העלייה אל ההר

העלייה אל ההר הוא קובץ מאמרים בעריכת אברהם שבות, גאוגרף ומתכנן אזורי ביהודה ושומרון, המסכם 28 שנות התנחלות. שבות היה בצוות ההתיישבות של גוש אמונים, במזכירות תנועת ההתיישבות שלה אמנה, וריכז את עבודת ועדת השרים להתיישבות, בראשות שר המדע והפיתוח, יובל נאמן. במשך 25 שנה, משנת 1967 עד לשנת 1992, הוקמו 136 יישובים ביהודה ושומרון.

העלייה אל ההר

עטיפת הספר
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת	אברהם שבות - עורך
שפת המקור	עברית
סוגה	ספרי ארץ ישראל
הוצאה
הוצאה	ספריית בית אל- המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
תאריך הוצאה	2002
עורך	אברהם שבות
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002338960

פורצי הדרך

הקובץ מונה ומתאר את המקומות שבהם החלה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון:

גוש עציון

יוחנן בן יעקב, מבני גוש עציון, מספר על תחילת ההתיישבות ליד כפר עציון. היא החלה בשנת 1927 עם הקמת מגדל עדר. אף על פי שארתור רופין, ממתכנני ההתיישבות, לא ראה עדיפות להתיישבות בהר, הרי המתיישבים הראשונים ראו חשיבות במיקום היישוב, בדרך האבות בין ירושלים לבין חברון. היישוב הראשון, מגדל עדר, קרס בעקבות מאורעות תרפ"ט.

בשנים 1943–1948 הוקמו באזור ארבעה קיבוצים. מלחמת העצמאות הביאה לחורבן יישובי הגוש. חברים ב"אגודת בני גוש עציון", ביקשו לחדש את היישוב היהודי בגוש. בכ"ב באלול תשכ"ז - 29 ביולי 1967 יצאו מירושלים ראשוני המתיישבים לכפר עציון המתחדש. הם עשו את הדרך במשוריין של אגד ממלחמת העצמאות והתיישבו במחנה הצבאי הירדני, בכפר עציון ההרוסה. בשנת 1970 הוקמה אלון שבות - ליד עץ האלון המפורסם שסימל לבנים את מיקומו של הגוש, בעת שצפו בשרידיו מתוך הקו הירוק. בשנת 2002 היו באזור 15 יישובים, בהם היישובים העירוניים אפרת וביתר עלית.

חברון

מטרת ההתיישבות בעיר הייתה לחדש את היישוב היהודי שנכחד בעקבות מאורעות תרפ"ט - 1929. שותפים למטרה היו גם אנשי תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה תמכה בהם ועל הכרוז שלהם התנוסס שמם של נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג. יגאל אלון, שר בממשלת ישראל, תמך ברעיון ומשה דיין, שר הביטחון, שלל אותו. כאשר הסתבר כי התוכנית ליישוב היהודים בחברון אינה יוצאת לפועל, יגאל אלון אמר לראשי המתיישבים: "אל תחכו לאישור ממשלתי, לכו ותקבעו עובדות".

בב' בניסן תשכ"ח - 31 במרץ 1968 הגיע חבורת יהודים לחברון לבית מלון "נהר אל-חאלד" המקומי במטרה להיות בעיר בחג הפסח. מרכז הקיבוץ המאוחד, תנועתו של יגאל אלון שלחה ברכה לשבים לחברון. ב-12 במאי 1968 ממשלת ישראל אישרה את ההתיישבות היהודית בעיר והוחלט על הקמת קריית ארבע. הוסכם כי עד להקמת הקריה ישהו המתנחלים בבנין הממשל הצבאי. בשנת 1972 נכנסו המשפחות הראשונות לקריית ארבע.

אלון מורה

אחרי כפר עציון, חברון והקמת קיבוצים בבקעת הירדן הגיע תור השומרון. ממשלת גולדה מאיר לא ראתה עתיד ליישוב ישראלי בשומרון ודחתה את הבקשות להתיישב ליד שכם. מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 החישה את התהליך. לפי סיכום עם שר הביטחון דאז שמעון פרס הגרעין עלה להתיישבות בבקעת מכמתת, 3 ק"מ משכם, בט"ו בסיוון ה'תשל"ד - 5 ביוני 1974.

ראש הממשלה דאז יצחק רבין הורה על פינוי וב־25 ביולי 1974 עלו להתיישב בסבסטיה. אחרי שבעה ניסיונות כושלים ולאור החלטת עצרת האו"ם על הכרזת התנועה הציונית כגזענית, אושר למתיישבים בחנוכה תשל"ו להתיישב זמנית במחנה הצבאי בקדום, שם הוקם היישוב קדומים ולימים הוקם ליד שכם היישוב אלון מורה.

עפרה

לאחר שרחל ינאית בן-צבי ביקרה במחנה הצבאי בבעל חצור ותהתה: "מדוע לא תקימו פה קבוצת עבודה ?" - בסגנון העלייה השנייה, התקבל הרעיון להקים קבוצה התארגנה לבניית גדר היקפית לבסיס. קבוצת העובדים נשארה ללון בבסיס צבאי ירדני נטוש, לימים יוקם בו היישוב עפרה. וכך בט' באייר תשל"ה - 21 באפריל 1975 החלה ההתיישבות היהודית באזור צפון בנימין. שמעון פרס הסכים להסדר בתנאי שהדבר "ייעשה בפרופיל נמוך".

אישור רשמי לקיום מחנה עבודה ניתן ב-29 אפריל 1975 ל-20 בחורים ו-4 בחורות. בינתיים הוכר המקום כ"מחנה עבודה לצורכי הגנה מרחבית". פורמלית היישוב אושר רק בדצמבר 1976. אחרי המהפך בשנת 1977 הוקמו בסביבה רצף של יישובים ואוכלס אזור בנימין הכולל: מועצה אזורית, חמש מועצות מקומיות ועיר מעלה אדומים.

מדבר הר חברון

באזור ספר המדבר היו יישובים יהודיים בתקופת הבית השני ולאחריה. לאחר מלחמת ששת הימים נמצא באזור יישוב ערבי דליל ושבטי בדואים שנדדו עם עדרם. הוקמה שרשרת של יישובים היהודיים מנוקדים בצפון עד בית יתיר בדרום.

התכנון והביצוע

יהודה ושומרון עברו לשליטה ישראלית ללא תכנון מוקדם. לרשויות המדינה לא היו תוכניות לשליטה על "השטחים המשוחררים" וכל שכן, להתיישבות יהודית באזור. מה עוד שאזורים אלה לא זכו לתשומת לב יהודית גם בתקופה לפני הקמת המדינה. וכך ההתיישבות ביו"ש הייתה תוצאה של יוזמות של קבוצות ושל פרטיים.

בנוסף ליוזמות שהוזכרו בפרק קודם, קמו גם יישובים מסוג אחר: בהר גילה - הוקם בית ספר שדה ובבקעת הירדן אוכלסו ההיאחזויות נח"ל. קיבוץ קליה, שננטש במלחמת העצמאות הוקם מחדש, אם-כי לא במקומו הקודם, בצפון ים המלח. בקעת הירדן נחשב לאזור ביטחוני וההתיישבות בו זכתה לתמיכה מלאה. עד שנת 1974 הוקמו בבקעה 12 יישובים. במטרה להשלים גוש התיישבות, הוקמו בגוש עציון ארבעה יישובים. בשנים 1975 - 1978 החלה פריצת הדרך אך רק בשנים 1979–1984 החלה תנופת ההתיישבות. בקיץ 1982 הוקמה ועדת השרים להתיישבות ובמשך 3 שנים החליטה על הקמת 72 יישובים. ואכן השיא ביישוב יהודה ושומרון היה בשנים 1983 - 1984.

היה שלב של קפאון משנת 1992, כאשר ממשלת יצחק רבין עלתה לשלטון: בוטל מעמד אזור פיתוח א' והבנייה בפועל הואטה. בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו כאשר בשטח היו 140 יישובים. בחירות 1996 החזירו את הליכוד לשלטון, אך המציאות הייתה מאכזבת. בשנת 2002 היו ביהודה ובשומרון 218,535 ישראלים.

עזרה זהר מציג במאמרו את הרעיון כי יישוב יהודה ושומרון ייעשה באמצעות ערי לוויין. התושבים יגורו בהר ויעבדו בסביבה. הרעיון המקורי היה לבצע זאת באזור המטרופוליני של תל אביב. תוכנית נוספת פיצלה את הארץ לשבעה אזורים ובכל אזור מרכז עירוני ובו יועסקו התושבים, ובסביבתו יוקמו יישובים למגורים. היו גם וריאציות של התוכניות. המטרה היא לנצל באופן מרבי את התשתיות הקיימות בערים הקיימות לתעסוקה ואילו הבנייה למגורים לבצע רק באזורים מרוחקים.

