הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה
הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה (לעיתים קרויה רשמית הממשלה הזמנית של צ'כוסלובקיה, בצ'כית Prozatímní státní zřízení československé) הייתה תוארה הבלתי רשמי של ועדת השחרור הלאומי הצ'כוסלובקית, תחילה על ידי הכרה דיפלומטית של ממשלת בריטניה. השם התקבל על ידי בעלות הברית האחרות כאשר גם הם הכירו בממשלה הגולה מאוחר יותר. במקור הוועדה נוסדה בפריז באוקטובר 1939 על ידי נשיא צ'כוסלובקיה לשעבר, אדווארד בנש.[1] ניסיונות שנכשלו לנהל משא ומתן עם צרפת על מעמד דיפלומטי, כמו גם כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, אילצו את הוועדה לסגת ללונדון ב-1940. מלונדון עברה הוועדה לאסטון אבוטס (Aston Abbots) שבבקינגהאמשייר ב-1941, בה חיפשה הגנה יחסית מהבליץ של לונדון.[2]
הייתה זו הממשלה הלגיטימית של צ'כוסלובקיה במהלך מלחמת העולם השנייה. כממשלה שהייתה אנטי פשיסטית במפורש היא שאפה לבטל את הסכם מינכן ואת הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה שבא בעקבותיו, ולהחזיר את הרפובליקה לגבולותיה בשנת 1937. על סמך עקרונות אלו היא קיבלה בסופו של דבר הכרה, על ידי המדינות שהכירו בה, כהמשך חוקי לרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה.
מוועדה לממשלה
עריכה
כאשר ראה כי סופה של הרפובליקה היא עובדה מוגמרת, התפטר אדווארד בנש מתפקיד נשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה, שבוע אחד אחרי שבהסכם מינכן נמסר חבל הסודטים לגרמניה הנאצית. בתחילה הוא נמלט לאוניברסיטת שיקגו, שם מצא מקלט בקרב אותה קהילה שנתנה מחסה לידידו וקודמו בתפקידו, טומאש מסריק.[3] בהיותו שם, לחצו עליו לחזור במהרה לאירופה על מנת לארגן צורה כלשהי של ממשלה בגולה. משום כך חזר לאירופה והתגורר בפריז יחד עם כמה מהדמויות הבולטות בממשלו הקודם. לאחר שמלחמת העולם השנייה פרצה רשמית, הייתה הקבוצה ידועה כ"ועדה הצ'כית לשחרור לאומי", והחלה מיד לחפש הכרה בינלאומית בה כממשלה הצ'כוסלובקית הגולה. בשלהי 1939 קיבלה הוועדה אישור מצרפת ומבריטניה לחתום בריתות בינלאומיות – צרפת ב-13 בנובמבר ובריטניה ב-20 בדצמבר 1939[4] - אך הן לא ראו בבריתות אלו ככאלו שנחתמו בשמה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית.
למעשה הייתה זו צרפת בעצמה שהוכחה כמכשול העיקרי לקבלת הוועדה כממשלה גולה בצורה מלאה. עמדת ממשלתו של אדואר דאלאדיה הייתה דו-ערכית לגבי השאיפות של הוועדה ושל צ'כוסלובקיה באופן כללי. למרות שדאלאדיה הביע פומבית את דעתו שהפייסנות כלפי היטלר תוביל למלחמה, הוא נכנע בסופו של דבר לרצונותיו של נוויל צ'מברלין. כשפרצה המלחמה היססו דאלאדיה וממשלתו בשאלה מי מהווה סכנה גדולה יותר, ברית המועצות או האיום הנאצי. באופן דומה, על אף שהוא העניק לוועדה מעמד של סוכנות בלתי ממשלתית, לא התחייבה ממשלתו כלפי בנש עצמו, וראתה תסריטים רבים אפשריים בצ'כוסלובקיה שלאחר המלחמה. אחת מההסתייגויות העיקריות של דאלדייה מהענקת מעמד ממשלתי לבנש הייתה המצב המעורפל ששרר בסלובקיה שהייתה אז עצמאית. הממשלה הצרפתית של חורף 1939 חשה שבנש לא בהכרח מדבר בשמם של כל תושבי צ'כוסלובקיה, בהתייחס למצב הנזיל בסלובקיה. הדיפלומטיה של צרפת כלפי בנש הייתה אם כן גמישה. היא נמנעה מכל ביטוי ישיר של תמיכה בשאיפה של הוועדה של בנש לחזרה לרפובליקה הראשונה. עם זאת, כיוון שבנש היה איש המפתח לקבלת תמיכה צבאית מהצבא הצ'כוסלובקי המאומן היטב, הייתה צרפת למדינה הראשונה למעשה שחתמה ברית עם הוועדה. ההסכם מ-2 באוקטובר 1939 בין צרפת ובין בנש אפשר את בנייתו מחדש של הצבא הצ'כוסלובקי על אדמת צרפת. בסופו של דבר לחמו יחידות מהדיוויזיה הראשונה של הצבא הצ'כוסלובקי לצד מארחיהם בשלבים האחרונים של המערכה על צרפת.
