הגנה על זכויות האישה

הגנה על זכויות האישה הוא ספר פמיניסטי מאת הפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט שיצא לאור ב־1792 והוא אחד החיבורים הפמיניסטים הראשונים בעולם. הספר עוסק בהרחבה בהשכלת נשים וקורא לשינוי במעמדה של האישה. תוכנו מושפע מרעיונות ההשכלה של שלהי המאה ה־18 בנוגע לזכויות אדם. זהו המשך לספרה הראשון הגנה על זכויות האדם שעסק גם בחשיבותה של הרפובליקה והתנגדות למלוכנות. "הגנה על זכויות האישה" עוסק גם בחשיבותו של חינוך רציונלי, רגישות, רפובליקניות ומעמד חברתי.

כריכת הספר

נושאים

השכלת נשים

ערך מורחב – השכלת נשים

וולסטונקראפט טענה בספר זה, כי נשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי נשים הן בני אדם הראויות לאותן זכויות יסוד כמו גברים.

פרקים רבים בספר עונים לגברים שחיברו ספרי חינוך כגון ג'יימס פורדיס וג'ון גרגורי ולפילוסופים חינוכיים כגון ז'אן-ז'אק רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. בספרו 'אמיל' (1762), גרס כי השכלתן של נשים מיועדת להנאתם של גברים.

וולסטונקראפט טענה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, כפי שהדבר נתפס באותה תקופה, אינה נובעת ממחסור מולד במוח, אלא מפני שגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". כדי להמחיש את מגבלות השכלתן הלקויה של נשים, כתבה כי הנשים "למדו מינקות כי יופי הוא שרביטה של האישה, כי המוח מעצב את עצמו בהתאם לגוף, פועל בשטח הכלוב המוזהב שלו ומבקש רק לקשט את הכלא שלו". במילים הללו רמזה כי אם הנשים הצעירות לא היו זוכות לעידוד בכל הקשור ליופי ולהישגים חיצוניים, הן היו יכולות להגיע להישגים רבים יותר.

וולסטונקראפט התייחסה בספרה לרגישות המופרזת שבה ניחנות בעיקר נשים. היא טענה כי נשים הנכנעות לרגישותן, "מתפוצצות מכל משב רגעי של תחושה" בשל היותן "טרף של חושיהן" המונע מהן לחשוב בהיגיון. באופן הזה, טענה הן עושות נזק לא רק לעצמן אלא לציויליזציה כולה. וולסטונקראפט סברה כי אין על הרגש וההיגיון לפעול בנפרד זה מזה, אלא בהרמוניה זה עם זה.

וולסטונקראפט ייעדה את ספרה למעמד הבינוני שאותו תיארה "כמצב הטבעי ביותר". היא תקפה מחד את חוסר התועלת של האצולה, אך מאידך סברה בתוכניתה הלאומית לחינוך, כי לאחר גיל תשע, על העניים, פרט למבריקים שביניהם, ללמוד בבתי ספר נפרדים מאלה של העשירים.

רפובליקניות

פרופ' קלאודיה ג'ונסון, חוקרת בולטת של וולסטונקראפט, כינתה את "הגנה על זכויות האישה", "מניפסט רפובליקאי". ג'ונסון טוענת כי וולסטונקראפט מקשיבה למסורת חבר העמים של המאה השבע-עשרה ומנסה לכונן מחדש אתוס רפובליקאי. בגרסה של וולסטונקראפט, יהיו תפקידים חזקים, אך נפרדים, גבריים ונשיים לאזרחים. לדברי ג'ונסון, וולסטונקראפט "מגנה את קריסת ההבחנה המינית הראויה כמאפיין המוביל של גילה, וכתוצאה חמורה של הסנטימנטליות עצמה. הבעיה המערערת את החברה לדעתה היא גברים נשיים". אם גברים מרגישים חופשיים לאמץ הן את העמדה הגברית והן את העמדה הנשית הסנטימנטלית, היא טוענת, אין לנשים עמדה פתוחה בפניהן בחברה. לפיכך, ג'ונסון רואה בוולסטונקראפט מבקרת, הן בזכויות הגבר והן בזכויות האישה, של "הגברת הרגישות" ביצירות כמו "מחשבות על המהפכה בצרפת" של אדמונד ברק.

