הצלב השביעי
הצלב השביעי (בגרמנית: Das siebte Kreuz) הוא רומן היסטורי מאת אנה זגרס שעלילתו נסובה על אסירי מחנה ריכוז בגרמניה הנאצית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אנה זגרס |
| שפת המקור | גרמנית |
| תורגם לשפות | רוסית, פורטוגלית, יידיש, ספרדית, עברית ושפות נוספות |
| סוגה | רומן היסטורי |
| נושא |
מלחמת העולם השנייה  |
| הוצאה | |
| הוצאה | Little, Brown and Company |
| תאריך הוצאה | 1942 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הקיבוץ הארצי השומר הצעיר |
| תאריך | 1943 |
| תרגום | 1943, 1986 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001904835, 001016871 |
  | |
עלילה
עריכהשבעה אסירים ברחו ממחנה ריכוז ומפקד המחנה מכין שבעה צלבים המיועדים לתלייתם. שישה אסירים נתפסים. השביעי אינו נתפס. הצלב שנועד לתלייתו נותר מיותם.
האסיר הנמלט
עריכהזגרס מתארת את נתיב בריחתו של האסיר הנמלט וממחישה את הווייתו כנרדף ואת אווירת האימה האופפת את המרחב הציבורי והפרטי במדינה שהפכה למחנה ריכוז אחד גדול. הנמלט לקבל עזרה ממכרים, וחלקם עוזרים לו, למרות חששם לחייהם, על רקע אווירת ההלשנות והטרור הציבורי במדינה הטוטליטרית. בתחנות בדרכו של הנמלט מוצגת הדילמה של האדם המבקש לעזור לנמלט, אך יודע שישלם על כך בחייו ובחיי ילדיו. אווירת הפחד שיוצרת סכנת ההלשנה וההיעלמות, מעצבת טיפוס אנושי שלמען ההישרדות יסגל נורמות אופורטוניסטיות, חושים חייתיים ואישיות חמקנית וערמומית. זגרס מציגה את האזרח המושלם של חברת מחנה הריכוז כאזרח שיפַתח חושי ציִד ויוותר על המוסר ההומניסטי.
אחת מחוליות הבריחה האחרונות של הנמלט הוא מכר ישן, המפצח את סוד אימתו של המשטר. כשמכר זה שב הביתה מלילה של חקירת גסטפו אל אשתו שכבר השלימה עם היעלמו, הוא מניח על השולחן שקית לחמניות טריות של בוקר, שקית שזה עתה קנה, ומתפלא שהיא עוד לא מוכנה לצאת לבילוי יום א' שקבעו מראש עם הילדים. כשאשתו ההמומה שואלת אותו על הגסטפו, הוא עונה תשובה מעין זו: הם שאלו כל כך הרבה, מה שאומר שהם לא ידעו כלום.
זגרס מציגה את שובו של אדם לביתו לאחר מעצר על ידי הגסטפו כמאורע מגוחך ובלתי אמין המנוגד למציאות ולהגיון. כללי המדינה הטוטליטרית נראים אמינים ובעלי תוקף, עד כי אירוע הסותר כללים אלה נראה כבלתי מציאותי. זגרס יוצרת הוויה שבה לא תיתכן דווקא האפשרות הרגילה במשטר דמוקרטי, האפשרות שאדם נחקר במשטרה וחוזר הביתה. זגרס מציגה את האופן שבו, במדינה טוטליטרית, נתפס אירוע כמעצר והיעלמותו של אדם כתופעה נורמלית. כך היא יוצרת מצג של הלך החשיבה של אזרח מדינה טוטליטרית ושל דינמיקת הפעולה הבאה בעקבות הלך חשיבה זה. זגרס מעצבת בספר תחושה ששיבה של נחקר ממרתפי הגסטפו לביתו היא תופעה על טבעית, בלתי הגיונית, ושרק טבעי שכל נמלט ייתפס.
מפקד המחנה
עריכהמפקד מחנה הריכוז הכין שבעה צלבים לשם תליית הבורחים, וכעת עסוק בציד כדי לאייש את הצלבים. הצלבים הופכים לבעלי קיום משל עצמם. בנוכחותם, הם כופים על המפקד למלא את משימתו. זגרס מציגה כוחניות נואשת זו כדפוס מובנה בכל משטר טוטליטרי. המפקד נלכד בדינמיקה שהוא-עצמו יצר: בלי שבעת הצלבים, מי היה יודע שברחו שבעה אסירים ולא שישה? למי היה אכפת אם אחד מהבורחים יתחמק? אי תפיסתם של כל הנמלטים, הישארותו של צלב אחד מיותם, מהווה סדק ראשון במדינה הטוטליטרית. באי היכולת האינהרנטית להשיג שלמות של טרור, טמונה תחילת התפוררותו של המשטר.
