ויקיפדיה

המשלחת הצפונית

סדרה של מבצעים צבאיים שהפעיל הצבא הלאומי המהפכני של הקוומינטאנג

המשלחת הצפונית (בסינית: 國民革命軍北伐 בתרגום חופשי: משלחת הצבא הלאומי המהפכני לצפון, או בקצרה: 北伐 בתרגום חופשי: המשלחת לצפון) הייתה סדרה של מבצעים צבאיים שהפעיל הצבא הלאומי המהפכני של הקוומינטנג, המכונה גם "המפלגה הלאומית הסינית", נגד ממשלת בייאנג ושאר המצביאים האזוריים בשנים 1926 – 1928. מטרת המבצעים הייתה לאחד מחדש של סין, שהתפצלה בעקבות מהפכת 1911. המבצעים הובלו על ידי הגנרליסימו צ'יאנג קאי-שק ונהוג לחלקם לשני שלבים:

קולז' של תמונות מהקרבות במבצע "המשלחת הצפונית" 1926 - 1928

השלב הראשון הסתיים בפיצול פוליטי בשנת 1927 בין שני פלגים של מפלגת העם הלאומית: פלג ננג'ינג הימני, בהנהגתו של צ'יאנג, והפלג השמאלי של ווהאן, בראשות וואנג ג'ינגוויי.[1] הפיצול נוצר בחלקו עקב טיהור הקומוניסטים שביצע צ'יאנג בתוך הקואומיטנג שסימן את סוף החזית המאוחדת. במאמץ למנוע את הפילוג, צ'יאנג קאי-שק התפטר מתפקידו כמפקד הצבא הלאומני באוגוסט 1927, ויצא לגלות ביפן.[2]

השלב השני של המבצע החל בינואר 1928, כאשר צ'יאנג חזר לפיקוד. באפריל 1928 התקדמו הכוחות הלאומיים אל הנהר הצהוב. בסיוע בעלי ברית מהשליטים האזוריים, כולל יאן שיאן ופנג יו-שיאנג, השיגו הכוחות הלאומניים שורה של ניצחונות מכריעים נגד צבא בייאנג. כאשר התקרבו לבייג'ינג נאלץ ג'אנג דזוו-לין, מנהיג חבורת פנגטיאן שבמנצ'וריה, לברוח, ונרצח זמן קצר לאחר מכן בידי היפנים.

בנו, ג'אנג זואליאנג, תפס את מקומו כמנהיג חבורת פנגטיאן, בדצמבר 1928 הוא הכריז כי מנצ'וריה תקבל את סמכותה של הממשלה הלאומנית בנאנג'ינג. מבצע "המשלחת הצפונית" הסתיים בהצלחה וסין התאחדה, והייתה זו תחילת "עשור נאנג'ינג".[3]

רקע

עריכה

בשנות ה-20, ממשלת בייאנג. שבסיסה בבייג'ינג זכתה להכרה בינלאומית כממשלה הסינית הלגיטימית. אך חלק ניכר מן הארץ לא היה בשליטתה, ונשלט כמובלעות על ידי מצביאים שונים. הקואומיטאנג, שבסיסו היה בגואנגג'ואו (קנטון), שאף להיות המפלגה לשחרור לאומי. במקביל חיזקה המפלגה הקומוניסטית הסינית את שורותיה כדי להתכונן למסע נגד השליטים המצביאים בצפון סין, במטרה לאחד את המדינה מחדש. הכנה זו כללה שיפור הכוח הפוליטי והצבאי של הקואומיטנג. סון יאט-סן (מייסד הרפובליקה הסינית) לפני מותו במרץ 1925 תמך בשיתוף הפעולה הסיני-סובייטי, שהיה מעורב ביצירת חזית מאוחדת עם המפלגה הקומוניסטית של סין.[4] הזרוע הצבאית של הקואומיטנג, הייתה "הצבא המהפכני הלאומי" NRA..[5] צ'יאנג קאי-שק, שהפך לבן חסותו של סון כבר בשנת 1922, מונה למפקד האקדמיה הצבאית של וומפואה ב-1924, והפך במהירות כמועמד לרשת את סון.[6]

