הצבעים הלאומיים של ישראל

הצבעים הלאומים של ישראל הם התכלת והלבן כפי שהם מוצגים בדגל המדינה (וגם בסמל המדינה, בו מופיע גוון תכלת בהיר יותר). הצבעים הם חלק ממערכת הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל ומהווים סמל בלתי פורמלי, אשר אינו מעוגן בחוק. למרות אי החקיקה בנושא, השימוש בצבעים אלו כמייצגי המדינה והלאום נפוץ בקרב העם. רשויות המדינה משתמשות בצבעים אלה בהדפסת מסמכים, בחותמות, בדגלים ובקישוט אירועים ממלכתיים. בחוק־יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי נקבע כי אלו צבעי דגל המדינה: "דגל המדינה הוא לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו, ומגן דוד תכול במרכזו".

דגל ישראל על רקע הים הכחול ושמי התכלת.

הדגל גם ידוע כדגל כחול ולבן אתמול היום וגם מחר, הדגל שלי הוא כחול ולבן כמו הים והמדבר.

צבעי דגל ישראל האידיאליים (בהגדרה מתמטית) הם:

צבע	תכלת	לבן
ייצוג צבע במחשב RGB	0/56/184	255/255/255
קוד צבע הקסדצימלי	#0038b8	#FFFFFF
CMYK	100/70/0/28	0/0/0/0

בפועל, גוני התכלת והכחול משתנים מדגל לדגל הן בבהירות והן בגוונים. הגוון בדגלי ישראל קרוב לכחול, ולכן לעיתים קרובות הצבעים הלאומיים נקראים "כחול ולבן". צירוף זה נפוץ בביטויים שונים כמו "תוצרת כחול לבן" או בשיר "כחול ולבן זה הצבע שלי".

היסטוריה

במהלך הדורות זוהו הצבעים: תכלת ולבן, עם הלאום היהודי, התנועה הציונית, היישוב העברי המתחדש בארץ ולבסוף זוהו דה פקטו עם מדינת ישראל והעם היהודי היושב בציון.

במקרא

הציון הראשוני לשימוש בצבעים סמליים אלו על ידי בני ישראל נמצא עוד בתורה בספר במדבר:

וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.

— ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים ל"ז–מ'.

פרשה זאת, שנכנסה לתפילה היהודית (בקריאת שמע), קובעת כי צבעי הציצית יהיו תכלת ולבן, אך במשך שנות הגלות לא היה נהוג לצבוע את הפתיל בתכלת מפני שלא ידעו איך להפיק את הצבע המיוחד בצורה המקראית. כיום ניתן לראות רבים שלובשים ציצית עם פתילי תכלת, שנצבעו בצבע שלרוב מופק מארגמון קהה-קוצים.

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים

התכלת והלבן לא שימשו רק בטלית ובציצית כי אם גם בבגדי הכהנים ובבית המקדש: התורה מצווה על בני ישראל להכין את החושן, האפוד, המעיל והמצנפת ממספר חומרים וביניהם התכלת:

וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת

— ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"א

וְעָשִׂיתָ חשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ

— ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ט"ו

וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה

— ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ז

עם היציאה לגלות ודעיכת הלאומיות היהודית הופסק השימוש בצבעים אלה כצבעי לאום והומר בשימוש קהילתי-דתי. את הדבר ניתן לראות בשירת ימי הבניים ובגמרא^{[דרוש מקור: להביא לפחות שתי דוגמאות]}.

בעת החדשה

התנועה הציונית המתחדשת רצתה להפוך את היהודים הגלותיים לעם, ועל כן פנתה לסמלי העבר שסביבם רצתה לאגד את העם. תמורה זאת הובילה לשינוי חשוב מאוד בשימוש בתכלת ובלבן, והם הפכו בעיקר לצבעי התנועה הציונית. בין הסמלים שאומצו על ידי התנועה היו שאומצו ברישמיות והיו סמלים אחרים שאומצו באופן בלתי פורמלי, גם הצבעים התכלת ולבן אומצו על ידי התנועה הציונית באופן בלתי פורמלי. הראשון שהתייחס לצבעים אלו כצבעי הלאום היה המשורר היהודי האוסטרי אברהם אלעזר. בשנות ה-60 של המאה ה-19 העלה אברהם את הרעיון להשתמש בצבעי התכלת והלבן בדגל של עם ישראל משום שאלו הצבעים בטלית אשר בה מתעטף היהודי בתפילה. את רעיונותיו העלה אברהם בשירו "צבעי ארץ יהודה" משנת 1864:

