות, ובמקום הרביעי מבחינת פופולריות, 12% בלבד.

פירוק האיחוד

במסע הבחירות, בל ודאגלס טענו שהיבחרו של לינקולן לא בהכרח יפרק את האיחוד. אולם מיליציות נאמנות לממשלה בווירג'יניה, קנזס וקרוליינה הדרומית הזהירו את לינקולן מפני ההכנות הצבאיות שהתרחשו במדינתן. תומכי הפרישה תמכו בברקינרידג' בניסיון לעצור את הרפובליקנים או להביא את הבחירות אל בית הנבחרים, שלפי החוק יצביע לפי הרכבו משנת 1858, לפני השתלטות הרפובליקנים עליו. וינפילד סקוט הציע ללינקולן שייקח את כוחותיו כמנהיג הכוחות המזוינים לפני כניסתו לתפקיד.

הדרום היה מחולק לשלושה אזורים מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מדינות הגבול (דלאוור, קנטקי, מרילנד ומיזורי, יחד עם טריטוריית קנזס) תמכו בהישארות באיחוד, והצביעו ברובן ללינקולן, דאגלס ובל. בארבע מתוך חמש מדינות האמצע, דאגלס ובל זכו לתמיכה הגדולה ביותר בווירג'יניה ובטנסי. בקרולינה הצפונית ובארקנסו, בל ודאגלס כמעט השיגו רוב. טקסס הייתה המדינה היחידה מאמצע הדרום שברקינרידג' ניצח בה בצורה החלטית. בשלוש מתוך שש מדינות הדרום העמוק, תומכי ההישארות באיחוד (בל ודאגלס) זכו ברוב בג'ורג'יה ובלואיזיאנה, והתקרבו אליו באלבמה. ברקינרידג' ניצח בשלוש מדינות בדרום העמוק (קרוליינה הדרומית, פלורידה ומיסיסיפי). בשלושתן הייתה כמות קטנה יחסית של אוכלוסייה לבנה: כתשעה אחוזים בלבד מהלבנים בדרום.

במדינות הקונפדרציה, המדינות עם אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר היו ההחלטיות ביותר. טקסס, עם חמישה אחוזים מאוכלוסיית הדרום, העניקה 80% מהקולות לברקינרידג'. קנטקי ומיזורי, שביחד היו רבע מהאוכלוסייה, העניקו 68% מהקולות לבל, דאגלס ולינקולן. לעומת זאת, שש מדינות הדרום העמוק, שהיו כרבע מאוכלוסיית הקונפדרציה, העניקו 57% לברקינרידג'. ארבע המדינות שהצטרפו לקונפדרציה לאחר תקרית פורט סאמטר היו כמעט חצי מאוכלוסייתה. הם הצביעו לתומכי האיחוד ברוב דחוק של 53%.

באחת-עשרה המדינות שלאחר מכן פרשו מהאיחוד ונשלטו בידי צבא הקונפדרציה, לינקולן התמודד רק בווירג'יניה (1.1%). בשביל להתמודד במדינה, המועמדים היו צריכים אזרחים במדינה שיתחייבו להצביע להם. בעשר מדינות עבדות, אף אזרח לא הסכים לתמוך בלינקולן באופן פומבי.

בארבע מדינות העבדות שלא פרשו (מיזורי, קנטקי, מרילנד ודלאוור) לינקולן הגיע למקום האחרון מלבד בדלאוור (שם הגיע למקום השלישי). בחמש עשרה מדינות העבדות, לינקולן זכה בשני מחוזות מתוך 996, ושניהם היו במיזורי. לעומת זאת, ב-1856, פרימונט לא השיג קולות בכלל בעשר מתוך 14 מדינות עבדות.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	השותף	מדינת השותף	כמות האלקטורים של השותף
אברהם לינקולן	רפובליקנית	אילינוי	180	האניבל המלין	מיין	180
ג'ון ברקינרידג'	דמוקרטית דרומית	קנטקי	72	ג'וזף ליין	אורגון	72
ג'ון בל	איחוד חוקתי/וויגית	טנסי	39	אדוארד אוורט	מסצ'וסטס	39
סטיבן דאגלס	דמוקרטית צפונית	אילינוי	12	הרשל ג'ונסון	ג'ורג'יה	12

פרוץ מלחמת האזרחים

היבחרו של לינקולן גרמה לפרישת הדרום מהאיחוד. התנגדותו להרחבת העבדות הובילה אותו להכחיש את זכות המדינות לפרוש, והוא לא היה מוכן לוותר על הרכוש הפדרלי במדינות הדרום. ההיסטוריונים^[^{דרוש מקור]} טענו שהדרומיים תמכו בפרישה מהאיחוד כדי לשקם את כבודם: הם לא יכלו לסבול את הגישה הצפונית שתפסה אותם כחוטאים בעלי עבדים, ושנאו את הפוליטיקאים הצפוניים שניסו לעצור את התפשטות העבדות. הם האמינו שהיבחרו של לינקולן תגרום לפגיעה באורחות חייהם, ופרשו מהאיחוד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860 בוויקישיתוף

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)