הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת

הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת (בצרפתית: Le Consistoire central israélite de France) הוא ארגון יהודי רשמי וייצוגי שהוקם בשנת 1808 על ידי נפוליאון הראשון לשם ניהול הדת היהודית בצרפת לפי דגם שתי הדתות הרשמיות האחרות של צרפת - כנסיית צרפת הרומית-קתולית, והקונסיסטוריה הפרוטסטנטית. הקונסיסטוריה היהודית המרכזית ממנה את הרב הראשי של צרפת. החל מ-1905 היא פועלת כאיגוד קהילות יהודיות ומאגדת את רוב הקהילות היהודיות האורתודוקסיות ונחשבת למוסד הייצוגי של הדת היהודית בצרפת. בשנים 2008–2021 כיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה ז'ואל מרגי. החל מ-24 באוקטובר 2021 יושב ראש הקונסיסטוריה המרכזית היהודית בצרפת הוא העורך דין אלי קורשיה.

הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת

תחום	religious congregations and associations
מדינה	צרפת
מטה הארגון	פריז
מייסדים	נפוליאון בונפרטה
יושב ראש	אלי קורשיה
תקופת הפעילות	1808–הווה (כ־216 שנים)
france.consistoire.org

נפוליאון מאפשר מחדש את קיום הדת היהודית, 30 במאי 1806

הקונסיסטוריה הנפוליאונית

בפברואר-מרץ 1807 יזם הקיסר נפוליאון הראשון את יצירת הסנהדרין של פריז שכינסה 71 רבנים (בדומה לסנהדרין הקדום) על מנת להגדיר את עקרונות הדת היהודית ולהעניק לה מעמד רשמי בצרפת.

הקונסיסטוריה המרכזית של יהדות צרפת הוקמה על ידי צו קיסרי מ-15 במרץ 1808 שבו תקנון בהתאם לחוק לארגון הדתות באימפריה הצרפתית. התקנון קובע גם הקמת שבע קונסיסטוריות מחוזיות (consistoires départementaux) או אזוריות. שבע הקונסיסטוריות המחוזיות בשטח צרפת עצמה הוקמו במקור בערים פריז, מרסיי, בורדו, מץ, נאנסי, שטרסבורג ווינצנהיים. הקונסיסטוריות הורכבו מחברי קהילה שאינם אנשי דת הממנים את הרבנים ומנהלים את הדת היהודית. הקונסיסטוריה המרכזית כוננה רשמית ב-10 בנובמבר 1808 על ידי הפרפקט (מושל) של מחוז סן. הרבנים הראשונים של הקונסיסטוריה המרכזית היו הרב יוסף דוד זינצהיים מבישהיים, הרבנים סגרה וקולוניה, איטלקיים מוורצ'לי, ובהתאמה, ממנטובה. הרב הראשי הראשון של פריז היה הרב מישל זליגמן. הנציגים שלא היו אנשי דת היו ז'קוב לזאר (Lazard) וברוך סרפבר (Cerfberr)

ב-1808 באימפירה הצרפתית הראשונה פעלו 13 קונסיסטוריות מחוזיות, כולל בשטחים כבושים על ידי נפוליאון בגרמניה ובאיטליה.

• קונסיסטוריית בורדו
• קונסיסטוריית קזאלה מונפראטו
• קונסיסטוריית קובלנץ (החל מ-22 בספטמבר 1910 עברה לבון)
• קונסיסטוריית קרפלד
• קונסיסטוריית מיינץ
• קונסיסטוריית מרסיי
• קונסיסטוריית מץ
• קונסיסטוריית נאנסי
• קונסיסטוריית פריז
• קונסיסטוריית שטרסבורג
• קונסיסטוריית טריר
• קונסיסטוריית טורינו
• קונסיסטוריית וינצנהיים

הקונסיסטוריה היא מוסד רשמי שארגונה המרכזי, הציבורי והמאוחד, הועתק מזה של הכנסייה הקתולית של צרפת, מהקונסיסטוריה הפרוטסטנטית ובכלל ממוסדות גדולים ממלכתיים אחרים של המדינה, לפי מסורת המשפט הציבורי הצרפתי.