ב-30 במאי 1925 התכנסו הסטודנטים הסינים בשאנגחאי והשתתפו בהפגנות נגד ההתערבות הזרה בסין.[7] בתמיכת הקוואומיטנג, הם קראו לחרם על סחורות זרות וביקשו לשים סוף להסדר, שנשלט על ידי הבריטים והאמריקאים. המשטרה העירונית של שאנגחאי, שהופעלה בעיקר על ידי הבריטים, פתחה באש על קהל המפגינים. תקרית זו עוררה זעם בכל רחבי סין, והגיעה לשיאה בשביתת קנטון-הונג קונג, שהחלה ב-18 ביוני, והוכיחה את עצמה כמקום גיוס פורה לקומוניסטים.[8]

החששות לגבי כוחה העולה של סיעת השמאל, והשפעת השביתה על יכולת ממשלת גואנגזו לגייס כספים, שהייתה תלויה במידה רבה בסחר החוץ, הביאו להגברת המתיחות בתוך החזית המאוחדת. על רקע זה, החל צ'יאנג, שהתמודד על תפקיד מנהיג הקואומיטאנג, לגבש את כוחו לקראת מבצע צבאי גדול כנגד השליטים המצביאים בצפון.

 
חלוקת אזורי ההשפעה הגדולים של השליטים האזוריים, שפעלו נגד הממשלה הלאומית בזמן "המשלחת הצפונית". תנועת הכוחות הממשלתיים ואזורי הקרבות המרכזיים. 1926 - 1928

ב-20 במרץ 1926 הוא ביצע טיהור של מתנגדיו הקומוניסטים למסע המוצע של ממשלת גואנגג'ואו וצבאה, הידוע בשם "מרד קנטון". במקביל, עשה צ'יאנג מהלכים פייסניים כלפי ברית המועצות, וניסה לאזן את הצורך בסיוע סובייטי במאבק נגד השליטים הצבאיים, וחששותיו לגבי ההשפעה הגוברת של הקומוניסטים בתוך מפלגת העם.[9] בעקבות המרד בקנטון, צ'יאנג ניהל משא ומתן לפשרה, שבו הוצאו חברי המפלגה הקיצוניים, כגון וו טייה-צ'נג, מתפקידם. בכך הצליח צ'יאנג להוכיח את תועלתו לנותן החסות הסובייטי - יוסיף סטלין. הסיוע הסובייטי לממשלת הקואומיטאנג נמשך, וכך גם שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית. הייתה זו קואליציה שבירה בין אנשי הימין-מרכז בהנהגת צ'יאנג לבין אנשי השמאל של המפלגה הקומוניסטית הסינית. הקואלציה הצליחה להחזיק מעמד והניחה את היסודות ל"משלחת הצפונית".[10]

ב־1926 היו שלוש קואליציות גדולות של מצביאים צבאיים בכל רחבי סין, שהיו עוינות את הממשלה בגואנגג'ואו. הכוחות של וו פאיפו כבשו את מחוזות חונאן, הוביי וחנאן הצפוניים. הקואליציה של סאן צ'ואנפנג שלטה על מחוזות פוג'יאן, ג'ג'יאנג, ג'יאנגסו, אנחווי וג'יאנגשי. הקואליציה החזקה ביותר, בהנהגתו של ג'אנג דזואו-לין, שלטה במנצ'וריה, בשאנדונג ובג'ילי.[11] כדי להתמודד עם המשלחת הצפונית, ג'אנג דזואו-לין יצר ברית של מצביאים בצפון סין.

