ויקיפדיה

הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד

פארק לאומי בצפון מערב ארצות הברית

הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד (באנגלית: North Cascades National Park - מילולית "הפארק הלאומי הקסקיידס הצפוניים") הוא פארק לאומי בצפון מדינת וושינגטון בארצות הברית, על הגבול עם קנדה. הפארק משתרע על יותר מ-2,040 קילומטרים רבועים של רכס קסקייד, רכס הרים גבוה ממוצא געשי. הפארק הלאומי הררי ברובו, ונשמר בדרך כלל במצב הבראשיתי. עמק נהר סקאגיט, שבו שלושה מאגרי מים מוגדר כאזור הנופש הלאומי אגם רוס, והוא מפצל את הפארק הלאומי ליחידה צפונית ויחידה דרומית. היחידה הדרומית של הפארק גובלת מדרום באזור הנופש הלאומי אגם צ'לאן. שני אזורי הנופש הלאומיים מנוהלים יחד עם הפארק הלאומי על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית כמכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד (North Cascades National Park Complex). צמודים לפארק כמה אזורי טבע בראשיתי ופארק בקולומביה הבריטית בקנדה הסמוכה.

הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד
אגמי תורנטון
אגמי תורנטון
אגמי תורנטון
מידע כללי
תאריך הקמה 2 באוקטובר 1968
מבקרים בשנה 28,646[2] (נכון ל־2016)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
נתונים ומידות
שטח 2,042[1] קמ"ר
מיקום
מדינה וושינגטון בארצות הברית
מיקום מחוז ואטקום, מחוז סקאגיט, מחוז צ'לאן עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°49′58″N 121°20′51″W / 48.832778°N 121.3475°W / 48.832778; -121.3475
North Cascades National Park
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מבט ממערב למזרח על הגבול בין ארצות הברית (חזית התמונה וחלקה הימני) לקנדה (אגם צ'יליווק ופסגת מקדונלנד במרחק ומצד שמאל)

בפארק יש פסגות הרים תלולים ומבותרים, והוא מגן על חלקים מרכס הקסקיידס הצפוניים (North Cascades) שהם בני כמה עשרות מיליוני שנים, ונוצרו מהפחתה של לוחות טקטוניים שמתחת לאוקיינוס השקט מתחת ללוח הצפון-אמריקאי. בתחומי הפארק מצויים ארבעה אגני ניקוז של נהרות ויותר מ-500 אגמים, כולל אגם צ'לאן, האגם השלישי בעומקו בארצות הברית.

תשתיות תיירות ונופש זמינות כמעט רק באזורי הנופש הלאומיים, כאשר התשתית בפארק הלאומי מינימלית. לכן מספר המבקרים בפארק עצמו הוא בין הנמוכים ביותר בין הפארקים הלאומיים של ארצות הברית מחוץ לאלסקה.

התיישבות אנושית באזור מתוארכת לפחות לפני 8,500 שנים, כאשר פלאו-אינדיאנים חצו את האזור לשם ציד וליקוט צמחים. לאחר בואם של מגלי הארצות ממוצא אירופי נכחדו כמעט כל שבטי האינדיאנים שחיו באזור ממגפות של אבעבועות שחורות, מחלה שהובאה ליבשת על ידי מתיישבים אירופאים בשלהי המאה ה-18. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 היה האזור השראה לכמה משוררים אמריקנים, כולל ג'ק קרואק.

הפארק הוקם ב-2 באוקטובר 1968, בתקופת נשיאותו של לינדון ג'ונסון, ומאז 1988 מוגדרת מרבית שטחו כאזור טבע בראשיתי, ההגדרה המחמירה ביותר בהגנה על שמורות טבע בארצות הברית. הפארק הוא משכן ליותר מ-1,600 מינים של צמחים ולמעל ל-300 מינים של בעלי חוליות. יחד עם שמורות טבע סמוכות הפארק נמצא בלב מערכת אקולוגית מוגנת בת 12,000 קילומטרים רבועים.

היסטוריה אנושית

עריכה

פלאו-אינדיאנים וילידים אמריקניים

עריכה
 
מיקרוליתים שנחשפו במעבר קסקייד. השניים מימין נעשו מקוורץ.[3]
 
נלאקא'פמוקס ב-1914

ההיסטוריה האנושית של האזור של הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד מתוארכת לסיום עידן הקרח האחרון, והאזור היה מיושב ברציפות במשך לפחות 8,000 עד 10,000 שנים.[4] בתקופה זו התקדמו האבות הקדמונים של הילידים בני שבטי סקאגיט (Skagit) לתוך האזור ההררי שבפנים הארץ ככל שהקרחונים נסוגו. עדויות ארכאולוגיות לנוכחות אנושית רציפה בקסקיידס הצפוניים מתוארכת ללפני 4,470 שנים, וסלעים שהושגו ממקורות באזור שימשו לייצור כלי אבן וכלי נשק במשך אלפי שנים.[4] "חלמיש הוזומין" (Hozomeen chert), סוג סלע מתאים מאוד ליצירת כלים, נכרה מהר הוזומין (Hozomeen Mountain) הסמוך, מעט מזרחית לגבול הפארק, במשך 8,400 שנים. חלמיש הוזומין הוא חלק מהממצאים הארכאולוגיים לכל אורך עמק הנהר סקאגיט (Skagit River), מערבית לפארק ובאזורים ממזרח, מה שמעיד שאנשים ביקרו באזור לפחות לשם השגת חומרי גלם.[5] להבים זעירים פרהיסטוריים המתוארכים מלפני 9,600 שנים נתגלו במעבר קסקייד (Cascade Pass), מעבר הרים המקשר בין השפלות ממערב לאזורים הפנימיים של הפארק ועמק הנהר סטהיקין (Stehekin River). הלהבים הזעירים הם חלק ממקבץ ארכאולוגי הכולל חמש תקופות תרבותיות מובחנות, ומעידים שאנשים נהגו להגיע להרים מלפני כ-10,000 שנים.[3] החפירה הארכאולוגית במעבר קסקייד היא אחת מתוך 260 אתרים פרהיסטוריים שזוהו בתחומי הפארק.[6]

כשחוקרי הארצות הלבנים נכנסו לאזור בשלהי המאה ה-18 התגוררו במקום ככל הנראה כ-1,000 בני סקאגיט.[7] הם התגוררו ביישובים כשהם משיגים את צורכיהם בצמצום מהנהרות ונודדים בעזרת קאנו. בני סקאגיט יצרו קונפדרציה רופפת של שבטים שהתאחדו במקרים של איום משבטים מבחוץ כדוגמת בני האידה (Haida) שהתגוררו מצפון לאזור.[7] הם בנו בתים או בקתות גדולים שבהם יכלו להתגורר כמה משפחות, שלכל אחת היה אזור וכניסה נפרדים. אורכם של הבתים היה כ-30 מטרים, רוחבם בין 6 ל-12 מטרים והקירוי היה גג משופע (חלק אחד). גגות של מבנים של שבטים אחרים מאזור מפרץ פיוג'יט היו בנויים בצורת גמלון (גג הבנוי משני חלקים).[7] בני סקאגיט התגוררו בדרך כלל בשפלות, וחדרו לקסקיידס הצפוניים בחודשי הקיץ בלבד, והמבנים בהרים היו צנועים יותר, וכללו בעיקר מבנים זמניים שהוקמו ממוטות וכוסו בענפים.[7] בני סקאגיט הציבו עמודי טוטם והשתתפו בטקסי פוטלאץ',[א] בדומה לבני האידה, אבל עם פחות מורכבות ופזרנות. בהגיע 1910 נותרו באזור רק 56 מבני סקאגיט, אבל מאז הם החלו להתאושש.[7]

בתוך הארץ וצפונית ומזרחית לסקאגיט היו בני השבטים של נלאקא'פמוקס (Nlaka'pamux), צ'לאן, סיילקס וונאטצ'י שחיו בתקופות מסוימות בשנה או כל השנה בחלקים המזרחיים של הקסקיידס הצפוניים.[7] בין הסקאגיט והנלאקא'פמוקס הייתה יריבות ושני השבטים נהגו לפשוט על מחנות היריב בחיפוש אחר עבדים או כפעולת תגמול. כמו הסקאגיט שהתגוררו בסמוך לחוף נהגו השבטים בפנים הארץ לבנות בקתות ארוכות שבהן התגוררו כמה משפחות, אם כי סגנון הבנייה היה שונה כיוון שבבקתות לא היו מחיצות שנועדו לחצוץ בין משפחה אחת לרעותה, והמסגרת של המבנה כוסתה במחצלות קנים ולא לוחות ארז.[7] תומפסון מתאר בקתה אחת של בני ונאטצ'י באורך 73 מטרים. השבטים בפנים הארץ נהגו לנוע ברגל או על גבי סוסים ולא בקאנו מכיוון שהאזורים בפנים הארץ היו מיוערים פחות בצפיפות. הדגה הייתה מצומצמת יותר לשבטים שבפנים הארץ ומזג האוויר קיצוני יותר בשל הריחוק מההשפעה הממתנת של האוקיינוס השקט. בנוסף, השבטים בפנים הארץ הציבו עמודי טוטם לעיתים רחוקות מאוד ולא השתתפו בטקסי פוטלאץ'. בתחילת המאה ה-20 הצטמצמה מאוד אוכלוסיית השבטים בפנים הארץ, בדומה לשכניהם מהחוף, החל מפגישתם הראשונה עם חוקרי הארצות הלבנים הראשונים מאה שנים קודם לכן, בעיקר בשל אבעבועות שחורות ומחלות אחרות.[7]

