הורדוס אנטיפס

הורדוס אנטיפס (ביוונית: Ηρώδης Αντίπας) היה נסיך יהודי מבית הורדוס, בנו של הורדוס מלך יהודה. לאחר מות אביו שימש כטטרארך הגליל והפראיה (עבר הירדן היהודית).

הורדוס אנטיפס
Ηρώδης Αντίπας

לידה	20 לפנה״ס ממלכת יהודה
פטירה	39 (בגיל 58 בערך)
בן או בת זוג	פצאליס הרודיאס
טטרארך → הורדוס אגריפס הראשון ←

מטבע של הורדוס אנטיפס

תולדות חייו

ראשית דרכו

אנטיפס נולד בתאריך לא ידוע לפני שנת 20 לפנה"ס בממלכת יהודה והיה בנו של המלך הורדוס ואשתו מלתקי שמוצאה שומרוני. אחיו מאמו היו ארכלאוס ואולימפיאס. כמו יתר אחיו, שנחשבו מועמדים פוטנציאליים לרשת את אביהם, אנטיפס גדל והתחנך בחצר הקיסר אוגוסטוס ברומא.

למרות חינוכו של אנטיפס ברומא, נראה שהורדוס העדיף את אחיו על פניו. הוא הכריז על אנטיפטרוס כיורשו הראשי ועל אריסטובולוס ואלכסנדר כיורשיו המשניים. אולם טבעו החשדני של הורדוס, ביחד עם הסתתו של אנטיפטרוס, הביא להוצאתם להורג של אריסטובולוס ואלכסנדר בשנת 7 לפנה"ס, באשמת קשירת קשר לרציחתו. בשנת 5 לפנה"ס הוציא הורדוס להורג גם את אנטיפטרוס בעוון אותה האשמה. אנטיפס היה זה שהרוויח מהתככים בחצר המלכות: הוא נבחר על ידי הורדוס להיות יורשו העיקרי. אולם בזמן שגסס הורדוס, בשנת 4 לפנה"ס, שינה את צוואתו, הפך את אנטיפס ליורשו המשני ומסר את עיקר ממלכתו, ביחד עם כתר המלוכה, לאחיו ארכלאוס.

למרות הדחתו הייתה לאנטיפס עדיין הזדמנות לתפוס את השלטון. כיוון שיהודה הייתה ממלכה בחסות האימפריה הרומית, צוואתו של הורדוס הייתה צריכה להיות מאושרת על ידי הקיסר אוגוסטוס. אנטיפס נסע לרומא יחד עם אחיו ארכלאוס ופיליפוס כדי לקבל את השלטון מידי הקיסר. אנטיפס, שנתמך על ידי מספר חברים מבית הורדוס, ניסה לטעון כנגד תקפותה של צוואתו האחרונה של הורדוס ושהוא בעצם צריך להיות היורש העיקרי של הממלכה, אולם בסופו של דבר החליט אוגוסטוס לקבל את רוב החלטותיו של הורדוס ואנטיפס נותר במעמד היורש המשני של הגליל והפראיה.

שליט הגליל והפראיה

חלוקת ממלכת יהודה בין יורשי הורדוס

  אתנארכיה תחת ארכלאוס, החל מ-6 לספירה פרובינקיית יהודה

  טטרארכיה תחת הורדוס אנטיפס

  טטרארכיה תחת פיליפוס

  טופרכיה תחת שלומית

  פרובינקיה סוריה

  ערים אוטונומיות (דקאפוליס)

אחרי חזרתו מרומא החל אנטיפס לשלוט בשטחיו בשנת 4 לפנה"ס. שטחי שלטונו היו מופרדים על ידי ברית ערי הדקאפוליס, שחצצה בין הגליל לפראיה. כמו שאר השליטים מבית הורדוס ששלטו על אוכלוסייה יהודית, יחסיו עם נתיניו היו מתוחים כל שנות שלטונו. מותו של הורדוס יצר כאוס ביהודה והעם המדוכא מרד כנגד שלטון בית הורדוס ורומא. אחד מהמורדים היה יהודה בן חזקיה, שתקף את ארמונו של אנטיפס בציפורי ועסק במעשי ליסטות ביישובים השכנים, מעשה שהביא את מושל סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס לתקוף את ציפורי, להשמידה ולמכור את תושביה לעבדות. בעיה נוספת שאנטיפס ניצב בפניה הייתה העובדה שהפראיה גבל בממלכה הנבטית שיחסיה המתוחים עם יהודה גרמו למספר מלחמות מאז ימי שלטונו של אלכסנדר ינאי.

אנטיפס, כמו אביו, התמודד עם קשייו על ידי בנייה משמעותית. הוא בנה מחדש וביצר את ציפורי והוסיף חומה לעיר בית הרמתה בפראיה, אולם מפעל הבנייה החשוב ביותר של אנטיפס היה של טבריה. העיר, שנבנתה על חוף הכנרת, נקראה על שם טיבריוס, שהיה ידידו של אנטיפס וירש את אוגוסטוס כקיסר בשנת 14. אף על פי שטבריה עתידה הייתה להפוך למרכז יהודי חשוב בעתיד, נתקל אנטיפס בבעיות ליישבה, כיוון שהיא נבנתה על שטח בית קברות ונחשבה למקום טמא. עובדה זו הצריכה אותו ליישב את העיר בנוכרים, עניים ועבדים משוחררים, ולהכריח יהודים להגר אליה. כדי לנסות לשמור על השקט בגבולו עם הנבטים, נישא אנטיפס לפצאלה (Phasaélis),^{[דרוש מקור]} בתו של מלכם חרתת הרביעי.

על אף זאת, גילה אנטיפס רגישות לרגשות הדתיים של נתיניו. הוא נמנע מלטבוע מטבעות עם צלמי אדם וכשמושל יהודה, פונטיוס פילאטוס, פגע ברגשות נתיניו היהודים על ידי הצבת מגינים עם הקדשות לקיסר טיבריוס בארמון הורדוס שבירושלים, אנטיפס פעל להסירם ביחד עם חברים אחרים מבית הורדוס.

בשעה שאנטיפס שהה ברומא והתארח אצל אחיו למחצה הורדוס, הוא התאהב באשתו, הרודיאס, שהייתה בת אחיהם למחצה, אריסטובולוס. זוג הנאהבים הסכים להתגרש מבני זוגם הנוכחיים ולהתחתן מחדש אחד עם השנייה. נישואיו של אנטיפס להרודיאס היו אסון מדיני: גרושתו נסעה חזרה לממלכת אביה, שכדי לנקום את עלבונו החל להתכונן למלחמה כנגד אנטיפס. בנוסף לכך, הנישואים בין אנטיפס להרודיאס גרמו להתנגדות מצד נתיניו היהודים בשל האיסור על נישואים בין גרושה לאחיו של הגרוש.

אחד מהמטיפים שיצאו כנגד אנטיפס היה יוחנן המטביל, שלפי הברית החדשה החל לפעול בערך בשנת 28/29 בפראיה תוך שהוא מטיף לחזרה בתשובה ונוהג להטביל את מאמיניו בנהר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו, אנטיפס חשש מהשפעתו של יוחנן על העם ועל כך שהוא מסית אותם למרוד כנגדו. על פי הברית החדשה, אנטיפס אסר את יוחנן וכלא אותו במכוור. בתחילה לא רצה להוציאו להורג אולם תככיה של הרודיאס הביאו אותו לכך.

על פי הברית החדשה, יריב פוליטי נוסף של אנטיפס היה ישו, שהוטבל על ידי יוחנן והחל להטיף בגליל. הטפותיו גרמו לפחד אצל אנטיפס שיוחנן חזר מן המתים. אנטיפס תכנן להרוג את ישו אולם קבוצת פרושים הזהירה אותו בדבר המזימה והוא ברח לירושלים לאחר שהוקיע את אנטיפס כ"שועל". לאחר מעצרו של ישו, כשפונטיוס פילאטוס למד שהוא גלילי, הוא שלח אותו להישפט לפני אנטיפס ששהה באותו זמן בירושלים. אנטיפס לעג לישו אולם בסופו של דבר החליט לשולחו בחזרה להישפט על ידי הנציב. לפי הברית החדשה, אירועים אלו שיפרו את יחסיהם של אנטיפס ופילאטוס שהיו מתוחים בעבר.

קיימת מחלוקת לגבי אירועי המשפט של ישו, תאודור מומזן סבור שישו נשלח אל אנטיפס מכיוון שפושעים באימפריה נשפטו על פי מקום מוצאם בעוד שאדריאן שארווין-וויט סבור שפושעים בדרך כלל נשפטו על פי מקום העבירה שיוחסה להם, הוא סבור ששליחת ישו אל אנטיפס הייתה מחווה של רצון טוב מצד הנציב או ניסיון להימנע מלהתערב במחלוקות דתיות פנימיות של היהודים. שישו נשלח בחזרה אל פילאטוס זה תמך בדעתו (לפי הבשורה על-פי לוקס) שישו לא ראוי לעונש מוות ואם הוא יוצא להורג דמו לא יהיה על ידיו של פילאטוס. מנגד רובין ליין פוקס גורס שכל הסיפור הוא בדיה היסטורית שנועדה להראות שלרשויות לא היו כל עילה להרשעתו של ישו וכמו כן לקיים את הפסוק בתהילים: "יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ-- וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד: עַל-ה', וְעַל-מְשִׁיחוֹ".

אנטיפס קיים קשרים ידידותיים גם עם ערים יווניות שמחוץ למזרח הקרוב. באיים היווניים קוס ודלוס נשתמרו כתובות המעידות על כך: הכתובת מקוס היא הקדשה פרטית מצד אדם שהיה מיודד עם אנטיפס, ואילו הכתובת מדלוס היא כתובת רשמית לכבוד "הורדוס הטטרארך בן הורדוס המלך" מטעם העם האתונאי ותושבי האי. בסוף ימי שלטונו הגיע לשיא השפעתו הבינלאומית, כאשר מילא תפקיד דיפלומטי בהפגת המתיחות בין האימפריה הפרתית והקיסרות הרומית: בזמן המשא ומתן שהתנהל בין מושל סוריה לוקיוס ויטליוס למלך הפרתי ארטאבנוס השני (Ἁρτάβανος) , אירח אנטיפס את השניים באוהל מפואר שהוצב באמצעו של גשר שהוקם לצורך כך על נהר פרת.

היריבות של אנטיפס וחרתת הרביעי התדרדרה למלחמה גלויה בשנת 36. צבאו של אנטיפס הובס באופן מוחלט על ידי חרתת שעלה על בירתו טבריה ובזז אותה. אנטיפס הוכרח לפנות לידידו הקיסר טיבריוס שהורה למושל סוריה, ויטליוס, לפעול כנגד חרתת ולהבטיח את מותו או לכידתו. ויטליוס שינע שני לגיונות ונפגש עם אנטיפס בירושלים, אולם עם הגיע הידיעה על מותו של טיבריוס, שנפטר ב-16 במרץ 36 הוא החליט שאין בסמכותו להפעיל את לגיונותיו לטובתו של אנטיפס ושלח אותם חזרה לבסיסם לפני שהם יכלו להתערב כנגד חרתת. לפי יוסף בן מתתיהו, אי התערבותו של ויטליוס נבע מאיבה שהוא רחש לאנטיפס על שזה הקדים אותו בדיווח לקיסר על הצלחת המשא והמתן עם ארטאבנוס. אולם דבר זה לא ודאי מכיוון שלפי מקורות אחרים המפגש הדיפלומטי עם הפרתים היה בזמן שלטונו של קליגולה.

גלות

לאחר מותו של טיבריוס עלה על כס הקיסרות נכדו קליגולה. שינוי השלטון ברומא היה בעוכרו של אנטיפס, שכן בניגוד לטיבריוס - עם קליגולה לא היו לו קשרי ידידות אישיים והקיסר החדש נטה לתמוך באחיינו וגיסו של אנטיפס, אגריפס הראשון, שאותו המליך על נחלותיו של פיליפוס, שמת בשנת 34.

הרודיאס, שנעלבה מכך שאחיה עלה במעמדו על זה של בעלה, לחצה על אנטיפס לנסוע לרומא ולבקש מקליגולה מעמד שווה של מלך. למרות התנגדותו הראשונית התרצה אנטיפס לבסוף ונסע אל רומא. אגריפס, שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם, נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכך שנמנה בעבר עם חבריו של סיאנוס שהוצא להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור מכך - שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס, ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.

מקום גלותו לא ברור. לפי יוסף בן מתתיהו, אנטיפס נשלח ללוגדונום שבגאליה - לא ברור האם יוספוס התכוון ללוגדונום בגאליה נארבוננסיס (כיום ליון שבצרפת) או ללוגדונום-קונבנרום (כיום סיינט-ברנטאנד-די-קומיגנס שבצרפת) שעל הגבול עם היספניה. לאשתו הרודיאס ניתנה האפשרות להישאר, אולם היא בחרה להצטרף אל בעלה בגלותו.

לפי יוסף בן מתתיהו מת אנטיפס בגלותו, אולם דיו קסיוס שכתב במאה השלישית, רומז שקליגולה הוציא אותו להורג, אם כי דבר זה אינו ודאי והיסטוריונים מודרניים מפקפקים בו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הורדוס אנטיפס בוויקישיתוף

• זאב וייס, ‏טבריה וציפורי במאה הראשונה לסה"נ: טופוגרפיה עירונית ומפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בגליל, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 32-11
• הורדוס אנטיפס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)