הגייה ספרדית
הגייה ספרדית (או הברה ספרדית) היא הגיית השפה העברית כפי שהתקיימה אצל יהודי ארצות האסלאם, מתקופת הגאונים ועד ימינו. בתוך ההגייה הספרדית יש מגוון גדול של דרכי הגייה שונות, אך יש להן קווים משותפים המבדילים אותן מן ההגייה האשכנזית וההגייה התימנית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, מפני שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים).
מאפיינים
עריכהההגייה הספרדית מקיימת מערכת של חמש תנועות רגילות, מה שמלמד על היותה מושפעת, ככל הנראה, ממערכת הניקוד הארץ־ישראלי, להבדיל מן הניקוד הטברני שבו שבע תנועות. פתח וקמץ נהגים שניהם בתנועת a, וצירי וסגול נהגים שניהם בתנועת e. לעומת זאת בתוך תנועת הקמץ יש פיצול לקמץ גדול, הנהגה בתנועת a ומקורו בתנועת a קדומה, לבין קמץ קטן, הנהגה בתנועת o ומקורו בתנועת u קדומה. חיריק, חולם ושורוק נהגים בתנועות u ,o ,i בהתאמה. שווא נע התקיים, שלא כבהגייה האשכנזית, אבל נהגה תמיד בתנועת e, שלא כבהגייה התימנית שבה ביצועו מושפע מן העיצור שבא אחריו.
המערכת העיצורית השתמרה בדרך כלל כפי שהייתה בעברית הקלאסית. העיצורים הלועיים ח וע השתמרו ברוב המקומות; לעומת זאת הגיית העיצורים הנחציים השתמרה רק בחלק מן העדות (בעיקר אצל יהודי עיראק) ובשאר המקומות נעלמה. ההגייה הכפולה של עיצורי בג"ד כפ"ת נשמרה רק בשלושת העיצורים בכ"פ. (ראו להלן פירוט על הגיית העיצורים השונים). הגיית דגש חזק נשמרה בדרך כלל. גם ההטעמה נשארה כפי שהייתה בעברית המקראית.
| השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים | |||
| הגייה אשכנזית | הגייה ספרדית | הגייה תימנית | |
| תנועות | שבע | חמש | שש |
| עיצורים לועיים | התקיימו חלקית | התקיימו | התקיימו |
| עיצורים נחציים | לא התקיימו | התקיימו | התקיימו |
| ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת | בכפ"ת(ג) | בכ"פ(ג) | בג"ד כפ"ת |
| שווא נע | לא התקיים | תנועת e | משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו |
| דגש חזק | לא התקיים | התקיים | התקיים |
| הטעמה | מלעילית | דקדוקית | דקדוקית |
פירוט אופני הגיית העיצורים
עריכה| העיצור | אופני הגייה |
|---|---|
| ב | בקרב רוב הקהילות בארצות הדוברות ערבית לא היה הבדל בין ב' רפה לב' דגושה והגו את כולם [b], כיוון שבערבית לא קיים העיצור [v]. כך גם הגו הספרדים במערב אירופה (אמסטרדם, לונדון, צרפת וכדומה), אף על פי שבשפות המדוברות באזורים אלו קיים העיצור [v]. הסיבה לכך היא שיהודים אלו הם מצאצאי האנוסים בספרד, וכאשר שבו ליהדות בגלוי מי שלימד אותם עברית היו כנראה יהודים מארצות צפון אפריקה שלא ידעו לבטא [v]. לעומת זאת בקרב הספרדים בטורקיה ובבלקן ביטאו את הב' הרפה כ-[v], וכך גם בקרב היישוב הספרדי הישן בארץ ישראל (אף על פי שחיו בארץ דוברת ערבית) ואצל יהודי איטליה. |