חוקרי ארצות

עריכה
 
פורט אוקנוגן, ציור משנת 1853

חוקר הארצות הלבן הראשון שהגיע לקסקיידס הצפוניים היה ככל הנראה סקוטי בשם אלכסנדר רוס (Alexander Ross), שהועסק על ידי חברת הפרוות הפסיפית (Pacific Fur Company), חברה בבעלות אמריקנית. רוס ועובדים נוספים בחברה הקימו ב-1811 את פורט אוקנוגן (Fort Okanogan), דרומית-מזרחית לגבול הפארק של ימינו, כבסיס לפעולה בתקופה המוקדמת של סחר הפרוות בצפון-מערב החוף הפסיפי.[8] פורט אוקנוגן היה ההתיישבות האמריקנית הראשונה במדינת וושינגטון של ימינו, והרחק צפונה מהמסלול של חברי משלחת לואיס וקלארק מהשנים 1804–1806, וכמו כן צפונית לפורט ונקובר ששכן על נהר הקולומביה.[9] פורט אוקנוגן היה שייך מאוחר יותר לחברת נורת וסט (North West Company) ואחר-כך לחברת מפרץ הדסון, שתיהן חברות פרוות בבעלות בריטית.[9] חלק ניכר מהמסחר בפרוות התנהל בין אינדיאנים לבין כמה ציידי פרוות לבנים בודדים בתחנות מסחר שאוישו על ידי נציגי חברת המסחר בפרוות. בעונה אחת בלבד, סחר רוס ב-1,500 פרוות של בונים.[8] בשנת 1814 היה רוס לחוקר הארצות הלבן הראשון הידוע שחצה את הפסגות הגבוהות של צפון רכס קסקייד, אבל הוא היה פחות מעוניין לחקור את האזור ויותר לנסות לגלות מסלול שיקשר בין תחנות המסחר בפרוות שבתוך פנים מדינת וושינגטון של ימינו עם מפרץ פיוג'ט במערב.[8][9] לרוס נלוו שלושה אינדיאנים, אחד מהם היה מורה דרך שהוביל את החבורה למעבר הרים גבוה בקסקיידס הצפוניים. ייתכן שרוס ומורה הדרך הגיעו הרחק מערבה עד הנהר סקאגיט, אבל כשלו בניסיון להגיע למפרץ פיוג'ט.[9] המסחר בפרוות הואט במידה ניכרת כאשר הביקוש לפרוות ירד בשנות ה-40 של המאה ה-19, אבל כמה תושבים המשיכו להגדיל את הכנסתם על ידי ציד פרוות בפארק העתידי עד 1968 כאשר הפארק הוקם, והפך פעילות זו לבלתי חוקית.[8] מלבד ציידי פרוות בודדים לא הגיעו חוקרי ארצות לקסקיידס הצפוניים עד שנות ה-50 של המאה ה-19. ב-1853 הוביל ג'ורג' מקללן, אז קפטן בצבא ארצות הברית, חבורה שבחנה באזור מקומות פוטנציאליים דרכם אפשר לסלול מסילת ברזל. מקללן הגיע למסקנה שהאזור הררי ותלול מדי, ולכן אפשר יהיה להניח מסילת ברזל רק במרחק ניכר דרומית לאזור הפארק של ימינו.[10]

מחלוקות בין אמריקנים לבריטים באזור התמקדו בסחר בפרוות והחוזה של 1818 הגדיר ניהול משותף של ארץ אורגון (Oregon Country), כפי שהתייחסו לאזור בארצות הברית. האימפריה הבריטית התייחסה לאזור כמחוז קולומביה (אנ'). החוזה קבע את הגבול הבינלאומי בקו הרוחב 49, אבל קביעה זו לא הייתה ברורה מספיק מערבית להרי הרוקי, כיוון שלחברות סחר בפרוות מתחרות היו רעיונות משלהן לגבי היכן צריך לעבור הגבול. המחלוקת על גבול אורגון בין בריטניה לארצות הברית הובילה בסופו של דבר לאמנת אורגון של 1846, וקו הרוחב 49 משמש הן כקו הגבול הבינלאומי של ימינו, כמו גם הגבול הצפוני של הפארק. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 סקרו חברים מוועדת צפון-מערב ארצות הברית (North West Boundary Commission) את אזור הגבול, כשהם מנסים לזהות אילו הרים, נהרות ואגמים שייכים לאיזו מדינה. חבורה אחת שנשלחה מטעם הוועדה בהנהגתו של חוקר הארצות הנרי קסטר (Henry Custer), והם סיירו במרבית החלק הצפוני של הפארק, ופרסמו את הדו"ח המסכם בשנות ה-60 של המאה ה-19. החבורה של קסטר חצתה את מעבר ואטקום (Whatcom Pass), וב-1858 הייתה הראשונה לצפות בקרחון צ'לנג'ר) והר הוזומין. קסטר התרשם מאוד מיפי הנוף של האזור ודיווח בתמציתיות "חובה לראות, לא ניתן לתיאור".[11]

ב-1882 הוביל לוטננט הנרי האברד פירס (Henry Hubbard Pierce) מצבא ארצות הברית משלחת מחקר במימון הממשל שחצתה את הרכס לאורך הגבול המערבי של החלק הדרומי של הפארק של ימינו, בחיפוש אחר נתיבים לתחבורה ומשאבי טבע. משלחת פירס אימתה את מה שהתגלה במשלחת שהוביל מקללן בשנות ה-50, לא נמצא נתיב אפשרי לסלילת מסילת ברזל ורק נתיבים המתאימים בקושי לסלילת דרכים. במהלך מסע המחקר גילתה משלחת פירס זהב בעורקים של קוורץ במדרונות של פסגת אלדורדו.[12] משלחות צבאיות נוספות ב-1883 ו-1887 הגיעו גם הן למסקנה שההרים הם בפועל בלתי חדירים.[10] חוקרים המשיכו לחפש נתיבים לדרכים עבור עגלות ומסילות ברזל, ועד סוף המאה ה-19 נחקר מרבית שטח הפארק, אבל רק ב-1972 נסלל כביש שחתך דרך ההרים, כביש מדינתי 20 של מדינת וושינגטון, המכונה כביש הקסקיידס הצפוניים (North Cascades Highway).[10]

כרייה, כריתת עצים ובניית סכרים

עריכה
 
הפועלים שהשתתפו בבניית סכר דיאבלו, 1928

מחפשי זהב חדרו לקסקיידס הצפוניים החל משנות ה-50 של המאה ה-19. כריית פלייסר[ב] החלה לאורך הגדות של הנהר סקאגיט. בשנות ה-70 של המאה ה-19 התקדמה כריית פלייסר לאורך ערוץ ה"רובי קריק" (Ruby Creek), ומאות כורים התקבצו לאזור אף שהגישה אליו הייתה קשה. מרבית פעילויות הכרייה לאורך ערוץ רובי קריק הסתיימו בשנות ה-80 של המאה ה-19, אבל היא התחלפה במהרה בכרייה תת-קרקעית של כסף ומינרלים אחרים.[8] תקופת כרייה שנייה זו נמשכה משנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-40 של המאה ה-20, אבל הייתה רווחית רק במעט יותר. הכורים נתקלו בקשיים רבים: עונות כרייה קצרות, פני שטח קשים, כמויות עפרה קטנות ומחסור בהשקעות.[13] הכורים סללו רבים מהשבילים והכבישים הראשונים לתוך חלק מהאזורים הנדחים, ולחלקם נדרש תכנון הנדסי מורכב, כולל גשרים מעל הפלגים הרבים ויצירת מדפי סלע מעל קניונים תלולים באמצעות פיצוץ מבוקר בעת סלילת הדרכים.[14] חברת כרייה אחת בנתה סדרה של תעלות עץ, שהארוכה ביותר הייתה בת קרוב ל-5 קילומטרים, הן כדי להוביל גזעי עצים והן כדי לספק מים לשימוש בכרייה הידראולית.[ג][8] בשנים האחרונות של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 כרו חברות כרייה בקנה מידה גדול כסף ועופרת בנוסף לזהב. הרוב ברווחיות נמוכה אם בכלל. הביקוש למתכות השונות לא היה יציב, ולכן המחירים נטו להתנדנד יותר מדי והפכו את הכרייה לבלתי כדאית.[8] ברגע שהאזור הפך לפארק לאומי נשארו באתר כמה נכסים של חברות כרייה פרטיות. נכס אחד כזה, מכרה תאנדר קריק (Thunder Creek mine), היה עדיין שייך לגוף פרטי ב-1997.[15]

שלא כמו במקומות רבים אחרים באזור הפסיפיק נורת' וסט, כמעט שלא הייתה השפעה של כריתת עצים על הפארק העתידי.[16] פני השטח הקשים וקיומם של יערות בעלי ערך כלכלי גבוה יותר הקרובים לנתיבי התחבורה, לא עודדו את תעשיית העץ ליזום מפעלי כריתת עצים באזור. ב-1897 הוקצה שטח עבור שמורת היער וושינגטון, פעולה שבפועל שימרה את היערות שאחר-כך יהפכו לפארק. ב-1905 הועבר ניהול השמורה ממחלקת הפנים של ארצות הברית למחלקת החקלאות של ארצות הברית ושירות היערות של ארצות הברית שנוצר אחר-כך במטרה לנהל את שמורות היערות ברחבי המדינה, שהוגדרו מחדש כיערות לאומיים.[8] אף על פי שמחלקת החקלאות הרשתה לחברות מסחריות לכרות עצים ברישיון, מרבית העץ שנכרת באזור שימש למטרות מקומיות לבניית בקתות ומבנים דומים בקנה מידה קטן. כריתת העצים התרחבה כאשר חברת חשמל ציבורית (Seattle City Light) בנתה את המיזם ההידרואלקטרי של הנהר סקאגיט (Skagit River Hydroelectric Project) בשנות ה-20 של המאה ה-20.[14] כמעט 49 קילומטרים רבועים הוצפו עם השלמת סכר רוס. חוזה לכריתת עצים הוענק ב-1945 והמיזם לא הושלם עד 1958.[8] הסכרים והאזורים שבהם כרתו עצים בצורה נרחבת שוכנים מחוץ לגבולות הפארק הלאומי, אבל הם באזור הנופש הלאומי אגם רוס (Ross Lake National Recreation Area) הסמוך.

הקמת הפארק הלאומי

עריכה
 
מרכז המבקרים של הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד

הקמת הפארק הלאומי ילוסטון ב-1872 והפארק הלאומי יוסמיטי ב-1890, הובילו תומכי שימור לטעון בעד החלת הגנה דומה באזורים אחרים בארצות הברית. אפילו בטרם הוחלה הגנה מסוימת על אזור צפון רכס הקסקייד כאשר הוא הוגדר כשמורת יער ב-1897 טענו פעילים שיש להעניק לאזור הגנה גדולה יותר באמצעות הגדרתו כפארק לאומי.[17] ב-1892 הגישו תושבים ממדינת וושינגטון עצומה להקים פארק לאומי צפונית לאגם צ'לאן, כיוון שרבים שביקרו באזור התרשמו שהנוף בו "יפה יותר משווייץ".[18] מאמצים נוספים בכיוון זה נעשו שוב ב-1906 ושוב בין 1916 ל-1921, כאשר הצעות חוק להגדיר את האזור כפארק לאומי כשלו בהצבעה בקונגרס של ארצות הברית.[18] לא כל התושבים המקומיים תמכו ברעיון הפארק הלאומי, מכיוון שחששו שהגדרה כזו תפגע במצבם הכלכלי. גם שירות היערות של ארצות הברית לא תמך בפארק משום ששינוי יעוד זה היה מוציא מידיהם את השליטה על הקרקע, אירוע שלא היה נדיר משום שפארקים רבים שהוקמו קודם לכן נוהלו במקור על ידי שירות היערות. במאמץ לפייס את שומרי איכות הסביבה הגדיר שירות היערות את האזורים שהיו במצב הטבעי ביותר בתוך שטחים בניהולם כאזורים פרימיטיביים (Primitive Areas) שבהם חלה הגנה מוגברת.[18] באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 טען איש השירות בוב מרשל שיש להקצות את האזור כאזור טבע בראשיתי, הגדרה שתרחיק את שירות הפארקים הלאומיים משום שעל פי הגדרת תפקידם הם חייבים לסלול כבישים ולבנות "שיפורים" עבור תיירים. בעלי עניין יריבים המשיכו להתווכח בשאלה האם הקרקעות צריכות להישאר תחת ההנהלה של שירות היערות של ארצות הברית או של שירות הפארקים הלאומיים, אך בשנות ה-60 גבר הטיעון הסביבתי שדוגל בפארק לאומי.[18]

חוק הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד עבר בקונגרס ב-2 באוקטובר 1968 וקבע שהמקום יוגדר כפארק לאומי, וב-1 בינואר 1969 קיבל עליו שירות הפארקים הלאומיים את השליטה במקום.[19] החוק גם הגדיר את אזורי הנופש הלאומיים אגם רוס ואגם צ'לאן. באותו יום הוקמה גם מערכת הפארקים רדווד בקליפורניה.[18] בהגיע 1988 הוגשמה מרבית תוכניתו המקורית של בוב מרשל להקצות את הפארק העתידי כאזור טבע בראשיתי כאשר 93% משטח הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד הוגדר כאזור הטבע הבראשיתי סטיבן מאתר (Stephen Mather Wilderness).[20]

ניהול הפארק

עריכה
 
הר טריומף

הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ומטה הפארק שוכן בעיירה סדרו-וולי (Sedro-Woolley). הפארק מחולק ליחידה צפונית ויחידה דרומית שאזור הנופש הלאומי אגם רוס מפריד ביניהן. הגבול הדרום-מזרחי של היחידה הדרומית גובל באזור הנופש הלאומי אגם צ'לאן. הפארק ושני אזורי הנופש הלאומיים מנוהלים כמכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד (North Cascades National Park Complex).[21] שלוש הישויות נקבעו ב-1968, וב-1988 הוגדר מרבית שטח מכלול הפארק כאזור טבע בראשיתי בשם "אזור הטבע הבראשיתי סטיבן מאתר", הגדרה האוסרת על ביצוע שינויים מלאכותיים ב-93% משטח הפארק.[20][22] המנדט של שירות הפארקים הלאומיים הוא "...לשמר ולהגן על משאבים תרבותיים וטבעיים". שירות הפארקים הלאומיים הוקם כסוכנות פדרלית על בסיס חוק מ-25 באוגוסט 1916. חלק מרכזי בחוק מסוכם לעיתים קרובות כ"מטרת הארגון": "לקדם ולהסדיר את השימוש ב...פארקים הלאומיים; ...שמטרתו לשמר את יפי הנוף והאלמנטים הטבעיים וההיסטוריים ואת חיות הבר שבהם ולאפשר הנאה מהם בדרך כזו ובאמצעים כאלו שלא יפגעו בהנאה מהם גם מהדורות הבאים".[23] בהתאם למנדט זה אסור הציד בפארק, כמו גם כרייה וכריתת עצים והוצאה משטח הפארקים של משאבים טבעיים ותרבותיים. בנוסף, אסורים בשטחי הפארקים חיפושים אחר נפט וגז טבעי או הפקתם.

ב-2016 ביקרו בפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד 28,646 מבקרים, בעוד שבאזור הנופש הלאומי אגם רוס ביקרו 905,418 מבקרים, ובאזור הנופש הלאומי אגם צ'לאן ביקרו 45,514 מבקרים.[2] שיא עונת הביקורים הוא בין החודשים יוני וספטמבר.[22] מרבית המבקרים מגיעים לאזור הנופש הלאומי אגם רוס שהגישה אליו קלה יחסית באמצעות כביש מדינתי 20 של וושינגטון הקרוי גם כביש הקסקיידס הצפוניים, הכביש היחיד העובר בתחומי מכלול הפארק. תקציב ההפעלה של מכלול פארק הלאומי צפון רכס הקסקייד ל-2010 היה 7.7 מיליון דולר, שהוגדל בתוספת מיוחדת של 3.7 מיליון דולר, כשגובה תוספת המימון יכול להשתנות בצורה משמעותית משנה לשנה, ותוספת מימון מהרווחים הנובעים מחוזים לקבלנים המפעילים שירותים ומדמי הכניסה. מרבית התקציב נועדה למשכורות, כש-83% ממנים את שכרם של 81 אנשי הצוות הקבועים, שלא כולם מועסקים במשך השנה כולה, וקרוב ל-250 עובדים עונתיים העובדים בעיקר בחודשי הקיץ.[22]

פעילויות הניהול של מכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד כוללים ניהול המתקנים: השגחה על תחזוקת וסלילת הדרכים, 637 קילומטרים של שבילים ו-260 מבנים. וניהול משאבים: ניהול אש, ניהול משאבים ביולוגיים וניטור קרחונים. עובדי הפארק גם אחראים על אכיפת החוק, חיפוש והצלה, הגשת סיוע רפואי, שירותי מידע ותוכניות חינוכיות, והמחלקה המנהלית האחראית על תקציבים, כוח אדם וטיפול בחוזים.[22]

גאוגרפיה

עריכה
 
מפה של מכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד

הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד שוכן בחלקים מהמחוזות ואטקום (Whatcom), סקאגיט וצ'לאן במדינת וושינגטון בארצות הברית. אורכו, מצפון לדרום כ-75 קילומטרים ורוחבו ממזרח למערב, בין 30 ל-40 קילומטרים. הפארק שוכן כ-50 קילומטרים מזרחית למפרץ פיוג'יט, כ-150 קילומטרים צפונית מזרחית לסיאטל, וכ-150 קילומטרים דרומית-מערבית לוונקובר.