בימי מונרכיית יולי

בימי המלך לואי פיליפ החל משנת 1831 הרבנים קיבלו שכר מהמדינה. הקונסיסטוריות של היהודים עברו ארגון מחדש בעקבות הצו מ-25 במאי 1844 .

בימי האימפריה הצרפתית השנייה והרפובליקה הצרפתית השלישית

הקונסיסטוריות היהודיות התארגנו בצורתן הקבועה לפי הצווים מ-29 באוגוסט 1862 (מימי נפוליאון השלישי) ומ-12 בספטמבר 1872 מימי הרפובליקה הצרפתית השלישית. לפי יובר דה בופור, "הקונסיסטוריה המרכזית היא בעת ובעונה אחת הפרלמנט והרשות המבצעת של הקהילה היהודית: היא מעבירה את הוראותיה לקונסיסטוריות האזוריות ומקבלת דרכן, דין וחשבון ומידע על בעיות הקהילה".

בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בשנת 1905 המוסד הציבורי הרשמי של הקונסיסטוריה המרכזית הפסיק להתקיים. הקהילות היהודיות בצרפת התארגנו כאיגודים תרבותיים יהודיים במסגרת "איגוד הקהילות היהודיות של צרפת". איגוד זה שמר את השם "קונסיסטוריה מרכזית".

איגוד הקהילות במאה ה-20

משטר וישי

בעת הכיבוש הגרמני בשנים 1940–1944 המרשל פיליפ פטן והמשטר וישי שבראשותו עמד, המשיך לשמור ולהגן על הקונסיסטוריה המרכזית, למרות התקנון המפלה בצורה קשה בנוגע למעמד היהודים, שאומץ על ידי השלטונות בווישי החל מאוקטובר 1940 (statut des Juifs). הברון אדואר אלפונס ג'יימס דה רוטשילד, יושב ראש הקונסיסטוריה, השיג היתר על מנת להימלט לספרד ב-23 ביוני 1940 ומצא מקלט בארצות הברית יחד עם בן דודו, רובר דה רוטשילד, יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של פריז. ז'אק הלברונר, (1943-1873) יועץ מדינה לשעבר, הפך ליושב ראש החדש של הקונסיסטוריה המרכזית.

ב-21 בנובמבר 1941 פוזרו בצו כל הארגונים היהודים בצרפת, להוציא מוסדות הקונסיסטוריה, ונכסיהם הועברו לרשות "האיחוד הכללי של בני דת ישראל בצרפת" UGIF שהוקמה מיוזמת השלטונות בווישי במטרה מוצהרת לקדם ולהגן על האינטרסים החומריים והמוסריים של הצרפתים בני דת ישראל וממוצא "ישראלי". UGIF קלטה ארגוני סעד יהודי שונים על צוותיהם.

ברמה פנימית, הארגון התקשה לתפקד בגלל נסיבות המלחמה ובגלל היריבויות בין היושב ראש לוי והמנכ"ל ראול לאמבר. בנוסף הוא היה צריך לנהל שני מגזרים שונים: הצפון הכבוש על ידי הגרמנים, והדרום, "האזור החופשי". ברמה פוליטית, הלברונר והקונסיסטוריה חשבו את UGIF לכלי מבצע בלבד בענייני מנהליים. העניינים הסתבכו כשב-17 בדצמבר 1941 המפקד הגרמני (Militärbefehlshaber) דרש מ-UGIF לשלם קנס בשווי של מיליארד פרנק, סכום שהיה בלתי אפשרי לאסוף. הממשלה הצרפתית סרבה לאשר ל-UGIF גביית חובה מכל יהודי ויהודי. UGIF נצרך להמתין עד לשנת 1943 כדי להנהיג מס שנתי בשווי 120 עד 320 פרנק לכל יהודי. בינתיים נאלץ UGIF לקחת הלוואות והגרמנים נצרכו להסתפק ברבע מהסכום שדרשו.

בשנת 1942 ל-UGIF היו משרדים ב-14 ערים בצפון, כולל פריז, וב-27 ערים באזור הדרומי, כולל וישי הבירה. בנוסף הופעלו בפריז ובפרובינציה עשרות של מוסדות רווחה (חדרי אוכל, חדרי תפירה, מרפאות, בתי ספר, מועדוני נוער וכו') ובדרום - בתי ילדים ופנימיות-חוות, במיוחד במחוז קרז. המימון, בסכומים ניכרים, בא, בצפון, בעיקר מנכסים שהופקעו מהיהודים מתוקף החוק הגרמני, ובדרום - מכספרי הג'וינט האמריקאי מיסודו של פליקס וורבורג (1914) שהשלים את המימון הבלתי מספק מטעם ממשלת וישי. ב-9 בפברואר 1943 הפרסונל של UGIF-צפון כלל 919 בני אדם, מתוכם פקידים. יושב הראש של UGIF היו אלבר לוי, אחר כך ראול לאמבר. בפריז היה יושב ראש ז'ורז' אדינגר (אדנז'ה), האחראי על האזור הכבוש. סגן יושב ראש היה אנדרה באאור (שנעצר וגורש למחנות ריכוז בשנת 1943). כמנהלים ממלאי מקום כיהנו מרסל סטורא (שנעצר ונשלח למחנות ב-1943) שהוחלף באלבר וייל.

ז'אק הלברונר גויס לתוכנית השיקום של צרפת בעקבות התבוסה ומדיניותו נועדה להבטיח מיטב ההגנה לצרפתים היהודים, לרבות האזרחים, אנשי הצבא ושבויי המלחמה. במטרה זו הוא קיים מגעים תכופים עם ממשלת וישי, ועם הרב הראשי איזאי שוורץ שנמלט כמוהו ללימוז' ב"אזור החופשי". הם נהגו מדי שנה לברך את המרשל פטן לרגל ראש השנה, כנציגים של גוף רשמי במדינה. נמתחה בקורת על הלברונר על שהסתגל למדיניות של משטר וישי וניסה בהתאם לה לסייע קודם כל ליהודים הצרפתים השורשיים ולהגן על חייהם, על חשבון היהודים הזרים, שנפלטו לצרפת לפני ובזמן המלחמה.

1944-1942

בשנת 1942 הגרמנים עברו גם ל"אזור החופשי" של צרפת והתעצמו גם שם הרדיפות והמעצרים נגד היהודים כמו ב"אזור הכבוש". ב-28 באוקטובר 1943 ז'אק הלברונר עצמו נעצר ונשלח אחר כך למותו באושוויץ. הרב הראשי של צרפת, איזאי (ישעיהו) שוורץ הצליח להסתתר במחתרת. במקומו של הלברונר נתמנה לאון מייס ליושב ראש הקונסיסטוריה.

ביולי 1943 הוקם במחתרת מוסד חדש בשם "הוועד הכללי להגנת היהודים" שקבע לעצמו כמטרה הגנת הפליטים היהודים שנמצאו בצרפת. אלו נמצאו בסכנה מידית מצד גרמניה הנאצית והממשל וישי שהחליט להקריבם. על בסיס הוועד הכללי להגנה, קמה מאוחר יותר מועצת הנציגים של יהודי צרפת CRIF שכינסה בתוכו את רוב התנועות של היהודים החילונים - קומוניסטים, בונדיסטים וציונים וצירפה אליה גם את הקונסיסטוריה המרכזית. כל התנועות האלה הסכימו על מצע משותף שהפך למצע הפוליטי של יהדות צרפת אחרי המלחמה.