היה זה הכישלון של כוחות בנות הברית במערכה זו שסייע בצורה הישירה ביותר לשאיפותיה של ועדת בנש. עם נפילת צרפת לידי הנאצים, קיבלו השקפותיו של וינסטון צ'רצ'יל, שזה עתה נבחר לראש ממשלת בריטניה, עדיפות על החששות של הרפובליקה הצרפתית השלישית הגוועת. צ'רצ'יל היה נחרץ הרבה יותר מקודמו בהתייחס לעניין צ'כוסלובקיה, והכיר במהירות בבנש כנשיא הממשלה בגולה לאחר נפילת צרפת. עם זאת, הוועדה חשה עדיין חוסר ביטחון במידת מה בקשר להכרה זו, משום שהזכירה את בנש במפורש כנשיא, אך לא קישרה את בנש באופן מפורש לממשלה שהייתה קיימת קודם בצ'כוסלובקיה. לכן הם הפעילו באפריל 1941 לחץ על הבריטים להבהיר את עמדתם בצורה נחרצת יותר. ב-18 באותו חודש הם שלחו מכתב לממשל הבריטי ובו דרשו שההסכמים עליהם הם חותמים "יחתמו, כמו לפי ספטמבר 1938, בשמה של הרפובליקה הצ'כוסלובקית". שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן נתן הסכמה כזו ב-18 ביולי 1941.[5] ארצות הברית וברית המועצות נאלצו לעשות אותו דבר מאוחר יותר באותה שנה, משום שסלובקיה הכריזה מלחמה על שתי ארצות אלו. כאשר בברטיסלאבה (בירת סלובקיה) פעלה ממשלה שהייתה שייכת באופן בולט לברית מדינות הציר, הייתה הממשלה של בנש הממשלה הידידותית היחידה שנותרה במחצית השנייה של 1941, שניתן היה להכיר בה. השאלה המשפטית שנותרה הייתה האם ממשלת בנש היא "ממשלת המשך" בפועל של הרפובליקה הראשונה, או שהיא ממשלה יורשת ללא בסיס חוקתי מוצק.
הספקות נמחקו באביב 1942. לאחר כמעט שישה חודשים של תכנון מעבר לקווי האויב הצליחו פעילי מחתרת צ'כיים להתנקש בחייו של ריינהרד היידריך, הרודן שעמד בראש הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. הצלחת משימה זו, מבצע אנתרופואיד, גרמה לבריטניה וצרפת לבטל רשמית את הסכם מינכן, ובכך להעניק לגיטימציה דה יורה לממשלת בנש כממשיכה של הרפובליקה הראשונה.
חוסנה של הממשלה היה תלוי בניצחון צבאי של בנות הברית.
תכנון לעתיד
עריכההסכם מינכן קיבל חיזוק מהפעילות החתרניות של הגרמנים שבחבל הסודטים. במהלך השנים האחרונות של המלחמה, פעל בנש לפתור את בעיית המיעוט הגרמני וקיבל את הסכמת בנות הברית לפתרון המבוסס על טרנספר של האוכלוסייה הגרמנית בחבל הסודטים לאחר המלחמה. הרפובליקה הראשונה הייתה מחויבת למדיניות מערבית ביחסי החוץ. התוצאה הייתה הסכם מינכן. בנש החליט לחזק את ביטחונה של צ'כוסלובקיה כנגד תוקפנות גרמנית עתידית באמצעות כריתת בריתות עם פולין ועם ברית המועצות, אבל האחרונה התנגדה להתחייבות משולשת צ'כוסלובקית-פולנית-סובייטית. בדצמבר 1943 חתמה ממשלת בנש ברית עם הסובייטים.
לאחר המלחמה
עריכההעניין של בנש ביחסים ידידותיים עם ברית המועצות הונע גם מרצונו להימנע מעידוד סובייטי למהפכה קומוניסטית בצ'כוסלובקיה. בנש פעל להביא גולים קומוניסטים צ'כוסלובקיים בבריטניה לשתף פעולה עם ממשלתו, כשהוא מציע ויתורים מפליגים, כולל הלאמה של התעשייה הכבדה והקמה של ועדות עממיות מקומיות בסוף המלחמה. במרץ 1945 הוא מינה גולים צ'כוסלובקיים קומוניסטים ששהו במוסקבה לשרים בתפקידי מפתח בממשלתו.
לקריאה נוספת
עריכה- Neil Rees "The Secret History of The Czech Connection - The Czechoslovak Government in Exile in London and Buckinghamshire" compiled by Neil Rees, England, 2005. ISBN 0-9550883-0-5.
הערות שוליים
עריכה- ^ Crampton, R. J. Eastern Europe in the Twentieth Century — and after. Routledge. 1997.
- ^ Kenety, Brian. "Unearthing 'The Czech connection in WW II-era Buckinghamshire". Radio Praha. August 5, 2005.
- ^ הערך על בנש באנציקלופדיה של ביוגרפיה עולמית
- ^ Musil, Jírí. The End of Czechoslovakia. Central European University Press. 2000. 181-186.
- ^ Talmon, Stefan. Recognition of Governments in International Law with particular reference to governments in exile. Oxford University Press. 1998. 119