השלב הראשון: יולי 1926 - אפריל 1927

עריכה

הממשלה הלאומנית מינתה את צ'יאנג קאי שק, כמפקד העליון של הצבא הלאומני ב-5 ביוני 1926. מינוי שסימן את ההתחלה הפורמלית של המבצע הצבאי "המשלחת הצפונית", אם כי היו כבר עימותים צבאיים קודם.[12][13]

 
היועץ הסובייטי מיכאל בורודין, נואם בכנס בווהאן, 1927

האסטרטגיה הראשונית להתקדמות המשלחת הצפונית נגד קואליציית ז'ילי, עוצבה ברובה בידי היועצים הסובייטיים מיכאיל בורודין ואסילי בלייהר. על פיה, צריך היה להתמקד להביס את וו פאיפו תוך התעלמות מג'אנג דזוו-לין ומקואליצת הפנגטיאן.[14] לאחר שעברו ממגננה למתקפה, כוחות הקואומיטאנג התקדמו במהירות מבסיסם בגואנגדונג למחוז חונאן שנשלט על ידי וו, ותפסו את צ'אנגשו ב-11 ביולי. באותו זמן, רוב כוחותיו של וו פאיפו היו עסוקים בלחימה בנאנקו פאס, ליד בייג'ינג, נגד הגו-מיניג'ון, מקואליציית ג'ילי.

עם לכידת נמל היאנג-צה ב-22 באוגוסט, הונאן הייתה תחת שליטה מלאה של הקוומיטאנג. כאשר כוחותיו של וו פאיפו נסוגו צפונה. בתקופה קצרה, וו הפסיד 8,000 חיילים. לפחות 5,000 מהם נלקחו בשבי, יחד עם נשקם. כישלונו מול הצבא הלאומני, הותיר שברים מאחיזתו בשלטון. מה שנותר מצבאו יתפורר בחודשים הבאים.[15]

עם התקדמות המבצע "המשלחת הצפונית", צ'יאנג התקשר לממשלה בגואנגז'ואו ודרש לסיים את השביתה הקנטונית-הונג קונגית המתמשכת, שהמשיכה לסכל את שרשרת האספקה שלו.[16] המשא ומתן עם הבריטים החל ב-23 בספטמבר, והסתיים ב-10 באוקטובר. הדבר הקל על הגישה לאספקה עבור הצבא, ושחרר כוח אדם, להמשך המתקפה צפונה.[17]

לאחר סדרה ארוכה של קרבות באזורים השונים, שנמשכו בסתיו ובחורף 1926/7, בהן נוצרו בריתות, או התפרקו אחרות, מצביאים אזוריים נכנעו או נשבו, הצליחו הלאומנים להרחיב את שליטתם לשבעה מחוזות, עם אוכלוסייה של כ-170 מיליון נפש.[18] חיסולם של מספר רב של מצביאים וצבאותיהם, חיזק את הצבא הלאומני ושורותיו והוא מנה כ־700,000 חיילים.[19]

 
מפת המהלכים הצבאיים ואזורי הקרבות במבצע "המשלחת הצפונית" בשנים 1926 – 1928

התקפת נאנג'ינג (פברואר - אפריל 1927)

עריכה

לאחר תבוסתם, צבאות השליטים התרכזו בהגנה על נאנגינג ושאנגחאי, תוך שהם חוצים את היאנגה צה.[20] צ'יאנג קאי-שק הורה על פתיחת מתקפה על שתי הערים באמצע חודש מרץ. לאחר כיבוש שאנגחאי, הפנה הצבא את כוחותיו לנאנג'ינג. הוא התקדם מדרום-מזרח, בעוד צ'נג צ'יאן הגיע מדרום-מערב. לאחר נסיגת הכוחות של השליטים מהעיר, היא נכבשה ללא התנגדת.[21][22] אבל מיד עם הגיעו של הצבא פרצו בעיר מהומות המוניות נגד זרים, באירוע שנודע כ"תקרית נאנקינג". כוחות חיל הים הבריטי והאמריקני נשלחו לפנות את אזרחיהם, וכתוצאה מכך הייתה הפגזה ימית שהשאירה את העיר בוערת ולפחות ארבעים בני אדם נהרגו. לבסוף הצליחו לשים קץ לאלימות.[23]

סיעתו של צ'יאנג קאי-שק האשימה את לין זוהאן בתכנון התסיסה, וראתה בה ניסיון להפוך את דעת הקהל הבינלאומית נגד הקוומיטאנג. לין זוהאן, קומוניסט, שימש כקומיסר פוליטי של הארמייה השישית, חלק מכוחותיו של צ'נג צ'יאן.[24] התקרית בנאנג'ינג ייצגה את שיאו של המתח בין הפלגים הימני והשמאלי בתוך הברית הראשונה. הממשלה הלאומנית עברה מגואנגז'ואו לעיר החדשה ווהאן, שהוקמה ממיזוג של ווצ'אנג ושתי ערים סמוכות אחרות. ממשלת ווהאן נסחפה בהדרגה מתמיכה בצ'יאנג והפכה לאוהדת של כוחות השמאל, תוך קבלת גיבוי מהסובייטים. התוצאה הייתה שהממשלה פעלה להגבלת סמכותו של צ'יאנג.

אף על פי שנראה כי השלב הראשון של המשלחת הצבאית הסתיים בהצלחה, ודחק את השליטים העצמאיים, והקים ממשלה וגיבה אותה, אבל בפועל המחלוקות בין הפלגים הימני והשמאלי, והמתחים בין הקומוניסטים ללאומניים, יצר פסק זמן שנוצל על ידי כוחות השליטים הצבאיים להתארגן מחדש ואף לתקוף ולהדוף את צבא הממשלה בתחילת אפריל.

השלב השני (אפריל 1927 - יוני 1928)

עריכה

במסגרת החזית המאוחדת הראשונה הצטרפו רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית הסינית לקוומיטאנג, והם השפיעו רבות על סיעת השמאל. מיכאיל בורודין, איש הקשר הרשמי עם הממשלה הסובייטית והקומוניסטים הסיניים, בילה שנים בטיפוח הברית הזאת, תוך עידוד סמוי למבצע הצבאי.[25] אגף השמאלנים, המגובה על ידי הצבא הסובייטי, תפס את השלטון בממשלה בווהאן, אשר הפנה יותר ויותר את זעמו כלפי צ'יאנג קאי-שק מפקד הצבא הלאומי. ב־1 באפריל הוציאה ממשלת ווהאן, בהמלצת בורודין, צווים המסירים את הסמכויות של צ'יאנג בענייני חוץ, בעניינים כספיים ובתקשורת, והורתה לו לעזוב את עמדת הפיקוד שלו בשאנגחאי.

לצווים אלה לא הייתה השפעה, שכן לממשלה בווהאן לא הייתה כמעט שום סמכות צבאית.[26] הממשלה התכוונה לשלוח כוח קטן לנאנג'ינג במטרה לפרק את צ'יאנג מנשקו. התוכנית עמדה להתבצע לאחר שובו מהגולה באירופה של וואנג ג'ינגוויי. וואנג, שחזר לסין בהשפעת חברי הממשלה, התקבל בשאנגחאי על ידי צ'יאנג, שהציע עסקה לחלוקת כוח. וואנג אמר שהוא ישקול את העסקה, ועלה על ספינה בדרך לווהאן. לאחר ששמעה הממשלה מוונג את הצעתו של צ'יאנג, היא החליטה להפנות את כוחותיה המוגבלים לבייג'ינג. צ'יאנג, לעומת זאת, כבר התכונן לטיהור קומוניסטים בשאנגחאי.[27]

בין ה-12 ל-14 באפריל נעצרו ונרצחו מאות קומוניסטים בשאנגחאי בהוראת צ'יאנג בפרעות שנקראות "טבח שאנגחאי", ובכך סיימו למעשה את הברית בין הלאומנים לקומוניסטים.[28]

 
צ'ינג קאי צ'ק, מפקדי הצבא, והנהגת הקוומיטנג, מתכנסים ליד קברו של סון יאט סן, בבייג'ינג, לציון סיום הקרבות של המשלחת הצפונית. 6 יולי 1928