| ג | בקרב רוב הקהילות בארצות הדוברות ערבית הבדילו בין ג' דגושה שנהגתה [g] לג' רפה שנהגתה [ɣ] כעיצור הערבי غ. בקהילה הספרדית־פורטוגזית של אמסטרדם הוגים ג' רפה [x] כמו כ רפה, בדומה להגיית האות G בהולנדית ואת הג' הדגושה [g]. בשאר הקהילות הספרדיות (אלו של מערב אירופה למעט אמסטרדם, טורקיה והבלקן) לא הבדילו בין הדגוש לרפה וכולם נהגו כ-[g]. |
| ד | ברוב הקהילות לא הבדילו בין ד' דגושה וד' לא דגושה ושתיהן נהגו [d]. יש מיהודי עיראק שהבחינו בין ד' דגושה שנהגתה [d] לד' לא דגושה שנהגתה כמו האות הערבית ذ ([ð] בתעתיק פונטי, כעין th באנגלית). |
| ה | בקהילות טורקיה והבלקן יש נטייה ל"העלים" את העיצור הזה לגמרי או להגותו [ʔ] כמו א'. למשל המילה "השכבה" נהגית כ "Ashkava" ולא "hashkava". "במהרה" נהגית כ "Bimera" ולא כ"Bimhera" ואפילו לא כ "Bim'era". |
| ו | אצל הספרדים דוברי לאדינו נהגה כ-[v], אבל אצל רוב הספרדים דוברי ערבית נהגה כ-[w] (כמו و הערבית). |
| ח | הקהילות הספרדיות באירופה (מערב אירופה, הבלקן, טורקיה) לא ידעו להגות ח' והיא נהגתה כמו כ' רפה. בשאר הקהילות היא נהגתה כעיצור לועי [ħ] (כמו ح הערבית). |
| ט | רוב הקהילות לא הבדילו בין ט' לת' דגושה, אבל יהודי עיראק למשל הגו ט' נחצית, [tˤ] כמו ط הערבית. |
| ע | אצל הספרדים באזורים דוברי הערבית היא נהגתה כמו ع הערבית. אצל הספרדים בטורקיה ובבלקן כמו א'. ספרדים במערב אירופה ויהודי איטליה הוגים את העיצור כמו הצירוף ng במילה England, בתעתיק פונטי: [ŋ]. מכאן למשל מקור הכינוי "יענקלה" לשם "יעקב" (יהודי הולנד האשכנזים למדו הגייה זו מן הספרדים באמשטרדם וכך נוצר הכינוי "יענקלה" אצל האשכנזים). |
| צ | אצל יהודי עיראק ועוד כמה קהילות נהגה [sˤ], כמו ص הערבית (ס' נחצית). אצל שאר הספרדים נהגתה כמו ס' רגילה (כולל יהודי טורקיה ויוון). אצל הספרדים במערב הבלקן (בולגריה, יוגוסלביה ועוד) ואצל הספרדים במערב אירופה חל שינוי בהגייתה בתחילת המאה ה-19, אז החלו להגות אותה כמו צ' אשכנזית. הגייה זו של העיצור התקבלה לאחר מכן בהגייה הישראלית. |
| ק | בקרב הקהילות שמבחינות בין ט' לת' דגושה גם הבחינו בין ק' לכ' דגושה. הק' נהגתה [q] כ-ق הערבית (כעין כ' דגושה, אבל נחצית). אצל שאר הקהילות נהגתה כמו כ' דגושה [k]. |
| ר | אצל כל הספרדים ללא יוצא מן הכלל נהגתה ר' כעיצור חוד לשוני [r], כמו ر הערבית, וזאת בניגוד להגייה הישראלית המקובלת. |
| ש | בעבר היו קהילות ספרדיות באירופה שביטאו את הש' כמו ס'. הסיבה לכך היא שבספרדית כמעט לא קיים העיצור [ʃ] ולכן הספרדים התקשו לבטא אותו. |
| ת | ברוב הקהילות לא הבדילו בין ת' דגושה לרפויה ואת כולם ביטאו כ-[t]. אצל חלק מיהודי עיראק ביטאו ת' רפויה כ-[θ] או ث הערבית. אצל יהודי טורקיה והבלקן קיימת נטייה להגות ת' בסוף מילה כמו ד ([d]). נטייה זו קיימת במידה פחותה יותר גם בקרב הספרדים במערב אירופה ואצל יהודי איטליה. הדברים אמורים כנראה גם לגבי ט', אלא שמעטות הן המילים בעברית המסתיימות בט'. |
הערה כללית: ההגייה אצל יהודי איטליה הייתה אחידה בין כל שלוש הקהילות שהתקיימו באיטליה (ספרדים, אשכנזים ואיטלקים). מבחינת הגיית התנועות ההגייה האיטלקית, גם אצל האשכנזים, זהה להגייה הספרדית.