הישוב הקהילתי זכה לפריחה ביישובי יהודה ושומרון. אין צורך להיות מתיישב חקלאי כדי לבות בית צמוד-קרקע עם שטח לגן נוי. היישוב הקהילתי קבל אחיזה איתנה במציאות הישראלית. גם ל"דור ההמשך" ביישובים חקלאיים קיימים נמצא פתרון זול: אין צורך בבניית משקים חקלאיים נוספים, די בבניית בית למגורים. התעשייה הייתה הפתרון התעסוקתי. התכנון של יישוב קהילתי נקבע לגודל אופטימלי של 250 משפחות עם מגרש בגודל של 600 מ"ר. גודל כזה של יישוב מבטיח שירותים מוניציפליים ברמה סבירה. מיקום היישוב חשוב שכן בהיעדר קשר למקורות תעסוקה לא תהיה לו זכות קיום.

בניית יישובים בהר מהווה בעיה הנדסית עבור האדריכל והמהנדס האזרחי: גובה השיפועיים של חלקת הבנייה, סוג האדמה, אפשרויות סלילת הדרכים. אספקטים אלה זכו לתשומת לב רק לאחר שהתגלו בסיום בנייה של יישובים אחדים ופגיעה בנוף. הלקחים הופקו והסתבר כי לבנייה בהר יש מגבלות.

לשם פתרון בעיות איכות הסביבה והקשר עם הכפרים הערביים בסביבה הוקם איגוד ערים לאיכות סביבה שומרון. עיקר חשיבותו היה בדאגה לסילוק שופכין ופסולת מוצקה. חוסר המודעות של הכפרים הערביים לבעיה או חוסר יכולתם להתמודד עם נושאי איכות סביבה החריפו לאחר חתימת הסכמי אוסלו.

יישובי הר חברון הוקמו על ידי גוש אמונים. אך זכו לתגבורת בדמות יישובים פרבריים לעיר באר שבע כמו מיתר. בכוונת המייסדים היה להפריד בין אזור חברון, בעל אוכלוסייה ערבית לבין אזור באר שבע, בעל אוכלוסייה היהודית. כתוצאה מהקמת יישובים מסוג זה השתנה אופי ההתיישבות בדרום הרי חברון.

העיתונאי חגי הוברמן מפרט את תשעת שלבי הביצוע לפיהם ייצאו לפועל הסכמי אוסלו: מלידת ה"פעימות", שיתוף המתנחלים בציור מפת הנסיגה ומשקלם של הצעותיהם עד ועידת שארם א-שייח' (1999). ובפרק מיוחד הוא מתייחס לשאלת 'מבחו ההישרדות של ההתיישבות ביש"ע'.

יישובי יש"ע לא נועדו להתיישבות חקלאית. עם זאת קיימת חקלאות באזור והיא פועלת באפיקים הבאים:

• חקלאות מודרנית ביישובים קיימים: חממות, מטעים, גידול גפנים, לולים, כוורות ומשתלות לעצי נוי.
• יציאה מהיישובים והקמת חוות חקלאיות, בעיקר למרעה ומטעים, אלו הם חלק מהמאחזים.

המאמר האחרון בחלק זה דן ב"משאבי הטבע בשרת ההר המרכזי". מחברו הוא פרופסור יואל דן מומחה לתורת הקרקע. חשיבות האזור לטענתו היא במיקומו המרכזי לביטחון המדינה ומי התהום המצויים בו, המהווים מקור מים חשוב בארץ ישראל. השטחים הריקים שבו טובים למגורים ועשויים למנוע את הצפיפות הקיימת בשפלת החוף. הוא מציין שיש גם ערך לניצול אנרגיית הרוח, חקלאות הררית ולאספקת אבן לבנייה. יחד זאת, הרקע של האזור: התנ"ך, ההיסטוריה, הצומח, המעיינות והמסלע יחד עם קדושת האזור לבני הדתות השונות מהוות פוטנציאל לפיתוח התיירות.

שער הקהילה והחברה

דוד נוימן ולביאה אפלבום מציגים בשני מאמרים את היישוב הקהילתי: נסיבות הקמתו, השלבים בהתפתחותו ומגמות התגבשותו לעתיד. רוב היישובים שהוקמו בשנים האחרונות היו קהילתיים. ההבדל ביניהם הוא במבחני הקבלה, בהון הדרוש להצטרפות ובקִרבה של כל אחד למקורות תעסוקה. בסופו של דבר התקבלה ההגדרה המעשית שמדובר ב"פרבר עירוני ללא עיר". חלק מהיישובים הקהילתיים, הגדולים שבהם הגיעו לסטטוס של רשות מקומית כמו אלפי מנשה וקדומים. אך לרוב נשארו במסגרת המועצה האזורית סטטוס אשר איפשר להם להמשיך בקיום ועדת קבלה וקביעת דרישות סף מהמצטרפים החדשים.

אופי היישוב הקהילתי לעומת מסגרות היישוב החקלאיות היה בדגש על המימד החברתי. המימד הכלכלי היה ענינו של הפרט. הנושא החברתי המשותף היה חשוב למייסדי היישוב. ולכן גם הפיצול הרב בין הקבוצות המקימות: כל קבוצה הומוגנית בקשה להקים יישוב משלה. המימסד התנגד לכך לאור העלויות הכרוכות בהקמת יישוב חדש.

אברהם שבות סוקר את מעמדו של "המוקד הזמני כאלמנט בתהליך התפתחות ההתיישובותית ביו"ש". הסתבר כי למחנה הזמני היה ייסוד אפילו בימי המושבות הראשונות. אפילו יישוב חומה ומגדל הוקמו בתור מחנות זמניים. לפי בדיקתו, 92 יישובים ביו"ש מתוך 107, החלו את דרכם במחנה זמני. היתרון הגדול של המחנה הזמני היה באפשרות להקים את הייושב באופן מיידי. אט אט, נבנה סביבו היישוב החדש, לעיתים לאחר שנים רבות.

המחנכת ברכה אביקסיס עומדת על תפקיד ה"אמהות בהתיישבות וערכים לאומיים". במילים אחרות, עד כמה אמא מוכנה להקריב את האינסטיקט הטבעי שלה למען ערכים לאומיים. המסקנה הייתה שהדגש היה על מוסד המשפחה. הרקע החינוכי של האם הוא בעל השפעה מכרעת. היא מחנכת כי לבני משפחתה יהיה קשר אל החברה בה הוא חי. וכי בניה יפעלו בהתאם לנורמות המקובלות בה.

מאמר אחרון בחלק זה עוסק ברעיון להקים "מועצה מרחבית" ביש"ע אשר תפעל בתור מטה-על של המועצות האזוריות. המטרה לקיים שיתוף פעולה בכל התחומים האפשריים. וכמובן לתרום לצמיחת מנהיגות מקומית ואזורית ברמה שתתן לאזור ייצוג פוליטי.

שער המשפט

המאמר הפותח את החלק האחרון של הספר הוא של אליאב שוחטמן בנושא זכות ההתיישבות היהודית בחבלי יש"ע. לדעתו, זכותו של עם ישראל על הארץ נובעת מהקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. זכות שהוכרה על ידי חבר הלאומים בשם אומות העולם בועידת סן רמו. על המנדט הבריטי הוטל להקים מדינה יהודית על ידי הקמת התיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל. לדעתו, מדינת ישראל שבאה במקום המנדט אין לה זכות לפעול נגד התיישבות יהודית ביהודה ובשומרון.

משה דרורי, לשעבר היועץ משפטי במינהל האזרחי ביו"ש, סבור כי בהיעדר תוכנית לסיפוח יו"ש, או תושביה לישראל לא נותר אלא להחיל חוקים ישראליים מסוימים על המתיישבים הישראליים. מדובר בסדרת פתרונות, טלאי אחרי טלאי. לדעתו לא יהיה מנוס אלא לספח את אזורי ההתיישבות למדינת ישראל.

אדמות יהודה ושומרון

הנושא האחרון נידון בשני מאמרים של פליאה אלבק ומשה גליק. המסקנה הייתה כי אדמות המדינה הן הפוטנציאל להקמת יישובים יהודיים ביהודה ובשומרון.

אלבק מתארת את התהליך לפיו נקבע האם הקרקע היא אדמת מדינה. הבדיקה בוצעה לפי חוקי הקרקעות הירדנים שהיו תקפים ביהודה ושומרון, חוקים אשר התבססו על חוקי הקרקעות העות'מאניים ומנדטוריים כמו במדינת ישראל.

בשנת 1978, ממשלת ישראל הטילה עליה לבדוק ולאשר את אדמות המדינה ביהודה ושומרון. מאז ועד 1993 היא נחשבה לסמכות הראשונה בנושא. לדבריה, "שיטת הבדיקה הוכיחה את עצמה במרוצת השנים, והטעויות המעטות שהיו תוקנו על ידי עררים".

ראו גם

• תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון