הדיוויזיה השביעית (אוסטרליה)
הדיוויזיה האוסטרלית השביעית הייתה דיוויזיית חי"ר של הצבא האוסטרלי. היא הוקמה בפברואר 1940 כדי לשרת במלחמת העולם השנייה, כחלק מהכוח האימפריאלי האוסטרלי השני (AIF 2). הדיוויזיה הוקמה כמו הסטנדרט הבריטי של תשעה גדודי חי"ר לכל דיוויזיה [1] והורכבה משתי חטיבות חדשות ושלושה מ-12 הגדודים המקוריים של הדיוויזיה השישית שיצרו את החטיבה השלישית. הדיוויזיה ידועה לעיתים בכינוי "השביעית השקטה", בשל תפיסה שהישגיה לא היו מוכרים, בהשוואה לשאר הדיוויזיות האוסטרליות. נראה שמקורה של אמונה זו הוא בצנזורה על חלקה של הדיוויזיה ה-7 בלחימה העזה במערכה בסוריה ולבנון ב-1941. [2][3] הדיוויזיה ה-7 יחד עם הדיוויזיות האוסטרליות ה-6 וה-9 היו הדיוויזיות היחידות ששירתו הן במזרח התיכון והן באזור דרום מערב האוקיינוס השקט. היא פורקה ב-1946, לאחר תום המלחמה.
 | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 אוסטרליה |
| שיוך |
 צבא אוסטרליה |
| סוג | דיוויזיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1940–1946 (כ־6 שנים) |
| מלחמות | מלחמת העולם השנייה |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד | מייג'ור גנרל |
היסטוריה
עריכההקמה
עריכההדיוויזיה ה-7 הייתה הדיוויזיה השנייה שגויסה כחלק מה-AIF ה-2 בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה. האישור להקמת הדיוויזיה החדשה ניתן ב-28 בפברואר 1940 וב-4 באפריל מונה המפקד הראשון שלה, מייג'ור גנרל ג'ון לאווראק. [4] עם הקמת הדיוויזיה היא הייתה מורכבת משלוש חטיבות חי"ר: ה -19, ה-20 וה-21. מתוכם, ה-19 הוקמה בארץ ישראל והשתיים האחרות באוסטרליה. אולם ביוני 1940, החטיבה ה-19 הוחלפה בדיוויזיה על ידי החטיבה ה-18, שהתבססה אז בבריטניה, כחלק מחיל המצב כדי להתגונן מפני פלישה אפשרית לאותה מדינה על ידי הגרמנים בעקבות נפילת צרפת במסגרת הדיוויזיה ה-6.[5] אולם זה היה קצר מועד, במשך החודש שלאחר מכן הדיוויזיה איבדה את החטיבה ה-18 וקיבלה את החטיבה ה-26 שעדיין התגבשה באוסטרליה. זה אפשר לדיוויזיה לבצע אימונים ביחד לפני היציאה למזרח התיכון באוקטובר 1940. בפברואר 1941 חלו שינויים נוספים בהרכב הדיוויזיה. החטיבות ה-20 ו-26 הועברו לדיוויזיה ה-9 ובתמורה קיבלה הדיוויזיה את החטיבות ה-18 וה-25. [6]
צפון אפריקה והמזרח התיכון
עריכהעם הגעתה למזרח התיכון עברה הדיוויזיה אימונים בארץ ישראל ובמצרים לפני שהחטיבה ה-18 נשלחה לכבוש עמדה איטלקית בג'יראבוב. ההסתערות העיקרית נערכה על ידי גדוד 2/9 ב-21 במרץ, אם כי פלוגה מה-2/10 ומקלעים מה-2/12 סיפקו תמיכה. [7] עם אובדן של 15 הרוגים ו-71 פצועים,[8] כבשו האוסטרלים את המצודה יחד עם 36 כלי ארטילריה. [9] באפריל עברה החטיבה ה-18 מאלכסנדריה לטוברוק, [10] שם מילאו אחר כך תפקיד הגנתי מוצלח במצור על טוברוק, ממאי עד אוגוסט 1941. [11] בפעולות סביב טוברוק ספגה הדיוויזיה 135 הרוגים, 507 פצועים ו-29 שבויים.[8]
בינתיים, שאר הדיוויזיה ה-7 היוו את עמוד השדרה של פלישת בעלות הברית ללבנון ולסוריה; עם כוחות בריטיים, הודים, צרפתים חופשיים וצ'כוסלובקים שהביסו את כוחות היבשה הצרפתיים של וישי במזרח התיכון בחודשים יוני ויולי.[3] החל מ-8 ביוני התקדמה הדיוויזיה בשני צירים מרכזיים: החטיבה ה-21 נעה בכביש החוף מצור, חצתה את הליטני ונעה לכיוון צידון, בעוד שהחטיבה ה-25 התקדמה 31 מיל (50 קילומטרים) מזרחה ממטולה לכיוון מרג' עיון וג'זין. [12] שתי החטיבות התקדמו בשני טורים. [13] השלב הראשוני של המתקפה הגיע לסיומו ב-15 ביוני כאשר צרפתים של וישי פתחו במתקפת נגד, פגעו במרג' עיון וכבשו אותה מחדש ואת מבצר ח'יאם. [14] ב-21 ביוני, גדוד 2/25 נכנס לדמשק ומבצר ח'יאם והכפר הסמוך לו, נכבשו מחדש על ידי האוסטרלים. [15] עד 30 ביוני האוסטרלים כבשו מחדש את היוזמה והדיוויזיה ה-7 מסרה את הגזרה המרכזית לידי הבריטים. בעקבות זאת, הדיוויזיה התרכזה סביב ג'זין לפני שהתקדמה לעבר דאמור. [16] לאחר שהעיר נלכדה, המשיכה הדיוויזיה לכיוון ביירות, שנפלה ב-12 ביולי. [17]
באמצע יולי נכנסה לתוקף שביתת הנשק והדיוויזיה הועסקה בתפקידי חיל המצב לאורך אזור החוף, כאשר המטה בטריפולי. החטיבה ה-18 הצטרפה לדיוויזיה בספטמבר, ותפסה עמדות הגנה סביב חלב, כדי להתגונן מפני פלישה אפשרית של כוחות גרמנים דרך טורקיה. [18]
במהלך המערכה, שני אנשי הדיוויזיה ה-7 זכו בצלב ויקטוריה. אבדות הדיוויזיה בסוריה ובלבנון כללו 305 הרוגים, 796 פצועים ו-90 שבויים.[8]
גינאה החדשה
עריכהבדצמבר 1941, כאשר הכוחות היפניים התקדמו במהירות בדרום-מזרח אסיה, הוחלט כי יש צורך בדיוויזיות ה-6 וה-7 כדי להגן על אוסטרליה. בתחילת ינואר 1942 עברה הדיוויזיה מסוריה, שם נטלו על עצמם את תפקידי חיל המצב, לארץ ישראל. ב-30 בינואר עלו כוחות הדיוויזיה על ספינות תובלה, כולל USS הר ורנון (AP-22) בסואץ כדי להתחיל את המסע חזרה לאוסטרליה [19] כחלק ממבצע אחות חורגת. הפרוסה על פני חמש שיירות, חזרתה של הדיוויזיה הייתה מדורגת. בשלב זה, ממשלת בריטניה ביקשה לשלוח את הדיוויזיה לבורמה כדי לסייע בבלימת גאות ההתקדמות היפנית על רנגון, אך ממשלת אוסטרליה דחתה את הבקשה.[20] [21]
.jpg)
אף על פי כן, יחידות הדיוויזיה, המורכבים בעיקר מאנשי גדוד מקלעים 2/3, גדוד הנדסה 2/2 ופלוגת שדה 2/6, וכן חלק מאנשי תובלה וחובשים, באוניית התובלה "אורקייד" הופנו לג'אווה, ונלחמו שם לצד כוחות הולנדים, אך עד מהרה נשטפו. [22] [23] מבין האנשים הללו, ארבעה נהרגו, בעוד 206 הפכו לשבויי מלחמה.[8] אולם עיקר הדיוויזיה נסעה ישר לאוסטרליה, והגיעה לאדלייד באמצע מרץ 1942. [24] בחודש שלאחר מכן, הדיוויזיה הועברה לניו סאות' ויילס, שם ניתנה לחיילים חופשה קצרה לפני שעברה לקווינסלנד. שם הם הוצבו בתפקידי הגנה והכשרה לאור האיום הנתפס של פלישה יפנית.