הדוכסות הגדולה של ליטא
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח, קישורים פנימיים, זקוק להגהה. | |
הדוכסות הגדולה של ליטא (בליטאית: Lietuvos Didžioji Kunigaikštystė; בלטינית: Magnus Ducatus Lituaniae ;ברותנית מערבית (סלאבית עתיקה): Wialikaje Kniastwa Litowskaje, Ruskaje, Żamojckaje; בבלארוסית: Вялікае Княства Літоўскае, Vialikaje Kniastva Litoŭskaje; בפולנית: Wielkie Księstwo Litewskie) הייתה מדינה במזרח אירופה שהתקיימה מהמאה ה-12 ועד המאה ה-18. הדוכסות נוסדה על ידי הליטאים, אחד השבטים הבאלטים הפגאניים שמוצאו ממזרח ליטא ומערב בלארוס של היום. מהמאה ה-13 התערו השליטים הבאלטים בשבטים סלאביים, אבותיהם של הבלארוסים המודרניים וקיים ויכוח האם הייתה ליטא מדינה באלטית החל מאותה תקופה.[1][2]
| |||
 | |||
| המנון לאומי |
Bogurodzica  | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | מונרכיה | ||
| ראש המדינה |
הדוכסים הגדולים של ליטא | ||
| שפה נפוצה | ליטאית, פולנית, לטינית, גרמנית | ||
| עיר בירה | וורוטה, קרנאווה, טרקאי, וילנה | ||
| רשות מחוקקת |
הסיימאס של הדוכסות הגדולה של ליטא | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת הנסיכות | ||
| תאריך | 1236 | ||
| פירוק | חלוקת פולין | ||
| תאריך | 1795 | ||
| ישות קודמת |
הנסיכויות הרוסיות | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת פרוסיה  האימפריה הרוסית | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
  | |||
לאחר היווסדה התפשטה הדוכסות וכבשה שטחים גדולים שהיו שייכים לרוס של קייב. הדוכסות הגדולה של ליטא כללה את השטח עליו שוכנות המדינות ליטא, בלארוס, אוקראינה, חלקים מלטביה, מולדובה, רוסיה ופולין. בשיא התפשטותה, במאה ה-15, היא הייתה המדינה הגדולה באירופה.[3] החל מהמאה ה-14 הורכבה רוב אוכלוסיית הדוכסות מסלאבים מזרחיים. מסיבה זו מקובל להתייחס לדוכסות כאל מדינה סלאבית החל מתקופה זו.
הרחבת שטחי השליטה של הליטאים החלה במאה ה-12 על ידי פשיטות על הערים העשירות נובגורוד ופסקוב. במאה ה-13 החלו המלחמות עם המסדר הטבטוני והליבוני. בתקופה זו עלה לשלטון הדוכס מינדאוגאס (בליטאית: Mindaugas, בבלארוסית: Міндоўг, Mindoŭh). בסביבת 1250 הוא התנצר באחת הכנסיות הראשונות בדוכסות שנבנתה בעיר לובץ'. בעקבות קבלת הנצרות הוא הוכתר למלך ליטא ב-1253. נסיגתו מהנצרות הביאה להורדת הממלכה לדרגת דוכסות גדולה ובתואר זה התייחסו לליטא החל מהמאה ה-14.[4]
הממלכה הרב-לשונית התהוותה בזמן שלטונו של הדוכס הגדול גדימינאס[5] (ליטאית: Gedimínas, בלארוסית: Гедзімін, Hedzimin). בזמן שלטונו של בנו, אלגירדאס (ליטאית: Álgirdas, בלארוסית: Альгерд, Alherd), הדוכסות התפשטה לשיא שטחה הטריטוריאלי.[6] יורשו של אלגירדאס, יוגאיילה (ליטאית: Jogaila, פולנית: Władysław Jagiełło, בלארוסית: Ягайла, Jahajła), פתח פרק חדש בהיסטוריה של הדוכסות בחתימתו על הסכם קרבו ב-1386. הסכם זה איחד את הדוכסות הגדולה עם ממלכת פולין באוניה פרסונלית וחייב את קבלת הנצרות הקתולית על ידי הליטאים הבאלטים, שהיו העם הפגאני האחרון באירופה.[7]
זמן קצר לאחר מכן עלה ויטאוטאס הגדול (ליטאית: Vytautas, פולנית: Witold Kiejstutowicz, בלארוסית: Вітаўт, Vitaŭt) לשלטון בדוכסות הגדולה. הוא הוביל את צבא הדוכסות לקרב גרונוולד ב-1410, שסימל את תחילת הנפילה של המסדר הטבטוני. אחרי מותו של ויטאוטאס, הורעו היחסים של ליטא עם ממלכת פולין[8] והאצילים הליטאים ניסו לבטל את האיחוד עם פולין.[9] מלחמות כושלות עם הנסיכות הגדולה של מוסקבה הן אלו ששמרו על האיחוד, למרות ניסיונות של כמה אריסטוקרטים רבי השפעה לפרקו.
בסופו של דבר, ב-1569, יצר איחוד לובלין את האיחוד הפולני-ליטאי. לדוכסות הגדולה של ליטא הייתה ממשלה, חוקים, צבא ומשרד אוצר נפרדים במסגרת הפדרציה הזו.[10] בתקופת האיחוד הייתה ליטא מעורבת במלחמות רבות, כמו המלחמה הליבונית ומלחמת הצפון הגדולה. האיחוד עם פולין לא מנע אבדות טריטוריאליות לאימפריה הרוסית המתחזקת. ב-1795 התפרק האיחוד הפולני-ליטאי וחולק בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה.
