היסטוריה של גואטמלה

תרבות אנושית הייתה קיימת בגואטמלה לפחות מהאלף העשירי לפני הספירה. המוכרת ביותר היא תרבות המאיה שהתקיימה כמעט אלפיים שנה עד בוא הספרדים במאה ה-16. אף כי ערי המאיה הקלאסיות שבמחוז פטן ננטשו כבר במאה העשירית לספירה, המשיכו ערי המדינה של הרמה המרכזית להתקיים עד שיעבודן לספרדים החל מ-1523 בידי פדרו דה אלוואראדו.

במשך כמעט שלוש-מאות שנה הייתה גואטמלה מושבה של ספרד, עד שזכתה בעצמאות ב-1821. היא הייתה אז חלק מהאימפריה המקסיקנית הראשונה עד לעצמאותה המלאה כעבור שני עשורים. מעתה ואילך מתאפיינת ההיסטוריה של גואטמלה בתקופות של דמוקרטיה לצד תקופות של מלחמות אזרחים ושל חונטות צבאיות. מלחמת האזרחים שנמשכה 36 שנה ונסתיימה ב-1996, הותירה חותם כבד על החברה הגואטמלית ועודה מקרינה על התנהלותה בימינו.

התקופה הטרום-קולומבינית

ההוכחות הראשונות להתיישבות אנושית בשטחה של גואטמלה של ימינו מתוארכות לאלף העשירי לפנה"ס, אף כי ממצאים מסוימים, כגון ראשי-חצים מאבן געשית, מתוארכים לאלף ה-18 לפנה"ס. עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שתושביה הראשוניים של גואטמלה היו ציידים-לקטים, אך דגימות אבקנים מצביעות על ביות של תירס כבר ב-3500 לפנה"ס . אתרי עתיקות המתוארכים ל-6500 לפנה"ס נחשפו במחוז קִיצֶ'ה שברמה המרכזית, ובאתר סִיפַּקָאטֶה שבמחוז אֶסְקְווִינְטְלָה לחופי האוקיינוס השקט.

תבליט על מצבת אבן בטיקאל

ארכאולוגים מחלקים את ההיסטוריה הטרום-קולומבינית של מסו-אמריקה לשלוש תקופות: התקופה הטרום-קלאסית, מהמאה ה-20 לפנה"ס עד למאה השלישית לספירה; התקופה הקלאסית, מהמאה השלישית ועד למאה העשירית, והתקופה הפוסט-קלאסית, שנסתיימה לאחר בוא הספרדים במאה ה-16 . עד לאחרונה נחשבה התקופה הטרום-קלאסית לתקופת התהוות של חקלאים החיים בבקתות, אך תפישׂה זו מתערערת לנוכח תגליות אחרונות מלתקופה זו. בין תגליות אלה ניתן למנות מזבח בקוטר של כשלושה מטרים בלָה-בְּלָאנְקָה שבמחוז סַן מַרְקוֹס מהמאה העשירית לפנה"ס; אתרים פולחניים במִירָאפְלוֹרֶס ובאֶל-נַרָאנְחוֹ משנת 800 לפנה"ס; מסיכות ענק קדומות ביותר; והערים העתיקות נָאקְבֵּה, שׁוּלְנָאל, טִינְטָאל, ווָאקְנָה ואל-מירָאדוֹר, כולן באגן מיראדור שבמחוז פֶּטֶן.

אל מיראדור הייתה העיר המאוכלסת ביותר באמריקה הטרום-קולומבינית, ונמצאה בה הפירמידה הגדולה בעולם, בנפח של 2,800,000 מטרים מעוקבים (כ-200,000 מ"ק יותר מהפירמידה הגדולה של גיזה). מיראדור הייתה המדינה המאורגנת הראשונה שקמה בכל יבשת אמריקה, והיא מכונה ממלכת קאן בטקסטים עתיקים. היו בה 26 ערים, כולן מחוברות ביניהן בכבישים המכונים סַאקְבֵּאוֹבּ, אורכם מספר קילומטרים, רוחבם עד 40 מטרים והם סלולים בגובה 2 עד 4 מטרים מעל פני האדמה ומכוירים. הסאקבאוב נראים היטב מהאוויר גם מבעד ליערות הגשם הסבוכים של מחוז פטן.

התקופה הקלאסית של מסו-אמריקה תואמת את תקופת השיא של תרבות המאיה, ומיוצגת על ידי אתרים רבים מאוד ברחבי גואטמאלה וסביבתה, אך בראש ובראשונה במחוז פֶּטֵן. תקופה זו מאופיינת בבנייה נרחבת של ערים, בהתפתחותן של ערי-מדינה עצמאיות ובקשרים עם תרבויות אחרות במסו-אמריקה. תרבות המאיה נחשבת לאחת החשובות שבתרבויות הילידיות של אמריקה, והתאפיינה בבנייה מפוארת של מקדשים ומבנים אחרים, בפיתוח כתב הירוגליפים מורכב, בריבוד חברתי נוקשה ובדת ציורית, שכללה קורבנות אדם.

תקופה זו נמשכה עד 900 לספירה לערך, כאשר, מסיבות עלומות, דעכה לפתע תרבות המאיה, וערים רבות ננטשו במרכז השפלה. התקופה הפוסט-קלאסית מיוצגת על ידי ממלכות אזוריות כגון האִיצָה והקוֹא-ווֹח באזור האגמים בפטן ובאזור הרמה על ידי המָאם, הקִיצ'ֶה, הקָאקְצִ'יקֵל ועוד. ערים אלה שימרו רבים ממאפייני תרבות המאיה, אך לא הגיעו לעוצמה ולממדים של הערים הקלאסיות.

התקופה הקולוניאלית

פדרו דה אלוואראדו

לאחר שגילו האירופאים את העולם החדש, החלו הספרדים לחקור את אגן הים הקריבי בהדרגה ומשלחות ספרדיות הגיעו גם לגואטמלה החל מ-1518. לא חלף זמן רב והמגע עם הספרדים הביא למגפות שהמיטו שואה דמוגרפית על האוכלוסיות הילידיות (כפי הנראה היו אלה אבעבועות שחורות מזן וירואלה). הרנאן קורטס, שהוביל את כיבוש מקסיקו, התיר לגונסאלו דה אלוואראדו ולאחיו פדרו דה אלוואראדו לכבוש את גואטמלה. בתחילה כרת אלבראדו ברית עם בני הקָאקְצִ'יקֵל כדי ללחום נגד אויביהם המסורתיים, הקִיצֶ'ה. לאחר מכן פנה אלבראדו נגד הקאקצ'יקל ובסופו של דבר הביא את האזור כולו תחת שליטה ספרדית.

בתקופה הקולוניאלית הייתה גואטמלה קפיטניה חנרל של ספרד (Capitanía General de Guatemala) וחלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה. היא השתרעה משטחיהן של מדינות טבסקו וצ'יאפס במקסיקו של ימינו ועד לקוסטה ריקה. האזור לא היה עשיר במחצבים (זהב וכסף) כמו מקסיקו ופרו, ולכן לא יוחסה לו חשיבות רבה. עיקרי תוצרתו היו קנה סוכר, קקאו, צבעים שהופקו מן החי והצומח במקום, ועץ יקר ששימש לעבודות אומנות בכנסיות וארמונות בספרד.

הבירה הראשונה, טֶקְפָּאן, נוסדה ב-25 ביולי 1524 תחת השם "ויה דה סנטיאגו דה גואטמאלה", ומוקמה בקרבת אִישִׁימְצֵ'ה, בירתם של הקאקצ'יקל. כשתקפו הקאקצ'יקל את העיר, הועברה הבירה למחוז סַקָאטֶפּקֶס, ב-22 בנובמבר 1527, למקום המכונה כיום "סיודד וייחה". ב-11 בספטמבר 1541 הוצפה העיר, כאשר האגם שבמכתש הר הגעש אגואה הסמוך קרס עקב גשמים עזים ורעידות אדמה. בעקבות זאת הועברה הבירה לעמק פאנצ'וֹי, כיום אנטיגואה גואטמלה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. סדרה של רעידות אדמה החריבה את העיר בשנים 1773–1774, ומלך ספרד התיר להעביר את הקפיטניה ל"וירחן דה אל קארמן" בעמק אֶרְמִיטָה, ושם נוסדה הבירה במיקומה הנוכחי ב-2 בינואר 1776.

עצמאות והמאה ה-19

ב-15 בספטמבר 1821 הכריזה גואטמלה עצמאות מספרד. ב-3 באוקטובר 1821 הקפיטניה של גואטמלה (שהייתה מורכבת מצ'יאפס, גואטמלה, אל סלוודור, ניקרגואה, קוסטה ריקה והונדורס) הכריזה באופן רשמי עצמאות מספרד ומהכללתה באימפריה המקסיקנית. להלכה אזור זה נחשב חלק מספרד החדשה במשך כל התקופה הקולוניאלית, אולם למעשה הוא נוהל בנפרד. פרט לצ'יאפס, ניתקו עצמן המחוזות ממקסיקו מיד לאחר שאגוסטין הראשון, קיסר מקסיקו אולץ לוותר על כסאו.