[25] באפריל הוקצתה הדיוויזיה לקורפוס הראשון, הארמייה הראשונה. באוגוסט, כשהמצב בגינאה החדשה החמיר, התקבלה ההחלטה לפרוס את הדיוויזיה ה-7.[25] החטיבה ה-21, בפיקודו של בריגדיר ארנולד פוטס, נשלחה לפורט מורסבי, משם יתקדמו כדי לסייע בתגבור יחידות המיליציה, כולל גדוד 39, שנלחמו במערכה על שביל קוקודה. [26]
במקביל, החטיבה ה-18, בפיקודו של בריגדיר ג'ורג' ווטן נשלחה למפרץ מילן. [27] [28] יחד עם החטיבה ה-7 (יחידת מיליציה), מטוסי חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וצוות הקרקע, [29] וגדוד הנדסה אמריקאי, [30] הם הגנו בהצלחה על שדה תעופה בקצה המזרחי של פפואה מהתקפה גדולה של כוחות נחיתה מיוחדים יפניים. הלחימה זכתה לכינוי קרב מפרץ מילן, והייתה התבוסה המוחלטת הראשונה של כוחות היבשה היפניים במלחמת העולם השנייה. [31] רב"ט ג'ון פרנץ', מגדוד 2/9, זכה בצלב ויקטוריה לאחר מותו על מעשיו ב-4 בספטמבר 1942. [32] חללי הדיוויזיה במפרץ מילן היו 126 הרוגים ו-182 פצועים.[8]
בינתיים, המערכה על שביל קוקודה הפכה לקרב אכזרי ונורא, הכולל קרבות עזים סביב קוקודה עצמה ובאיסוראווה, שם הוענק לטוראי ברוס קינגסברי, מגדוד 2/14, צלב ויקטוריה לאחר מותו על מעשיו ב-29 באוגוסט. [33] האוסטרלים נסוגו מאיסוראווה, ונטלו חלק בפעולות נוספות סביב מעבר טמפלטון ואפוג'י. החטיבה ה-25 הצטרפה לחטיבה ה-21 באיוריבאיווה לפני שהאוסטרלים עמדו בעמדתם האחרונה ברכס אימיטה באמצע ספטמבר. לאחר שעוכבו בהצלחה, קווי האספקה היפניים הורחבו כעת ובאוקטובר החטיבה ה-25 השתתפה בהתקדמות הקשה שדחקה לבסוף את היפנים מרכס אואן סטנלי. בשלב זה של הלחימה, שוב נלחמו פעולות במעבר טמפלטון ובאויבי -גורארי לפני שהאוסטרלים הגיעו לנהר הקומוסי ב-13 בנובמבר. [34] במהלך הלחימה סביב שביל קוקודה נהרגו 359 איש מהדיוויזיה ועוד 560 נפצעו.[8]
החטיבה ה-21 חזרה לקרב בונה-גונה בסוף 1942, בו ספגו כוחות אוסטרליה וארצות הברית אבדות רבות מאוד, תוך כדי כיבוש ראשי החופים היפנים העיקריים בחוף הצפוני של פפואה. הדיוויזיה ה-7 איבדה 750 הרוגים בקרבות אלו ועוד 1,293 פצועים.[8] בין דצמבר 1942 למרץ 1943, [35] הוחזרה הדיוויזיה לאוסטרליה, שם, בתחילת 1943, הוסבה לתצורת דיוויזיית הג'ונגל, [36] שבה נרשמה הפחתה בכוח האדם של הדיוויזיה בכ-4,000 איש. [37]
במהלך 1943–1944, כל הדיוויזיה ה-7 נלחמה במבצעים נרחבים ולעיתים עקובים מדם נגד כוחות יפנים בצפון מזרח גינאה החדשה. לאחר הנחיתות המוטסות בנדזאב, ממערב ללה, הוטסו חיילי הדיוויזיה לעמק ראמו ולעמק מרקהאם בין ה-7 ל-12 בספטמבר. החל בנדזאב, שם טוראי ריצ'רד קליהר קיבל צלב ויקטוריה, [38] הם לחמו בקרב לאה-סלמאואה במקביל לדיוויזיה ה-9, שנבלמה ב-16 בספטמבר. [39]