היווצרות הדוכסות
עריכהתחילתה של עוצמה מדינית
עריכה
השם ליטא נזכר לראשונה בכרוניקה של קוונדינבורג ב-1009. האזכור הזה כולל מידע מועט על המדינה או על המבנה החברתי שלה וכולל את העובדות שהיא גובלת ברוס של קייב ושיש בה תושבים פגאנים.
אזכורים לליטא מופיעים גם במקורות הסלאביים בתור אחד האזורים שהותקפו על ידי רוס. לפי הכתוב, ההתקפה הראשונית הייתה כושלת, אבל הנסיכים הגדולים של קייב הצליחו עם הזמן לכבוש שטחים מהליטאים. בתחילת המאה ה-12 העלו ליטאים פגאנים מס לנסיכות פולוצק. ב-1131 החל מסטיסלב מקייב מבצע צבאי גדול נגד הליטאים והצליח להכניע אותם לזמן קצר. אך מיד אחרי שקיפל את צבאו תקפו הליטאים חזרה, והצליחו לפגוע בכמה יחידות של הקייבים שנשארו מאחור. הצלחה זו סימלה את תחילת הופעת הליטאים ככוח משמעותי באזור. מקורות רוסיים מאותה תקופה מספרות שהליטאים "הופיעו מהביצות שלהם, שאותן בעבר הם לא העזו לעזוב, והטרידו את שכניהם".[11]
באותה תקופה הליטאים נהגו ליצור בריתות עם שליטים רוסים מקומיים והשתדלו לא לפתוח במלחמה כוללת מול הרוסים. בנקודה כלשהי בין 1180 ל-1183 החל המצב להשתנות, והליטאים החלו לארגן פשיטות צבאיות מאורגנות על הנסיכויות הסלאביות, בעיקר פולוצק ופסקוב.[12] אחרי פשיטה מוצלחת על ליווניה ב-1185, החלו התושבים המקומיים לבנות מבצרים כדי להגן על האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-13, הליטאים החלו להוות איום ממשי לשכניהם הבלטים והגרמאנים ממערב, כמו גם לשכניהם הסלאבים ממזרח.
ההתעוררות הפתאומית של הפעולות הצבאיות סימנה את התלכדות המדינה סביב השבטים של ליטא העילית (אוקשטאיטיה), על חשבון ליטא התחתית (סמוגיטיה, זאמוט). לקראת סוף המאה ה-12 החלה הדוכסות למעשה להתהוות בשטחים אלו.
שנת 1202 סימנה התפתחות נוספת לקראת יצירת המדינה החדשה: הקמת מיליציה נוצרית - המסדר הליבוני - שהיווה איום משמעותי על הכוחות הפגאניים באזור. האיום אף גדל עם היווצרות אויבות אזוריות חדשות כמו גליציה-ווהלין והמסדר הטבטוני, שהוקם ב-1226. בסופו של דבר הסימן הברור ביותר לשיתוף הפעולה בין כלל השבטים הליטאיים היה הסכם השלום עם גליציה-וולין ב-1219. זהו המסמך הקדום ביותר המעיד על שיתוף פעולה בין מספר גדול של דוכסים ליטאים. המסמך כולל חתימות של 21 דוכסים כולל חמישה מאוקשטאיטיה - ז'יווינבודאס (Živinbudas), דאויוטאס (Daujotas), ויליקיילה (Vilikaila), דאוספרונגאס (Dausprungas) ומינדאוגאס. נראה שז'יווינבודאס היה בכיר יותר מאחרים וכל הדוכסים הליטאים היו קשורים האחד בשני בקשרי משפחה שונים.[13] על ההסכם חתמו גם כמה דוכסים מליטא תחתית (סמוגיטיה), מה שהצביע על הגברת שיתוף הפעולה בין הליטאים. על אף שבעבר היו מספר מלחמות בין הליטאים לבין הסמוגיטים, הם דיברו ניבים דומים והיו להם כעת אויבים משותפים.[14] ההכרה הרשמית במטרות המשותפות ויצירת היררכיה בין חותמי ההסכם, רמזה על הקמת מדינה בעתיד. מינדאוגאס, אחד מהנסיכים שצוינו לעיל, היה זה שהעלה את קרנה של ליטא והפך אותה למדינה חזקה ולגיטימית ולמעצמה אזורית.