ראשי עיריות ברמה המרכזית של גואטמלה בבגדים מסורתיים, 1891

המחוזות הקימו את "הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה", שכונתה גם "פדרציית המדינות המרכז-אמריקאיות" (Federación de Estados Centroamericanos). פדרציה זו התפוררה במלחמת אזרחים בשנים 1838 עד 1840. רַפָאֵל קָרֵרָה (José Rafael Carrera Turcios) מגואטמלה היה לדמות מרכזית בהובלת ההפיכה נגד הממשלה הפדרלית ופירוק האיחוד. קררה משל בפוליטיקה של גואטמלה עד 1865, בגיבויים של שמרנים, בעלי אדמות והכנסייה.

"המהפכה הליברלית" של גואטמלה הגיעה ב-1871 בהנהגתו של חוּסְטוֹ רוּפִינוֹ בָּארְיוֹס (Justo Rufino Barrios), שפעל למודרניזציה של המדינה, לשיפור הסחר ולהחדרת יבולים חדשים וייצור. בתקופה זו הפך הקפה לתוצר חקלאי חשוב של גואטמלה. באריוס שאף לאחד את מרכז אמריקה מחדש. מתוך מטרה זו הוביל את המדינה למלחמה שכשלה, ואיבד את חייו בשדה הקרב ב-1885 בקרב באל סלוודור.

ראשית המאה העשרים

"חברת הפירות המאוחדת" (UFC - United Fruit Company), חברה בינלאומית שבסיסה בארצות הברית החלה להוות גורם הולך ומשפיע בגואטמלה החל מ-1901 בתקופת כהונותיהם של הנשיאים מַנוּאֵל חוֹסֶה אֶסְטְרָאדָה (Manuel José Estrada Cabrera) והגנרל חורחה אוּבִּיקוֹ (Jorge Ubico y Castañeda). בתקופת הדיקטטורה של אוביקו נפתחה גואטמלה ביתר שאת להשקעות חוץ, כשאוביקו נותן הטבות מופלגות במיוחד ל-UFC. ה-UFC מצידה הזרימה השקעות למדינה, כשהיא רוכשת את מניות השליטה במסילות הברזל, שירותי החשמל והטלגרף, ובד בבד גם משתלטת על 40% ממיטב האדמות של המדינה, כשהיא מפנה אותן לגידול בננות, ומשיגה שליטה-למעשה בנמל היחיד של המדינה. כתוצאה מכך הייתה הממשלה כפופה פעמים רבות בפני ה-UFC. על אף שה-UFC סייעה בבנייה בתי-ספר, היא גם התנגדה בין היתר לסלילת כבישים, כיוון שאלה התחרו במונופול הרכבות שלה. התנהלות זו של גואטמלה ומדינות נוספות זכו לכינוי "רפובליקת בננות"

"עשר שנות האביב" ומבצע PBSUCCESS

ב-4 ביולי 1944 אולץ הדיקטטור חורחה אוביקו להתפטר בעקבות מחאות ושביתה כללית. מחליפו, הגנרל חואן פדריקו פּוֹנְסֶה וָאיְדֵס הודח גם הוא ב-20 באוקטובר אותה השנה בהפיכה של הקצינים פרנסיסקו חאווייר ארַאנָה וחקובו אָרבֵּנְס (Jacobo Árbenz Guzmán). כמאה איש נהרגו באותה הפיכה ולאחריה נשלטה המדינה בידי חונטה צבאית שמנתה את אראנה, ארבנס, וחורחה טוֹרִיֵיוֹ גָארִידוֹ. החונטה יזמה את הבחירות החופשיות הראשונות בגואטמלה, ובהן זכה הסופר והמורה הבולט חואן חוסה ארֵוָאלוֹ, אשר גלה בארגנטינה במשך 14 שנה. המדיניות ה"סוציאלית נוצרית" שלו הושפעה מהניו-דיל בארצות הברית, וספגה ביקורת מהמעמד העליון ומבעלי-אדמות, שכינתה אותה "קומוניסטית".

תקופה זו הייתה גם תחילתה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, וזו עתידה הייתה להשליך גם על גואטמלה. משנות החמישים ועד שנות התשעים, הממשל האמריקאי חיזק באופן ישיר את צבא גואטמלה באימונים, נשק ותקציב.

חקובו ארבנס, שנבחר בבחירות חופשיות להיות מחליפו של ארוואלו, הודח ב-1954 בידי ה-CIA וקבוצה מצומצמת של גואטמלים (בעלי-אדמות, קבוצת אנשי צבא לשעבר והכנסייה הקתולית), זאת לאחר שהממשלה הוציאה צו שהפקיע שטחי אדמה נרחבים מידי חברת United Fruit Company (ראו לעיל). שם המבצע של ה-CIA היה מבצע PBSUCCESS (היה זה מבצע ההפיכה המוצלח השני שביצע ה-CIA לאחר שביצע הפיכה באיראן ב-1953). הקולונל קרלוס קסטִיוֹ הושם כנשיא וכיהן בתפקיד זה עד שהתנקש בו אחד משומרי ראשו ב-1957.