הפארק נחלק לשתי יחידות, הצפונית והדרומית שביניהן מפריד אזור הנופש הלאומי אגם רוס. הגבול הצפוני של הפארק הוא גם הגבול הבינלאומי בין ארצות הברית לקנדה, האחרונה מנהלת את הפארק הפרובינציאלי עמק סקאגיט (Skagit Valley Provincial Park) הסמוך. הגבול המזרחי והדרומי של היחידה הצפונית גובלים באזור הנופש הלאומי אגם רוס. הגבול המערבי של היחידה הצפונית גובל ביער הלאומי הר בייקר-סנוקלמי (Mount Baker-Snoqualmie National Forest) שבתוכו שוכנים אזור הטבע הבראשיתי הר בייקר (Mount Baker Wilderness) ואזור הטבע הראשיתי נויזי-דיובסוד (Noisy-Diobsud Wilderness), שניהם גובלים בפארק.[24][25][26] היער הלאומי הר בייקר-סנוקלמי גובל גם בדרום מערב היחידה הדרומית של הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד. בנוסף, בגבול הדרום-מערבי שוכן היער הלאומי ונאטצ'י (Wenatchee National Forest) שבתוכו שוכן אזור הטבע הבראשיתי גלשייר פיק (Glacier Peak Wilderness).[24][27] הגבול הדרומי של הפארק משותף לגבול הצפוני של אזור הנופש הלאומי אגם צ'לאן, כשחלק קטן ממזרח היחידה הדרומית גובל ביער הלאומי אוקנוגן (Okanogan National Forest).[24] אזור הטבע הבראשיתי אגם צ'לאן-סואוטות (Lake Chelan-Sawtooth Wilderness) שוכן ביערות הלאומיים ונאטצ'י ואוקנוגן לאורך הגבול הדרום-מזרחי של הפארק.[28]

הפרש גובה של כ-2,700 מטרים מפריד בין המקום הגבוה ביותר בפארק, הר גוד (Goode Mountain) בגובה 2,800 מטרים, לעמקים המערביים בגובה 120 מטרים בלבד מעל פני הים. לכן יש בפארק מערכת אקולוגית מגוונת מאוד, כולל שמונה אזורי חיים.[ד][29][30] סחיפה ממים וקרחונים גרמו לפסגות ההרים בצפון רכס הקסקייד להיות בין התלולות ביותר בארצות הברית, כשהן מתנשאות לגובה שבין 1,200 ל-1,800 מטרים מבסיסן.[31] הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד הוא משכן למעל ל-300 קרחונים כמו גם 300 אגמים, והוא המקור לנהרות סקאגיט (Skagit), סטהיקין (Stehekin) ונוקסק (Nooksack).[30][32] פני השטח הקשים היוו מכשול להתיישבות ועקב כך הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד כמעט כולו הוא אזור טבע, אף על פי שהוא במרחק של 190 קילומטרים בלבד מנמל התעופה הבינלאומי סיאטל-טקומה בסיאטל.[33]

אקלים

עריכה

הפארק הוא חלק מרכס קסקייד ויש בו פסגות המתקרבות ל-3,000 מטרים ולכן האקלים ברוב שטח הפארק הוא אקלים אלפיני. באזורים המערביים יותר האקלים הוא אקלים ימי ממוזג, בעוד שהאקלים באזורים המזרחיים יותר הוא אקלים יבשתי לח.

בשל הקרבה לאוקיינוס כמות המשקעים בחלק המערבי של הפארק משמעותית בין נובמבר לאפריל ובגובה בדרך כלל יורדים שלגים. משקעים אלו מועצמים משום שהמדרונות המערביים של הקסקדייס הצפוניים חוסמים את האוויר הלח. תקופת הקיץ יבשה יותר בדרך כלל.[34] בגובה רב כמות השלג רבה במיוחד. בחורף של 1998–1999 ירדו על הר בייקר (Mount Baker) הסמוך 29 מטרים של שלג, שיא עולמי. בחלק המזרחי של הפארק האקלים יבש יותר כשחורפים קרים יותר והקיצים חמים יותר.[35]


אקלים בסכר דיאבלו, הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד, 360 מטרים מעל פני הים
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 2.9 5.9 9.3 13.9 18.5 21.4 25.3 25.3 21.6 14.3 7.1 3.6 14.09
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -2.6 -1.3 0.2 2.7 6 9 11.1 11.4 8.8 5 1.1 -1.2 4.18
משקעים ממוצעים (מ"מ) 291.3 205.5 180.8 116.6 72.1 57.4 35.8 37.1 87.6 204.5 301.8 316.5 1,907
מקור: Diablo Dam, Washington (452157)

הרים

עריכה
 
הר טרור (בשמאל קו הרקיע), פסגת אינספרשן (במרכז), וצריחי מקמילן (מרכז ימין) מדרום הם חלק ברכס פיקט

ההר הגבוה ביותר בפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד הוא הר גוד (Goode Mountain) בגובה 2,800 מטרים.[36] הר גוד שוכן באזור מרוחק, הרחק ממקום יישוב ביחידה הדרומית של הפארק. בסמוך להר גוד יש כמה פסגות נוספות שגובהן עולה על 2,700 מטרים כולל הר בקנר (Buckner Mountain‏ – 2,778 מטרים) והר לוגן (Mount Logan‏ – 2,770 מטרים), וכ-8 קילומטרים צפונית מזרחית להר גוד מתנשאת פסגת בלאק (Black Peak‏ – 2,730 מטרים). פסגות בולטות נוספות ביחידה הדרומית של הפארק כוללות את פסגת בוסטון (Boston Peak‏ – 2,711 מטרים),[37] פסגת אלדורדו (Eldorado Peak‏ – 2,703 מטרים) ופסגת פורבידן (Forbidden Peak‏ – 2,687 מטרים).

היחידה הצפונית של הפארק כוללת את רכס פיקט (Picket Range), תת-רכס של רכס סקאגיט (Skagit Range), בעצמו תת-רכס של הקסקיידס הצפוניים.[38] לאורך רכס פיקט יש פסגות בצורת צריחים שלהן שמות מאיימים כדוגמת הר פיורי (Mount Fury – "הר הזעם"), הר צ'לנג'ר (Mount Challenger – "הר המתמודד"), צריח פולטרגייסט (Poltergeist Pinnacle – צריח הפולטרגייסט), הר טרור (Mount Terror), פסגת גוסט (Ghost Peak – פסגת רוח הרפאים) ופסגת פנטום (Phantom Peak), שגובה כולם מעל ל-2,400 מטרים. רכס פיקט הוא באורך של קרוב ל-10 קילומטרים בלבד אבל לאורכו של 21 פסגות שגובהן עולה על 2,300 מטרים. צפונית לרכס פיקט וסמוך לגבול עם קנדה שוכנים הר רדאוט (Mount Redoubt‏ - 2,734 מטרים), הר ספיקרד (Mount Spickard‏ - 2,737 מטרים) והצריחים של פסגות מוקס (Mox Peaks‏ - 2,630 מטרים).[39] הר שוקסן (Mount Shuksan‏ – 2,783 מטרים) הוא הר בודד השולט על הכניסה הצפון-מערבית של הפארק ואתר פופולרי לצלמים, המתנשא ליותר מ-2,600 מטרים מעל אגם בייקר (Baker Lake), השוכן כ-10 קילומטרים דרומית להר, ומשתקף במימיו.[40]

הידרוגרפיה

עריכה
 
אגם לאוזי, אגם קרחוני ברכס פיקט

הנהרות בפארק שייכים לאגני ניקוז של ארבעה נהרות. מקורו של הנהר סקאגיט בקולומביה הבריטית, והוא חוצה את הגבול למדינת וושינגטון מצפון באגם רוס, שנוצר על ידי סכר רוס. הנהר ממשיך לאגם דיאבלו, שנוצר על ידי סכר דיאבלו, ומשם לאגם ג'ורג' שנוצר על ידי סכר ג'ורג'. משם הנהר ממשיך מערבה ויוצא מגבולות הפארק בדרכו לשפך במפרץ פיוג'יט.

בצפון מערב הפארק סמוך להר שוקסן נמצאים מקורותיו של הנהר נוקסק. נהר זה זורם מערבה למפרץ בלינגהאם, לאחר שהוא חוצה את המדרון הצפוני של הר בייקר. בחלק הצפוני של הפארק סמוך להר רדאוט, פלגים הזורמים לקולומביה הבריטית שייכים לאגן הניקוז של הנהר פרייזר (Fraser Rive), הזורם למצר ג'ורג'יה בסמוך לוונקובר.