שלטונו של מינדאוגאס ומעבר ראשון לנצרות
עריכה
מינדאוגאס, שליט אוקשטאטיה הדרומית,[15] נזכר בהסכם עם גליציה-ווהלין כנסיך ליטאי בכיר, אך לא ראשי. בסופו של דבר הוא הפך להיות השליט הריבוני של כל ליטא ב-1236.[16] לא ברור עד היום כיצד הוא הצליח להשתלט על כל השבטים סביבו. מקורות סלאביים מזכירים שהוא נהג לרצוח או לגרש שליטים שכנים, כולל כאלו שהיו קרובי משפחתו.[17] אחרי שהבטיח את שליטתו בליטא, מינדאוגאס פנה נגד הנסיכויות הסלאביות וסיפח את נבהרדק, גרודנו וערים אחרות, שנחשבו באותה עת חלק מרוס של קייב - אלה צורפו לנסיכותו בין השנים 1239–1248. לאחר שהצליח להשתלט על אזורים אלו מינה מינדאוגאס את בנו, ואישלק (ליטאית: Vaišelga, בלארוסית: Войшалк), למושל עליהם. ואישלק לא בחל באמצעים אכזריים כדי לאכוף את מרותו, אך ספג גם את השפעת התושבים המקומיים והוטבל לנצרות האורתודוקסית.[18]
ב-1236 התרחש מאורע חשוב ביותר שהשפיע על האזור כולו: צבא בהנהגת השליט הסמוגיטי ויקינטאס (Vykintas) הכה תבוסה מוחצת בקרב השמש את אבירי המסדר הליבוני. בעקבות התבוסה נחלש כוחו של המסדר והוא נטמע במסדר הטבטוני. פירוש הדבר היה שסמוגיטיה הפכה להיות האויב הראשי של שני המסדרים, שכן האזור שבשליטתה הפך להיות חיץ בין שניהם. תוצאות הקרב גרמו להפסקה קצרה במלחמות בין הליטאים למסדרים ואפשרו לליטאים להתרכז בהתקפות במזרח.
בערך בשנת 1248 שלח מינדאוגאס את ויקינטאס יחד עם אחייניו, טאוטווילאס (Tautvilas) ואדיווידאס (Gedvydas), לכבוש את סמולנסק, שהייתה אז חלק מאורדת הזהב המונגולית. המבצע כשל ושלושת המצביאים נושלו מאדמותיהם ונאלצו לעזוב את ליטא. זמן קצר לאחר מכן חברו השלושה למסדר הטבטוני ודנילו מגליציה (אוקראינית: Данило Галицький), ובעזרתם של כמה מחוזות בסמוגיטיה החלו במלחמה גלויה מול מינדאוג.
הגליציאנים הצליחו להשיב לעצמם את השליטה בנבהרדק וגרודנו, שבהן שלט ואישלק. טאוטווילאס ניסה להתקרב בכל מחיר לאבירים ולצורך כך נסע לריגה, בה קיבל את הנצרות הקתולית וזה לתמיכה צבאית. זמן קצר לאחר מכן המסדר ארגן שתי התקפות גדולות על סמוגיטיה ואוקשטאטיה (שהחלה להיקרא אז ליטא).[11] מינדאוגאס עמד בפני תבוסה, אך הצליח להינצל בזכות ניצול של חילוקי הדעות בין האבירים לארכיבישוף של ריגה - הוא שיחד את ראש המסדר הליבוני, אנדראס פון שטירלנד (גרמנית: Andreas von Stierland) שכעס עדיין על ויקינטאס על התבוסה ב-1236. פון שטירלנד הסכים לתמוך במינדאוג בתנאי שהאחרון יוטבל לנצרות הקתולית. מינדאוג הסכים להתנצר וכן הציע למסדר את סמוגיטיה תמורת ארגון הכתרתו כמלך ליטא. ב-1251 הוטבל מינדאוגאס יחד עם אשתו ובניו לנצרות הקתולית (להוציא את ואישלק). ב-17 ביולי 1251, האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי פרסם הודעה שמכריזה על ליטא כממלכה.
ב-1252, טאוטווילאס ובעלי בריתו תקפו את מינדאוגאס בוורוטה (ליטאית: Voruta). ההתקפה נכשלה ובעלי הברית נאלצו להגן על עצמם במצודת טווראי (ליטאית: Tverai). אחרי מותו של ויקינטאס, טאוטווילאס נאלץ לחפש תמיכה אצל דנילו מגליציה. ההתפתחויות הללו סימלו את קריסתה של הברית וזמן קצר לאחר מכן דנילו וטאוטווילאס התפייסו עם מינדאוגאס. מצב זה השאיר את מינדאוגאס ללא מכשולים נוספים בדרך לכתר וב-1253 הוא הוכתר בנבהרדק או בווילנה למלך ליטא. מינדאוגאס עבר לווילנה עם כל חצרו ובנה בה את הקתדרלה הראשונה על אדמת ליטא.[19]
האפיפיור אינוסנט הרביעי תמך במינדאוגאס, כיוון שהוא קיווה שהשליט הקתולי החדש יוכל לעצור את הפשיטות של המונגולים. כדי לחזק את הנצרות בממלכה, מונה לה בישוף. תחילה היה זה הנזיר הדומיניקני ויטו וב-1254, כריסטיאן. למרות זאת, נראה שליטא לא הייתה מוכנה עדיין לנצרות, כפי שהראו ההתרחשויות העתידות לבוא.
באותה תקופה מינדאוגאס ניסה להרחיב את השפעתו לאזור פולוצק ופינסק. בנוסף, הוא שוב חתם על הסכם שלום עם גליציה-וולין וכדי לחזק אותו חיתן את בתו עם סבארן (ליטאית: Svarn), בנו של דנילו מגליציה. ב-1255 מינדאוגאס קיבל אישור מהאפיפיור להכתיר את אחד מבניו למלך ליטא.