לאחר נפילת לאה, בסוף ספטמבר 1943 קיבלה הדיוויזיה ה-7 הוראה להתבסס סביב דופו ומראוואסה כדי לשמור על הגישות ללה ולהתחיל בפעולות סיור לתוך רכסי פינסטר.[40] מוגבלת על ידי קו אספקה שהיה תלוי כולו בסיוע אווירי, הדיוויזיה יכלה לפרוס רק שתי חטיבות, ה-21 וה-25. [41] לאחר שאסקדרון הקומנדו 2/6 כבש את קאיפית, החל מ-5 באוקטובר, החלו החטיבות ה-21 וה-25 את ההתקדמות, כאשר חטיבה 21 נעה לאורך נהר הפאריה, מכוונת לעבר אוכף קנקיריו, בעוד שחטיבה 25 התקדמה דרך עמק ראמו.[40] העמדות היפניות בקנקיריו וסביב רכס שאגי איימו על אבטחת שדות התעופה שהוקמו סביב דופו ובעקבות כך התקבלה ההחלטה על כיבושם בידי הדיוויזיה ה-7.[42]
לאורך אוקטובר נערכו מספר קרבות. ב-8–10 באוקטובר, הגדוד ה-27/2 כבש את השטח הגבוה סביב Beveridge's Post, Trevor's Ridge ו-Palier's Hill. [43] ב-11 באוקטובר השמידה מחלקה יחידה מגדוד 2/14 פלוגה יפנית בגבעת פאלייר [44] לפני שהתקפת נגד של 500 חיילים יפנים על עמדות ה-2/27 בג'ון קנול וברכס טרוור נהדפה ב-12 באוקטובר.[45] [46] בנובמבר, כשהאוסטרלים התקרבו לעמדות היפניות סביב שאגי רידג', חטיבה 25 החליפה את החטיבה ה-21 כמאמץ העיקרי של הדיוויזיה.[42] במשך החודש שלאחר מכן הסתפקה הדיוויזיה בפעולות סיור בלבד. [47] בתחילת דצמבר, חטיבה 21 החליפה את החטיבה ה-25, [48] ולאורך כל סוף דצמבר 1943 ועד ינואר 1944 התרחשו קרבות כבדים עם התקפות על שני המאפיינים של פרוטרו, רכס שאגי, פצעון הצלף הירוק ואוכף קנקיריו במהלך הקרב. של שאגי רידג'.[45] [49] ב-4 בינואר 1944, חטיבה 18 החליפה את החטיבה ה-21. עד פברואר, בעקבות התקפה על גבעת המכתש, נכבשו העמדות היפניות העיקריות וזמן קצר לאחר מכן החלו גורמים מהדיוויזיה ה-7 לחזור לאוסטרליה. חטיבה 25 יצאה לאורך כל ינואר ופברואר, וה-21 לאחר מכן בפברואר ומרץ. החטיבה ה-18 נשארה בגינאה החדשה עד מאי, למרות שהם הוחלפו מסביב לשאגי רידג' בפברואר על ידי החטיבה ה-15, יחידת מיליציה מוויקטוריה שהועברה מפיקוד הדיוויזיה ה-3 והועברה לפיקוד הדיוויזיה ה-7 בינואר. [50] [51] [52]
כאות תודה לסיוע שהעניקו המקומיים, נבנה בית ספר לזיכרון ב-Situm על ידי איגוד ה-AIF של הדיוויזיה השביעית של אוסטרליה בשנת 1964. [53]
בורנאו
עריכהבתחילת 1944 חזרה הדיוויזיה ה-7 לאוסטרליה בשלבים, ולאחר תקופה של שישה שבועות של חופשה, היא סיירה במדינה וערכה מצעדים במספר ערי בירה של המדינה, כולל פרת', אדלייד, סידני ומלבורן. [54] באפריל החלה הדיוויזיה להתגבש מחדש בצפון קווינסלנד, שם היא עברה תקופה ארוכה של אימונים לקראת פעולות עתידיות, כולל אימוני תקיפה אמפיביים ותמרונים ברמת החטיבה והדיוויזיה. [55] פעולות עתידיות נתפסו ככרוכות בהתחייבות אפשרית ללחימה בפיליפינים בסוף 1944, אך זו לא הסתיימה. [56] לבסוף, במאי 1945, קיבלה הדיוויזיה פקודות לפרוס שוב מעבר לים ועד ה-19 ביוני הם הגיעו לאי מורוטאי, שם החלו להתכונן למבצעים בבורנאו, במסגרת מבצע אבוב. [57]
