הלוח הקראי

הלוח הקראי הוא גרסה של לוח השנה העברי המקובלת בקהילות היהודים הקראים, והוא מבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש. הלוח מבוסס על שילוב של כללים בשני עקרונות בסיסיים שהם קידוש החודש ועיבור השנה. בעבר, עד לפני כ־200 שנה, השימוש במונח "לוח" היה יכול להיות מטעה וניתן היה לדבר רק על "כללי עיבור השנה" ו"כללי קידוש החודש". אולם כיום, בעקבות התפתחות הלכתית ניתן להגדיר כללים אלה ככללים של "לוח שנה" ממש.

אחד ההבדלים בין הלוח הקראי לבין הלוח העברי הוא, שהקראים מציינים אך ורק את המועדים המצוינים בתנ"ך, ואינם מציינים מועדים מתקופות מאוחרות יותר, כמו חג החנוכה או ל"ג בעומר.

עקרונות לוח השנה

הלוח הקראי מבוסס על הכללים הקדומים של קידוש החודש ועיבור השנה, המופיעים בתורה שבעל פה (המשנה והתלמוד). הלוח מבוסס על שילוב של מחזור ירח ומחזור שמש. זאת, בשונה מלוח השנה הגרגוריאני (המבוסס על מחזור שמש בלבד), ומהלוח המוסלמי (המבוסס על מחזור ירח בלבד).

ההבדל העיקרי בינו לבין הלוח העברי המקובל הוא, קביעת ראשי חודשים על פי כללים הנובעים מעדויות ותצפיות אסטרונומיות - היהודים הרבניים (מי שאינם קראים) מחזיקים בתקנתו של הלל נשיאה, שתיקן לוח שנה על פי חשבון קבוע של מולד הלבנה (כפי שאנו מכירים אותו היום), ואילו הקראים לא קיבלו תקנה זו.

בתחילתו, הלוח הקראי הנהיג מסורת שהייתה מקובלת בקרב יהודים לפני המאה הרביעית (הוא הלוח המופיע בתלמוד) - לקבוע ראשי חודשים על פי "ראייה בפועל" בצירוף הקרבות. בזכות התפתחות הטכנולוגיה וחקר המדע, התפתחה עם הזמן שיטה של "אפשרות ראייה" המבוססת על ידע אסטרונומי, מה שמאפשר ליצור לוח שנה ממשי הידוע מראש, וזהו הלוח הקראי הנהוג בימינו. בשל העובדה שראשי החודשים בלוח הקראי מחושבים לפי תחזית אסטרונומית, בעוד הלוח הרבני מתבסס על חישובים מתמטיים, לא מן הנמנע שייווצרו הבדלים מזעריים בתאריכים בין הלוח הקראי לבין הלוח הרבני.

לוחות השנה הקראים העתיקים ביותר שיש בידינו היום נמצאו בגניזת קהיר ומתוארכים לשנת 1020

קידוש החודש

כתובה קראית (פוסטאט, ד'תתע"ז, א'תכ"ח למניין השטרות) שנמצאה בגניזת קהיר. החתן והכלה מתחייבים "וינהגו על מנהג בני מקרא השומרים את המועדים המקודשים על ראיית הירח ומציאת אביב בארץ ישראל".

ערך מורחב – קידוש החודש

על פי לוח השנה העברי, חודש הוא הזמן שבין מולד הירח לאחר היעלמותו, לבין המולד הבא. החודש מתחיל כאשר הירח נראה לעין בפעם הראשונה לאחרי היעלמותו של הירח בחודש הקודם. ביום הראשון של החודש, הירח אמור להיראות בצורת סהר דק ולשקוע כמה דקות לאחר שקיעת החמה. עם התקדמות החודש, הולך וגדל חלקו המואר של הירח, והוא הופך לירח מלא באמצע החודש העברי. מכאן ואילך הולך ופוחת אורו המוחזר של הירח הנראה לעינינו, עד שהוא נעשה חשוך לחלוטין בסוף החודש.

בתקופתם של חז"ל, הסנהדרין הייתה מכריזה על תאריך ראש החודש לפי עדויות ראייה של מולד הלבנה. לאחר מכן, הסנהדרין הייתה מצווה להשיא משואות בראשי ההרים, שנראו בראשי ההרים של הערים הסמוכות, וכך הופצה בשורת ראש החודש. בשלב מאוחר יותר, בוטלה השאת המשואות עקב אילוצים, ובמקום זאת נעזרו בשליחים שיצאו להודיע על ראש החודש בכל חלקי הארץ.