המסדר הטבטוני ניצל את התקופה הזו כדי לחזק את מעמדו בחלקים של סמוגיטיה וליווניה, אבל ב-1259 המסדר הפסיד בקרב שקוד (Skuodas) וב-1260 את קרב דורבה (Durbe). האחרון שבהם עודד את הפרוסים למרוד במרות המסדר. מינדאוגאס ניצל את המצב, ביטל את השלום שכרת עם המסדר והחל להשתלט על שטחים בסמוגיטיה בתקווה למשוך עוד שבטים באלטיים לצידו. מקורות מהתקופה טוענים שבתקופה זו הוא עזב את הנצרות וחזר לאמונתו הפגאנית.
מינדאוגאס כרת ברית עם אלכסנדר נייבסקי מנובגורוד ופתח במלחמה מול המסדר. הוא שלח את אחיינו, טרניאטה (ליטאית: Treniota, בלארוסית: Транята), לצ'סיס (Cēsis) בתקווה לעורר את השבטים הבאלטים הכבושים נגד השלטון של הטבטונים. המהלך התברר כשגוי ובסופו של דבר היחסים בין מינדאוגאס וטרניוטה עלו על שרטון. ב-1263 טרניאטה ניצל את תמיכתו של דאומנטאס (ליטאית: Daumantas, בלארוסית: Даўмонт) מפסקוב והרג את מינדאוג ושניים מבניו.[20]
המדינה שקעה בתקופה של מאבקים פנימיים.
כיבושים חדשים וקבלה סופית של הנצרות
עריכה
אחרי מותו של מינדאוגאס, טרניאטה נטל את תפקיד הדוכס הגדול. שלטונו של טרניאטה היה חלש וכעבור פחות משנה, ב-1264, הוא נהרג על ידי בנו של מינדאוג, ואישלק, וגיסו מגליציה, סבארן. דאומנטאס ברח חזרה לפסקוב, קיבל את הנצרות הפרבוסלבית תחת השם טימופיי ושלט שם בהצלחה עד 1299. דתו הנוצרית אורתודוקסית של ואישלק הייתה לצנינים בעיני האפיפיור והמסדר ומעתה והלאה לא הוכתרו עוד מלכים בליטא. אחרי זמן קצר ואישלק התקרב לדת ועבר למנזר ואחרי שלוש שנות שלטון מסר את התואר דוכס גדול לסבארן. חולשתה של ליטא באותה תקופה גרמה לחוסר תמיכה מצידה לשבטים הבאלטיים המורדים והמרד הבאלטי החל לדעוך.
סבארן עלה לשלטון ב-1267 ונראה כי שלט בעיקר בליטא הדרומית ולא התעניין במה שקורה בחלקי הממלכה האחרים. באותו זמן ואישלק נרצח על ידי לב דנילוביץ', אחיו של סבארן, שכעס על כך שהשלטון בליטא הועבר לאחיו ולא לו.
ב-1268 פרסם האפיפיור קלמנס הרביעי צו שהתיר למלך בוהמיה, אוטוקאר השני, לספח את ליטא. באותה שנה צבאות מבוהמיה ואוסטריה התקבצו בפרוסיה המזרחית והחלו בהכנות לתקוף את ליטא, שהתשתבשו בשל תנאי מזג אוויר קשים. אחרי שנה אחת סבארן נושל משלטונו, על ידי טראיידניס הפגאני (ליטאית: Traidenis, בלארוסית: Трайдзень), נסיך קרנבה (Kernavė).
ב-1274–1276 פתח טראידניס במלחמה נגד גליציה-וולין, בה הצליח לצאת עם ידו על העליונה ולספח סופית את אזור נבהרדק. טראידן גם הצליח להנחיל כמה תבוסות למסדר הליבוני. ב-1279 המסדר שוב תקף את ליטא ואף הצליח להגיע לבירתו של טראיידניס בקרנבה, אבל בסופו של דבר האבירים ספגו תבוסה קשה בקרב איזקראולה (Aizkraukle). אחרי התבוסה של המסדר, הסמיגאלים מרדו בו והכירו בשליטתה של ליטא עליהם. טראיידניס נפטר ב-1282.
יש אי בהירות באשר לזהות הדוכס הגדול הבא. המקורות מספרים שבשנת 1285 היה דאומנטאס הליטאי בשלטון והוא נהרג במהלך ניסיון לכבוש את טבר. אחריו שלט בודיקיד (ליטאית: Butigeidis, בלארוסית: Будзікід) שנפטר ב-1290 או 1292 וירש אותו אחיו בודייוויד (ליטאית: Butvydas, בלארוסית:Будзівід). בודייוויד הוא אביהם של ויטן וגדימין. הוא נפטר ב-1296 והוריש את כסאו לויטן.
ויטן (ליטאית: Vytenis, בלארוסית: Вiцень) היה הראשון בשושלת הגדימינידים, ששלטו בליטא זמן ארוך יחסית.[21] תחת שלטונו החלה בנייה של שרשרת מבצרים לאורך הנמאן. השרשרת הזו התפתחה בהמשך למערכת הגנה שלמה נגד התקפות המסדר הטבטוני. בתקופת שלטונו התנהלו מלחמות בלתי פוסקות בין ליטא לבין שכנותיה: ממלכת פולין, המסדר הטבטוני והנסיכויות הסלאביות. ויטן הצליח להנחיל כמה תבוסות לפולנים, מה שתרם לחולשה הפנימית של פולין באותה תקופה.