היסטוריה
עריכהההגייה הספרדית הגיעה מיהדות ארץ ישראל. לפי עדויות שונות מניחים שגם יהודי אשכנז, או לפחות חלקם, דיברו בהגייה ספרדית עד המאה ה-13, מה שמכונה במחקר כ"הגייה קדם-אשכנזית". ההגייה הספרדית דוברה בכל קהילות עדות המזרח עד העת החדשה, ואף הושפעה מן השפות שדוברו באותן ארצות. היא נשמעת עד היום אצל זקני העדות ובבתי הכנסת[1].
בשנת 1808, פרסם המשכיל ההולנדי משה למנס (אנ') מאמר בשם "אמרה צרופה" שקרא לאשכנזים לאמץ את ההגייה הספרדית שהיא מקורית יותר לדעתו.[2] טענותיו עוררו פולמוס ביהדות הולנד שבמסגרתו הודפסו החוברות "מענה רך",[3] "רודף מישרים",[4] "דברי מישרים"[5] ו"משיב חימה".[6]
כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ את ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית והספרדית: בשטח התנועות – נשתמרה מערכת חמש התנועות של ההגייה הספרדית, ואולם לא התקיים ביצוע השווא הנע והדגש החזק, שהיו בהגייה הספרדית. בשטח העיצורים – נשתמר אי ביצועם של העיצורים הנחציים, כפי שהיה נהוג בהגייה האשכנזית ואצל מרבית דוברי ההגייה הספרדית. את העיצורים הלועיים (ח וע, ובמידה פחותה יותר ר) יש כאלה שהוגים (חלק מהמזרחים) ויש כאלה שאינם (אשכנזים וחלק מהמזרחים). בניגוד להגייה הספרדית, ובהתאם לזו האשכנזית, הגיית דגש חזק לא נשמרה. בניגוד להגייה האשכנזית, ובהתאם לזו הספרדית, לא השתמר ההבדל בין ת רפה ודגושה. בשטח ההטעמה – נשתמרה ההטעמה הספרדית, הדקדוקית.
קישורים חיצוניים
עריכה- ההגייה בקהילה הספרדית-פורטוגזית של אמסטרדם
- ישי נוימן, העברית החדשה, מסע בעקבות עיצורים במחלוקת, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2012
- יוסף עופר, "ואם ידברו הבנים ספרדית, לא יבין איש שפת בנו ובתו"!, עת־מול 214, דצמבר 2011
- פנחס גינוסר, בדרך לשירה במבטא הספרדי: אביגדור המאירי והפולמוס על המשקל הסילאבו־טוני, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 447–464
הערות שוליים
עריכה- ^ בסרט התגנבות יחידים, של הבמאי דובר קוסאשווילי, מחצית מהדמויות הן בעלות הגייה ספרדית ברורה ובולטת מאוד.
- ^ משה למנס, מאמר אמרה צרופה, אמסטרדם ה'תקס"ח
- ^ דוד פרידריכספלד, מענה רך, אמשטרדם ה'תקס"ח, באתר היברובוקס
- ^ צבי הירש זומרהויזן (אנ'), רודף מישרים, אמסטרדם ה'תקס"ח
- ^ דברי מישרים, אמסטרדם ה'תקס"ח באתר הספרייה הלאומית
- ^ משיב חימה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית