הלה קליינברגר

הֶלָה קליינברגר (18 במאי 1929 – אפריל 2023) הייתה ניצולת השואה ולוחמת פלמ"ח במלחמת העצמאות.

הלה קליינברגר

אין תמונה חופשית
לידה	18 במאי 1929
פטירה	אפריל 2023 (בגיל 93)
מדינה	ישראל

ביוגרפיה

הֶלָה נולדה לעמליה ומשה וולף בעיירה אושוויינצ'ים, פולין; משפחה הייתה חסידית, אביה היה סוחר ובעל חנות בדים, אמה נפטרה בלידתה, אביה התחתן בשנית והיו לה חמישה אחים ואחיות. היא השלימה ארבע כיתות בבית הספר העממי הפולני. ב-1941 גורשה עם יהודי עיירתה לסוסנוביץ, בה חייתה שנה שלמה. ב-1942, בהיותה בת שלוש עשרה, נשלחה משפחתה למשלוחי המוות באושוויץ והֶלָה הועברה למחנה עבודה לנשים בעיר גרינברג בשלזיה, בו עבדה בבית חרושת לאריגה בייצור שמיכות לצבא גרמניה; היא שהתה במחנה עד גיל שש עשרה. בינואר 1945, כשהתקרבו הרוסים, נלקחה עם נשות המחנה לצעדת המוות לכיוון מערב והן הגיעו למחנה ברגן-בלזן. היא ברחה ביחד עם חברתה אידה שלוש פעמים עד שנתפסו. הֶלָה חלתה בטיפוס ושכבה בבית החולים. ב-15 באפריל 1945 הגיע הצבא הבריטי לברגן בלזן ושחרר את המחנה. בשואה איבדה הֶלָה וולף את כל משפחתה הקרובה ורוב משפחתה הרחוקה.

ביוזמת פולקה ברנדוט העבירה אותה הממשלה השוודית, עם פליטים נוספים, לפנימייה בשוודיה בחסות הסוכנות היהודית, שם שהתה שנה מגיל 16 עד 17. היא קיבלה סרטיפיקט והפליגה משוודיה לצרפת באונייה "קסטלהולם" וממרסיי לישראל באונייה "קאירו", כך היא עלתה לישראל במאי 1946 בעליה לגלית והגיעה לחיפה.

נתן והֶלָה קליינברגר, ירושלים, 1955

הֶלָה קליינברגר (מימין) ויהודית טן-ברינק (לנדווירט)

העלייה לישראל והשירות בפלמ"ח

בהיותה בת שבע עשרה הגיעה הֶלָה וולף כחלק מעליית הנוער לקיבוץ גבעת השלושה בו התגוררה שנה וחצי, שם פגשה את נתן קליינברגר, בעלה לעתיד. בקיבוץ התגייסה ל"הגנה" וקיבלה הכשרה מבצעית בסיסית. בנובמבר 1947 הצטרפה עם חברתה יהודית טן-ברינק (לנדווירט) לפלי"ם בקיסריה, הן חיכו שהקורס הימי יתחיל ועברו אימוני חי"ר, נשלחו למטבח בגבעת אולגה שם שהו כחודש. הן רצו להצטרף למערכה על ירושלים, ברחו מהמטבח והגיעו לבסיס הפלמ"ח בקיסריה, משם הועברו לשרונה, שם התאמנו במשך ארבעה חודשים ובסופם סופחו לפלוגה א' בגדוד הרביעי "הפורצים" של חטיבת הראל. מפקד הגדוד היה יוסף טבנקין, מפקד הפלוגה היה אורי בנר (בן-ארי), מפקד המחלקה היה רפאל איתן ומפקד הכיתה היה יגאל נאור (פרח).

היא לקחה חלק במבצעים נחשון, הראל, יבוסי ומכבי. היא עלתה לירושלים דרך חולדה ובלילה שבין 5/6 באפריל השתתפה בשיירת נחשון במסגרת מבצע נחשון. אחר-כך לקחה חלק בכיבוש הקסטל, כיבוש קאלוניה, כיבוש סאריס (היום שורש), ניסיונות לכיבוש צובה, כיבוש בית סוריכ, כיבוש בידו, כיבוש בית איכסא, קרב נבי סמואל, כיבוש קטמון בקרב סן סימון, כיבוש המשלטים סביב בית מחסיר וכיבוש בית מחסיר, כיבוש המסרק, כיבוש גבעת הרדאר וכיבוש דיר איוב.