מלחמת אזרחים

בבחירות הבאות נבחר הנשיא מיגל אידיגורס פואנטס, שניהל משטר אוטוקרטי הולך וגובר. הוא זכור במיוחד כיוון שהזמין את נשיא מקסיקו לדו-קרב יריות על גשר מעל לגבול הדרומי כדי לשים קץ לסכסוך ארוך בנושא של דיִג בלתי חוקי של סירות מקסיקניות בחופה המערבי של גואטמלה, ששתיים מתוכן הוטבעו בידי חיל האוויר הגואטמלי. כתגובה למשטרו האוטוקרטי של אידיגורס פואנטס, ניסתה קבוצה של קצינים זוטרים לבצע הפיכה ב-1960. משכשלו, ירדו חלקם למחתרת ויצרו קשרים עם קובה. הקבוצה עתידה הייתה להיות הגרעין של ההתקוממות המזוינת נגד המשטר במשך 36 השנים הבאות.

ארבע קבוצות גרילה שמאלניות - "צבא הגרילה של העניים" (EGP), "הארגון העם החמוש" (ORPA), "הכוחות החמושים המהפכניים" (FAR) ו"המפלגה הגואטמלית של העבודה" (PGT) - ביצעו פעולות חבלה כלכליות ותקפו כוחות ביטחון ממשלתיים. ב-1982 איחדו ארגונים אלה כוחות והקימו את "האיחוד המהפכני הלאומי הגואטמלי" (URNG). במקביל קמו בשנות השישים קבוצות ימין-קיצוני של מתנדבים כגון "הצבא הסודי האנטי-קומוניסטי" ה-ESA ו"היד הלבנה" (La Mano Blanca), שעינו ורצחו סטודנטים, אנשי מקצוע ואיכרים שנחשדו בפעילות שמאלנית.

בשנת 1966 נבחר לנשיא מועמד המרכז-שמאל חוּליוֹ סֶסָאר מֶנְדֶס מונטנגרו, כשהוא מתחיל בכך תקופה של ממשלות צבאיות בעיקרן, תקופה שנמשכה עד 1982. יועצים מטעם הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית (הכומתות הירוקות) נשלחו לגואטמלה מתוך מטרה להכשיר את הצבא הגואטמלי לטיפול בהתקוממויות. הצבא יצא למבצע צבאי נרחב שהצליח לדכא את תנועת הגרילה באזורים הכפריים. הגרילה ריכזו אפוא את התקפותיהם בבירה, שם התנקשו באישים בכירים רבים, כולל השגריר של ארצות-הברית ג'ון גורדון מיין, שנרצח ב-1968.

ב-23 במרץ 1982 ביצעה קבוצה של קצינים הפיכה צבאית במטרה למנוע את עלייתו לשלטון של הגנרל אנחל אָנִיבָּל גווארה, המועמד של הנשיא היוצא פרננדו רומאו לוקאס גרסִיָה, בטענה שהבחירות זויפו. ההופכים ביקשו מהגנרל אפראין ריוס מונט (Efraín Ríos Montt) להסדיר את עזיבתו של אניבל גווארה. ריוס מונט היה מועמד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ב-1974 ורבים ראו בתבוסתו בשנה זו תוצאה של בחירות שזויפו. ב-1982 היה כבר ריוס מונט לכומר אוונגלי מן השורה, ובנאום כניסתו לתפקיד הכריז כי כהונתו היא רצון האל. הוא נתפש כבעל גיבוי חזק מממשל רייגן. הוא הקים חונטה צבאית תלת-ראשית, ביטל את החוקה משנת 1965, פיזר את בית הנבחרים, השעה את הפעילות המפלגתית וביטל את חוק הבחירות. לאחר מספר חודשים פיזר את החונטה ונותר בפועל שליט יחיד של הרפובליקה.

מונט שאף ללחום בכוחות הגרילה בכוח הזרוע מחד וברפורמות כלכליות מאידך. הוא הוביל מסע הסתה כנגד האינדיאנים הילידים, ובייחוד כנגד בני המאיה החיים בהרים אשר היוו את מרכז האופוזיציה כנגד משטרו, בטענה כי הם נגועים בברבריות ופרימיטיביות, פוגעים בחקלאות ואחראים לעוניה של גואטמלה. במאי 1982 האשימה ועידת ההגמונים הקתוליים את ריוס מונט באחריות למיליטריזציה של המדינה ובמעשי טבח חוזרים של הצבא באזרחים. ב-18 ביולי 1982 צוטט ריוס מונט בניו יורק טיימס כמי שאמר לקהל של ילידים גואטמליים בני מאיה: "אם אתם אתנו, נאכיל אתכם; אם לא, נהרוג אתכם". ביום פרסום הכתבה ביצע הצבא ובני-בריתו טבח בכפר פְּלַאן דה סאנְצֵ'ס במחוז באחה וראפאס, שבו נרצחו כ-250 איש, מרביתם נשים וילדים משבט אָצִ'י.