אולם, בשנת 359, עקב המצב ששרר אז בארץ והקשיים בפרסום מועד ראש החודש על פי ראיית הלבנה, קבע רבי הלל נשיאה את השיטה המתמטית לחישוב החודשים בלוח השנה העברי, כפי שמקובל עד לימינו אנו. מאז, היהודים הרבניים ההולכים לפי חז"ל (ובכללם האורתודוקסיים) מחשבים את ראשי החודשים לפי השיטה של רבי הלל נשיאה. אולם, ברכת הלבנה עדיין מתבצעת לפי המועד האסטרונומי של מולד הלבנה. לפי שיטה זו, מספר הימים בכל חודש (29 או 30) קבוע מראש, ופעמים מעטות החודש מתחיל יום לפני מולד הלבנה.

בלוח השנה הרבני ישנן ארבע דחיות אפשריות של מועדים. כלומר, חז"ל קבעו ארבעה כללים, שלפיהם יום ראש השנה ועוד מועדים מסוימים יידחו ביום. כך למשל, ראש השנה (שהוא ראש חודש תשרי) לא יחול בימים א', ד' או ו'.

הקראים אינם מקבלים תקנות אלו, משום שאז לטענתם החגים לא חלים בתאריכים המדויקים שלהם. לפי תפיסתם, צריך לדבוק בעיקרון "ראיית הירח" ולקדש את ראשי החודשים לפי "אפשרות ראיית הירח"; כלומר, ראש החודש חייב להיות בתאריך בו אמור להיות מולד הלבנה, גם אם הוא לא נראה במקום מסוים בשל תנאים מקומיים כגון עננות יתר או אובך. כל חודש בשנה הקראית, בדומה לשנה הרבנית, יכול להיות חסר (בן 29 ימים) או מלא (בן 30 ימים), לפי המועד הבא של מולד הירח. התאריכים בלוח השנה הקראי והתאריכים בלוח השנה הרבני לא תמיד חופפים.

כיום, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית וההתקדמות בידע האסטרונומי, ניתן לחזות מראש מתי יחול מולד הירח, ומתי הוא יהיה נראה לעין, מה שמסייע לקראים לחזות מתי יתחיל כל חודש. לוח השנה הקראי מוכן כיום בידי בית הדין של הקראים בישראל בסיוע אנשי מדע. בשל הצורך של הקראים בתצפיות מדעיות עדכניות, עלולות לחול שגיאות בלוחות השנה שלהם, המתוכננים מראש לפי תצפיות מדעיות מתאריך מסוים. כך אירע ב־1990 (תשנ"א), אז התברר לבית הדין הקראי שלוח השנה שיצא באותה שנה שגוי. בעקבות אירוע זה, גובשו עקרונות חדשים להכנת הלוח, באופן שיבטיח תחזית נכונה של אפשרות ראיית הירח החדש.

לחודשים בלוח השנה הקראי יש שמות מספריים, כאשר החודש הראשון הוא ניסן, על פי הכתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות, י"ב, ב'). כך, יוצא שהחודש הראשון הוא ניסן, החודש השני הוא אייר, וכן הלאה. כיום נוהגים הקראים להשתמש גם בשמות החודשים של לוח השנה הרבני, שמקורם בבלי, כפי שתיקן עזרא הסופר.

עיבור השנה

הלוח העברי מבוסס גם על שנת השמש (ולא רק על 'החודש הירחי'): בצאתם מארץ מצרים ציווה אלוהים על בני ישראל לשמור על חודש האביב, כלומר לדאוג לכך שחודש ניסן תמיד יחול באביב: "שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם -- לָיְלָה." (דברים, ט"ז, א'). הבעיה היא ש-12 חודשי ירח עבריים קצרים בכ־11 יום מאורכה של שנת השמש (משך סיבוב כדור הארץ סביב השמש), שהיא השנה המתאימה לעונות השנה. כדי למנוע פיגור הולך ומתמשך של השנה העברית ביחס למחזור השמש, שיגרום לכך שחג הפסח ינדוד לכיוון החורף ולא יחול באביב - מעברים את השנה. עיבור השנה הוא הוספת חודש נוסף לשנה כך שבמקום שיהיו בה 12 חודשים כמו בשנה רגילה, יהיו בשנה המעוברת 13 חודשים.

בימי בית המקדש השני היה ויכוח בין הכיתות היהודיות בנוגע להתאמת חודשי השנה העברית לעונות השנה, בשביל לדאוג שחודש ניסן וחג הפסח תמיד יהיו בתקופת האביב, בהתאם לכתוב בתורה. האיסיים לא היו צריכים להתמודד כלל עם בעיה זו, מכיוון שלוח השנה שלהם היה לוח שנה שמשי, וכך עונות השנה תמיד היו מותאמות לחודשי השנה. לעומתם, לוח השנה העברי שהורו עליו חז"ל, ונהג אצל רוב העם, הוא לוח שנה ירחי־שמשי, ולכן היה צורך לעבר בו את השנים. בהתחלה עיברו את השנים לפי עיקרון "מציאת האביב בארץ ישראל", שמשמעו הבשלת השעורה בארץ ישראל, לפי הכתוב: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל." (שמות ט' ל"א). אם בחודש אדר (החודש השנים־עשר לפי המקרא, והאחרון בשנה) השעורים עדיין לא הבשילו, היו מוסיפים חודש נוסף לאחר מכן, שהוא חודש אדר ב'. כך למעשה נדחה חג הפסח בחודש, על מנת שיחול באביב.

היהודים הרבניים, ההולכים לפי שיטתם של חז"ל, נוהגים כיום לפי עיקרון חשבון 19 השנים (כפי שתיקן הלל נשיאה במאה הרביעית). לפי שיטה זו בכל 19 שנים יש שתים־עשרה שנים פשוטות ושבע שנים מעוברות (ה־3, 6, 8, 11, 14, 17, 19 למחזור). חשבון זה מדויק כמעט כמו חשבון הראייה, אולם לעיתים רחוקות ישנו פער של יום בין ראש החודש לבין מולד הלבנה.

כשקמה התנועה הקראית, לא היו שיטות מוכרות ללוח השנה העברי מלבד זו של חז"ל, ולכן קיבלו הקראים שיטה זו בתור שיטתם בפועל. גם לאחר שהפסיקו הקראים לעסוק בחקלאות, הם עדיין המשיכו לשלוח שליחים שיבדקו אם הגיע האביב בארץ ישראל, ובמידה שהאביב לא הגיע עדיין, היו מעברים את השנה. עיקרון זה של לוח השנה היה כה חשוב עבור הקראים, עד שאחד התנאים בכתובה הקראית הוא שמירת העקרונות של הלוח השנה הקראי, כלומר להקפיד על עיקרון הבשלת השעורים וראיית הירח. יש טוענים שתנאי זה התווסף לכתובה הקראית על מנת לוודא שיישמרו החגים לפי ההלכה הקראית, גם בנישואין עם בן או בת זוג רבניים.

אולם, במרוצת הימים, בעקבות ההתפשטות הנרחבת של קהילות הקראים ברחבי העולם – מפרס במזרח ועד מערב אפריקה, ממצרים בדרום ועד ליטא בצפון – שיטת הבדיקה של הבשלת השעורים נהייתה בלתי ישימה, וקהילות קראיות החלו בהדרגה לאמץ את מחזור 19 השנים הרבני. בהתחלה רק קהילות הקראים הרחוקות ביותר מארץ ישראל נאלצו לוותר על עיבור השנה לפי הבשלת השעורים בשל המרחק הרב ואי יכולתן לקבל דיווחים על מצב הבשלת השעורים בארץ ישראל. עם זאת, אותן קהילות עדיין סברו שצריך לכתחילה לעבר את השנים לפי מצב הבשלת השעורה בארץ ישראל. חכמים קראיים מהמאה ה־15 העידו שהיו שנים בהן קהילות בארץ ישראל, שפעלו לפי עקרון מציאת האביב, וקהילות בגולה, שפעלו לפי מחזור 19 השנים, לא עיברו את אותן שנים. בסביבות המאה ה־19, גם הקראים בארץ ישראל נטשו את שיטת עיבור השנים לפי מצב הבשלת השעורים ועברו למחזור הרבני של 19 השנים, וזאת על מנת למנוע פער במועדי החגים בין קהילות הקראים השונות.

כיום, עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, ישנה מגמה של חזרה לשיטה המקורית של עיבור השנה לפי מציאת האביב בארץ ישראל.

חגים ומועדים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

היהודים הקראים מאמינים רק בתנ"ך, ולא בתורה שבעל פה, ולכן הם מציינים רק את החגים והמועדים הכתובים בתנ"ך:

מועדים שמוזכרים בחמישה חומשי תורה

פסח וחג המצות

חג הפסח חל בתאריך י"ד בניסן, החודש הראשון, בו התקיים בעבר קורבן הפסח; ימי החג נקראים אצל הקראים "חג המצות". היום הראשון והיום השביעי של חג הפסח הם מקראי קודש האסורים במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ -- בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַ-ה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַ-ה': שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ה'–ח').

חג השבועות

לחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח הקראי, הוא מתקיים תמיד ביום ראשון בשבוע מיד לאחר תקופת ספירת העומר שמתחילה במוצאי השבת הראשונה שלאחר חג המצות. "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה':... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם." (ויקרא, כ"ג, ט"ו–ט"ז; כ"א)

יום תרועה

א' בתשרי. חג זה נקרא בפי היהודים הרבניים ראש השנה, אך הקראיים לא רואים אותו בתור היום הראשון של השנה, מכיוון שחודש ניסן הוא תחילת השנה; משך החג אצל הקראים הוא יום אחד, ולא יומיים. "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם." (במדבר, כ"ט, א'). בניגוד ליהדות הרבנית והדת השומרונית, הקראים אינם נוהגים לתקוע בשופר ביום זה. את הביטוי "תרועה" המוזכר בתורה מפרשים הקראים כ"זעקה", במובן של זעקה נלהבת בתפילה.

יום הכיפורים

י' בתשרי. "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם..." (ויקרא, כ"ג, כ"ז). הקראים מפרשים את עינוי הנפש המופיע בפסוק כצום, וזאת בהתבסס על פסוקים שונים במקרא כגון "עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי" או "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע". הקראים אינם נוהגים להימנע מנעילת נעלי עור ביום הכיפורים.

חג הסוכות

ט"ו בתשרי. נמשך שבעה ימים, כאשר היום הראשון הוא מקרא קודש, כלומר יום האסור במלאכה מלבד מלאכת אוכל נפש. "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַ-ה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ל"ד–ל"ה). הקראים אינם נוהגים ליטול ארבעת המינים בסוכות. את הפסוק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", אותו מייחסים הרבניים למסורת ליטול ארבעת המינים, מפרשים הקראים כמרכיבים לבניית הסוכה.

שמיני עצרת

כ"ב בתשרי. היום שלאחר שבעת ימי חג הסוכות. "שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַ-ה'; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה', עֲצֶרֶת הִוא -- כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ." (ויקרא, כ"ג, ל"ו)

ספירת העומר

ערך מורחב – ממחרת השבת

מקור הספירה הוא בספר ויקרא, פרק כ"ג:

(ט"ו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

(ט"ז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז

וכן כתוב בספר דברים, פרק ט"ז:

(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ -- מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ.

— ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט'-י'

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהודים הרבניים לבין הקראים.

היהודים הרבניים מפרשים בפסוקים מספר ויקרא את המילה 'שבת' בשני אופנים שונים: בתחילת פסוק ט"ו, משמעות המילה היא יום טוב, כלומר חג הפסח - ט"ו בניסן, ולפיכך את ספירת העומר צריך להתחיל ב־ט"ז בניסן, ממחרת החג. לעומת זאת, בסוף הפסוק משמעות המילה שבת היא שבעה שבועות רצופים, כשלאחר השבוע השביעי בספירה מציינים את חג השבועות; כך יוצא שחג השבועות לא נופל ביום מסוים בשבוע. היהדות הרבנית מסתייעת בפרשנות המילה 'שבתון' המופיעה במקומות רבים במקרא (יום הכיפורים, יום טוב ראשון של סוכות, שמיני של סוכות ועוד) בהקשר של חג בו שובתים ממלאכה, ולא בהקשר של ימי השבוע.

היהודים הקראים מפרשים את המילה 'שבת' בכל הפסוקים האלו כשבת ממש, כלומר היום השביעי בשבוע. המילה 'שבת' כמו בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת לטענתם יום טוב בכל התורה. לטענת הקראים, לא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע, ולכן הפירוש ההגיוני היחיד, לדבריהם, הוא שהכוונה ליום השבת הראשון שחל לאחר חג הפסח. כך, מתבהרת גם משמעות חוק קיום חג השבועות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. לפי הקראים, צריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שחלה לאחר חג הפסח, כלומר מיום ראשון בשבוע, ולסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" של הספירה. אחד הנימוקים שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם, הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, אלא הדרך לחישוב מועדו היא באמצעות ספירה. לפי שיטתם של חז"ל, יש לחג תאריך קבוע, והוא בסוף הספירה שחלה ביום שלאחר חג הפסח הראשון.

טענה נוספת שמצרפים הקראים לדבריהם, היא יום הנפת העומר (ממנו צריכים להתחיל את ספירת העומר) בתיאור התנ"כי היחיד מספר יהושע, שהוא גם הפעם הראשונה שקיימו בני ישראל בארץ ישראל את הנפת העומר. אך לפני כן יש להזכיר מצווה מספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י'–י"ד, המורה על בני ישראל שלא לאכול מתבואת הארץ עד שיונף העומר (בה גם נאמר שוב להניף ממחרת השבת):

"...כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ -- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. ... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה -- עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם."

בספר יהושע, פרק ה', פסוקים י'–י"א מוזכרת הנפת העומר הראשונה בארץ ושם נאמר:

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב -- בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח -- מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה."

היהדות הרבנית מציגה דוגמה זו כהוכחה להפרכת טענתם של הקראים: הרמב"ם (בהלכות תמידין ומוספין ז, יא) הטעים את הדבר בתיאור הכתוב את טעם היתר האכילה, ממחרת הפסח, ופסח כאן משמעו יום טוב ראשון של פסח.

מועדים שמוזכרים בנביאים ובכתובים

צום הרביעי

צום זה מתקיים ביום ט' בתמוז, החודש הרביעי, היום בו נבקעו חומות ירושלים בתקופת בית ראשון "בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר..." (מלכים ב', כ"ה, ג'–ד'). צום זה מקביל לצום י"ז בתמוז הנהוג בקרב היהדות הרבנית.

צום החמישי

בחודש אב, החודש החמישי, הקראים נוהגים לקיים שני צומות: צום אחד ב־ז' באב וצום שני ב־י' באב. צומות אלה הם הימים המוזכרים בתנ"ך ביניהם אירע חורבן בית המקדש הראשון. בנוסף כל ארבעת הימים בין שני הצומות נחשבים כימי אבל. עד לדורות האחרונים, היו שנהגו לצום בכל ארבעת הימים הללו, אולם כיום מנהג זה אינו נפוץ. הנוהג המקובל הוא לצום בצומות הללו רק ביום, ולא מערב עד ערב כביום הכיפורים. "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (מלכים ב', כ"ה, ח'). "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ ... וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם ..." (ירמיה, נ"ב, י"ב–י"ג).

צום השביעי

מתקיים בכ"ד בתשרי - החודש השביעי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה [תשרי], נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם." (נחמיה, ט', א'). צום זה מקביל לצום גדליה הנהוג בקרב היהדות הרבנית.

צום העשירי

צום זה מתקיים ביום י' בטבת, החודש העשירי, לזכר תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון. "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ" (ירמיה, נ"ב, ד'–ה').

פורים

ימי הפורים אצל הקראים מתקיימים תמיד בימים י"ד ו־ט"ו באדר, החודש השנים־עשר. בשנה מעוברת הקראים מקיימים את ימי הפורים באדר א', ולא באדר ב', משום שלשיטתם חודש אדר מקביל בשנה מעוברת לחודש אדר א', ולא לאדר ב' (כפי שנהוג אצל הרבניים). בנוסף, לפי עקרונות הלוח הקראי, לא ניתן לדעת מראש אם השנה תהיה מעוברת ולכן גם לא ניתן לדחות מראש את החג. "לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר, ט', כ"א).

ראו גם

• הלוח העברי

לקריאה נוספת

• Magdi Shamuel, The Karaite Calendar:Sanctification of the New Moon by Sighting in Karaite Judaism, Meira Pollicak (Ed.), Brill, 2003

קישורים חיצוניים

• לוח השנה והמועדים, אתר היהדות הקראית העולמית.
• דף באנגלית על החגים המקראיים
• לוח השנה הקראי (Google Calendar)