אחרי 1945

בשנת 1945 מנתה הקונסיסטוריה המרכזית כ-75 איגודים תרבותיים בצרפת ובאלג'יריה. המוסד ניסה לאחות את הקרעים בחיי יהדות צרפת. ניסה להיאבק נגד האדישות כלפי המורשת הדתית היהודית, לשלב מחדש את היהודים שהמירו את דתם בימי הכיבוש הנאצי ולסייע לקהילות הקטנות שנפגעו ביותר בימי המלחמה.

בעת תהליך ההתנתקות מאלג'יריה ומשאר המושבות - הדקולוניזציה - התגייסה הקונסיסטוריה המרכזית לשלב את 120,000 יהודי אלג'יריה שנאלצו להגר לצרפת.

בעלת זיקה לישראל מאז הקמתה, הקונסיסטוריה נכנסה למחלוקות עם ה-CRIF שהביע לעיתים בקורת כלפי המדיניות הרשמית הישראלית. בשנת 2004 על רקע אי הסכמה בין שני המוסדות בנוגע ליוזמת ז'נבה, הקונסיסטוריה עזבה את מסגרת ה-CRIF.

ייצוג הקהילות

הקונסיסטוריה המרכזית אחראית על 15 מחלקות אזוריות, עם רשת של מעל 500 בתי כנסת ובתי תפילה בצרפת ובמחוזות הצרפתיים שמעבר לים. כל קונסיסטוריה מחוזית מורכבת מרב ראשי ("רב גדול" - grand rabbin) וארבעה חברים ללא תפקיד דתי שנבחרים על ידי אספת נכבדי הקהילה המקומית. הקונסיסטוריה המרכזית בפריז כוללת את הרב הראשי של צרפת (grand rabbin de France) ועוד 8 חברים ללא תפקיד דתי, שנבחרו על ידי נכבדים יהודים מכל המחוזות. המזכיר הכללי של הקונסיסטוריה המרכזית היה בשנים 1914–1958 הרב מרסל זקס.

ישנן קהילות יהודיות בצרפת שאינן משתייכות לקונסיסטוריה, כמו אלו של הזרם הליברלי, הזרם הקונסרבטיבי וחלק מהקהילות החרדיות. לעומת זאת, קיימים בתי-כנסת של חב"ד ואורתודוקסיים מן הפלגים היותר שמרניים שהסכימו להתאגד בה. היא מוסד שונה מהמועצה הייצוגית של המוסדות היהודיים בצרפת (Conseil représentatif des institutions juives de France או CRIF) שהיא איגוד חילוני שמטרתו לקדם את האידיאלים הפוליטיים והכלכליים של הקהילה היהודית בצרפת בפנים המדינה ומחוצה לה.

מטרות הארגון

לפי התקנון שלה:

• הקונסיסטוריה אחראית על מוסד הרב הראשי של צרפת, ועל בית המדרש הרבני של צרפת.
• מייצגת ומגנה על האינטרסים של היהדות ברחבי צרפת ומשתפת פעולה עם השלטונות בכל הנושאים המהותיים והרגישים של היהדות והחיים היהודיים.
• היא מסייעת לקהילות היהודיות הקטנות והבודדות.
• דואגת לנכסי המורשת היהודית במדינה.
• מאחדת בתוכה ומתאמת את פעילותן של הקונסיסטוריות האזוריות ובתיווכן - את זו של הקהילות היהודיות.