הֶלָה וולף הייתה אחת מ-24 הלוחמים מגדוד הפורצים בפיקודו של דוד אלעזר שפרצו לעיר העתיקה. הם הגיעו במשוריינים ממעלה החמישה לימין משה, עלו להר ציון וכבשו אותו, פוצצו את שער ציון ופרצו אותו, רצו לעיר העתיקה וב-19 במאי הגיעו לרובע היהודי. וולף וטן-ברינק היו רובאיות בדרג המסתער בכל הקרבות שבהם השתתפו. אחר-כך הֶלָה נפצעה ולאחר החלמתה השתתפה בשמירה על קיבוץ קריית ענבים.

היא סיפרה בריאיון לספר "פלמחאיות במלחמת תש״ח" מאת איה סבוראי־גוזס:

"אני, הלה – ניצולת שואה... אני רוצה להדגיש כאן את האחוז הגבוה של ניצולות שואה בין הלוחמות ולנסות להסביר מדוע. לדעתי היו שתי סיבות לכך שהבחורות הלכו לקרבות, למוטיבציה שלהן ללכת. הסיבה האחת, כשבאנו לארץ ידענו ששם נשחטנו כצאן לטבח. אי אפשר להתכחש לזה.

באתי לארץ, נערה בת שש עשרה, וקיבלו את פני בשאלה: למה הלכתם כצאן לטבח. נפגעתי. בין היתר זו הייתה הסיבה שלי להשתתף בקרבות. להוכיח שאני פייטרית. והייתה לי הדוגמה של הפרטיזניות, שלחמו ויכלו להילחם בנאצים."

חיים בוגרים ומשפחה

משנודע לה שבן זוגה נתן קליינברגר נפצע קשה נסעה הֶלָה וולף לסעוד אותו בבית החולים. היא ליוותה אותו למספר שנים של טיפולי שיקום, מתוכן שנתיים בארצות הברית, שם נישאו. עם שובם לישראל עברו לגור בירושלים עקב לימודי המשפטים של נתן. אחר-כך התיישבו בחיפה בה מצא עבודה כעורך דין ואחר-כך כשופט. בשנות החמישים לחייה סיימה תואר ראשון בהצטיינות בספרות והיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, למדה ספרנות ועבדה כספרנית בבית רוטנברג בחיפה עד יציאתה לגמלאות.

הֶלָה קליינברגר הייתה נשואה לנתן קליינברגר עד למותו בשנת 2014. בשנותיה האחרונות התגוררה בתל אביב.

נפטרה באפריל 2023. הותירה אחריה שני ילדים.

אזכורים לפועלה

הֶלָה קליינברגר הייתה אחת משלוש נשות פלמ"ח מחטיבת הראל עליהן נכתב בספרה של צביה כצנלסון בן-צבי "זה חוזר אלי" שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1989, והייתה הלוחמת היחידה ביניהן. עדותה היא אחת משש יחידות לימוד בספר "תעודה וזהות: השואה בראי הספרות 1946-1938" בהוצאת המרכז לטכנולוגיה חינוכית במסגרת תוכנית הלימודים בספרות לחטיבת הביניים. ועל בסיסו הוצגה הצגה כחלק מתוכנית הלימודים לבתי הספר.

אורי בן ארי אמר עליה:

"אני מנסה להיות אובייקטיבי עד כמה שאני יכול, ואני כמובן יכול לדבר על דברים כאלה רק מתוך שמיעה. אני לא חושב שאיפשהו בכוחות ההגנה או הפלמח, באותם הימים, היו שתי לוחמות, כמו הלה (ו)יהודית אני לא חושב. שמעתי המון, כל מיני סיפורים אחרי המלחמה, שהכל שובש, וספרו סיפורים. אבל עד כמה שבדקתי, לא היו לוחמות כמו יהודית והלה. נקודה. זה הכל. היו כל מיני, במשוריינים ישבו וקשריות היו, כל מיני. אבל ללכת 80 לילות, לילה-לילה, עם הפלוגה קילומטרים – לעלות, לרדת וכו וכו', אחר-כך לבצע משימה, לחזור בחזרה, לסחוב כמו שאת אומרת רובים, בטח סחבו פצועים פעם וכו' וכו', זה הֶלָה ויהודית. אני לא מכיר עוד מקרים כאלה".

הסופר אהרן מגד כתב על הספר:

"קראתי אותו בנשימה אחת, כמו שאומרים, מבלי יכולת להניחו. את סיפורה של הֶלָה צריך לכתוב באותיות של אֵשׁ שיאירו את כל תולדות ישראל. סיפור של אימה והוד, שגבורה יהודית שאין דומה לה בוקע ממנו. לא ייאמן, ואף על פי כן מסופר בצניעות הראויה להערצה."