שינויים פוליטיים וצבאיים, הביאו מחדש את ציאנג להיות המפקד העליון של הצבא, בתחילת 1928. בחורף הקפוא של צפון סין שאינו מאפשר כל התקדמות נוספת, צ'יאנג השתמש בחודשים שלאחר מינויו מחדש כדי לבסס את שליטתו ולהשיב את שלמות הממשלה לנאנג'ינג.[29] ב-18 בפברואר, צ'יאנג קיבל את התואר "המפקד העליון של כוחות המשלוח הצפוני", בשלב זה, הצבא הלאומי היה מורכב ממיליון חיילים, רובם עריקים מצבאות של לוחמים לשעבר.[30] בהכנות לקראת חידוש המבצע בחודש מרץ, צ'יאנג הורה למשרד החוץ שלו לנהל משא ומתן עם היפנים, כדי לנסות למנוע את התערבותם הנוספת בשאנדונג.[31] למרות זאת, נוצרו חיכוכים והתנגשויות בין הצבא הסיני לבין הצבא היפני, בעיקר בעיר ג'ינאן בתחילת חודש מאי, שמהם נהרגו אלפי אזרחים סיניים ויפנים רבים.

ב-6 ביוני צעד הצבא הלאומי לתוך בייג'ינג, וסיים את כהונת ממשלת בייאנג.[32] שאר הכוח של הצבא הלאומי הגיעו לאזור בייג'ינג לאחר כמה ימים. לבסוף חלק מהצבאות של השליטים המקומיים, נכנעו, וחלקם כמו צבאו של ג'אנג צ'ואליאנג הכריז רשמית על נאמנותו לממשלה הלאומנית בנאנג'ינג ב-29 בדצמבר 1928, וסימן את הסיום הרשמי של ה"משלחת הצפונית" ואת איחוד סין.

אחרית דבר

עריכה

בעקבות כיבוש בייג'ינג, צ'יאנג וממשלתו עברו במהירות לארגון מחדש של הממשלה לימי שלום. בחודש יולי, הוא ומנהיגי ארבעת צבאות הקולקטיב נפגשו בבייג'ינג כדי לדון בשחרור ופירוק הנשק של כ-2.2 מיליון החיילים שהפכו לחלק מהצבא הלאומני. צ'יאנג ביקש להקטין את גודלו של הצבא לחצי, כדי שיוכל לשחרר כספים ממשלתיים לפיתוח מקומי. חוסר האחדות בממשל החדש התברר עד מהרה.[33]

אספה כללית של הקואומיטנג נערכה בנאנג'ינג בין התאריכים 8–14 באוגוסט. בה השתתפו גם אנשים שלא היו חברי המפלגה, כמו יאן שיאן. הדיון המרכזי היה בנושא ריכוזיות. צ'יאנג השתוקק לקבל את הכוח לעצמו, על ידי צמצום כוחם של גופים פרובינציאליים שונים. הוא רצה לרכז את הכוח בממשלה המרכזית, במאמץ לצמצם את המגמות הבדלניות של תקופת המלחמות.[34] שר האוצר ט. וו. סונג הציע כי כל ההכנסות תהיינה מרוכזות באוצר הלאומי.[35] אך בסופו של דבר, נודע כי ריכוזיות אמיתית יכולה להתרחש רק אם המפקדים השונים, מצביאי המלחמה לשעבר, יוותרו על כוחם הכלכלי והצבאי למען הממשלה הלאומית. בעוד שעקרונות האלה הוסכמו על ידי חברי המפלגה, בפועל המצב היה רחוק מביצוע.[36]

הממשלה החדשה של נאנג'ינג של ימי שלום בראשות ציאנג, הושקה ב 10 באוקטובר 1928, יום השנה השבע עשרה לתחילת מהפכת שינאשי. המדינה, לעומת זאת, נותרה למעשה מחולקת לחמישה תחומים בשליטתם של מנהיגים צבאיים.[37] סיעת נאנג'ינג שלטה באזור שסביב נאנג 'ינג ושאנגחאי, ואילו קבוצת גואנגשי שלטה על הוביי, חונאן וגואנגשי. פואנג יאקיאנג המשיך לשלוט בשאאנשי, חנאן, וחלקים של שאנדונג וז'ילי, בעוד יאן שיאן, שלט בשאנשי, בייג'ינג, ואת האזור סביב טיינג'ין. ג'אנג צ'וליאנג המשיך לשלוט במנצ'וריה כמדינה עצמאית למחצה, ומצביאי מלחמה מקומיים בסצ'ואן, יונאן וגוויג'ואו נשארו כפי שהיו לפני המשלחת הצפונית.[37]

המצב הזה הוכיח עד כמה רופף השלטון המרכזי של נאנג'ינג על שטחה העצום של סין.[38] כאשר ניסה צ'יאנג לצמצם את הצבא ולרכז את כוחה של הממשלה הלאומנית בנאנג'ינג, החלו שליטי המלחמה האזוריים, עם כוחותיהם הצבאיים, לבטל את נאמנותם לצ'יאנג ולהקים ברית נגדו. המאבק הזה על העליונות, פרץ כסכסוך מזוין ב"מלחמת המישורים המרכזיים" של 1929–1930.[39] צ'יאנג אמנם ניצח בסופו של דבר במלחמה זו, והבטיח את מעמדו כמנהיג יחיד של כל סין, אבל אזוריות ומלחמות פנימיות נוספות ימשיכו, יחלישו את המדינה ויכינו את הקרקע למלחמת סין–יפן השנייה ומלחמת האזרחים הסינית.[40]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא המשלחת הצפונית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.68
  2. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.72
  3. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p.83
  4. ^ Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. p.11
  5. ^ Kwong, Chi Man (2017). War and Geopolitics in Interwar Manchuria. Zhang Zuolin and the Fengtian Clique during the Northern Expedition, pp. 149-160
  6. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press., p.41
  7. ^ Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press, p.22
  8. ^ ordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii.p.11
  9. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii. pp. 39-40
  10. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii.pp. 42-49
  11. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press, p.56
  12. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press p.56
  13. ^ Hsi-Sheng, Ch'I (1976). Warlord Politics in China: 1916 - 1928. Stanford, California: Stanford University Press
  14. ^ Fischer, Louis (1930). The Soviets in World Affairs: A History of Relations Between the Soviet Union and the Rest of the World. 2. London: J. Cape.pp 661-62
  15. ^ Jowett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing.p.31
  16. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii. p.84
  17. ^ Wilbur, Clarence Martin; How, Julie Lien-ying (1989). Missionaries of Revolution: Soviet Advisers and Nationalist China, 1920-1927. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press pp.331-332
  18. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press. p.62
  19. ^ owett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing. p. 26
  20. ^ Kwong, Chi Man (2017). War and Geopolitics in Interwar Manchuria. Zhang Zuolin and the Fengtian Clique during the Northern Expedition. pp.164-66
  21. ^ Worthing, Peter (2016). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press, p. 75
  22. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. pp. 65
  23. ^ Jolley, Kemp (2000). Yangtze Patrol: The U.S. Navy in China. Annapolis, Maryland: Naval Institute Press, pp.150-60
  24. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii,p.117
  25. ^ Jacobs, Dan N. (1981). Borodin: Stalin's Man in China. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp. 146-7
  26. ^ Jacobs, Dan N. (1981). Borodin: Stalin's Man in China. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. pp. 245-246
  27. ^ Worthing, Peter (2016). General He Yingqin: The Rise and Fall of Nationalist China. Cambridge: Cambridge University Press, p. 84
  28. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press, p. 110
  29. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii,pp.151-152
  30. ^ owett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford, p. 28
  31. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii, pp. 154-55
  32. ^ Jordan, Donald A. (1976). The Northern Expedition: China's National Revolution of 1926-1928. Honolulu: University Press of Hawaii, p.166
  33. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press., p.186
  34. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press.,p. 186
  35. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press.p. 187
  36. ^ Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press.p. 188
  37. ^ 1 2 Wilbur, C. Martin (1983). The Nationalist Revolution in China, 1923-1928. Cambridge: Cambridge University Press. p.193
  38. ^ Jowett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing pp. 195-200
  39. ^ Taylor, Jay (2009). The Generalissimo. Cambridge: Harvard University Press. p. 132
  40. ^ Jowett, Philip S. (2013). China's Wars. Rousing the Dragon 1894–1949. Oxford: Osprey Publishing, p.169-173
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=המשלחת_הצפונית&oldid=39948001"