הממשל הקים כוחות סיור של משמר אזרחי (PAC). המשמר האזרחי היה להלכה בהתנדבות, אך בפועל כפריים גואטמליים רבים (כולל ילדים וקשישים), בייחוד בצפון-מערב המדינה, אולצו להצטרף, אחרת יוקעו כגרילה. על-פי הערכות, מנו כוחות המשמר האזרחי מיליון איש בשיאם. צבאו של ריוס מונט וכוחות המשמר האזרחי הצליחו למעשה להשתלט על אזורים של הגרילה. משלב מסוים פחתה פעילות הגרילה והוגבלה בעיקר לפעולות פגע-וברח. אך ניצחון חלקי זה של ריוס מונט הושג במחיר דמים כבד של חיי אזרחים.

כהונתו הקצרה של ריוס מונט הייתה כנראה האלימה ביותר ב-36 שנות מאבק פנימי, והביאה למותם של אלפים, מרביתם אזרחים אינדיאנים בני מאיה לא חמושים. בשנים הללו הושמדו לחלוטין חמישה שבטי מאיה מבני השבטים ההרריים. רוב מעשי הטבח בוצעו בירי על אוכלוסייה שלמה של כפר על ידי יחידה צבאית שהוקמה לצורך העניין ואנשיה כונו "הקייבלים". אמנם גם כוחות גרילה שמאלנים וגם פלוגות מוות ימניות ביצעו הוצאות להורג המוניות, העלמות, ועינויים של אנשים בלתי-חמושים, אך מרבית הפרות זכויות האדם בוצעו בידי הצבא והמשמר האזרחי שבשליטתם. כשאומדנים מהימנים מצביעים על אחריות ממשלתית ל-80% עד 93% ממקרי הפרת זכויות אדם.

מלבד מדיניות הטבח נהג המשטר גם מדיניות של עקירת בני מאיה מאדמותיהם שכונתה "אדמה חרוכה". המדיניות לוותה בתעמולה בה הוצגו בני המאיה כפרימיטיביים הפוגעים ביבול ואשמים במחסור במדינה. במסגרת מדיניות זו הוגלו מבתיהם בין חצי מיליון למיליון וחצי איש, תוך החרמת רכושם ותוצרם החקלאי. תוצאת מדיניות זו הייתה רעב ומחלות שהרגו אלפי בני מאיה, ופגיעה חמורה בתרבות המאיה שנשתמרה.

ב-8 באוגוסט 1983 הודח ריוס מונט בידי שר הביטחון שלו, אוסקר אומברטו מֶחִייָה וִיקטורֶס, שהפך לנשיא בפועל של גואטמלה. מחייה הצדיק את ההפיכה באומרו כי "דתיים קיצוניים" ניצלו לרעה את כוחם בשלטון וכן בשל "שחיתות פקידות". שבעה אנשים נהרגו בהפיכה, אף כי ריוס מונט עצמו ניצל ואף הקים מפלגה והתמודד לנשיאות ב-1995 ושוב ב-2000. הגנרל מחייה פעל להחזרה מדודה של הדמוקרטיה, וקיים ב-1 ביולי 1984 בחירות לאספה מכוננת שתנסח חוקה חדשה. ב-30 במאי 1985 סיימה האספה לנסח את החוקה וזו נכנסה לתוקפה מיד. וִינִיסְיוֹ סֶרֶסוֹ, מועמד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ופוליטיקאי חסר רקע צבאי, היה לנשיא הראשון שנבחר תחת החוקה החדשה עם 70% מהקולות, ונכנס לתפקידו ב-14 בינואר 1986.

1996-1986: מחוקה חדשה להסכמי שלום

עם בחירתו הצהיר סֶרֶסו כי מטרותיו העליונות הן סיום האלימות הפוליטית ומיסוד שלטון החוק. הרפורמות כללו חוקים חדשים בדבר הביאס קורפוס, הגנה מכוח צו בית-משפט, הקמת ועדת זכויות-אדם חקיקתית, והקמת נציב תלונות הציבור לענייני הפרת זכויות אדם. בית-המשפט העליון פתח גם הוא בסדרת רפורמות למלחמה בשחיתות בשיפור יעילות מערכת המשפט.

עם תחילת כהונתו של סרסו, הרפה הצבא מרסן השלטון ושב לתפקידו המסורתי של דאגה לביטחון הפנים במדינה ולחימה במיליציות בפרט. השנתיים הראשונות לכהונתו של סרסו התאפיינו ביציבות כלכלית ובירידה ניכרת באלימות פוליטית. שני ניסיונות הפיכה של אנשי צבא אירעו במאי 1988 ובמאי 1989, אך ההנהגה הצבאית תמכה בסדר החוקתי. במקביל נמנעה הממשלה לחקור ולהעמיד לדין מקרים של הפרת זכויות אדם. השנתיים האחרונות לכהונתו התאפיינו בכלכלה כושלת, שביתות, צעדות מחאה וטענות על שחיתות רווחת. אזלת-ידה של הממשלה לנוכח בעיות המדינה - תמותת תינוקות, בערות, שירותי בריאות ושירותים סוציאליים לוקים מאוד וכן אלימות גוברת - כל אלה תרמו לחוסר שביעות רצון כללי.

הנשיא הבא, חורחה אנטוניו סֶרָאנו אליאס, שנבחר לאחר סיבוב הכרעה ב-1991, נאלץ לקיים קואליציה רעועה, כיוון שמפלגתו השיגה 18 מ-116 מושבים בבית הנבחרים. סראנו הגביר את השליטה האזרחית בצבא, תוך שהוא מחליף מספר קצינים בכירים לצורך זה. הוא אף הביא את הצבא לפתוח בשיחות שלום עם מיליציית ה-URNG. צעד לא פופולרי של סראנו היה הכרה בריבונותה של בליז, שעד אז נחשבה להלכה למחוז של גואטמלה. בתקופתו נעצרה הנסיגה בכלכלה הגואטמלית, האינפלציה הצטמצמה והגידול הריאלי גדל.

ב-25 במאי 1993 פיזר סראנו את בית הנבחרים ואת בית המשפט העליון וניסה להגביל את החירויות האזרחיות, כביכול מתוך מטרה ללחום בשחיתות. הפיכה-עצמית כושלת זו נכשלה בשל מחאות עזות של מרבית החברה הגואטמלה, לחץ בינלאומי ואכיפה של הצבא את החלטות בית הדין לחוקה, שפסק נגד ההפיכה. לאור כל זאת סראנו מיהר לברוח מהמדינה ובכך נסתיימה כהונתו. בית הנבחרים מיהר לבחור כמחליפו של סראנו בנציב זכויות האדם רָמִירוֹ דֶה לֶאוֹן קָארפְּיוֹ, וזה הושבע לתפקיד ב-6 ביוני 1993.

דה לאון לא השתייך למפלגה כלשהי, אך נהנה מתמיכה עממית רחבה. הוא פתח במתקפה שאפתנית נגד השחיתות, ומתוך מטרה "לטהר" את השורות בבית הנבחרים ובבית המשפט העליון, דרש את התפטרותם של כל חברי שני גופים אלה. על אף התנגדות ניכרת מצד בית הנבחרים, הביא אותם הלחץ הנשיאותי והציבורי לחתימה על הסכם בין הצדדים בתיווך הכנסייה הקתולית. הסכם זה, שכלל שינויים חוקתיים, נחתם בנובמבר אותה שנה ואושר במשאל עם ב-30 בינואר 1994. באוגוסט 1994 נערכו בחירות לבית הנבחרים כדי להשלים את המושב שנקטע. המפלגות הדומיננטיות במושב החדש של בית הנבחרים היו המפלגתו הפופוליסטית של דיקטטור העבר ריוס מונט (FRG - "החזית הרפובליקנית הגואטמלית") ומפלגת המרכז-ימין PAN ("מפלגת הקידום הלאומית"). מפלגות אלו שמו במרכז המצע שלהם את הלחימה בשחיתות, ואכן בתקופה זו חלה נסיגה ניכרת בשחיתות שאפיינה את בתי הנבחרים הקודמים.

תהליך השלום, כעת בתיווך האו"ם, זכה להתחדשות. הממשל וה-URNG חתמו על שורה של הסכמים בנושא זכויות אדם (מרץ 1994), יישוב מחדש של עקורים (יוני 1994), חשיפת העובדות ההיסטוריות (CEH) (יוני 1994) וזכויות הילידים (מרץ 1995). התקדמות ניכרת הייתה גם בהסכמים חברתיים-כלכליים וחקלאיים.