משימותיה העיקריות הן:

• ארגון הדת היהודית והרבנות.
• התחזוקה והשמירה על בתי הכנסת, בתי התפילה, הבניינים הקהילתיים, המקוואות ובתי העלמין היהודים. באמצעות איחוד הקהילות היהודיות ברשותה נכסי מורשת יהודית מן החשובים באירופה.
• מבטיחה שירותי דת יהודית בצבא, בבתי הסוהר ובבתי החולים.
• היא שומרת על שרותי הכשרות באמצעות עשרות שוחטים ובודקים.
• דואגת לסדורי מעמד אזרחי לפי דרישות הדת - על ידי טקסים אחרי לידה, בר מצווה ובת מצווה, נישואים וגירושים.
• נותנת שרותי לווייה באמצעות חברה קדישא.
• מאפשרת סדרי גיור.
• שירותי חינוך דתי יהודי על ידי תלמוד תורה, הסמכת מורים ליהדות, הוצאה לאור של ספרים בתחום לימוד היהדות.
• מארגנת ונותנת חסות לתנועות נוער, חינוך הנוער בערכי היהדות והאחראיות הקהילתית ("תקוותנו", "חזק", פעילויות קהילתיות espaces jeunesse), מפגשי שבת, מפגשי רווקים וכו'.
• מארגנת בתי ספר קהילתיים.
• פעילות רווחה בכל קהילה.
• משתתפת באופן פעיל בפעילות אבטחה בקהילות היהודיות ובכל האתרים הקהילתיים.
• דואגת לאספקת מידע בצורת עיתונים וכתבי עת קהילתיים, אתרי אינטרנט, ניוסלטרס, הוצאות לאור וכו'.
• מארגנת מסעות תמיכה בישראל, טקסים לרגל עלייה לארץ ישראל, יום העצמאות, יום ירושלים.
• נאבקת באנטישמיות.

יושבי ראש הקונסיסטוריה המרכזית של יהדות צרפת

אלי קורשיה היושב ראש של הקונסיסטוריה המרכזית של יהדות צרפת החל מאוקטובר 2021, צילום מאת קלוד טרואונג - נוק

ז'ואל מרגי, שכיהן כיושב ראש הקונסיסטוריה בשנים 2008–2021

• 1809–1812: הרב יוסף דוד זינצהיים (David Sintzheim)
• 1812–1826: אברהם ויטה דה קולוניה (Abraham Vita de Cologna)
• 1826–1843: אולרי וורמס דה רומיאי (Olry Worms de Romilly)
• 1843–1845: אדולף כרמיה (Adolphe Crémieux)
• 1846–1871: מקס תאודור סרפבר (Max-Théodore Cerfberr)
• 1873–1911: אלפונס דה רוטשילד
• 1911–1940: אדואר אלפונס ג'יימס דה רוטשילד (1949-1868). הוא עבר ב-23 ביוני 1940 את הגבול הספרדי ונמלט לארצות הברית יחד עם בן דודו, רובר פיליפ דה רוטשילד (1946-1880)
• 1940–1943: ז'אק הלברונר, (Jacques Helbronner) יועץ מדינה לשעבר, מקורב למרשל פיליפ פטן. נעצר בשנת 1943 ונשלח למותו באושוויץ
• 1944–1949: לאון מייס (Léon Meiss)
• 1949–1962: גי דה רוטשילד
• 1963–1967: האדמירל לואי קאהן (Louis Kahn)
• 1967–1982: אלן דה רוטשילד
• 1982–1992: ז'אן-פול אלקן (Jean-Paul Elkann)
• 1992–1994: ז'אן-פייר בנזאר (Jean-Pierre Bansard)
• 1995–2008: ז'אן קאהן (Jean Kahn) (2013-1929)
• 2008–2021: ז'ואל מרגי (Joël Mergui)
• 2021–הווה: אלי קורשיה (Élie Korchia)

לקריאה נוספת

• Dictionnaire biographique des rabbins et autres ministres du culte israélite. France et Algérie, du Grand Sanhédrin (1807) à la loi de Séparation (1905), Paris, Berg International Éditeurs, 2007
• Joëlle Allouche-Benayoun et Laurence Podselver, Les mutations de la fonction rabbinique Paris, éd. Observatoire du monde juif, 2003, 179 p.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת (בצרפתית)
• באנציקלופדיה היהודית ברוקהאוס-אפרון (ברוסית)
• באנציקלופדיה האלקטרונית היהודית (ברוסית)