.jpg)
ביולי 1945, כל הדיוויזיה, שנתמכה על ידי גדוד המקלעים 2/1 [58] וגדוד השריון ה-1 של המיליציה, נפרסה במערכה על בורנאו, וביצעה את ההתקפה האמפיבית על Balikpapan, בבורנאו ההולנדית . [59] הנחיתה הראשונית התרחשה בחוף הדרומי ב-1 ביולי, [60] כאשר חטיבות 18 ו-21 ניהלו את ההסתערות בעוד חטיבה 25 נשארה בים בעתודה. בעקבות הצלחתה הראשונית ביום הראשון, החלה חטיבה 21 בהתקדמות מזרחה, כבשה שדה תעופה ב-Seppinggang וחצתה את נהר ה-Batakan Ketjil, שם התמודדה עם כוח יפני חזק ב-3 ביולי. בינתיים, חטיבה 18 אבטחה את הקרקע הגבוהה סביב קלנדאסאן לפני שכבשה את העיירה באליקפאפן ב-3 ביולי. לאחר מכן הם קיבלו הקלה על ידי חטיבה 25. [61] ב-4 ביולי, חטיבה 21, לאחר שהתגברה על ההתנגדות היפנית שבה נתקלה ביום הקודם, חידשה את התקדמותה מזרחה. לאחר מכן הם ספגו ארטילריה של הגנת החוף היפנית ליד נהר מאנגאר בסר; הם לא הצליחו להתגבר על זה עד 9 ביולי.[62] לאחר מכן כבשה החטיבה ה-21 את סמבודג'ה, 18 מיל (29 קילומטרים) ממנגאר, לפני שליחת סיורים לתמיכה בחטיבה ה-25.[62]
חטיבה 25 התקדמה לאורך הכביש המהיר מילפורד, נעה לכיוון צפון-מזרח לכיוון סמארינדה. בהתמודדות עם משמר אחורי יפני מבוצר היטב, הואטה ההתקדמות כשהעמדה הותקפה בסיוע ארטילרי ואווירי, כשהחטיבה החלה לכתר את העמדה. אולם לפני שהצליחו להשלים זאת, הצליחו היפנים לסגת מהעמדה בליל ה-21/22 ביולי.[62] בכך פסקו פעולות הלחימה העיקריות, למרות שהאוסטרלים המשיכו בפעולות סיור ועימותים קלים נמשכו עד שהמלחמה הסתיימה באוגוסט.[62] המערכה עלתה לדיוויזיה ה-7 ב-185 הרוגים ו-470 פצועים.[8]
לאחר סיום הלחימה, הדיוויזיה נשארה בבורנאו וקיבלה מגוון משימות כולל שמירה על שבויים יפנים והשבת החוק והסדר. [63] עם תחילת תהליך הפירוק, לוחמי הדיוויזיה הוחזרו אט אט לאוסטרליה או הועברו ליחידות אחרות להמשך שירות. כמה אנשי צוות שימשו להקמת גדוד 65, שהוקם כדי לבצע את תפקידי הכיבוש ביפן כחלק מכוח חיל הכיבוש של חבר העמים הבריטי. [64]
הדיוויזיה ה-7 פורקה סופית ב-1946. הדבר נעשה בשלבים, כאשר מטה הדיוויזיה התפרק בינואר–פברואר, ויחידות הדיוויזיה פורקו בין דצמבר 1945 למרץ 1946. [65] בסך הכל נהרגו במהלך המלחמה 2,063 מחיילי הדיוויזיה, בעוד ש-4,356 נוספים נפצעו.[8] כ-40,000 איש שירתו בדיוויזיה בין 1940 ל-1946. [66]
מפקדים
עריכה- מייג'ור גנרל ג'ון לאווראק, פברואר 1941 – יוני 1941;
- מייג'ור גנרל ארתור "טובי" אלן, יוני 1941 – אוקטובר 1942;
- מייג'ור גנרל ג'ורג' אלן ואסי, אוקטובר 1942 – יולי 1944;
- מייג'ור גנרל אדוארד מילפורד, יולי 1944 – אוגוסט 1945.[67]
הערות שוליים
עריכה- ^ Dickens 2005, p. 367.