בחלק הדרומי של הפארק באזור אגם צ'לאן שייכים הפלגים לאגן הניקוז של הנהר קולומביה הזורם לאוקיינוס השקט דרומית-מערבית לפארק בעיירה אסטוריה על הגבול בין וושינגטון לאורגון.[41]

אגם צ'לאן הוא האגם השלישי בעומקו בארצות הברית (כ-450 מטרים). מלבד שני האגמים העיקרים: אגם רוס ואגם צ'לאן, פזורים ברחבי מכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד כ-500 אגמים.[42]

קרחונים

עריכה
 
צילום אווירי של קרחון נווה ב-1970

בשטח הפארק יש 312 קרחונים, המספר הגדול ביותר של קרחונים בפארק לאומי של ארצות הברית מלבד אלסקה ושליש מכל הקרחונים ב-48 המדינות הרציפות של ארצות הברית מצויים בפארק.[43] שטח כל הקרחונים במכלול הפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד (כולל הקרחונים המועטים באזורי הנופש הלאומיים הצמודים לפארק) הוא 109 קילומטרים רבועים, נכון ל-2009.[44] הריכוז הצפוף והגישה הקלה יחסית לקרחונים של הקסקיידס הצפוניים הובילו לסדרה של מחקרים מדעיים ראשונים בנושא גלציולוגיה בארצות הברית. החל מ-1955 מימנה אוניברסיטת וושינגטון סיורי צילום אווירי שנתיים אותם הוביל ריצ'רד הבלי (Richard C. Hubley) שנועדו לצלם את הקרחונים ולהראות את כל השינויים שעשוים להתרחש.[45] ב-1960 הרחיב אוסטין פוסט (Austin Post) את הכיסוי האווירי על מנת לכלול אזורים אחרים והוא השתמש גם בצילומים מהקרקע על מנת להרחיב את המחקר. ב-1971 כתבו פוסט ואחרים, על בסיס התצלומים ומידע נוסף שנאגר מאז 1955, דו"ח פורץ דרך שתיעד את מספר וגודל הקרחונים בקסקייד הצפוניים.[46] בתקופה שבה תיעד פוסט את מצאי הקרחונים, אמצע המאה ה-20, הסיקו החוקרים שחלק מהקרחונים של הקסקיידס הצפוניים גדלו במעט או שמרו על גודלם, לאחר שחוו כמה עשורים של נסיגה. המחקר הגיע למסקנה שלהפשרה השנתית של הקרחונים בשל השינויים העונתיים יש השפעה ניכרת על גובה המים בנהרות, כשהם אחראים לכ-30% מזרימת המים בשלהי הקיץ, שהשפיע ישירות על המערכות האקולוגיות הנתמכות כדוגמת מדגה הסלמון.[46]

 
קרחון קרטיס התחתון ב-2003 בהשוואה לגודלו ב-1985. הקו האדון מסמל את הנסיגה של קרחון זה

שירות הפארקים הלאומיים, הסקר הגאולוגי של ארצות הברית וחוקרים פרטיים דוגמת מאורי פלטו (Mauri S. Pelto), שהוביל את מיזם האקלים של קרחוני הקסקייד הצפוניים מאז 1984 המשיכו את המחקר על הקרחונים של הקסקיידס הצפוניים.[47] מאז 1993 עורך שירות הפארקים מחקרים קפדניים על ארבעה מהקרחונים בפארק: נוזי קריק (Noisy Creek Glacier), סילבר (Silver Glacier), צפון קלאווטי (North Klawatti Glacier) ונוזי סנדלי (Sandalee Glacier).[48] המחקר של שירות הפארקים הראה שנפח ארבעת קרחונים אלו נמצאים בנסיגה מהירה בין 1993 ל-2011.[49] ב-1998 הראתה השוואה בין מלאי הצילומים האוויריים של שירות הפארקים ואוניברסיטת המדינה של פורטלנד למצאי הצילומים של פוסט מ-1971 13% אובדן בנפח הקרחונים שבפארק.[50] שירות הפארקים קבע שב-150 השנים שעברו מאז עידן הקרח הקטן, תקופה בת כמה מאות שנים שבהן כדור הארץ עבר תקופה של התקררות, נפח הקרחונים בקסקייד הצפוניים פחת ב-40%.[50] אובדן זה של הקרח מהקרחונים תרמה להפשרה פחותה יותר בקיץ. באגן הניקוז של תאנדר קריק (Thunder Creek) גרמה הפשרה מופחתת זו לאובדן של כ-30% בספיקת המים בקיץ.[43] תופעת הצטמצמות הקרחונים ברכס הקסקיידס הצפוניים גרמה לחלק מהקרחונים להיעלם כליל.[51]

קרחון בוסטון (Boston Glacier) על המדרון הצפוני של פסגת בוסטון הוא הקרחון הגדול ביותר בפארק. ב-1971 היה שטחו כ-7 קילומטרים רבועים.[36] קרחונים גדולים אחרים כוללים את קרחון מזרח נוקסק (East Nooksack Glacier) וקרחון סולפיד (Sulphide Glacier) על הר שוקסן, קרחון מקליסטר (McAllister Glacier), וקרחון אינספרשן (Inspiration Glacier) על פסגת אלדורדו, קרחון רדאוט (Redoubt Glacier) על הר רדאוט, קרחון נווה (Neve Glacier) על פסגת סנואופילד (Snowfield Peak) וקרחון צ'לנג'ר (Challenger Glacier) על הר צ'לנג'ר.

גאולוגיה

עריכה
 
הר שוקסן משתקף באגם בייקר בחודש אוקטובר

האזור קרוי על שם תוואי הנוף המרכזיים שבו פסגות ההרים. הרי הקסקיידס הצפוניים הם הקטע הצפוני ביותר והקדום יותר ברכס קסקייד, רכס המשתרע מצפון קליפורניה ועד קולומביה הבריטית בקנדה. הקטע הדרומי, הצעיר יותר, של רכס קסקייד, מאופיין על ידי געשיות, ובנוי מסלעים געשיים מהשלישון עד ההולוקן. לעומתו, הקסקיידס הצפוניים בנויים בעיקר מסלעים מותמרים: גנייס ולווחה מהמזוזואיקון עם מחדרים פלוטוניים של גרניט. אין הרי געש בשטח הפארק עצמו. הרי הגעש הקרובים ביותר אליו הם הר בייקר, 10 קילומטרים מערבית לפארק וגליישר פיק (Glacier Peak), כ-20 קילומטרים דרומית לפארק, שניהם מתנשאים מעל לגובה של 3,200 מטרים מעל פני הים, ואינם פעילים. הסלעים שנחשפו על פני השטח קודמים לדבון תיכון, והם בערך בני 400 מיליון שנים,[46] קשים הרבה יותר ועמידים בפני סחיפה מהסלעים הגעשיים הצעירים יותר של הקסקיידס הדרומיים. עקב כך הקסקיידס הצפוניים יותר פראיים, כשמורדות תלולים הם מראה נפוץ עקב הסחיפה העזה ממים ומקרח.[52]

הסלעים העתיקים ביותר באזור נוצרו לפני 400 מיליון שנים כסלעי משקע בקרקעית האוקיינוס השקט. הם הוצבו על פני השטח של הקצה המערבי של מה שהיא כיום יבשת אמריקה הצפונית כתוצאה מתנועות לוחות טקטוניים לצפון מערב. לחץ עז שהופעל על הסלעים המיר אותם לגנייס ולווחה. לוחות ימיים טקטוניים קטנים אלו התנגשו בלוח הצפון-אמריקאי הגדול לפני כ-90 מיליון שנים, והקרקע החלה להתרומם לאיטה. הכיוון של מרבית שלשלות ההרים מצפון-מערב לדרום-מזרח הוא תוצאה של התנגשות זו. ההרים שנוצרו אז נסחפו כמעט לחלוטין.

לפני כ-35–40 שנים התנגשו לוחות ימיים בזלתיים חדשים, לוח גורדה ולוח חואן דה פוקה בלוח הצפון-אמריקאי הגדול הרבה יותר, ובהיותם כבדים יותר עברו הפחתה מתחתיו תוך כדי המסה וגרמו לגעשיות ולהתרוממות, תופעה המוכרת כקשת הגעשית של רכס הקסקייד. התהליך עדיין נמשך והרכס עדיין מתרומם.[53] קרוב ל-500 קילומטרים מהחוף שוקע מרכז לוח גורדה כמעט 2.5 סנטימטרים בשנה מתחת ללוח הצפון-אמריקאי. חלק מהמאגמה מתקררת בצניחה למעטפת כדור הארץ והופכת לסלעי גרניט. סלעים אלו נדחקים למעלה ונמצאים בבסיס ההרים של ימינו. שרידים לגעשיות נמצאים בהרי הגעש הר בייקר וגליישר פוינט שמחוץ לפארק, שהתפרצו בפעם האחרונה לפני פחות מ-12,000 שנים,[54] ובקלדרה בחלק הצפון-מערבי של הפארק. עקב ההתרוממות התגברה הסחיפה ושכבות הסלע הצעירות יותר נסחפו, כך קרה גם לכל הרי הגעש הצעירים שהיו פעם בשטח הפארק. לכן כיום נחשפו הסלעים העתיקים יותר, ברובם סלעים מותמרים. ההתרוממות הנמשכת יחד עם הסחיפה מהמים והקרח יצרו עמקים עמוקים ועקב כך התבליט האנכי הוא משמעותי ונע בין 1,200 ל-1,800 מטרים, שהוא בר השוואה לרכסי הרים גבוהים בהרבה.[52]

המראה הנוכחי של ההרים הוא תוצאה של פעילות קרחונים גדולים מאז עידן הקרח ועד היום. תוואי נוף אופייניים הם קרקסים קרחוניים ועמקים קרחוניים. הר שוקסן הבולט הוא פסגה פירמידלית שנוצרה עקב פעילות של כמה קרחונים, שהתהוו על מדרונותיו ושחקו את פסגתו לצורת פירמידה, ואת מורדותיו לצלעות חדות. כמות הקרחונים הגדולה היא תוצאה של מיקום הפארק בקצה המערבי של רכס קסקייד, ולכן כמות המשקעים בו רבה במיוחד.

