מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה
מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה (בטורקית: Osmanlı-Kutsal İttifak Savaşları, בגרמנית: Großer Türkenkrieg ("המלחמה הטורקית הגדולה"), בפולנית: V wojna austriacko-turecka ("המלחמה האוסטרית-טורקית")) הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין הליגה הקדושה (אנ') שהורכבה מהאימפריה הרומית הקדושה, האיחוד הפולני-ליטאי, הרפובליקה של ונציה ובהמשך גם רוסיה הצארית. המלחמה הסתיימה בתבוסה עות'מאנית וחתימת הסכם קרלוביץ. היסטוריונים הדוגלים בתזת השקיעה מציינים מלחמה זו כשלב השלישי[1] והמכונן בעיצובו של תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית.[2] מלחמה זו מיצבה את הצארות הרוסית כמעצמה דומיננטית במערכת הבריתות גם במרכז ומערב אירופה.
 | ||||||||||
| קרב מוהאץ' (1687) | ||||||||||
| תאריכים | 14 ביולי 1683 – 26 בינואר 1699 (15 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בלקן, פלופונז, חצי האי קרים, ממלכת הונגריה, אוסטריה המודרנית. | |||||||||
| תוצאה | תבוסה עות'מאנית. חתימת הסכם קרלוביץ. העות'מאנים איבדו את רוב השטחים שהיו נתונים לשליטתם במרכז אירופה. חיזוק מעמדה של האימפריה הרומית הקדושה באירופה ובעולם. | |||||||||
| ||||||||||
.svg){kind=icon}
.svg){kind=small}
רקע
עריכהב-1566 הלך לעולמו הסולטאן סולימאן הראשון והותיר אימפריה עות'מאנית רחבת ידיים הכוללת גם שטחים נרחבים באירופה אשר הצריכו מנגנוני מינהל אזרחי באיילטים מחד ושמירת כוח צבאי חזק ומאומן מאידך. בשיאה של האימפריה הניבה שיטת ניהול האיילטים יתרונות רבים, שהמרכזיים ביניהם היו היכולת לגייס צבא גדול וממושמע ללא צורך במימונו על ידי אוצר האימפריה, הקמת מנגנון פקידותי מרכזי מצומצם בעיקר בשל העובדה שגביית המיסים נוהלה על ידי מנגנון השלטון המקומי ויצירת זיקה לשלטון העות'מאני באיילטים באמצעות מוטבי הטימארים.
אך, מנגנוני השלטון המקומי בלווי פמליית מושלי האיילטים הפכו מנופחים ובזבזניים, נוצרו מוקדי כוח לא פורמליים שפגעו במנגנון השלטון המקומי, הכוח הצבאי שנותב מהאיילטים בעתות מלחמה לא היה סדיר ומקצועי ברמה נאותה, לא התאמן על בסיס קבוע ולקה גם בציודו, וזאת משום שהמושלים ובעיקר הסיפאהים לא רצו להשקיע מהונם למימון נאות של הכוחות ובמקרים לא מעטים אף היו חסרי מוטיבציה בהצטרפות לצבא הסולטאן.[3] בנוסף, מספר מוטבי הטימאר שלא היו בעלי רקע צבאי הלך וגדל.[4]
מול הקיבעון העות'מאני התחזק בהדרגה כוחן של האימפריה הרומית הקדושה ובתוכה ממלכת הבסבורג ושל רוסיה הצארית אשר הפכה בהדרגה למעצמה אירופית מובילה. עוד התחזק כוחה של הרפובליקה של ונציה. צבאותיהן של מעצמות אלו הפך מודרני, שכלל את שיטות הלוחמה והצטייד בנשק חדיש. כבר במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1591–1606) הצליחו האוסטרים לבלום את התקדמות העות'מאנים במרכז אירופה וחזרו ובלמו את העות'מאנים מהגעה לווינה, גם במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1663–1664). בזירת הים התיכון המשיכו העות'מאנים בדומיננטיות שלהם ואף כבשו את כרתים. העות'מאנים והטטרים העמיקו את חדירתם לשטחי האיחוד הפולני-ליטאי וכבשו את פודוליה.
חדירה זו הובילה לעימות מול הרוסים ובמהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1676–1681) נבלמה התקדמות העות'מאנים ונהר הדנייפר נקבע כקו הגבול בין שתי הישויות. חמש שנים מאוחר יותר פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית (1686–1700) אשר הייתה חלק מהמערכה הכוללת של הליגה הקדושה נגד העות'מאנים.
