ויקיפדיה

ויליאם בטלר ייטס

סופר, מחזאי, משורר ומיסטיקן אירי
המונח "ייטס" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ייטס (פירושונים).

ויליאם בטלר ייטס (באנגלית: William Butler Yeats;‏ 13 ביוני 1865 – 28 בינואר 1939) היה משורר, מחזאי ומיסטיקן אירי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1923. אחד האישים הבולטים של הספרות האנגלית בפרט, והספרות בכלל במאה ה-20. היה שותף להקמת תיאטרון אבי, והיה הכוח המניע מאחורי התחייה הספרותית האירית, לצד אישים כגון ליידי אוגוסטה גרגורי, אדוורד מרטין ואחרים. בנוסף, הוא היה חבר הסנאט האירי, במשך שתי כהונות.

ויליאם בטלר ייטס
William Butler Yeats
W. B. Yeats
לידה 13 ביוני 1865
סנדימאונט, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בינואר 1939 (בגיל 73)
מנטון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מדינת אירלנד החופשית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה דרמקליף עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הלאומית לאמנות ועיצוב, ד'ה הייסקול עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי סימבוליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ ויליאם בלייק, ויליאם מוריס, עמנואל סוודנבורג, יאקוב במה, אוסקר ויילד, אדמונד ספנסר, פרסי ביש שלי, פרידריך ניטשה, ליידי אוגוסטה גרגורי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
צאצאים אן ייטס, מייקל בטלר ייטס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1923)
  • לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1934)
  • תואר דוקטור
  • עמית החברה המלכותית לספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונתו של ויליאם בטלר ייטס, כפי שצולמה ב-1920 בניו יורק, כשהוא מעיין בישיבה, באחד משלושת כרכי המהדורה "The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical", אותם הוא ערך בשיתוף עם המשורר הבריטי אדווין ג'ון אליס, ואשר יצאו לאור בשנת 1893

כאדם צעיר, הושפע ייטס מהאסתטיקה ומהאחווה הפרה-רפאליטית וכן מהסימבוליסטים הצרפתים. לצד השפעתם של המשוררים ג'ון קיטס, ויליאם וורדסוורת' ואחרים, ניתן להדגיש שמבחינת התיאוריה האסתטית שפיתח ייטס, שעוסקת במסכות פיזיות ורוחניות, אותה הביע במחזותיו וכן בספרו 'חזון', ניתן לזהות את השפעתו של אוסקר ויילד. כמו כן, הוא העריץ את המשורר הבריטי ויליאם בלייק. ייטס היה דמות מפתח בתחייה התרבותית האירית, ושאף באמצעות שיריו המוקדמים להחיות מחדש את ספרותה העתיקה של אירלנד. לעיתים הדגיש בשירתו נושאים פוליטיים, ומעורבותו בענייניה הציבוריים של אירלנד הובילה לבחירתו לסנאט האירי ב-1922. סגנון השירה שלו התפתח בכמה שלבים, ומאוחר יותר בחייו הוא נמנה עם המשוררים המודרניסטים הבולטים ביותר, לצד עזרא פאונד ות"ס אליוט. ייטס החיה מחדש את טכניקת החריזה והמשקל בתקופה שבה אמנות כתיבת השירה כמעט קפאה על שמריה. כמו המשורר האמריקאי רוברט פרוסט והמשורר הבריטי תומאס הרדי, הוא ידע לנצל בכישרון רב את תבניות השירה בהן השתמש, לכדי מימוש הפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בהן, ובו-זמנית מצא דרך להביע את קולו בשפה עממית מדוברת, חדישה ורעננה. בשנותיו המאוחרות יותר, החליט ייטס לעצב מחדש את שירתו, בעזרתו של עזרא פאונד, תוך שהיא מצביעה על כיוון חדש לחלוטין, באמצעות שירים שהם לא רק פרובוקטיביים וחדשניים, אלא גם מהפנטים ומלאי יופי.

ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין, אירלנד, והתחנך הן בה והן בלונדון. את חופשות ילדותו הוא העביר במחוז סלייגו, והחל ללמוד שירה מגיל צעיר, תוך שהוא נשבה בקסמן של אגדות עם איריות ונהיה חסיד נלהב של מיסטיקה. נושאים אלו, הפולקלור האירי ועולם המיסטיקה, מופיעים רבות בכמה מתקופות יצירתו. דבר זה מתבטא בדגש על שימוש בסמלים מעולם המיתולוגיה האירית, החל מהשלב הראשון של יצירתו, שנמשך עד תחילת המאה ה-20, ועד לשימוש גובר והולך בסמלים אישיים יותר, אם כי הקשורים אף הם לנופיה של מערב אירלנד, בהם התמקד החל מהשלב האמצעי ועד המאוחר של יצירתו. דבר זה משקף את השניות השזורה בשיריו, בין המישור האישי לבין הלאומי, שהתבטאה בעיקר במשבר הזהות התרבותי אותו עבר ייטס כבן המעמד הפרוטסטנטי האנגלו-אירי השליט, שניסה לשמר את מסורותיו (שעמו התמודד ייטס דרך משיכתו לתרבויות המזרח), לבין רצונו להחיות את התרבות והשפה הקלטית העתיקות. כרך השירה הראשון פרי עטו, "נדודי או'שין ושירים אחרים", פורסם בשנת 1889. השירים הכלולים באוסף מתאפיינים במקצב אטי ולירי, דבר המשקף את החוב האמנותי שחלק ייטס למשוררים אחרים כגון אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי, וכמו כן למשוררי האחווה הפרה-רפאליטית. החל מ-1900, במהלך שנות העשרים ועד סוף חייו, נעשתה שירתו של ייטס יותר ריאליסטית, והתבססה דווקא על הרעיונות האזוטריים אותם גיבש בספרו "חזון" (1925). הוא החל לזנוח את רוב אמונותיו הטרנסצנדנטליות אשר להן נחשף מנעוריו. עם זאת, הוא המשיך לעסוק במסכות פיזיות ורוחניות, אשר קשורות בקשר הדוק לתאוריות שהציג בדבר מעגליות מחזורית-היסטורית של האנושות והעולם בכלל, המתוארת בהרחבה גם היא בספר "חזון".

ביוגרפיה

עריכה

ראשית חייו

עריכה

ויליאם בטלר ייטס נולד בסנדימאונט שבדבלין, מחוז דבלין, אירלנד.[1][2] אביו, ג'ון בטלר ייטס (1839–1922), היה צאצאו של ג'רוויס ייטס, חייל בשירותו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה, סוחר בבגדים וצייר מפורסם שנפטר ב-1712.[3] בנג'מין ייטס, נכדו של ג'רוויס וסב-סב-סבו של ויליאם, נישא למרי בטלר[4] בשנת 1773,[5] בת למשפחה אשר היו בבעלותה נחלות במחוז קילדייר שבאירלנד.[6] לאחר נישואיהם, הם החליטו להוסיף את השם בטלר לשם משפחתם. מרי, הייתה למעשה, צאצאית של הרוזנים הראשונים לבית אורמונד, אשר השתייך לענף ניאם-גאורן באילן היוחסין של משפחתה.

בעת נישואיו למד אביו משפטים, אך לאחר זמן מה פרש מלימודיו אלה, ונעשה לסטודנט בבית הספר לאמנות הת'רלי'ס שבלונדון, ולצייר פורטרטים ידוע.[7] אמו, סוזן מרי פולקספן, באה ממשפחת סוחרים אנגלו-אירית אמידה מהעיר סלייגו. משפחתה ניהלה בעיר זו, עסק לייצור קמח וכמו כן הייתה מעורבת בניהולה של חברת ספנות מקומית. לאחר שויליאם נולד, העתיקה המשפחה את מקום מושבה למרוויל שליד סלייגו, בית משפחת פולקספן, משפחת אמו המורחבת. בית זה נחשב אצל ייטס כבית ילדותו. יתרה מכך, ייטס החל להתייחס לעיר זו כאל ביתו הרוחני, והגדיר את האזור כמקום שעיצב את ילדותו בצורה העמוקה ביותר. נופיה של סלייגו, הפכו עם הזמן, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה סימבולית, "אדמת לבו" של ייטס,[8] הארץ היקרה לו ביותר. ידועה אמירתו של ג'ון בטלר ייטס, אבי המשפחה, ”שבאמצעות נישואים לבן משפחת פולקספן, ניתנה לנו לשון שתלחך את צוקי הים”.[9] לבד מאביו, גילו גם אחרים במשפחה נטיות אמנותיות. אחיו, ג'ק, הפך לצייר מוערך, ואחיותיו אליזבת וסוזן מרי – אשר היו מוכרות בקרב משפחתן ובקרב חברים קרובים בכינוין לולי ולילי – היו מעורבות ביצירה אמנותית, ובמיוחד ידועה פעילותן בתנועת האמנויות והאומנויות אשר ייצרה דברי אמנות בעבודת יד.[10]

ייטס חונך כבן המעמד הפרוטסטנטי השליט באירלנד, אשר באותו הזמן עבר משבר זהות קשה. בעוד שמשפחתו תמכה בצורה ניכרת בשינויים שחוותה האומה האירית, התחייה הלאומית של סוף המאה ה-19 גרמה לפיחות ישיר במורשת עליה גדל וזו בתורה השפיעה על ראיית עולמו למשך שאר ימי חייו. ב-1997, הביוגרף ר. פ. פוסטר העיר שאימרתו של נפוליאון שכדי להבין את האדם אתה מוכרח לדעת מה התרחש בעולם כשהיה בן עשרים היא אמרה נכונה בעליל לגבי סיפור חייו של ויליאם בטלר ייטס.[11] שנות ילדותו ונעוריו של ייטס עמדו בצילה של היחלשות כוחו של המעמד הפרוטסטנטי, אשר היווה מיעוט, לטובת הרוב הקתולי. שנות ה-80 של המאה ה-19 חזו בבחירתו לפרלמנט של צ'ארלס סטיוארט פרנל ובעלייתה של התנועה למען "שלטון בית" (Home Rule) ולמען עצמאות אירלנד. כהמשך לכך, שנות ה-90 עמדו בשיאו של הגל הלאומי ששטף את האי האירי, במקביל לעליית כוחם הפוליטי של הקתולים, דבר שבלט לקראת המעבר למאה החדשה. להתפתחויות הללו הייתה השפעה עמוקה על שירתו של ייטס, וכתוצאה מכך הייתה לחקירותיו את הזהות האירית, הן במישור האישי, הן במישור הציבורי, השפעה משמעותית על הביוגרפיה של ארצו.[12]

ב-1867, עברה המשפחה ללונדון כדי לאפשר לאביו, ג'ון בטלר ייטס להתקדם בקריירת הציור שלו. בתחילה, חונכו ילדי המשפחה בביתם. אמם, שהתגעגעה לסלייגו, סיפרה להם אגדות וסיפורי עם איריים. אביהם העניק להם חינוך בסיסי בגאוגרפיה וכימיה, גם אם בצורה לא עקבית ולקח את הילד ויליאם לסיורי מחקר בחיק הטבע, בקרבת העיירה סלאות',[13] לשם לימוד ההיסטוריה הפיזית של האזור הסמוך למקום מגורי המשפחה. ב-26 בינואר 1877, החל ייטס ללמוד בבית הספר גודולפין,[14] שם למד במשך ארבע שנים. ככל הנראה, לא נהנה במיוחד בבית הספר ולא היה תלמיד בולט. דו"ח בית-ספרי מאותם ימים מתאר את ביצועיו ותפקודו הלימודיים כדלקמן: "סביר בלבד. כנראה טוב בלטינית יותר מכל מקצוע לימודי אחר. גרוע מאוד באיות".[15] למרות קשייו בלימוד מתמטיקה ושפות (בעיקר עקב מוגבלותו בכושר הבחנה בשמיעת צלילי דיבור שונים),[16] ייטס מצא את עצמו מרותק לשיעורי הביולוגיה והזואולוגיה. המשפחה חזרה לדבלין מסיבות כלכליות לקראת סוף 1880, וחייתה בתחילה במרכז העיר, בפרבר הארולד'ס קרוס ומאוחר יותר בפרבר הוות'.[17]

המשורר הצעיר ויצירתו המוקדמת

עריכה
 
פורטרט של ייטס משנת 1900, אשר צייר אביו ג'ון בטלר ייטס
 
פורטרט נוסף של ייטס, מסוף המאה ה-19, מאת מכרו היהודי ויליאם רוטנשטיין, שידוע בעיקר בשל ציורי הדיוקן שלו וכן כמי שהוקדשה לו היצירה גיטאנג'לי, שזיכתה את המשורר ההודי רבינדרנת טאגור בפרס נובל לספרות ב-1913, לה כתב ייטס הקדמה

במקביל לכתיבת השירה כשלעצמה, קישר ייטס בין אומנותו זו לבין רעיונות ורגשות דתיים. בתארו את ילדותו אמר כי הייתה לו אמונה בלתי מעורערת בכך ש"אם כוח כל-יכול עיצב את גורלו של העולם, אנו יכולים לגלותו בצורה טובה יותר באמצעות המילים אשר כינסו את תשוקת לבו הפועם של עולמנו".[18]

באוקטובר 1881 שב ייטס ללימודיו בבית הספר התיכון "ארסמוס סמית'" בדבלין.[19] הסטודיו של אביו שכן בקרבת מקום, והוא בילה בו זמן רב ופגש רבים מציירי וסופרי העיר. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בדצמבר 1883. בתקופה זו החל לכתוב שירה, וב-1885 פרסם את השירים הראשונים שלו, וכן את המאמר "השירה של סר סמואל פרגוסון" ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". בין השנים 1884–1886 למד ייטס ב"מטרופוליטן סקול אוף ארט" (כיום "הקולג' הלאומי לאמנות ועיצוב") ברחוב תומאס.[2] יצירותיו הראשונות שפורסמו, חוברו כשהיה בן 17 וביניהן שיר – שהושפע עמוקות מפרסי ביש שלי – המתאר קוסם המייסד ממלכה במרכז אסיה. יצירות נוספות מתקופה זו כוללות מחזה העוסק בשלוש דמויות עיקריות (בישוף, נזיר ואישה) המואשמות בפגניות על ידי רועי צאן מקומיים, כמו גם שירי אהבה, שירי נוף וטבע רומנטיציסטים השאובים ולקוחים מתרבות אירלנד, כגון הפואמה ילד גנוב ושירים העוסקים באבירים גרמניים. מבקר הספרות צ'ארלס ג'ונסטון, הגדיר חלק מיצירותיו אלה של ייטס, כיצירות שמרניות אך לחלוטין לא-איריות, הנובעות לכאורה מ "מאגר חלומות עצום מלאי צער לוחש".[20] יצירתו המוקדמת נטתה למלאות רומנטית אשר מתבטאת למשל באוסף סיפורי הפיות "בין הערביים הקלטי" (The Celtic Twilight, הודפס ב-1893, יצא לאור בשנים 1894 ו-1902) ובאופן כללי יותר הביעה תהילה לנוף האירי אשר ייטס חלם עליו כילד. דוגמה נאה לסגנון הפואטי המוקדם הזה של ייטס, היא השיר "אי-האגם של איניספרי" (The Lake-Isle of Innisfree), עם הצלילים השופעים והרגישות הרומנטית שבו:

I will arise and go now, and go to Innisfree;
And a small cabin build there, of clay and waddles made.
Nine bean rows will I have there, a hive for the honey bee
And live alone, in the bee-loud glade.
And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow
From the veils of morning to where the cricket sings
There midnight's all a glimmer, and noon a purple glow
And the evening full of the linnet's wings.
I will arise and go now, for always night and day
I hear lake-water lapping with low-sounds by the shore
While standing on the roadway, or on the pavements gray
I hear it, in the deep heart's core.

אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, אֵלֵךְ לְאִינִיסְפְרִי,
בִּקְתָּה קְטַנָּה אֶבְנֶה שָׁם מֵחֹמֶר וּזְרָדִים;
שׁוּרוֹת אָפוּן שָׁם תֵּשַׁע, כַּוֶּרֶת לַדְּבוֹרִים,
בְּהֶמְיַת מַעַר, לְבַדִּי.

מַרְגּוֹעַ, אַט נוֹטֵף לוֹ בִּדְמִי, אֵדַע אֲנִי,
מִצְּעִיף שַׁחְרִית אֶל זֶמֶר-צְרָצַר נִטְפּוֹ מַנְחִית;
חֲצוֹת-לֵיל מוּפַז נֹגַהּ, וְיוֹם אַרְגְּוָנִי,
וְעֶרֶב מְלֵא מַשַּׁק חוֹחִית.

אָקוּם עַכְשָׁו, אֵלֵךְ לִי, כִּי יוֹם וָלֵיל, לָעַד,
אֶקְשֹׁב פִּכְפּוּךְ הַמַּיִם בַּלָּאט מֵעֵבֶר חוֹף;
בְּעוֹד עַל הַמִּדְרֶכֶת, אוֹ עַל פְּנֵי שְׁבִיל אֶצְעַד,
בְּעֹמֶק לְבָבִי אֶקְשֹׁב.

— אי האגם איניספרי, מתרגם: אבנר פרץ
 
בית משפחת ייטס, בבלנהיים רואוד 3, בדפורד פארק, לונדון, בו שהתה המשפחה בין השנים 1888 ל-1902
 
לוחית הזיכרון הירוקה, שהותקנה בידי אגודת בדפורד פארק, עליהם חקוקים ומונצחים שמותיהם של ג'ון בטלר ייטס (צייר), ויליאם בטלר ייטס (משורר) וג'ק בטלר ייטס (צייר), והמעידים על כך שהתגוררו בבית זה

בהקשר לתרגום של אבנר פרץ יש לציין שני דברים. בתרגומים אחרים של השיר המילה "עכשיו" לא מופיעה ובכך יש פגם שמשמעותו של השיר. גם בתרגום זה ישנו פגם. התרגום הנכון צריך להיות: אקום לי ואלך עכשיו.


המשפחה חזרה ללונדון בשנת 1887, וב-1890 ייסד ייטס ביחד עם ארנסט ריס את מועדון הריימרס קלאב,[21] מועדון משוררים תושבי לונדון, שהתכנסו בקביעות בכל ערב, בטברנה ברחוב פליט (Fleet) כדי לדקלם משיריהם. הקבוצה פרסמה שתי אנתולוגיות שירה ב-1892 וב-1894. ייטס שאף מאוחר יותר להעלות לדרגת מיתוס את דור משוררי הריימרס קלאב, כשהוא מכנה אותו "הדור הטרגי" באוטוביוגרפיה אותה כתב.[22]

היצירה המוקדמת של ייטס שאבה רבות ממיתוסים ואגדות איריות, ומהשירה הפרה-רפאליטית. ב-1893 ייטס שיתף פעולה עם אדווין אליס בחיבור המהדורה המלאה הראשונה של יצירותיו של ויליאם בלייק (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical; אנגלית: The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical). בתהליך הכתיבה הם גילו מחדש יצירה נבואית-תנ"כית רחבת היקף, שלא פורסמה מעולם על ידי בלייק, אותה הם החליטו להוציא לאור במסגרת המהדורה באופן מיידי: "ואלה, או ארבע הזואות" (Vala, or, the Four Zoas).[23][24][25][26]בשלב מאוחר יותר בחייו, ייטס שיבח את בלייק בתארו אותו כאחד מ”ענקי האומנים של האל אשר דיברו אמיתות נשגבות אל שבט קטן”.[27]

במאמר שחובר מאוחר יותר על ידי ייטס, על המשורר פרסי ביש שלי, ייטס כתב, "אני קראתי מחדש את פרומתאוס המשוחרר... ונדמה לי עוד יותר מפעם, כי יש לו מקום ברור בין כתבי הקודש של העולם".[18]

השיר האפי המשמעותי הראשון של ייטס היה "אי הפסלים": יצירת פנטזיה שהציבה את המשוררים אדמונד ספנסר ופרסי ביש שלי כמודל אומנותי לכתיבתה. המחזה פורסם ב"דבלין יוניברסיטי ריביו". ייטס קיווה לכלול את השיר באוסף הראשון אותו עמד להוציא לאור, אך שיר זה נתפס כארוך מדי ולמעשה השיר לא פורסם יותר מעולם במהלך חייו. השיר יצא לאור רק ב-2014, כשהוצאת הספרים קווינקס בוקס הייתה אמונה על כך. יצירתו הראשונה בצורת ספר הייתה העלון "מוסדה: פואמה דרמטית" (1886), שכבר הופיעה באותו כתב העת, והדפסת מאה העותקים של העלון מומנה על ידי אביו. לאחר מכן פרסם את "נדודי או'שין ושירים אחרים" (1889). הכותרת הארוכה של שיר זה, הראשון שלא התכחש אליו בבגרותו, מבוססת על השירים של הסדרה הפניינית במיתולוגיה האירית:

We rode in sorrow, with strong hounds three,
Bran, Sceolan, and Lomair
On a morning misty and mild and fair.
The mist-drops hung on the fragrant trees,
And in the blossoms hung the bees.
We rode in sadness above Lough Lean,
For our best were dead on Gavra's green.

 
עטיפת ספר השירים "הורד הסודי" (יצא לאור ב-1897), אשר עוצבה עבור ייטס על ידי אלת'יאה ג'יילס
 
עטיפת ספר השירים שיצא לאור בשנת 1912, מאת ייטס, גם כן בעיצובה של אלת'יאה ג'יילס
 
תמונתו של ייטס, כפי שצולמה ב-1903 על ידי אליס באוּטוֹן

השיר מכיל לדבריו של הביוגרף ר. פ. פוסטר: ”שמות בלתי נהירים כל צורכם בשפה האירית, חזרות מרשימות ומקצב עקבי בעל הבדלים עדינים ביותר, בתוך שלושת חלקי השיר שהובאו לעיל”.[28] שיר זה, שכתיבתו ארכה שנתיים, מדגים את השפעתם של סמואל פרגוסון והפרה-רפאליטים על יצירתו של ייטס.[29] השיר הציג את מה שעתיד היה להיות מהנושאים החשובים ביותר שלו: המשיכה לחיים של מחשבה והגות, כנגד המשיכה לחיים של מעשה. לאחר פרסום זה לא כתב ייטס עוד שירים ארוכים. שירים מוקדמים אחרים שלו עוסקים באהבה או בנושאים מיסטיים או אזוטריים. ב-1891, ייטס הוציא לאור שתי יצירות פרוזה נוספות, "ג'ון שרמן" ו"ד'ויה", כאשר היצירה הראשונה היא נובלה והשנייה סיפור. אוספי שירה מוקדמים אחרים כוללים את "השירים" (1895), "הורד הסודי" (1897), ו"הרוח שבין קני הסוף" (1899). מעצבת הספרים וידידתו של ייטס, אלת'יאה ג'יילס עבדה על איור העטיפות של שלושת כרכי השירה הללו.[30]

מוד גון

עריכה
  ערך מורחב – מוד גון
 
מוד גון, תמונה מ-1900 בקירוב
 
תמונה של ויליאם בטלר ייטס, כנראה מ-12 באפריל 1914, כפי שרשום על גבי הצילום בצדו הימני העליון
 