העמק המרכזי של הנהר סקאגיט נחפר במזרח ובמערב על ידי שני קרחונים נפרדים כעמקים קרחוניים. החלק המרכזי בין ניוהלם לסכר רוס הוא עמק נהר שנחפר על ידי הנהר עצמו, שכיום נעלם כמעט לחלוטין במאגר. אגם צ'לאן מדרום הוא אגם קרחוני קלאסי.

אקולוגיה

עריכה
 
אשוח תת-אלפיני באגמי תורנטון

מגוון סוגי הסלעים והקרקעות, צורת המדרונות, החשיפה לשמש ולרוחות, הגובה וכמות המשקעים משתקף בסוגי הצמחייה המגוונים. הפארק הלאומי משתרע על כמה מערכות אקולוגיות ויש בו מגוון ביולוגי עשיר. החלק המערבי של הפארק מכוסה ביער גשם ממוזג, בעוד שהחלק המזרחי מכוסה ביערות של אקלים יבש יותר. בהרים יש גם אקלימים תת-אלפיניים ואלפיניים. על פי הסיווג של הקרן העולמית לשימור חיות הבר שייך האזור לאזור האקולוגי "יערות הרי קסקייד הפונים לרוח" (Cascade Mountains leeward forests), המאופיין באזור הררי מכוסה יערות מחטניים כשהאקלים לח יותר במערב.[55]

בסך הכול הפארק הוא משכן ליותר מ-1,600 מינים של צמחים.[56] בשטח פארק חיים 75 מינים של יונקים, קרוב ל-200 מינים של עופות, 28 מינים של דגים ו-21 מינים של זוחלים ודו-חיים.

הפארק שוכן בלב מערכת אקולוגית מוגנת המשתרעת על שטח שמעל ל-12,000 קילומטרים רבועים בארצות הברית ובקנדה.[57] בגבול המערבי של הפארק שוכנים אזור הטבע הבראשיתי הר בייקר, היער הלאומי הר בייקר-סנוקלמי ואזור הטבע הבראשיתי גלשייר פיק. מדרום שוכנים היער הלאומי ונאטצ'י וממזרח אזור הטבע הבראשיתי פסאיטאן (Pasayten Wilderness Area), אזור הטבע הבראשיתי אגם צ'לאן-סואוטות והיער הלאומי אוקנוגן. האזורים המוגנים בקולומביה הבריטית הצמודים לגבול הם הפארקים הפרובינציאליים אי. סי. מנינג (E.C. Manning Provincial Park), עמק סקאגיט (Skagit Valley Provincial Park) ואגם צ'יליווק (Chilliwack Lake Provincial Park).

צמחייה

עריכה
 
ברוש נוטקה בפארק

בפארק הלאומי צפון רכס הקסקייד תועדו מעל ל-1,630 מיני צמחים וסקולריים וכפול מזה מיני צמחים שאינם וסקולריים ופטריות, יותר מכל פארק לאומי אחר בארצות הברית.[58] הפארק כולל כ-960 קילומטרים רבועים של יער ראשוני.[59] היער נשלט על ידי מחטניים עד לאזור האלפיני בגובה 2,000 מטרים מעל פני הים, עם זאת הפארק הוא גם משכן לעצים נשירים רבים ולשיחים.[60]

הרכב הצומח ביער משתנה בצורה ניכרת על פי הגובה וקו האורך. העץ הנפוץ ביותר ביער הגשם הממוזג האופייני לחלק המערבי של הפארק הוא צוגה מערבית עד לגובה של 600 מטרים מעל פני הים, בעוד שאשוח חינני שולט בגבהים שבין 600 ל-1,200 מטרים. צוגה הררית שולטת בגבהים שבין 1,200 ל-1,700 מטרים. האזור התת-אלפיני בין 1,500 ל-2,000 מטרים והאזור האלפיני מעל 2,000 מטרים מכוסים במחטניים אחרים עמידים יותר לקור.[61] בחלק המזרחי והיבש יותר של הפארק שולטים אורן הזפת בין 300 ל-600 מטרים, אשוח דאגלס ואורן מפותל מתת-המין Latifolia בין 600 ל-1,200 מטרים ואשוח תת-אלפיני בין 1,200 ל-2,000 מטרים.[61] מחטניים אחרים כוללים: טקסוס פסיפי (Taxus brevifolia), ברוש נוטקה (Xanthocyparis nootkatensis), ארז אדום מערבי, ארזית מערבית (Larix occidentalis) ואשוחית סיטקה.[61]

עצים רחבי עלים כוללים: ערבה ארקטית (Salix arctica), צפצפה רעדנית, אלנוס מאדים, מין האדר Acer circinatum (באנגלית vine maple)‏ ו-Cornus nuttallii (באנגלית Pacific dogwood).‏[61]

בין הצמחים בעלי הפרחים: כלנית מערבית (Anemone occidentalis), Angelica argute‏ (באנגלית Lyall's angelica), Arnica cordifolia‏ (באנגלית heartleaf arnica), בן חרצית ריחני (Chrysanthenum parthenium), זלזלת היערות (Clematis vitalba), דבשה רפואית (Melilotus officinalis)‏, Rhododendron albiflorum (באנגלית Cascade Azalea)‏ ו-Chimaphila umbellate (באנגלית Umbellate Wintergreen).

המגוון הביולוגי מאוים על ידי ההתחממות העולמית וצמחים זרים פולשים.[58] צמחים זרים אלו משגשגים תוך שימוש בדרכים ובשבילים שנסללו על ידי האדם.[58] צמחים זרים אלו כוללים את Centaurea diffusa (באנגלית diffuse knapweed)‏, וחפורית עבקנית (Phalaris arundinacea).[62]

בעלי חיים

עריכה

אוכלי-צמחים גדולים מיוצגים על ידי צפיר הקורדילרים, כבש גדול-קרניים, אייל פרדי שחור-זנב, אייל קורא ואייל קנדי. טורפים גדולים כוללים דוב שחור אמריקני, דוב גריזלי, זאב מצוי, פומת ההרים, זאב ערבות, שונר קנדי ושונר מצוי. בין היונקים הקטנים כלולים בונה קנדי, דלק אמריקני, גרגרן, לוטרה צפון אמריקנית, אופוסום וירג'יניה, סנאי דאגלס (Tamiasciurus douglasii), סנאי קרקע זהוב-אדרת של קסקייד (Spermophilus saturatus), חדף מים צפון אמריקני, ו-12 מינים של עטלפים כולל נשפון יומה (Myotis yumanensis).[63]

עיטם לבן-ראש, מורלט משויש ולילית מנוקדת הם שלושת המינים היחידים של עופות בפארק המוגדרים בסיכון ברמה הלאומית. יותר ממחצית ממיני העופות הם עופות נודדים העוזבים את הפארק מהסתיו ועד האביב לאזורים דרומיים יותר.[64] בחלק המערבי של הפארק בגובה פחות מ-500 מטרים מעל פני הים משמש יער הגשם הממוזג משכן ללילית מנוקדת, לילית אמריקנית (Strix varia), אוח וירג'יניה, שכווי הצווארון, Patagioenas fasciata (מין יונה אמריקאית הקרוי באנגלית Band-tailed pigeon), סיס ואוקס, נקר כרבולתי, עורבני שטלר, Poecile rufescens (באנגלית chestnut-backed chickadee), מלכילון זהוב-כתר (Regulus satrapa)‏, Catharus ustulatus (מין קיכלי הקרוי באנגלית Swainson's thrush), דרור שיר (Melospiza melodia), פרוש סגול מזרחי (Carpodacus purpureus)‏, נקר מוצץ אדום-חזה, עורבני אפור (Perisoreus canadensis)‏, Sitta Canadensis (מין סיטה הקרוי באנגלית Red-breasted nuthatch)‏, Ixoreus naevius (מין קיכלי הקרוי באנגלית Varied thrush)‏, Geothlypis tolmiei (באנגלית MacGillivray's warbler), דרור לינקולן (Melospiza lincolnii) וצלוב-מקור מצוי.[65][66]

העופות הנפוצים בין 1,500 מטרים מעל פני הים ועד קו העצים כוללים: שכווי כהה (Dendragapus fuliginosus), קוליברי קליופה (Selasphorus calliope)‏, Picoides tridactylus (מין נקר הקרוי באנגלית Eurasian three-toed woodpecker), קיק אגוזים אמריקאי, Myadestes townsendi (מין קיכלי הקרוי באנגלית Townsend’s solitaire), קיכלי חלוד-זנב (Catharus guttatus)‏, Setophaga townsendi (מין של סבכי העולם החדש הקרוי באנגלית Townsend's warbler)‏, Passerella iliaca (מין דרור הקרוי באנגלית Fox sparrow) וצלוב-מקור לבן-כנף (Loxia leucoptera). באזור האלפיני שבו לא גדלים עצים אפשר לפגוש בשכוויי לבן-זנב (Lagopus leucura), עורב שחור, צחיחנית החרמון ופיפיון מים (Anthus spinoletta). בקצה המזרחי של הפארק אפשר למצוא Otus kennicottii (מין של שעיר הקרוי באנגלית Western screech owl)‏, Sitta pygmaea (מין של סיטה הקרוי באנגלית Pygmy nuthatch)‏, Troglodytes aedon (באנגלית House wren), ציפור-חתול אפורה (Dumetella carolinensis) ו-Carpodacus cassinii (באנגלית Cassin's finch).