מהלך הקרבות
עריכהב-1679 התחוללה בווינה מגפת דבר ובמהלכה נפטרו כ-76,000 מתושביה שהיוו חמישית מאוכלוסייתה. במקביל, קמה אופוזיציה חזקה לממלכת הבסבורג באזורים הצפוניים של ממלכת הונגריה (סלובקיה המודרנית) וטרנסילבניה שהובלה על ידי מנהיגי אוכלוסייה שאינה קתולית. מקצת מהשליטים המקומיים הפכו לווסאלים עות'מאניים. העות'מאנים העריכו שהחולשה האוסטרית עקב המגפה בשילוב האופוזיציה החזקה, יסייעו להם לכבוש את וינה. באפריל 1683 הורה הסולטאן מהמט הרביעי לצבאו לנוע לכיוון וינה, לצור עליה ולכובשה. הכוח העות'מאני מנה 150,000 חיילים לעומת כ-84,000 של האוסטרים. ב-11 בספטמבר 1683, התחולל קרב וינה ובמהלכו הביסו הכוחות הנוצריים בפיקודו של יאן סובייסקי את העות'מאנים, תוך שהסבו להם אבדות כבדות מאד.
ב-1684, ביוזמת האפיפיור אינוקנטיוס האחד עשר הוקמה הליגה הקדושה אשר איחדה את כוחות המעצמות המרכזיות מתוך תפישה שהוכחה כנכונה, שאיחוד הכוחות במספר חזיתות יכריע את הצבא העות'מאני. כוחות "הליגה הקדושה" ניצלו את המומנטום שנוצר לאחר הניצחון בקרב וינה, תקפו את הכוחות העות'מאניים וכבשו מידיהם שטחים נרחבים. ב-1686, לאחר חתימת הסכם השלום עם הפולנים הצטרפו הרוסים ל"ליגה הקדושה" ושנה מאוחר יותר פתחו במתקפה על חצי האי קרים. הקרבות בחצי האי קרים נמשכו עד 1689, הסתיימו בתבוסה רוסית אך ריתקו כוחות עות'מאניים לא מבוטלים לאזור והעניין החליש את הצבא העות'מאני במרכז אירופה (אנ').
ב-1687 נערך ליד העיר מוהאץ' קרב מוהאץ' השני ובמהלכו הביס צבא הליגה הקדושה בפיקודו של קרל החמישי, דוכס לורן את צבא האימפריה העות'מאנית. כ-10,000 חיילים עות'מאנים נהרגו לעומת כ-600 בקרב ההבסבורגים. כתוצאה מהתבוסה פרץ מרד בכוחות הצבא שהוביל בהמשך להדחתו של הסולטאן מהמט הרביעי ולהכתרת אחיו סולימאן השני. הכוחות האוסטרים המשיכו בהתקדמותם וכבשו את סלאבוניה וטרנסילבניה. במקביל, תקפו הוונציאנים את העות'מאנים באזור מוראה ודלמטיה וכבשו שטחים מידיהם.
ב-1695, יצאו הרוסים למערכה באזור אזוב ושנה מאוחר יותר עלה בידיהם לכבוש את מצודת אזוב. בספטמבר 1697 ספגו העות'מאנים תבוסה מוחצת סמוך לעיר סנטה (בסרביה המודרנית) ואיבדו 30,000 לוחמים. שנה מאוחר יותר נהדף כח פרשים טטרי ליד העיר פודהייצה אשר בחבל פודוליה וסולק משטחי האיחוד הפולני-ליטאי.
ב-1699 לאחר תבוסות קשות במספר חזיתות, נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכם קרלוביץ ובמסגרתו נמסרו רוב שטחן של ממלכת הונגריה, טרנסילבניה וסלאבוניה לחזקת ממלכת הבסבורג, פודוליה הועברה לשליטת האיחוד הפולני-ליטאי, ודאלמטיה ומוראה נמסרו לחזקת הרפובליקה של ונציה.
השלכות המלחמה
עריכהבאימפריה העות'מאנית
עריכההמלחמה חשפה כשלים רבים בזרועות הצבא העות'מאני ומנגנוני הממשל באיילטים השונים. התבוסה המוחצת במלחמה הובילה לתהליך רפורמות ארוך ומדורג. הממשל העות'מאני יצא מנקודת הנחה שהתפישה הבסיסית של החלוקה המנהלית ואופיו הבסיסי של ניהול האיילטים הוא נכון, אלא שלאורך השנים נפלו בו פגמים וליקויים והיה צורך לתקנם ולהשיב את הסדר על כנו, כפי שהיה בתקופת סולימאן הראשון. רק מאוחר יותר, במהלך המאה ה-19 השתנתה התפישה וגרסה כי יש לשנות מהיסוד את אופן ההתנהלות וליצור מערכת מודרנית וחדשה, אשר תחליף את קודמתה ותוכל להקביל למערכות השלטון של המעצמות האירופיות. כך נולדה תקופת הטנזימאט.
בתקופת שלטונו של מוסטפא השני, לאחר הסכם קרלוביץ, הנהיג השער הנשגב ביוזמת הווזיר הגדול אמג'זדה חוסיין פאשא קפרולו מספר רפורמות במטרה לייצב את כלכלת האימפריה, להבריא את מנגנוני הממשל ולהחזיר את מעמדה מתקופת סולימאן הראשון. רפורמות אלו התבססו על תיקונים במנגנון הקיים וכללו גם תיקונים בשיטת הטימאר, בנוסף לרפורמות בצבא ובמינויים במערכת הפרובינציאלית.[5]
לתקופה מסוימת נראה היה כי הרפורמות מחזירות את האימפריה העות'מאנית להישגי העבר. העות'מאנים הביסו את הרוסים במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1710–1711) והחזירו לידם את מבצר אזוב, ניצחו את הוונציאנים במהלך המלחמה הוונציאנית-עות'מאנית (1714–1718) והחזירו לידיהם את מוראה. אך, במהלך המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1716–1718) שוב הובסו העות'מאנים, איבדו שטחים באירופה ונאלצו לחתום על הסכם שלום פוז'ארוואץ.
ההשלכות על קהילות יהודיות
עריכההקהילות היהודיות באזורי סרביה המודרנית, בוסניה, הרצגובינה וקוסובו נפגעו קשות במהלך הלחימה.
ב-6 בספטמבר 1688, כבש צבא ממלכת הבסבורג בפיקודו של מקסימיליאן השני עמנואל את בלגרד. באותה העת מנתה הקהילה היהודית בבלגרד כ-800 נפשות. 100–150 מבני הקהילה נמלטו מהעיר בטרם כיבושה. האוסטרים בזזו את בית הכנסת והעלו אותו באש ובהמשך, בזזו את בתי השכונה היהודית ובתי העסק. על העות'מאנים שנותרו בעיר ובני הקהילה היהודית הוטלו עבודות כפייה במסגרתן פינו את גוויות החללים ופינו הריסות מרחובות העיר. לאחר תום עבודות הכפייה נאסרו כל בני הקהילה. כ-600 מבני הקהילה הובלו במסע רגלי לאורך 180 קילומטרים למחנה מעצר ליד מצודת טברג'ה (בקרואטית: Tvrđa) אשר באוסייק. חלקם היו ערומים או ערומים למחצה. הם נכלאו ונכבלו באזיקים. רבע מהמגורשים שרדו את המסע הרגלי ואת תנאי המעצר עד להגעת כספי פדיון השבויים. כ-45 מהמגורשים שכללו את הרב הראשי יוסף אלמושנינו, נכבדי ועשירי הקהילה הובלו למחנה מעצר בניקלשבורג ושם נפטר הרב אלמושנינו.[6]
ב-1689 כבשו כוחות הליגה הקדושה בפיקודו של הנסיך אויגן מסבויה את אזור קוסובו והחריבו את העיר האסטרטגית נובו ברדו. יהודי העיר נטשו אותה, עברו למיטרוביצה ולפרישטינה וייסדו שם קהילות חדשות. האוסטרים כלאו יהודים מסקופיה במחנה מעצר הסמוך לפרישטינה.[7] ב-1697 כבשו כוחות הליגה הקדושה את אזור בוסניה ובכלל זה העיר סרייבו והעלו באש את העיר ובכלל זה הרובע היהודי ובית הכנסת של הקהילה.[8]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ השלב הראשון היה מותו של סולימאן הראשון, השלב השני היה תקופת סולטנות הנשים.
- ^ Jonathan A. Grant, Rethinking the Ottoman "Decline", באתר muse.jhu.edu, אוחזר ב-4 בספטמבר 2014 (באנגלית).
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עריכה: רחל סימון ויהושע פורת, האוניברסיטה העברית - המכון ללימודי אסיה ואפריקה, 1973, עמ' 83-82.
- ^ אוריאל הד, "מוסדות האימפריה העות'מאנית", עמ' 87–88
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 85–88
- ^ ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמודים 65–80
- ^ הקהילה היהודית בפרישטינה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמ' 281 - 284.
- ^ קהילת סרייבו, באתר הספרייה היהודית המקוונת, אוחזר ב-3 בספטמבר 2014 (באנגלית)