בסוף המאה ה-13 התפתח עימות ביו תושבי ריגה לבין האבירים הטבטונים וויטן הציע עזרה צבאית לתושבי העיר. ההצעה התקבלה וחיל מצב ליטאי הוצב בריגה עד 1313.[22]
הבטחת האינטרסים שלו בריגה, איפשרו לויטן לחזק את עמדתו מול הטבטונים והנסיכויות הסלאביות. בין 1298 ו-1313 ארגן ויטן 11 מבצעים צבאיים לתוך אזורי פרוסיה הנשלטים על ידי המסדר, שבהם השיג סדרת ניצחונות חשובה.[23] ב-1307 מבצע צבאי מוצלח הביא לסיפוח פולוצק לליטא.[24] סיפוח פולוצק אפשר לשליטים הליטאים להשתמש בסמל ה-Pahonia (מרדף) שהיה סמלה של העיר פווצק והפך עד היום סמל ליטא כולה.
ב-1315 מסר ויטן את השלטון לאחיו גדימין, שהיה באותה עת שליט סמוגיטיה וטרקאי (ליטאית: Trakai, פולנית:Troki).[25] בתור השליט הראשי של ליטא החליט גדימין להעביר את מקום מושבו מטרקאי לווילנה.
ליטא הגיעה לשיא התפשטותה תחת גדימין, שיצר ממשל מרכזי חזק וייסד אימפריה שהשתרעה מהים השחור עד הים הבאלטי. עד 1320 רוב נסיכויות רוס המערביות סופחו או נשלטו על ידי ליטא. ב-1321 כבש גדימין את קייב ושלח את הנסיך המקומי סטניסלאב לגלות. גדימין גם החליט להקים בירה בווילנה במקום קרנבה או טרקאי ששימשו כבירות הדוכסות עד אותה תקופה.
ליטא הייתה בעמדה אידיאלית להשתלט על החלק הדרומי של רוס הקייבית. כמעט כל שאר המדינות מסביב נפגעו בפשיטות של המונגולים, שמשום מה בחרו לא לפנות צפונה ולתקוף גם את ליטא. ליטא גם ניצלה את השליטה הרופפת של המונגולים בשטחים שהם כבשו. גדימין ניצל שעת כושר להרחיב את שטחיו מבלי להיתקל בהתנגדות רצינית מהנסיכויות הרוסיות או מהמונגולים. גדימין עצמו היה מבחינה תרבותית (ויש הטוענים גם אתנית) סלאבי מזרחי ושלט בשפה הליטאית הבאלטית באופן שטחי. מצב דומה שרר גם בימי יורשיו.
המדינה הליטאית לא הייתה בנויה רק על כוח צבאי, אלא גם על דיפלומטיה נכונה ופיקחית. רוב הערים שסופחו לממלכה הצטרפו אליה בדרך של משא ומתן ולא בכוח צבאי. מכיוון שלהלכה רובן היו תחת שליטת אורדת הזהב או נסיכות מוסקבה, הן למעשה לא ויתרו על עצמאות אלא החליפו שלטון אחד באחר. כך היה במקרה של נובגורוד, שעברה מאזור ההשפעה של מוסקבה לאזור ההשפעה הליטאי.[26] יותר מזה, ליטא ניצלה פעמים רבות סכסוכים פנימיים בתוך הערים שנוצרו כתוצאה מהניסיון להימנע מסיפוח לנסיכות מוסקבה. עם זאת, שיטה זו של בניית מדינה הייתה מאוד לא יציבה וכל שינוי בפוליטיקה הפנימית בתוך הערים העמיד את המשך השלטון הליטאי בעיר בסכנה, כפי שקרה מספר פעמים בנובגורוד ובערים אחרות.
לאחר הרצחו של גדימין בשנת 1341 חילקו בניו אלגירד (ליטאית:Algirdas, בלארוסית:Альгерд) וקסטוט (ליטאית:Kęstutis, בלארוסית:Кейстут) ביניהם את הממלכה - קסטוט שלט על סמוגיטיה והגן עליה מפני המסדר הטבטוני בעוד שאלגירד שלט על החלקים הסלאביים של הממלכה והגן עליהם מפני הפשיטות של אורדת הזהב. עם מותו של אלגירד בשנת 1377 ירש את מקומו בנו יוגאילה, שבשנת 1380 חתם על הסכם סודי עם המסדר הטבטוני, בו הוא הסכים להתנצרותה של ליטא בתמורה לעזרת המסדר בהפלת דודו. אולם קסטוט גילה את המזימה, כבש את וילנה, גירש את יוגאילה והכריז על עצמו כדוכס הגדול במקומו.
בשנת 1382 יוגאילה הקים צבא ותקף את כוחותיו של קסטוט ליד העיר טרקאי. קסטוט ובנו ויטאוט הגיעו למחנה של יוגאילה בווילנה על מנת לערוך משא ומתן, אולם אף על פי שביטחונם הובטח להם הם נאסרו ונשלחו לטירת קרווה. קסטוט נרצח בטירה לאחר שבוע אך ויטאוט הצליח להימלט. הוא הגיע לטירת מאלבורק שהייתה שייכת למסדר הטבטוני, שהעניק לו מקלט בתמורה להתנצרותו תחת השם ויטולד.