צבעי הארץ האהובה הם תכלת-לבן הם גבולות יהודה;

דגל בראשון לציון, שנת 1885 (שיחזור משוער)

הבא בתור לתמוך ברעיון היה הסופר מרדכי בן הלל הכהן אשר תיעד מסיבה לכבוד יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, בשנת 1884:

ובה בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו

— מרדכי בן הלל הכהן

.

מאז הופץ השימוש בצבעים אילו, והם הפכו לפופולרים מאוד בקרב העם בציון ובגולה: הם הפכו לצבעים של דגלי המושבות, (ראשון לציון ונס ציונה) דגלי חברות ציוניות (חברת צים), דגלי הגדודים העבריים ואף לצבעים של המוסדות הלאומיים שעשו בהם שימוש כמו צבעי הקופסה הכחולה של קק"ל.

דגל שני, בנס ציונה 1891 (שיחזור משוער)

השימוש בצבעים הפך לכה נרחב בקרב הציונים עד שהתקבל על ידי הקונגרס הציוני הראשון בבזל כפי שנוסח בהצעתו של דוד וולפסון:

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו - טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.

— דוד וולפסון, כיצד נולד דגלנו הלאומי?, ספר המועדים, עמ' 432, באתר היברובוקס

הצבעים הללו שימשו גם יהודים (בעיקר ציונים) בחו"ל: סמל הג'וינט (אף על פי שהוא אינו ארגון ציוני), תג הכתף של אנשי הבריגדה היהודית הייתה בצבעים אלו בתוספת צהוב.

בהכרזת המדינה נעשה שימוש בצבעים התכלת והלבן לקשט את אולם ההכרזה על מנת להוכיח את הריבונות של המדינה שבדרך.

לאחר קום המדינה

דגלי ישראל בצבעי תכלת כהה שנראה כחול

עם קום המדינה הוקמה ועדת הסמל והדגל שמטרתה הייתה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה, הוועדה החליטה, לאחר התלבטיות רבות, כי דגל התנועה הציונית (ללא שינוי בצבעים) יהיה דגל המדינה החדשה וביחד עם הסמל החדש של המדינה התבססו הצבעים תכלת ולבן כצבעים הלאומיים של ישראל. קביעת הצבעים נמצאת גם בפקודת מטכ"ל 33.0401 סעיף 9 ”אורכו 220 ס"מ, רוחבו 160 ס"מ, הרקע - לבן ועליו שני פסי תכלת כהה ברוחב 25 ס"מ כל פס, לכל אורכו של הדגל. באמצע הרקע הלבן, בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה מהם - מגן דוד עשוי שני משולשים שווי צלעות בצבע תכלת, שבסיסיהם מקבילים לפסי התכלת שלאורך הדגל”. קביעת צבעים אילו בסמל ובדגל הובילו לפריחה תרבותית סביב הצבעים: החל מהשיר "כחול ולבן זה הצבע שלי" ועד ביטויי לשון "תוצרת כחול לבן" (כינוי לתוצרת ישראלית). כמו כן, מהם נגזר שם המפלגה כחול לבן.

השימוש בצבעים אלו הפך לנפוץ ביותר הן על ידי המדינה והן על ידי אזרחיה בקישוט אירועים, בכרזות, בסמלי ערים, בסמלי ארגונים חברתיים, ארגונים פוליטיים ועוד. השימוש הורחב גם למדי נבחרות ישראל (בספורט) המעוצבים בדרך כלל בצבעים תכלת ולבן כאשר דגל המדינה רקום עליהם, ולדגלי צה"ל אשר רבים מהם עושים בצבעים אלו שימוש משני.

קישורים חיצוניים

• אלכסנדר מישורי, ‏לקורותיו של דגל מדינת ישראל, קתדרה 62, תשנ"ב