בספר זה מפגינה זגרס, למרות היותה קומוניסטית, תובנה לגבי סוד הכבילה הנפשית שבחברה טוטליטרית המעצבת כל אזרח כטיפוס סתגלן ופרנואיד. תשוקת ההישרדות משתקת כל היבט אחר של הקיום. הפחד הופך את המפקד לרודף יעיל וקנאי יותר מכל סוהר במשטר דמוקרטי. כשאסיר בורח, עלול הסוהר לאבד את עבודתו; אבל מפקד מחנה ריכוז יאבד גם את הגדרתו העצמית. בריחת אסיר מעידה על כך שמפקד המחנה הוא כישלון מעצם מהותו, וככישלון - אין לו תקנה, אלא להפוך לאסיר בעצמו. אם סוהר אינו יעיל, ניתן להסתפק בהעברתו מתפקידו אך במדינה טוטליטרית, בה תפקוד יעיל כולל הטלת אימה מתמדת, מסכן הכישלון החד-פעמי את המשטר. כל אסיר נמלט שלא נתפס, כל צלב שנותר ללא תלוי, מהווה מופת להצלחתה של ההתנגדות כאידיאה, ובכך מהווה כישלון בלתי נסבל החותר תחת עצם קיומה של החברה הטוטליטרית.
כאן מגיעה זגרס להבנת הצד השני של המשוואה המתארת את המדינה הטוטליטרית: שומרי המחנה ומפקדיו הם קנאים, אלימים וחסרי מעצורים, לא מפני שהם חדורים בתחושת כוח בלתי מרוסנת, אלא בדיוק להפך: מפני שהם מבינים שהכוח שנתון בידם הוא כוח רק למראית עין, וששימורו תלוי בהפעלה בלתי פוסקת שלו במרחב הציבורי, ולו רק כשמועה על כוח; מפני שהם מבינים שאם יחדלו מהפעלת כוח, או יתרשלו בהפעלתו, ולו רק לרגע, יסתנן מוקד כוח חדש אל תחומם ויחתור תחתיהם, וזאת כיוון שהרוע אינו סובל רִיק.
דרך תיאור חף מסנטימנטים, יוצרת זגרס תחושה שהפונקציונר במדינת המחנה הוא חסר אונים, מבוהל, רדוף ואומלל כנרדפיו. ככל שנוקפים הימים והצלב השביעי נותר מיותם, כך הופך מפקד המחנה דומה לאסיריו. הוא אסיר השיטה כמותם, כיוון שהוא יודע שהאסיר הנמלט לא משקף רק את כישלון השיטה אלא גם את כישלונו האישי כרכיב בשיטה. זגרס יוצרת הקבלה משכנעת בין הפחד חסר-האונים, הנושק לטירוף, של האסיר הנמלט, לבין הפחד החייתי, שאינו פחות חסר-אונים, פחדו של הפונקציונר במדינה הטוטליטרית, שתפקידו הוא מהותו ושיודע שכישלון בתפקיד אין פירושו רק ירידה בסולם הדרגות של הרודפים, אלא מעבר מיידי אל בין שורות הנרדפים, כאסיר בעצמו.
לצד הרוע האנטישמי שתיאר יעקב לזוביק, הרוע הבירוקרטי-קרייריסטי-בנאלי שתיארה חנה ארנדט, הרוע האדיש של העומד מהצד והרוע הסדיסטי, מתארת זגרס רוע נפוץ יותר, רוע שכמעט ולא זכה להכרה במחקר הפסיכולוגיה של הרודף, הרוע הנובע מפחדו של אדם שמא יהפוך מרודף לנרדף ומוכן לעשות הכל כדי לא להגיע למצב זה.
הוצאה לאור
עריכהספרה של זגרס יצא לאור בארצות הברית בשנת 1942. תוך שבועיים נמכרו למעלה מ-300,000 עותקים. עד 1943 תורגם לרוסית, פורטוגלית, יידיש, וספרדית. סרט המבוסס על הספר יצא לאקרנים בשנת 1944, בכיכובם של ספנסר טרייסי, יום קרונין וג'סיקה טנדי. במזרח גרמניה שלאחר המלחמה זכה הספר לפופולריות, בעיקר בזכות היותה של זגרס קומוניסטית ובזכות עיצוב דמויות קומוניסטיות בספר זה באור אוהד.
הספר ראה אור בעברית בארץ ישראל (פלשתינה) לראשונה זמן קצר אחרי צאת הספר המקורי בתרגומו של מ. ליפסון ובהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
בשנת 1986 יצא לאור בשנית בתרגומו של צבי ארד בהוצאת זמורה ביתן.
ראו גם
עריכה