בנובמבר 1995 נערכו במקביל בחירות לנשיאות, לבית הנבחרים ולעיריות. בבחירות אלה התמודדו כמעט עשרים מפלגות. הבחירות לנשיאות הוכרעו בסבב שני בו גבר בקושי מועמד PAN אלווארוֹ אָרְסוּ (Álvaro Enrique Arzú Irigoyen) על מועמד ה-FRG אלפונסו פּוֹרְטִיוֹ. ניצחונו של ארסוּ בא לו בזכות הפופולריות לה זכה בעיר הבירה בעקבות כהונתו כראש עיריית גואטמלה סיטי. פורטיו לעומתו זכה בכל המחוזות הכפריים למעט פֶּטֶן. בתקופתו של ארסוּ נסתיימו שיחות השלום בחתימה על הסכם שלום בדצמבר 1996, שחתם 36 שנות סכסוך.

אחרי הסכמי השלום

גם בתקופת כהונתו של ארסוּ נותרה בעיית זכויות האדם בעייתית. אירוע ראוי לציון מתקופה זו היא הירצחו של ההגמון חואן חוסה חרארדי שלושה ימים לאחר שהציג בפומבי דו"ח בחסות הכנסייה הקתולית שעניינו זכויות אדם. אירוע נוסף היה היעלמותו של אפראין בָּאמָקָה וֶלָאסְקֶס, שנודע בכינוי "קומנדאנטה אֶווֶרָארדוׁ". מאוחר יותר נודע כי הוא עוּנָה ונרצח ללא משפט בידי קציני צבא גואטמלה שקיבלו תשלום מה-CIA.

אוסקר ברשה

בבחירות שנערכו בסוף 1999 זכו אלפונסו פורטִיוֹ (Alfonso Antonio Portillo Cabrera) ומפלגתו, ה-FRG, ברוב גדול הן בבחירות לנשיאות והן בבחירות לבית הנבחרים. הפעם זכה פורטיו ברוב גם בעיר הבירה כמו גם ביתר המחוזות. על אף ביקורת שקָבלה על קשריו עם הנשיא לשעבר ריוס מונט, שבתקופת כהונתו התבצעו מן הגרועים שבמקרי הטבח במדינה, הרוב הגדול לו זכה איפשר לו לטעון לזכותו לממש את תוכנית הרפורמות שלו. תוכנית הרפורמות השאפתנית שלו כללה בין היתר את חיזוק הקשרים עם ארצות הברית ומדינות האזור, ייסוד בנק מרכזי עצמאי, רפורמות בצבא, המשך תהליך השלום, קידום נושאי זכויות אדם ועוד. ברם, התקדמות הרפורמות האלה בפועל הייתה מועטה מאוד, וכהונתו התאפיינה דווקא בעלייה ברמת הפשע, בשחיתות מוסדית חמורה, ברדיפה אנונימית של פעילי זכויות אדם, עיתונאים, אנשי משפט ועדים במשפטי זכויות אדם, ועוד.

כהונתו של פורטיו הסתיימה בבחירות של סוף 2003 בהן זכה אוסקר בֶּרְשֵׁה (Óscar José Rafael Berger Perdomo), לשעבר ראש-עיריית גואטמלה, שגבר בשני סיבובים על אלווארו קוֹלוֹם וריוס מונט. זה האחרון, שהיה דיקטטור בעבר, זכה להתמודד שוב לאחר שמהומות שיזמה מפלגתו ביולי אילצו את בית-המשפט החוקתי לשנות פסיקה קודמת שפסלה אותו מלהתמודד. המתמודד הנוסף, אָלְווָארוֹ קוֹלוֹם, חזר להתמודד בבחירות של סוף 2007 וניצח בסיבוב השני את הגנרל בדימוס אוֹטוֹ פֶּרֶס מוֹלִינָה, איש המפלגה הפטריוטית. כהונתו של קולום עמדה בסימן כישלונו במלחמה כנגד קרטלי הסמים שהפכו את המדינה לנתיב הברחה. מומחים העריכו כי הקרטלים וכנופיות שולטים בכ-40% משטחה של גואטמלה. שיעור מקרי הרצח במדינה גבוה פי שמונה מזה שבארצות הברית. בשלהי 2011 התמודד מולינה שנית מול איש העסקים מנואל בלדיסון. במהלך קמפיין הבחירות שלו הבטיח מולינה לבלום את הפשע האלים ולהילחם בקרטלי הסמים, כשבין היתר התחייב לגייס כ-10,000 שוטרים חדשים ולהרחיב את נוכחות הכוחות ברחובות כשבכוונתו לפרוש גם כ-2,500 חיילים, על מנת להגביר את הביטחון. בבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר ניצח מולינה כשקיבל כ-54% מקולות הבוחרים. יריבו, בלדיסון, הסתפק בכ-46%. מולינה היה איש הצבא הראשון ששלט במדינה מאז הושבה אליה הדמוקרטיה ב-1986.