קבלה והשפעה

לאחר מותה של וולסטונקראפט, בינואר 1798 פרסם גודווין את: 'זכרונות מחברת הגנת זכויות האישה'. אף על פי שגודווין התכוון לתאר את דמותה של אשתו באהבה, בחמלה ובכנות, קוראים רבים לא ראו בעין יפה פרטים רבים שחשף מחייה, כגון ילדיה הלא חוקיים, חיי האהבה שלה וניסיונותיה לשים קץ לחייה. המשורר הרומנטי רוברט סאות'י האשים אותו ב"רצון להפשיט את גופת אשתו המתה מכל רגש". כמו כן פורסמו סאטירות מרושעות כגון: "הנקבות הלא מיניות". זכרונותיו של גודווין מתארים את וולסטונקראפט כאישה אמוציונלית שאוזנה על ידי הרציונליות שלו וכספקנית מבחינה דתית יותר מכפי שתואר בכתביה. השגותיו של גודווין באשר לאישיותה של וולסטונקראפט הונצחו במהלך המאה התשע עשרה וכמו כן הונצחה בשיריהם של מספר משוררים, ביניהם רוברט בראונינג וויליאם רוסק.

בעקבות זכרונותיו של גודווין, הושמצה וולסטונקראפט במשך מאה שנה והוקעה על ידי סופרים רבים. מרי הייז (חברתה הקרובה שסייעה לסעוד אותה בימיה האחרונים), שרלוט טרנר סמית, פאני ברני וגיין ווסט, יצרו בכתיבתן דמויות דומות לדמותה של וולסטונקראפט, כדי ללמד לקח מוסרי את קוראיהן. החוקרת קורה קפלן כתבה בשנת 2002, כי מורשתה של וולסטונקראפט "מסקרנת" ותיארה אותה כ"סופרת פעילה ומיומנת בז'אנרים רבים...עד לרבע המאה האחרונה קורות חייה של וולסטונקראפט נקראו בקפידה יותר מאשר כתביה". ברוח דומה כתבה החוקרת וירג'יניה ספירו, כי מעטים קראו את יצירותיה של וולסטונקראפט במאה התשע עשרה "כפי שתוקפיה רמזו או הכריזו שאף אישה המכבדת את עצמה לא תקרא את יצירותיה".

מהדורות חדשות של "הגנה על זכויות האישה" הופיעו בבריטניה בשנת 1840 ובארצות הברית בשנים 1830, 1840, ו-1850. אליזבט בארט בראונינג, הייתה מהבודדים שקראו את 'זכויות האישה'. ג'ורג' אליוט, סופרת פורה שכתבה ביקורות, מאמרים, רומנים ותרגומים קראה אף היא את כתביה של וולסטונקראפט (הד לביקורת על השכלת נשים בתקופה זו ניתן לראות בספרה המפורסם מידלמארץ'). בשנת 1855 הקדישה מאמר לתפקידיהן של הנשים וזכויותיהן וערכה השוואה בין וולסטונקראפט ומרגרט פולר, שהייתה עיתונאית אמריקנית, מבקרת ופעילה למען זכויות הנשים, שבדומה לוולסטונקראפט ילדה ילד מבלי להינשא.

עם עלייתה של התנועה לשוויון זכויות לנשים, עבודתה של וולסטונקראפט קמה לתחייה. אליזבט רובינס פאנל, כתבה ביוגרפיה על חייה של וולסטונקראפט שהופיעה בשנת 1884, כחלק מסדרה של האחים רוברט על נשים מפורסמות. מיליסנט גרט פאוסט, סופרז'יסטית ולימים נשיאת ההתאחדות הארצית של אגודות זכות בחירה לנשים, כתבה את ההקדמה למהדורה של 'זכויות האישה', שבה טיהרה את זכרה של וולסטונקראפט והכריזה עליה כאם המאבק לזכות הבחירה. נשים כגון וירג'יניה וולף ואמה גולדמן שזוהו עם התנועה הפמיניסטית המודרנית, אימצו את סיפור חייה של וולסטונקראפט. וולף תיארה את כתיבתה, טיעוניה וחוויות חייה כאלמותיים: "היא חיה ופועלת, היא טוענת ומתנסה, אנו שומעים את קולה ואת עקבות השפעתה גם עכשיו בין החיים". אחרים, לעומת זאת, המשיכו לגנות את אורח חייה.

קישורים חיצוניים

• הגנה על זכויות האישה, באתר OCLC (באנגלית)

ציטוטים בנושא הגנה על זכויות האישה בוויקיציטוט

• הגנה על זכויות האישה, מאנגלית: ליה נירגד, מבוא: שרון הלוי, ירושלים, הוצאת שלם, 2015
• הגנה על זכויות האישה, כותר
• הגנה על זכויות האישה, הספרייה הלאומית.
• הגנה על זכויות האשה, 1792 יודעות, מרכז ידע נשים ומגדר
• פמיניזם של המאה ה-18: ביקורת על הספר 'הגנה על זכויות האישה', רועי ברנשטיין, 21 באוג׳ 2022