- ^ Brune 2004, p. 48.
- ^ 1 2 James 2017
- ^ Johnston 2005, p. 1.
- ^ Johnston 2005, p. 2.
- ^ Johnston 2005, pp. 2–3.
- ^ Johnston 2005, p. 22.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Johnston 2005, p. 250.
- ^ Johnston 2005, p. 24.
- ^ Wilmot 1993, p. 80.
- ^ Wilmot 1993, pp. 88, 150–151 and 280.
- ^ Johnston 2005, pp. 47 and 55.
- ^ Johnston 2005, p. 56.
- ^ Johnston 2005, p. 61.
- ^ Johnston 2005, pp. 63–64.
- ^ Johnston 2005, p. 66.
- ^ Johnston 2005, p. 71.
- ^ Johnston 2005, p. 75.
- ^ Johnston 2005, p. 77.
- ^ Johnston 2005, p. 79.
- ^ Keogh 1965, p. 130.
- ^ Johnston 2005, pp. 80–81.
- ^ Wigmore 1957, p. 457.
- ^ Johnston 2005, p. 81.
- ^ 1 2 Johnston 2005, p. 82.
- ^ Johnston 2005, p. 83.
- ^ Johnston 2005, p. 84.
- ^ Brune 2004, p. 279.
- ^ Brune 2004, p. 273.
- ^ Brune 2004, p. 277.
- ^ Brune 2004, p. 392.
- ^ Johnston 2005, pp. 91–92.
- ^ Johnston 2005, p. 102.
- ^ Johnston 2005, p. 119.
- ^ Johnston 2005, p. 162.
- ^ Palazzo 2004, p. 89.
- ^ Palazzo 2004, p. 91.
- ^ Johnston 2005, p. 172.
- ^ Johnston 2005, p. 174.
- ^ 1 2 Keogh 1965, p. 345.
- ^ Johnston 2005, p. 181.
- ^ 1 2 Dickens 2005, p. 264.
- ^ Johnston 2005, p. 183.
- ^ Bradley 2004, p. 72.
- ^ 1 2 Johnston 2007, p. 29.
- ^ Johnston 2005, p. 184.
- ^ Keogh 1965, p. 346.
- ^ Keogh 1965, p. 348.
- ^ Keogh 1965, p. 353.
- ^ Bradley 2004, p. 241.
- ^ Keogh 1965, p. 359.
- ^ Corfield 1991, p.103
- ^ "7th Infantry Division Returns to Situm". Rotary Club of Lae Huon Gulf, Papua New Guinea. 5 במאי 2013. נבדק ב-7 בפברואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Johnston 2005, pp. 207–208.
- ^ Johnston 2005, p. 211.
- ^ Johnston 2005, p. 212.
- ^ Johnston 2005, p. 214.
- ^ "2/1st Machine Gun Battalion". Second World War units, 1939–1945. Australian War Memorial. נבדק ב-13 באפריל 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Johnston 2007, p. 46.
- ^ Keogh 1965, p. 461.
- ^ Keogh 1965, p. 462.
- ^ 1 2 3 4 Keogh 1965, p. 463.
- ^ Johnston 2005, pp. 242–243.
- ^ Johnston 2005, p. 242.
- ^ Johnston 2005, p. 243.
- ^ Johnston 2005, p. 251.
- ^ Johnston 2007, p. 43.