השילוח (כתב עת)

השילוח
	שער כתב העת, ברלין תרנ"ז-1897
תדירות	ירחון
מו"ל	הוצאת אחיאסף
מייסד	אחד העם (אשר צבי גינצברג)
עורך ראשי	אחד העם: כרכים א–י (1896–1902); יוסף קלוזנר: כר' יא–טו, יז–מו (1903–1927); חיים נחמן ביאליק: כרך טז, המדור הספרותי בכר' יג–כא (1904–1905); יעקב פיכמן: השתתף בכר' מה–מו
תאריכי הופעה	1896–1926 (כ־30 שנה)
שפה	עברית
מדינה	רוסיה, גרמניה, ארץ ישראל המנדטורית

אין לבלבל ערך זה, העוסק בכתב עת עברי שיצא לאור בשנים 1896–1926, עם הערך "השילוח (כתב עת ישראלי)", העוסק בכתב עת ישראלי בעל שם זהה.

הַשִּׁלֹחַ: מכתב-עתי חודשי לספרות, למדע ולעניני החיים^[1] היה ירחון עברי שנוסד על ידי אחד העם בשנת 1896 באודסה. הוא הוצא לאור בברלין עד 1920, עת עברה המערכת לירושלים, ובה יצא העיתון עד 1926. בכתב העת פורסמו מאמרים בנושאי ציונות, בעיקר מהזרם של הציונות הרוחנית, מאמרים בנושא היסטוריה של עם ישראל ויצירות ספרותיות. מיטב אנשי הרוח והסופרים העבריים של התקופה תרמו את חלקם לאופיו ומעמדו המרכזי של כתב העת בתקופה.

הרקע

"השילוח" יצא בהוצאת הספרים "אחיאסף" במימון עיקרי של קלונימוס זאב ויסוצקי, יצרן התה הגדול ברוסיה, שהיה חובב ציון פעיל ותומך נלהב במשנתו של אחד העם. הוא גם עמד על כך שהעיתון יצא בעריכתו. החוברת הראשונה ראתה אור בחודש חשוון תרנ"ז (אוקטובר 1896). מקום ההוצאה התחלף מדי פעם, עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל באודסה או בוורשה. בשנת 1920 עברה הוצאת העיתון לירושלים^[2].

השם "השילוח" נבחר על ידי אחד העם כנראה בעקבות שירו של יל"ג "מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט", שבו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם, הם העמוקים והרציניים^[3] (הצירוף "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" מופיע בספר ישעיהו ח, ו–ז).

אופיו של כתב העת

אחד העם

על אופיו הרציני והמעמיק של "השילוח" ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", מעין הצהרת כוונות שהתפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת, ובה מצהיר אחד העם על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:

פרקי חוכמה, המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.
פובליציסטיקה – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה
ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והיצירות של העם.
בלטריסטיקה – ספרות יפה בלשונינו. אלא שכאן עושה אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא יתקבלו בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים.

ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגויסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו.

אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח. הוא פעל בתיאום עם היעד הכללי של מדיניותו הלאומית: "הכשרת לבבות העם ללאומיותו". הוא הפך את השילוח לבמה מרכזית של דיונים ומאמרים רציניים בנושאים הקרובים למטרה זו, ושירים שלא עמדו במטרה הלאומית – נפסלו. שיריו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, עמדו בקריטריונים הקשוחים של אחד העם והתפרסמו ברוב הגיליונות של הירחון. גם יצירותיו של מנדלי מוכר ספרים הרבו להופיע בירחון, וכן, א. א. קבק, יהודה שטיינברג, מרדכי זאב פייארברג, ש. בן ציון ואחרים. במשך השנים בהן ניהל אחד העם את "השילוח", זוהה כתב העת כמחבר בין התעוררות הרוחנית-תרבותית של היהודים לבין ההתעוררות הציונית^[4].

יוסף קלוזנר

לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך הלניסטי. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של י.ד ברקוביץ, י.ל. פרץ, יוסף חיים ברנר, אשר ברש, עגנון, אליעזר שטיינמן, ומאוחר יותר, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, חיים הזז, דוד שמעוני, אברהם שלונסקי ואחרים (ראו בסוף הערך רשימה מפורטת)

אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים גם התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל הרצל בפעילות מדינית דפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל.

ברוך קרוא תולה בהופעת השילוח את תחילתה של ספרות התחייה^[5]. השילוח לדעתו היה מורה דרך של תקופה. הוא טיפח את הציונות, את הספרות העברית, את הלשון העברית והעשיר את התרבות העברית. רבים ממאמריו הידועים של אחד העם התפרסמו על גבי השילוח ומיטב אנשי הרוח והיוצרים השתתפו בעיתון. קשה למצוא עוד ירחון שריכז בתוכו כל כך הרבה יוצרים תחת גג אחד, ולכן יש לראות בו כסמל של תקופה.

"השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 עד 1926, מלבד הפסקה בת שנתיים במלחמת העולם הראשונה (1915–1917). עד שנת 1918 הייתה המערכת באודסה ובוורשה, והחל משנת 1919 בירושלים.

צוות "השילוח"

עורכי כתב העת

כרכים א'–י', 1896–1902 – אשר צבי גינצברג, הוא אחד העם, פובליציסט וממנהיגי הציונות
כרכים י"א–ט"ו, י"ז–מ"ו 1903–1927 – יוסף קלוזנר, היסטוריון ואיש רוח
כרך ט"ז – חיים נחמן ביאליק, סופר ומשורר. ביאליק אף ערך את המדור הספרותי בין השנים 1904–1905 (כרכים י"ג–כ"א)
בכרכים מ"ה–מ"ו השתתף בעריכה גם יעקב פיכמן, משורר