חשיפת העובדות ההיסטוריות בדבר רצח העם בבני המאיה בשנות מלחמת האזרחים

בשנת 1999 הגישה "הועדה לחשיפת העובדות ההיסטוריות" (CEH) בחסות האו"ם, את הדו"ח בדבר פשעי המלחמה ורצח העם שבוצע בתקופת הלחימה, ובעיקר בשנות שליטתו של מונט (1982-1983). הוועדה קבעה כי "האלימות מצד המדינה הייתה מכוונת בראש ובראשונה כנגד המבודדים, העניים, ומעל הכול כנגד בני המאיה". הוועדה קבעה כי בין השנים 1964 – 1994 הצבא ביצע 626 מעשי טבח מתועדים בכפרים. ראיות ספציפיות נמצאו להשמדתם של 42,275 גברים, נשים וילדים מבני המאיה. מתוך אלה 23,671 היו קורבנות של הוצאות שרירותיות להורג, ו-6,159 היו קורבנות של העלמות בכפייה. מבין הקורבנות שניתן היה לזהות בביטחון, 83% הם בני המאיה ו-17% הם לאדינו. הערכת הוועידה היא כי-200,000 בני אדם מצאו את מותם ולמעלה מ-100,000 נשים נאנסו במהלך תקופת הרצח. בשנת 2012 נעצרו הגנרל אפראין ריוס מונט (Efraín Ríos Montt) שהיה נשיא גואטמלה בשנים 1982 – 1983 ואוסקר מֵחִיָה (Oscar Mejia), שליט גואטמלה בשנים 1983 – 1986. מחיה נמצא בלתי כשיר למשפט,ואילו מונט נשפט, הורשע ברצח עם ונידון ל-80 שנות מאסר.

הנשיא פרס מולינה ופרשת 'לה לינֶאָה'

באפריל 2015, כשלוש שנים לאחר תחילת כהונתו של פרס מולינה ושל סגניתו רוֹקְסַנָה בַּלְדֵטִי (Roxana Baldetti), פרסמה סוכנות האו"ם נגד שחיתות, CICIG, דו"ח המאשים בשחיתות מספר בכירים בממשל וביניהן גורמים בסביבתה של סגנית הנשיא ובנציבות מס הכנסה. הדו"ח שהוכן בעקבות מעקב בן למעלה משנה וכלל האזנות סתר חשף פרשיה שכונתה La Línea, שבמסגרתה גורמים רשמיים נהגו לקבל שוחד בתמורה להקלות בתשלום מכס.

חשיפת הפרשיה הביאה לגל של מחאות המוניות שאורגנו באמצעות הרשתות החברתיות. המחאות הביאו להתפטרותה המיידית של סגנית הנשיא. ככל שנמשכה הפרשה נחשפו יותר ויותר מקרי שחיתות ועשרות בכירים נאלצו להתפטר, וחלקם נאסרו. שיאה של הפרשה היה ב-21 באוגוסט 2015, כאשר התובעת הכללית הצהירה במסיבת עיתונאים כי יש ראיות ממשיות לכך שהנשיא וסגניתו לשעבר הם אלו שהובילו את התארגנות "לה לינאה". בלדטי נעצרה עוד באותו היום, אך הנשיא עצמו הצהיר, למרות לחץ ציבורי גובר, כי אין בכוונתו להתפטר.

התארגנויות המחאה שנערכו ב-27 באוגוסט כללו תהלוכות וחסימות כבישים ברחבי המדינה. לראשונה כללו ההתארגנויות גם השתתפות משמעותית מקרב האוכלוסייה הכפרית והילידית, שעד אז התמקדה בעיר הבירה. גם התארגנויות אלה, כמו קודמותיהן, התאפיינו במחאה לא אלימה. מאות עסקים ובתי ספר שבתו בתמיכה, ואנשי עסקים מובילים גם הם הצטרפו למחאה, וקראו לבית הנבחרים להסיר את חסינות הנשיא ולהעמיד אותו לדין.

בסופו של דבר הלחץ הגובר מכל שכבות האוכלוסייה אילצו את הנשיא להתפטר ב-2 בספטמבר, ולמחרת נעצר והועמד לדין. את מקומו תפס סגנו, אלחנדרו מַלְדוֹנַדוֹ אַגִירֶה, שכיהן עד לסיום מערכת הבחירות הסוערת, שבסיומה הושבע לנשיא גִ'ימִי מוֹרָאלֶס ב-14 בינואר 2016.

ראו גם

• רצח העם בגואטמלה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של גואטמלה בוויקישיתוף

• רצח בני המאיה בגואטמלה באתר הוועד למאבק ברצח עם.