לעיון נוסף

• "מברגן בלזן – לפלמח הראל", בתוך: צביה כצנלסון בן-צבי, זה חוזר אלי - לוחמות פלמ"ח מספרות: זיוה גולן, שושנה בקר, הלה קליינברגר: לוחמות פלמ"ח מספרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 89-51; וכן אחרית דבר, עמ' 91–94.
• במחנה 17–36, 1989, עמ' 7.
• לאה שניר, "זיוה, שוש והֶלָה", על המשמר (מוסף ספרות לחג העצמאות, עורך: עמוס לויתן, עורך משנה: אילן שיינפלד), תש"ן (1990), עמ' 36–37.
• אורי בן ארי בספרו אחרי!, ספרית מעריב 1994, מגולל בין היתר את פרשת גיוסן ולחימתן של הלה ויהודית מנקודת מבטו – עמ' 67–70; 85; 129.
• איה סבוראי־גוזס, האשה בפלמ"ח: סיפור החוויה התרבותית, עין חרוד מאוחד, פברואר 1996, עמ' 132.
• איה סבוראי־גוזס, פלמחאיות במלחמת תש"ח, קיבוץ דליה: מערכת, 1997, עמ' 85, 109, 113, 118, 255.
• חיים ניראל (עורך), דפים שנותרו על השולחן־־: קובץ לזכרו: פרקי זיכרון ומחקר, ירושלים: העמותה להנצחת זכרו ופועלו של עוזי נרקיס, 2000, עמ' 278.
• שאול דגן ואליהו יקיר, ספר לוחמי גדוד "הפורצים", פלמ"ח הראל הגדוד הרביעי, הוצאת צ' בן-צבי הפקות, 2004, עמ' 112.
• משה ארנוולד, מצור בתוך מצור: רובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עמ' 335.
• בלה גוטרמן, חנה יבלונקה ואבנר שלו (עורכים). אנחנו פה: ניצולי השואה במדינת ישראל, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2008.
• לתיאור הפריצה להר ציון ולאזכור שמה של הֶלָה ראו גם – צביקה דרור, הראל הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 188–189.
• יואב רגב, פלמ"חאיות על המשמר, הוצאת אחיאסף, 2012, עמ' 22, 159–161.
• כתבת מגזין, הערוץ הראשון, העשור לשחרור ירושלים, 1977, צילום: אסי רוסק.

מסמכים מארכיון מוזיאון הפלמ"ח

• קסטות 15, 16 – סיפורן של לוחמות פלוגה ח' (הֶלָה =, שולה ויהודית), גדוד הפורצים – 18 בינואר 1986, מראיינת צביה כצנלסון בן-צבי, 39 עמודים.
• ראיון עם הֶלָה – מראיינת צביה כצנלסון בן-צבי. נערך בביתה של הלה על הר הכרמל בחיפה. 20 בנובמבר 1986, 42 עמודים.
• הֶלָה מתוך פגישה של החיפאיות, 2 עמודים.
• עזרא מפַּלְמָ"ח צוֹבָה מראיין את הֶלָה ויהודית, הוקלט לבית יגאל אלון בגנוסר, קסטה 1, 22 עמודים.
• אורי בן-ארי – משוחח עם צביה כצנלסון בנושא הֶלָה קליינברגר – 12 במרץ 1987, התיק של הלה קליינברגר, מדור "החברה בפלמ"ח", ארכיון המרכז לחקר כוח המגן שביד טבנקין, תק"ם, 20 עמודים.
• יגאל נאור והֶלָה קליינברגר משוחחים עם צביה כצנלסון, יד טבנקין, 19 ביולי 1987, סליל 18, 2 קלטות, 36 עמודים.
• לוחמות הראל בריאיון קבוצתי, 14 במאי 1985, קסטות 44–46, 54 עמודים.
• חטיבת פלמ"ח – הראל / תש"ח. קרבות קטמון והר ציון / הֶלָה קליינברגר. מראיין: ניר מן. חיפה, 11 בדצמבר 1995, 6 עמודים.
• טופס פרטים אישיים/קורות חיים של חברי וחברות הפלמ"ח, 4 עמודים.

קישורים חיצוניים

• הלה קליינברגר, באתר מוזיאון הפלמ"ח
• הֶלָה קליינברגר מספרת לצביה כצנלסון בן-צבי שנת 45–1944, בתוך: תעודה וזהות 1938–1946: השואה בראי הספרות, פיתחה וכתבה את הספר: ד"ר מיכל פופובסקי, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תשנ"ה 1994, עמ' 74–93.
• הפרק השלישי, בסדרת הטלוויזיה תקומה (דקות 20 עד 24), באתר כאן 11
• הפרק השני, בסדרת הטלוויזיה תקומה (דקות 32.00 עד 38.05), באתר כאן 11