12 מינים של דו-חיים חיים באזורים הלחים בפארק כולל סלמנדרה צפון-מערבית, סלמנדרה ארוכת-בוהן (Ambystoma macrodactylum)‏, Dicamptodon tenebrosus (באנגלית Coastal giant salamander)‏, Plethodon vehiculum (באנגלית Western redback salamander), טריטון גס-העור (Taricha granulosa)‏, Ensatina eschscholtzii, קרפדה מערבית (Bufo boreas)‏, Pseudacris regilla‏ (באנגלית Pacific Tree Frog), מין אסקפיים Ascaphus truei‏ ( באנגלית tailed frog)‏, Rana aurora (באנגלית Northern red-legged frog), צפרדע קסקייד (Rana cascadae), צפרדע קולומביה מנוקדת (Rana luteiventris) וצפרדע השור (Rana catesbeiana).[67]

בין הזוחלים: הנחשים Charina bottae (באנגלית Rubber boa), זעמן אמריקאי מזרחי, עכסן הערבות (Crotalus viridis), נחשי הבירית מהמינים נחש בירית מצוי, Thamnophis elegans (באנגלית Western terrestrial garter snake)‏ ו-Thamnophis ordinoides (באנגלית Northwestern garter snake), והלטאות קמטן האליגטור (Elgaria coerulea), לטאה דוקרנית מערבית (Sceloporus occidentalis) ולטאה מכותמת-צד. מין הצב היחיד בשטח הפארק הוא צבגון מצויר.[67]

הנהר סקאגיט החוצה את הפארק הוא הנהר היחיד בתחומי 48 המדינות הרציפות של ארצות הברית שבו שוכנים כל חמשת המינים של הסלמון הפסיפי (הסוג Oncorhynchus). בין אוגוסט לדצמבר הם שוחים במעלה אגן הנהר על מנת להטיל את ביציהם, ומושכים טורפים רבים. משפחת הסלמוניים מיוצגת על ידי אלתית אדומה, אלתית דבשתית, טרוטת עין-הקשת, אלתית גמלונית, אלתית צ'אם (Oncorhynchus keta), אלתית כסופה (Oncorhynchus kisutch), טרוטת קלארק (Oncorhynchus clarkii), טרוטה זהובה (Oncorhynchus aguabonita)‏, Prosopium williamsoni (באנגלית Mountain whitefish)‏, Prosopium coulteri (באנגלית Pygmy whitefish), טרוטת ברוק (Salvelinus fontinalis)‏, Salvelinus malma (באנגלית Dolly Varden trout), טרוטת השור. הדגים הנוספים הם מוצץ ארוך-חוטם (Catostomus catostomus)‏, Catostomus macrocheilus (באנגלית Largescale sucker)‏, Lota lota‏, Cottus aleuticus (באנגלית Coastrange sculpin)‏, Cottus cognatus (באנגלית Slimy sculpin)‏, Cottus asper (באנגלית Prickly sculpin)‏, Mylocheilus caurinus (באנגלית Peamouth)‏ Ptychocheilus oregonensis (באנגלית Northern pikeminnow)‏ Rhinichthys cataractae (באנגלית Longnose dace) ו-עוקצן תלת-קוצי (Gasterosteus aculeatus).

תיירות

עריכה

פעילויות הנופש האפשריות בפארק הם הליכה בשבילים, כשבמסגרת הפארק יש 650 קילומטרים של שבילים מוסדרים, מחנאות, דיג, טיפוס הרים וספורט המים.[68][69] כמעט כל הפארק מוגן כאזור טבע בראשיתי על שמו של הטייקון ואיש שמירת הטבע סטיבן מאתר (Stephen Tyng Mather‏; 1930-1867) ולכן יש מעט מאוד מבנים ודרכים בתחומי היחידה הצפונית והיחידה הדרומית של הפארק. הפארק פופולרי בעיקר בקרב תרמילאים ומטפסי הרים. אחד היעדים הפופולריים ביותר הוא מעבר קסקייד (Cascade Pass), ששימש את הילידים בדרכם אל פנים הארץ. אל המעבר ניתן להגיע בקצה שביל בן 6 קילומטרים בקצה דרך חצץ. רכסי פיקט הצפוניים והדרומיים, הר טריומף כמו גם פסגת אלדורדו וההרים סביבם פופולריים בקרב מטפסי הרים בשל הקושי הטכני של ההרים התלולים והקרחונים. הר שוקסן בפינה הצפון-מערבית של הפארק הוא אחד ההרים המצולמים ביותר בארצות הברית והפסגה השנייה בגובה בפארק (2,782 מטרים).

מספר המבקרים בפארק הוא פחות מ-30,000, הרבה פחות משלושה מיליון המבקרים המגיעים מדי שנה לפארק הלאומי אולימפיק הקרוב. מספר המבקרים הנמוך (שאינו כולל את המבקרים באתרי הנופש הלאומיים הצמודים) מוסבר בעובדה שאין בפארק עצמו כבישים, אלא כמה דרכים סלולות. כביש מדינתי 20 של וושינגטון עובר דרך עמק הנהר סקאגיט במרכז הפארק, אבל הוא מוביל לאזור הנופש הלאומי אגם רוס החוצץ בין היחידה הצפונית לדרומית.

 
הבקתה שבה שהה ג'ק קרואק על פסגת דסולושיין

צורכי תיירות אפשר להשיג ביישובים הסמוכים. העיירה הגדולה ביותר, סדרו-וולי (Sedro-Woolley) שוכנת בצדו המערבי של הפארק, בעוד שהיישוב וינתרופ (Winthrop), שוכן ממזרח. העיירה צ'לאן (Chelan) שוכנת בקצה הדרום-מזרחי של אגם צ'לאן ומשם יש גישה ממזרח לפארק הלאומי מסטהיקין (Stehekin) המשרתת את הקהילות של מזרח וושינגטון. ביישוב הקטן מרבלמאונט (Marblemount), מערבית לפארק יש מוזיאון ובו אוספים שונים הקשורים לפארק ולאזור. אוסף אחד מוקדש לחיי האינדיאנים והמתיישבים הלבנים הראשונים באזור. אוסף אחר מוקדש לעושר הביולוגי והגאולוגי של האזור.[70]

הפארק בתרבות

עריכה

בקיץ 1956 שהה הסופר האמריקני ג'ק קרואק 63 ימים באזור, בייחוד על פסגת דסולושיין (Desolation Peak – מילולית "פסגת השממה"), הצופה אל אגם רוס. הוא התגורר בבקתה שאז הייתה בשימוש שירות היערות של ארצות הברית לשם איתור שריפות, כשהאזור עדיין לא היה מוכרז כפארק לאומי. תקופת בדידות זו שימשה לו השראה לכתיבת ספריו "בטלני הדהרמה" (The Dharma Bums) ו"מלאכי השממה" (Desolation Angels). השביל "שביל פסגת דסולושיין" מאפשר להגיע אל הבקתה שנבנתה ב-1933, בה שהה.[71] משוררים אמריקנים אחרים כדוגמת פיליפ ויילן (Philip Glenn Whalen‏; 2002-1923) וגרי סניידר (Gary Snyder; נולד 1930), שעבדו כצופי אש, מצאו גם הם השראה באזור הפארק.

