החלקה אמנותית על הקרח

החלקה אמנותית היא ספורט אולימפי שבו יחידים (גברים ונשים), זוגות או קבוצות מבצעות סיבובים, קפיצות ותנועות אחרות בהחלקה על הקרח. הדגש הוא על ביצוע אלמנטים פיזיים שונים בעלי איכות אסתטית שיוצרים הופעה אמנותית תוך כדי לבישת תלבושות מיוחדות (המשתנות בין המשתתפים ובין חלקי התחרות) ובליווי מוזיקלי. ישנן תחרויות מקומיות, ארציות ובינלאומיות ששיאן הוא באליפות העולם בהחלקה אמנותית על הקרח ובהחלקה אמנותית במשחקים האולימפיים במשחקי החורף האולימפיים. איגוד ההחלקה הבינלאומי (ISU), הארגון האחראי על הספורט, נוסד ב-1892. אנגליה היא מולדת ההחלקה האמנותית אשר החלה להתפתח במאה ה-18. אבי ההחלקה האמנותית המודרנית הוא האמריקאי ג'קסון היינס, רקדן בלט שלקח את תנועות הבלט, והעביר אותן לקרח באמצע המאה ה-19 ובכך עורר מהפכה בתחום. בשנת 1850 הוקם בקנדה משטח ההחלקה המלאכותי הראשון, אשר אפשר לספורטאים להתאמן כל השנה. בעקבותיו החלו נבנים משטחים כאלה בכל רחבי צפון אמריקה ואירופה. אליפות העולם הראשונה לגברים בודדים התקיימה ב-1896 בסנקט פטרבורג והיא הייתה הספורט החורפי הראשון שהוכנס למשחקים האולימפיים. הקפיצות הראשונות הופיעו בתחילת המאה ה-20. נכון לשנת 2008, המדינות המובילות בהחלקה על הקרח הן רוסיה, ארצות הברית, קנדה, צרפת, סין (בעיקר בזוגות) ויפן.

היסטוריה של ההחלקה האמנותית

מקורות והתפתחות

ג'קסון היינס נחשב לאבי ההחלקה האמנותית המודרנית

ההחלקה על הקרח הונהגה לראשונה כספורט בבריטניה ובהולנד, במקביל. ההולנדים התמחו בהחלקה מהירה ואילו בריטניה היא מולדת ההחלקה האמנותית.

המועדון הראשון של חובבי הענף נפתח בבריטניה בשנת 1742. מועדונים דומים החלו להיפתח אחריו בכל רחבי אירופה וגם בארצות הברית וקנדה. במאות ה-18 וה-19 היו המחליקים נפגשים במועדונים, בהם עסקו בהחלקה סיבובית על רגל אחת על הקרח, ולאחר מכן ביצעו אותה פעולה על הרגל השנייה. אלו היו התרגילים הראשונים שהמחליקים למדו לבצע. התרגיל הבא היה קפיצה מעל שלוש מגבעות. ביצוע תרגילים אלו הביא את המחליקים להישגים מצוינים. עד אמצע המאה ה-18 אפילו לא חשבו על האפשרות להחליק אחורנית.

סגנונם של המחליקים הבריטים היה נוקשה ומכני (גב זקוף, ידיים צמודות לגוף וראש קבוע במקום אחד). הם התרכזו בהחלקה מדויקת ומסודרת. זו הייתה תחילתו של אחד מסוגי התחרות בין המחליקים, שהיה קיים עד לא מזמן והתאפיין בניסיון של הספורטאים לצייר צורות מדויקות על הקרח תוך כדי החלקה; הציון ניתן לפי דיוק הצורות ששורטט על ידי להבי המחליקיים. סוג נוקשה זה של תחרות לא עניין במיוחד את הקהל הרחב, ועם הזמן בוטל.

מי שנחשב לאבי ההחלקה האמנותית המודרנית הוא האמריקני ג'קסון היינס (Jackson Haines) שבאמצע המאה ה-19 עורר מהפכה בתחום. הוא היה רקדן בלט שהעביר את תנועות הבלט אל משטח הקרח. בהמשך, התפתח סגנון חופשי יותר, ששיתף את הידיים, הראש והכתפיים בתרגיל, וכן הצריך גמישות. באמריקה ובאנגליה לא נתקבל סגנון זה באהדה. היינס יצא להופעות באירופה, שם התקבל בברכה באוסטריה, על ידי מעריצי הוואלס. לאחר מכן הוא התפרסם גם בגרמניה, ברוסיה, בהונגריה ובארצות סקנדינביה, עד שבסופו של דבר התקבל סגנונו בכל העולם.

ב-1850 הוקם בקנדה משטח ההחלקה המלאכותי הראשון. בעקבותיו החלו נבנים משטחים כאלה בכל רחבי ארצות הברית, קנדה ואירופה. משטחי הקרח המלאכותי איפשרו לספורטאים להתאמן כל השנה. ב-1879 פתחו הבריטים את המועדון הבינלאומי הראשון לחובבי החלקה על קרח. המועדון איחד מחליקים מהענף האמנותי ביחד עם אבירי ענף המהירות. באותם זמנים - אמצע המאה ה-19 - ריצה על הקרח נחשבה כספורט להמונים, בעוד "החלקה אמנותית" נודעה כספורט לאצולה.

מיסוד הספורט

מאדג' סיירס הייתה האישה הראשונה שהשתתפה באליפות העולם בהחלקה אמנותית ב-1902, ואף זכתה במקום השני

איגוד ההחלקה הבינלאומי (International Skating Union, בראשי תיבות ISU), נוסד ב-1892 על ידי 6 מדינות: אוסטריה, גרמניה, בריטניה, הונגריה, הולנד ושוודיה ונורווגיה שהיו תחת איחוד. כיום כולל הארגון כ-60 מדינות. אליפות העולם הראשונה לגברים בודדים התקיימה ב-1896 בסנקט פטרבורג. ההחלקה על הקרח הייתה הספורט החורפי הראשון שהוכנס למשחקים האולימפיים. תחרויות החלקה אמנותית נערכו במשחקים האולימפיים החל משנת 1908, תחילה במסגרת האולימפיאדה הרגילה (משחקי הקיץ) ובאולימפיאדת החורף מראשיתה בשנת 1924.

את המהפכה השנייה בענף הניע אולריך סלכוב (Salchow) משוודיה. בשנת 1909 הוא ביצע, בפעם הראשונה בהיסטוריית הענף, קפיצה סיבובית פשוטה. הבא אחריו, ב-1913, היה הספורטאי האוסטרי אַלוֹיְס לוּץ (Lutz) שחנך קפיצה שהייתה קשה ביחס לאותה עת. שתי הקפיצות קיימות עד היום, ונקראות לוץ וסלכוב על שם מבצעיהן הראשונים. עם השנים פותחו סוגי קפיצות נוספים, ביניהם הטוֹ (Toe), קפיצה הידועה גם בשם טוֹ-לוּפ (Toe Loop), הפליפ (Flip), הלופ (Loop) שנקראת לפעמים רידברגר על שם ממציאה, והאקסל (Axel), הנחשבת לקפיצה הקשה ביותר.

האישה הראשונה ששכנעה את האיגוד שתוכל להצטרף לענף חרף האיסור על השתתפות נשים הייתה מאדג' סיירס שהשתתפה בתחרויות עם גברים. הודות לה התאפשר ב-1906 לערוך את האליפות הראשונה לנשים. באליפות הנשים הראשונה היא ניצחה וקיבלה את מדליית הזהב. במקביל להשתתפותן של הנשים במשחקים האולימפיים, הן ערכו גם הופעות לקהל בליווי תזמורות והכניסו חידושים סגנוניים. בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 התבלטה סוניה הני ילידת נורווגיה, שחקנית שהופיעה על הקרח. רבים קראו לה "מלכת הקרח". היא החזיקה בתואר אלופת העולם במשך 12 שנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

בזמן מלחמת העולם השנייה נהרסו כליל כמעט כל משטחי הקרח באירופה. הפעילויות הספורטיביות בענף זה כמו גם בענפים אחרים עברו לארצות הברית ולקנדה. החל משנות החמישים החלו להתחרות גם מחליקים מברית המועצות דאז, שקודם לכן התאמנו מבלי להיפגש עם מחליקים בני אומות אחרות. ברית המועצות הפכה במהרה למדינה מובילה בענף, בעיקר בקטגוריית הזוגות ובריקוד על הקרח. לודמילה בלואוסובה (Belousova) ואולג פרוטופופוב (Protopopov) היו הזוג הסובייטי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית (אינסברוק 1964) בקטגוריית זוגות, ומאז ועד היום כל הזוכים בזהב אולימפי בתחום זה היו מברית המועצות או מרוסיה (פרט למשחקי 2002 בהם את מדליית זהב קיבלו שני זוגות - מרוסיה ומקנדה).

במשחקים שהתקיימו בארצות הברית ב-1960, שודרו לראשונה תחרויות ההחלקה בטלוויזיה. הדבר חשף את הענף במדינות בהן הוא עוד לא היה מוכר, כמו יפן, והשפיע רבות על אופי ההחלקה. ענף הריקוד על הקרח הוכנס לראשונה במשחקי 1976.

פורמט התחרות וניקוד

סשה כהן מחכה לראות מהו הניקוד שקיבלה מהשופטים

בתחרויות ההחלקה על הקרח מבצעים המחליקים שני תרגילים, אחד קצר שבו מרכיבי חובה, ואחד ארוך ובסגנון חופשי יותר.

באולימפיאדת סולט לייק סיטי בשנת 2002, התעורר חשד כי תוצאות השיפוט בתחרות הזוגות לא היו כשרות, והשופטת מטעם צרפת הודתה שהופעל עליה לחץ להטות את התוצאות. כתוצאה מכך, הוענקו באותה אולימפיאדה מדליית ארד ושתי מדליות זהב: לזוג הרוסי, שהיה המנצח המקורי; ולזוג הקנדי, שבמקור זכה במדליית הכסף. השלכה נוספת של אירוע זה הייתה שינוי בשיטת השיפוט בענף שנכנסה לתוקף בשנת 2003/04. עד אז היו השופטים מעניקים לכל מתמודד ציון עבור הפן הטכני של הביצוע וציון על אופן ההצגה האמנותי, כאשר שני הציונים היו מתוך ניקוד מקסימלי של 6.0. החל מעונת 2004, מקבלים המחליקים ניקוד הכולל ציון על ביצוע אלמנטים וציון על הופעתם. המחליקים מקבלים ניקוד על כל אלמנט שהם מבצעים ועל איכות ביצועו ('ציון אלמנטים') ועל חמישה מרכיבי החלקה, על פי ציון מקסימלי של 10: מיומנויות החלקה, מעברים, כוריאוגרפיה, אינטרפרטציה, וביצוע (ציון הופעה).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא החלקה אמנותית על הקרח בוויקישיתוף

החלקה אמנותית על הקרח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)