יוגאילה המשיך בבריתו עם המסדר ואף העניק לו שטחים בסמוגיטיה, אולם האבירים הטבטונים, שהתיימרו לעזור לשני בני הדודים יחד, נכנסו בעצמם לליטא בשנת 1383 וכבשו את רוב סמוגיטיה, ובכך חיברו את שטחיהם בפרוסיה הטבטונית עם שטחיהם בליווניה שמצפון לליטא. בשנת 1384 ויטאוט ויוגאילה, שהבינו כי האבירים הטבטונים משתמשים ביריבותם כדי לכבוש את ליטא, החליטו לאחד את כוחותיהם נגד המסדר. ויטאוט תקף עם כוחותיו את הצבא הטבטוני והצליח לכבוש בחזרה כמעט את כל השטחים עליהם שלט אביו, קסטוט.
כשהגיע זמנו של יוגאילה לבחור לו כלה היה זה ברור כי הוא הולך לבחור בכלה נוצרייה מחוץ לממלכה. אמו הרוסייה הפצירה בו לבחור בבתו של נסיך מוסקבה ובכך להטבל לדת האורתודוקסית, אולם יוגאילה ידע כי אפשרות זו תביא להתחזקות מסע הצלב של הטבטונים נגדו. לכן הוא בחר להנשא לידוויגה, מלכת פולין בת ה-11 ולהטבל לנצרות הקתולית. אמה של ידוויגה, אליזבתה מבוסניה, אימצה רשמית את יוגאילה ובכך הפכה אותו ליורש הכתר הפולני. ידוויגה ויוגאילה, שלאחר התנצרותו קיבל על עצמו את השם ולדיסלב, נישאו בפברואר 1386 בקתדרלת ואבל שבקרקוב, ויוגאילה הוכתר כמלך פולין.
אף על פי שהדוכסות הגדולה של ליטא נותרה מדינה ריבונית תחת האיחוד הפולני-ליטאי, האצולה הליטאית והמעמדות הגבוהים במדינה, שהוטבלו כולם לנצרות הקתולית, החלו להיות מושפעים על ידי התרבות והשפה הפולנית הנוצרית. למרות זאת, רבים מהאיכרים והמעמדות הנמוכים הליטאים הבאלטים והסלאבים שמרו על אמונותיהם הפגנית או האורתודוקסית.
שיאה של ליטא היה תחת שלטונו של ויטאוט ששלט בשנים 1392–1430. ויטאוט היה אחד מהשליטים המפורסמים של ליטא. הוא היה בן-דודו של יוגיילה (ממנו קיבל את הדוכסות אחרי שמונה למלך פולין) וסבו של וסילי השני, נסיך מוסקבה מרוסיה. ב-1410 ויטאוט עצמו יצא בראש הצבא הפולני ליטאי לקרב גרונוולד, שהסתיים בניצחון חשוב לפולנים-ליטאים. הוא גם פעל לשיפור המצב הכלכלי בדוכסות והוביל הרבה רפורמות. תחת שלטונו הדוכסות הפכה פחות מבוזרת, אחרי המהלך של החלפת נסיכים מקומיים במושלים מטעמו של ויטאוט עצמו. המושלים היו בעלי אחוזות עשירים שהיוו את הבסיס לאצולה הליטאית.
החלשות ותחילת הסוף
עריכה
התפשטותה המהירה של רוסיה הביאה לכך שתוך זמן קצר התפתחה יריבות בינה לבין ליטא ואחרי הסיפוח של נובגורוד לרוסיה ב-1478 שרוסיה היא כוח שיש להתחשב בו. בין 1492 ל-1508, איוון השלישי הצליח להכניע את הליטאים עוד מספר פעמים והצליח לקבל את השליטה על צ'רניגוב ובריאנסק. ההתפשטות הרוסית וההשפעה שלה על הסלאבים בתחומי הדוכסות היוו סכנה מוחשית לקיומה של האחרונה. המצב הזה דחף את ליטא להידוק הקשרים עם פולין והקמת האיחוד הפולני-ליטאי ב-1569. במסגרת האיחוד, ליטא העבירה לפולין חלקים מאוקראינה שהיו בשליטתה והפולנים החלו בתהליך איטי של פולוניזציה באותם שטחים. כעבור זמן קצר הפולוניזציה הגיעה גם לליטא אף על פי שלהלכה ליטא הייתה חברה שוות ערך באיחוד עם ממשלה, אוצר וצבא משלה. מצב זה התקיים עד 1791, אז ליטא ופולין אוחדו למדינה אחת למשך 4 שנים עד החלוקה השלישית של פולין ב-1795 וסוף העצמאות המדינית של ליטא ופולין.
תקופת האיחוד הפולני-ליטאי
עריכה
ערך מורחב – האיחוד הפולני-ליטאי
תקופת נפוליאון
עריכהאחרי חלוקות פולין, רוב שטחיה של הדוכסות לשעבר סופחו לאימפריה הרוסית והקיסר הרוסי נטל התואר "הדוכס הגדול של ליטא". ב-1812, זמן קצר לפני הפלישה הצרפתית, תושבי הדוכסות מרדו ברוסים. אחרי זמן קצר הגיע נפוליאון לווילנה והכריז שם על הקמת ממשלה זמן לדוכסות הגדולה של ליטא, שמצידה כריזה על תחייתו של האיחוד הפולני-ליטאי.[27] האיחוד מעולם לא יצא לפועל, שכן בצבא הצרפתי נדחק מרוסיה כעבור חצי שנה בלבד ובדצמבר 1812, וילנה שוב נכבשה על ידי הצבא הרוסי.
שפות והרכב אתני
עריכה
השפות הרשמיות של הדוכסות היו רותנית (גרסה עתיקה של בלארוסית ואוקראינית),[28] לטינית, גרמנית ופולנית. עד 1697, הרותנית הייתה השפה הרשמית בה נכתבו החוקים והייתה שפת ההתכתבות עם השכנות ממזרח; לטינית וגרמנית שימשו לדיפלומטיה אירופית.[29] ב-1697 החליפה הפולנית את הרותנית בתור השפה הראשית.
באשר לשפה הליטאית, היא מעולם לא הייתה שפה רשמית או שפת הממשל בדוכסות. אין גם עדות לכך שויטאוט או יוגאילה דיברו שפה אחר זולת הרותנית ואין ולו מסמך רשמי אחד של הדוכסות הכתוב בשפה זו. חשוב לציין, שבאותה תקופה הלאומיות כמעט ולא הייתה קיימת ואצילים שעברו למקום אחר נהגו לאמץ את שפת ודת המקום. כך במאה ה-14 וה-15 נוצר פער בין משפחת המלוכה הקתולית, לבין האצולה ורוב התושבים שהיו אורתודוקסים (הליטאים החלו להיטמע בתקופה זו בשבטים הסלאביים הסמוכים).
במאה הראשונה לקיומה של הדוכסות, היוו הליטאים הבאלטים 70% מהאוכלוסייה. עם ההתפשטות דרומה ומזרחה, שיעורם קטן ל-30%, בעוד שרוב התושבים נמנו עם העמים הסלאביים המזרחיים (בעיקר בלארוסים של היום). מיעוטים חשובים אחרים היו היהודים, שהגיעו לאזור החל מהמאה ה-13 והטטרים. החל מהמאה ה-14 הסלאבים היוו את הרוב המכריע של תושבי הדוכסות והשפה הרותנית הייתה השפה הרשמית של הדוכסות ובה נכתבו החוקים. סמלי הממלכה החל מהמאה ה-13 היו סמלים סלאביים שנורשו בעיקר מפולוצק. מסיבה זו, החל מהמאה ה-14 הדוכסות נחשבת למדינה סלאבית כמו פולין, רוסיה וכדומה.
דת ותרבות
עריכה
אחרי התנצרותו של מינדאוגס ב-1252 והכתרתו למלך ליטא ב-1253, ליטא הוכרזה כמדינה נוצרית קתולית. ב-1260 המעמד נלקח ממנה, בשל הטענה של האבירים הטבטונים, לפיה מינדאוגס חזר לדת הפגאנית. עד 1387, המשיכו האצילים הליטאים לדבוק בדת הפגאנית. הכפריים הליטאים הבאלטים נחשבו לפגאנים אדוקים, שכן הם שמרו על הדת למרות מאות ארוכות של תנועות מיסיונריות בקרבם. שאריות של מנהגים מהדת הפגאנית (כמו הבאת מזון לקברים של קרובי משפחה שנפטרו) השתמרו עד המאה ה-17. תושבי השטח של בלארוס ואוקראינה המודרניות, כמו גם האצילים באותם מחוזות, היו נוצרים אורתודוקסים (יוונים קתולים אחרי האיחוד של ברסט). ב-1387 הדוכס יוגאילה קיבל את הנצרות הקתולית, על אף שמרבית נתיניו ואציליו המשיכו להיות אורתודוקסים. האיחוד של ברסט מ-1596 היה ניסיון לקרב בין השליטים הקתולים לנתינים האורתודוקסים, בכך שהאחרונים המשיכו לקיים את מנהגי דתם תוך קבלת את סמכות האפיפיור.
אוניברסיטת וילנה (הלימודים בה אז היו בפולנית) הוקמה ב-1579, על ידי המלך סטפן בטורי והיא אחת האוניברסיטאות הפעילות העתיקות במזרח אירופה. עבודת של הישועים בתקופת הקונטרה-רפורמציה הפכה את האוניברסיטה לאחד מהמרכזים המדעיים והתרבותיים החשובים באזור ולמרכז המדעי החשוב ביותר באיחוד הפולני ליטאי.[30]
יהודים
עריכה- ערכים מורחבים – יהדות ליטא, יהדות בלארוס
המחלוקת על המורשת
עריכה
לדעתם של מרבית ההיסטוריונים, אחד האפקטים הבולטים של השלטון הליטאי היה יצירת הבדלי הלאומיות בין תושבי רוס הקייבית. בעוד שאבותיהם של הרוסים היו תחת שליטת המונגולים באורדת הזהב, הרי שאבותיהם של האוקראינים ובעיקר הבלארוסים היוו חלק משמעותי בדוכסות הגדולה של ליטא. ראייה לכך היא מקרה נובגורוד שסופחה לנסיכות מוסקבה כ-300 שנים לפני קייב. תרבותה ושפתה של נובגורוד היו שונות מאלה של ולדימיר ומוסקבה, אך כוחן של האחרונות גרם להן להטמיע את בני נובגורוד. הימצאותן של אוקראינה ובלארוס בתחומי ליטא ופולין גרמה ליצירות זהות לאומית נפרדת במחוזות אלו עוד לפני הסיפוח לאימפריה הרוסית בסוף המאה ה-18.
עם זאת, ישנה גם דעה לפיה החלוקה הלאומית של הסלאבים המזרחיים התרחשה עוד מוקדם יותר, בימי רוס הקייבית, בלא גבול פוליטי המפריד בין הלאומים השונים.
מדינת ליטא המודרנית רואה עצמה כיורשת של הדוכסות הגדולה ומשתמשת בסמלים הלאומיים שלה. מנגד, ישנה טענה היסטורית, לפיה דוכסות ליטא הייתה מדינה סלאבית לפי אוכלוסייתה, תרבותה, שפתה, סמליה ומוצאם של שליטיה ולכן היורשת האמיתית שלה היא דווקא בלארוס (שאף ירשה את מרבית שטחה של הדוכסות), שסמלי הדוכסות היו סמליה הרשמיים בשנים 1918–1919 ו-1991–1995, נמצאים בשימוש עד היום בסמלי חלק מערי בלארוס וכן בקרב מתנגדי משטר לוקשנקו וחוגים לאומניים. היסטוריונים שונים, בתמיכת תנועות פוליטיות מסוימות, טוענים כי חלוקת השמות הנוכחית בין הארצות מוטעית וכי בלארוס צריכה להיקרא ליטא (Litva) ואילו ליטא צריכה להיקרא זאמוט (Zhmud) ובהתאמה כך צריכים להיקרא גם העמים.[31]
הספרות היהודית אינה מבחינה בדרך כלל בגבולות הפוליטיים המודרניים וכוללת את כל יהודי ליטא ובלארוס תחת השם "יהודים-ליטאים".
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- Norman Davies. God's Playground. Columbia University Press; 2 edition (December 15, 2002) ISBN 0-231-12817-7
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה
- ^ Rowell S.C. Lithuania Ascending a pagan empire within east-central Europe, 1295-1345. Cambridge, 1994. p.289-290
- ^ Ch. Allmand. The New Cambridge Medieval History. Cambridge, 1998 p. 731.
- ^ R. Bideleux. A History of Eastern Europe: Crisis and Change. Routledge, 1998. p.122
- ^ E. Bojtár. Forward to the Past: A Cultural History of the Baltic People. Central European University Press, 1999 p. 179
- ^ Lithuania Ascending p.289.
- ^ Z. Kiaupa. Algirdas ir LDK rytų politika. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003). Elektroninės leidybos namai: Vilnius.
- ^ N. Davies. Europe: A History. Oxford, 1996 p.392
- ^ J. Kiaupienė. Gediminaičiai ir Jogailaičiai prie Vytauto palikimo. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003) Elektroninės leidybos namai: Vilnius.
- ^ J. Kiaupienë Valdžios krizës pabaiga ir Kazimieras Jogailaitis. Gimtoji istorija 2: Nuo 7 iki 12 klasės (Lietuvos istorijos vadovėlis). CD. (2003). Elektroninės leidybos namai: Vilnius.
- ^ D. Stone. The Polish-Lithuanian state: 1386-1795. University of Washington Press, 2001. p. 63
- ^ 1 2 Mindaugas – Lietuvos karalius
- ^ Encyclopedia Lituanica. Boston, 1970-1978, Vol.5 p.395
- ^ A.Bumblauskas. Senosios Lietuvos istorija, 1009 – 1795 (The Early History of Lithuania).Vilnius, 2005, p.33
- ^ Lithuania Ascending p.50
- ^ Z.Kiaupa, J. Kiaupienė, A. Kunevičius. The History of Lithuania Before 1795. Vilnius, 2000. p. 43-127
- ^ V. Spečiūnas. Lietuvos valdovai (XIII-XVIII a.): enciklopedinis žinynas. Vilnius, 2004. p. 15-78.
- ^ Mindaugas rise to power was described in canonicale as follows: was a duke in the Lithuanian land, and he killed his brothers and his brothers' sons and banished others from the land and began to rule alone over the entire Lithuanian land. And he started to put on airs and enjoyed glory and might and would not put up with any opposition
- ^ As noted in Hypatian Chronicle, Vaišvilkas ordered to kill 4 local people each day.
- ^ Lithuania Ascending p.71
- ^ Senosios Lietuvos istorija p. 44-45
- ^ Lithuania Ascending p.55
- ^ M. Jones. The New Cambridge Medieval History. Cambridge, p. 706
- ^ Lithuania Ascending p.57
- ^ New Cambridge p.706
- ^ A. Nikžentaitis. Gediminas. Vilnius, 1989, p.23
- ^ Glenn Hinson. The Church Triumphant: A History of Christianity Up to 1300. 1995, p.438
- ^ [www.geo.uni.lodz.pl/~zgpol/sob/ziemie_litewskie.pdf Procesy integracyjne i dezintegracyjne na ziemiach litewskich w toku dziejów]
- ^ Stone, Daniel. The Polish-Lithuanian State, 1386-1795. Seattle: University of Washington, 2001. p.4
- ^ Kamuntavičius, Rustis. Development of Lithuanian State and Society. Kaunas: Vytautas Magnus University, 2002. p.21.
- ^ History of Vilnius University
- ^ "Затерянный мир, или малоизвестные страницы белорусской истории"