לקריאה נוספת

עריכה
  • North Cascades: A Guide to the North Cascades National Park Service Complex, Washington, Government Printing Office, 2003 מסת"ב 9780912627311
  • Fred Beckey, Challenge of the North Cascades, The Mountaineers Books, 2012, מסת"ב 9781594853760
  • Erik Molvar, Hiking the North Cascades: A Guide to More Than 100 Great Hiking Adventures, Rowman & Littlefield, 2009, מסת"ב 9780762757749
  • Mike McQuaide, Day Hike! North Cascades, 3rd Edition: The Best Trails You Can Hike in a Day, Sasquatch Books, 2014, מסת"ב 9781570618475
  • Timothy Johnson, CRC ethnobotany desk reference, CRC Press, 1999 מסת"ב 9780849311871
  • Ann G. Harris, Esther Tuttle, Geology of National Parks, Iowa, Kendall Hunt Publishing Co, 1997 מסת"ב 0-7872-5353-7
  • Mike White, Lassen Volcanic National Park: A Complete Hiker's Guide, Wilderness Press, 2008 מסת"ב 9780899974705
  • Sandra Bao, Lonely Planet Washington, Oregon & the Pacific Northwest, Lonely Planet, 2008 מסת"ב 9781740595346
  • Craig Romano, Day Hiking North Cascades: Mount Baker/Mountain Loop Highway/San Juan Islands, The Mountaineers Books, 2008 מסת"ב 9781594850486

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הפארק הלאומי צפון רכס קסקייד בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ באנגלית potlatch טקס חלוקת מתנות שהיה מקובל ועדיין מבוצע על ידי הילידים של צפון-מערב אמריקה הצפונית
  2. ^ באנגלית Placer Mining. שיטת כרייה בה מסננים את הזהב מתוך העפר שעל גדות הנהר, השיטה העיקרית למציאת זהב בימים הראשונים של הבהלה לזהב.
  3. ^ באנגלית hydraulic mining. שימוש בזרמי מים עזים המכוונים אל קירות הקניון והמנתקים סלעים ועפר, כשזרם המים החוזר מנותב לתעלות שבהן גרגירי הזהב שוקעים.
  4. ^ באנגלית life zone, מונח שטבע הזואולוג האמריקני קלינטון הארט מריאם (Clinton Hart Merriam‏; 1942-1855) בניסיון לתאר אזורים שבהם יש חבורות דומות של צמחים ובעלי חיים.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
  2. ^ 1 2 North Cascades NP
  3. ^ 1 2 Mierendorf, Robert. "Archeology at Cascade Pass" (pdf). North Cascades Resource Brief. National Park Service.
  4. ^ 1 2 Apostol, Dean; Marcia Sinclair (5 בנובמבר 2006). Restoring the Pacific Northwest: The Art and Science of Ecological Restoration in Cascadia. Island Press. p. 248. ISBN 9781610911030. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Mierendorf, Robert. "Cultural History". North Cascades Institute.
  6. ^ "History and Culture". National Park Service.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Thompson, Erwin N. (11 ביוני 2008). "The Indians". North Cascades History Basic Data. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Luxenberg, Gretchen A. (7 בפברואר 1999). "Marketing the Wilderness: Development of Commercial Enterprises". Historic Resource Study. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 3 4 Thompson, Erwin N. (11 ביוני 2008). "Fur Trading and Trapping". North Cascades History Basic Data. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 Luxenberg, Gretchen A. (7 בפברואר 1999). "Early Impressions: Euro-American Explorations and Surveys". Historic Resource Study. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Anne P. Streeter, Good Fences Make Good Neighbors: Joseph S. Harris and the U.s. Boundary Survey 1857-1861
  12. ^ "Settlers and Explorers". National Park Service.
  13. ^ "Miners". National Park Service.
  14. ^ 1 2 "The Builders". History and Culture. National Park Service.
  15. ^ Louter, David (14 באפריל 1999). "Land Use and Protection". Contested Terrain: North Cascades National Park Service Complex, Washington An Administrative History. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Thompson, Erwin N. (11 ביוני 2008). "The Public Domain". North Cascades History Basic Data. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Louter, David (14 באפריל 1999). "A Wilderness Park". Contested Terrain: North Cascades National Park Service Complex, Washington An Administrative History. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ 1 2 3 4 5 Louter, David (14 באפריל 1999). "Contested Terrain: The Establishment of North Cascades National Park". Contested Terrain: North Cascades National Park Service Complex, Washington An Administrative History. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Louter, David (14 באפריל 1999). "Administration". Contested Terrain: North Cascades National Park Service Complex, Washington An Administrative History. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 "Washington Park Wilderness Act of 1988". National Park Service.
  21. ^ North Cascades National Park Complex (pdf) (Map). National Park Service.
  22. ^ 1 2 3 4 "North Cascades National Park 2012 Business Plan" (pdf). National Park Service. Spring 2012.
  23. ^ "The National Park System, Caring for the American Legacy". National Park Service, U.S. Department of the Interior.
  24. ^ 1 2 3 "Trail Guide". National Park Service.
  25. ^ "Mount Baker Wilderness". Wilderness.net.
  26. ^ "Noisy-Diobsud Wilderness". Wilderness.net.
  27. ^ "Glacier Peak Wilderness". Wilderness.net.
  28. ^ "Lake Chelan-Sawtooth Wilderness". Wilderness.net.
  29. ^ "Nature and Science". National Park Service.
  30. ^ 1 2 "Natural Features & Ecosystems". National Park Service.
  31. ^ "North Cascades Geology". U.S. Geological Survey. אורכב מ-המקור ב-2013-08-01. נבדק ב-2017-08-22.
  32. ^ "Glaciers / Glacial Features". National Park Service.
  33. ^ "Public Transportation". National Park Service.
  34. ^ Weather
  35. ^ Craig Romano, Day Hiking North Cascades: Mount Baker / Mountain Loop Highway / San Juan Islands
  36. ^ 1 2 "North Cascades Student Guide" (pdf). National Park Service.
  37. ^ Beckey, Fred (15 בינואר 2003). Cascade Alpine Guide: Climbing and High Routes: Stevens Pass to Rainy Pass. The Mountaineers Books. p. 331. ISBN 978-0898868388. {{cite book}}: (עזרה)
  38. ^ Beckey, Fred (1 יוני 2008). Cascade Alpine Guide; Rainy Pass to Fraser River. The Mountaineers Books. pp. 96–100. ISBN 9781594854309. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ^ Goldman, Peggy (30 במרץ 2004). Washington's Highest Mountains: Basic Alpine and Glacier Routes. Wilderness Press. pp. 43–49. ISBN 978-0899972909. {{cite book}}: (עזרה)
  40. ^ Mt. Shuksan reflecting on Picture Lake in Mt. Baker
  41. ^ Rivers
  42. ^ "Lakes and ponds". National Park Service.
  43. ^ 1 2 Riedel, Jon; Mike Larrabee; Sharon Brady; Niki Bowerman; Rob Burrows; Steve Dorsch; Joanie Lawrence; Jeannie Wenger. "Glacier Monitoring Program". National Park Service.
  44. ^ Riedel, Jon; Michael Larrabee (באוגוסט 2011). "North Cascades National Park Complex Glacier Mass Balance Monitoring Annual Report, Water Year 2009" (pdf). Natural Resource Technical Report NPS/NCCN/NRTR—2011/483. National Park Service. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Post, Austin; Edward R. LaChapelle (1 במרץ 2000). Glacier Ice. University of Washington Press. ISBN 978-0802083753. {{cite book}}: (עזרה)
  46. ^ 1 2 3 Post, Austin; Don Richardson; Wendell V. Tangborn; F. L. Rosselot (1971). "Inventory of Glaciers in the North Cascades, Washington" (PDF). U.S. Geological Survey.
  47. ^ Pelto, Mauri (בספטמבר 2007). "Vanishing Glaciers" (pdf). Washington Trails. Washington Trails Association. pp. 1–4. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ "Glaciers Selected for Monitoring". National Park Service.
  49. ^ "Recent Trends in Glacial Volume". National Park Service.
  50. ^ North Cascade Glacier Retreat
  51. ^ 1 2 Tabor, Rowland; Ralph Haugerud (14 במאי 1999). Geology of the North Cascades: A Mountain Mosaic. Mountaineers Books. pp. 7–8. ISBN 978-0898866230. {{cite book}}: (עזרה)
  52. ^ "Geologic Formations". National Park Service.
  53. ^ Geologic Activity
  54. ^ Cascade Mountains leeward forests
  55. ^ Nature
  56. ^ Stories
  57. ^ 1 2 3 "Plants". United States National Park Service: North Cascades National Park Service Complex.
  58. ^ Bolsinger, Charles L.; Waddell, Karen L. (1993). "Area of old-growth forests in California, Oregon, and Washington" (PDF). United States Forest Service, Pacific Northwest Research Station. Resource Bulletin PNW-RB-197.
  59. ^ Trees and Shrubs
  60. ^ 1 2 3 4 Tree Checklist
  61. ^ "Non-native plants". North Cascades National Park. National Park Service. נבדק ב-6 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ^ Mammals
  63. ^ Birds
  64. ^ Life Zones of Birds
  65. ^ https://irma.nps.gov/NPSpecies/Reports/SpeciesList/Species%20Checklist/NOCA/2/false List of birds in North Cascades National Park]
  66. ^ 1 2 Reptile & Amphibian Checklist
  67. ^ Things To Do
  68. ^ Hiking
  69. ^ Collections
  70. ^ Author Jack Kerouac spends 63 days as a fire lookout on Desolation Peak in the summer of 1956.


 
 
פריחה על כתף פסגת סאהל
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=הפארק_הלאומי_צפון_רכס_קסקייד&oldid=38293828"