דיוקן של ויליאם בטלר ייטס, משנת 1911, מאת המשורר והצייר הלבנוני-אמריקאי ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, כאשר במהלך אותו הזמן הם נפגשו בבוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית, לאחר הרצאה שהעביר ייטס
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בשנת 1889 פגש ייטס את מוד גון, צעירה בת 23 שהחלה להקדיש עצמה לתנועה הלאומית האירית.[31] היא הייתה צעירה ממנו ב-18 חודשים ותיארה אותו לאחר פגישתם כ"דיוקן אדם בצבע של סטודנט לאמנות".[32] גון העריכה את מחזהו המוקדם של ייטס, "אי הפסלים", וביקשה להכירו. ייטס התאהב בגון ולאובססיביות של אהבתו אותה הייתה השפעה משמעותית על שירתו וחייו.[33] מאוחר יותר בחייו, הוא הודה: ”נדמה לי שבאותו זמן היא הביאה לחיי את אותם ימים – מפני שאז עדיין ראיתי רק מה שקיים על פני השטח – שבהם אתה מתמקד בנקודת האמצע של ציור, שומע את צלילו של גונג בורמזי, את התקרבו של רעש מתגבר ומחריש אוזניים אשר עדיין לא נכתבו עליו הערות משניות ונעימות כה רבות”.[34] אהבתו של ייטס את גון, הייתה חד צדדית וללא מענה ממנה, חלקית עקב העמדה המהוססת בה נקט בנוגע להצטרפותו לפעילותה הלאומית.[35] שנתיים אחרי שפגש בה לראשונה, הציע לה נישואין אך נענה בשלילה. מאוחר יותר, הודה, שהחל מנקודת זמן זו, "הצרות בחיי החלו".[36] הוא הציע לה נישואין שלוש פעמים נוספות: ב-1899, 1900, ו-1901, ובכל פעם נדחה, עד שבשנת 1903 התחתנה גון עם הלאומן האירי ג'ון מקברייד.[37] באותה שנה עזב ייטס לתקופה ארוכה לארצות הברית למסע הרצאותיו הראשון מתוך חמישה (במהלך מסע הרצאותיו הרביעי אף הביע תמיכה מסוימת בציונות, ב-26 במרץ 1920[38]) כאשר במהלך תקופה זו היה לו גם רומן עם אוליביה שייקספיר, אותה פגש ב-1894 ונפרד ממנה ב-1897. ייטס לעג למקברייד במכתביו ובשיריו. הוא הזדעזע מנישואיה של גון למקברייד, באבדו את המוזה שלו לגבר אחר; בנוסף לכך העובדה שגו֗ן המירה דתה לקתוליות לפני נישואיה למקברייד העליבה אותו אישית, למרות היותו פרוטסטנטי-אגנוסטי. הוא חשש שמא מוד תהיה נתונה להשפעתם וללחציהם של הכמרים הקתולים.[39]

נישואיה של גון למקברייד היו אסון. עובדה זו הסבה סיפוק לייטס, כאשר גון החלה לבקרו בלונדון. לאחר לידת בנם, שון מקברייד, בשנת 1904, הזוג הסכים לסיים את נישואיו, למרות המחלוקת שצצה ביניהם באשר לרווחת הילד, שלא הגיעה לידי פתרון מקובל על שניהם. על אף ניסיונם להשתמש בבוררות הוגשה תביעת גירושין בפריז בשנת 1905. במהלך המשפט, גון הטיחה בבעלה מספר האשמות כאשר ייטס אמור היה לשמש כעד ה'משני' הראשי, אולם יש להדגיש שייטס לא נכח פיזית בבית המשפט ולא נסע לצרפת כדי לתת עדות. הגט לא ניתן כיוון שהאישום היחידי בו הורשע מקברייד בבית המשפט היה בגין היותו שיכור במהלך נישואיהם. במקום זאת, ניתן צו פירוד כשגון מקבלת משמורת על הילד וג'ון מקבל את זכותו לפי חוק לבקרו.[40]

”הנאמנות ארוכת השנים אותה גילה ייטס למו֗ד גו֗ן, השתלמה לבסוף והוא זכה לבסוף בגמול הולם”, כך תיארה זאת מאהבת אחרת של ייטס, עלומת שם. ייטס התרגש פחות מכך והעיר מאוחר יותר ש”הטרגדיה הטבועה במפגש מיני היא שלמותו הנצחית של קרום הבתולים של הנשמה”.[36]

My arms are like the twisted thorn
And yet there beauty lay;
The first of all the tribe lay there
And did such pleasure take;
She who had brought great Hector down
And put all Troy to wreck.

תיאטרון אבי

עריכה
  ערך מורחב – תיאטרון אבי
 
תמונה של ייטס מ-1908, כפי שצולם על ידי אלווין לאנגדון קובורן

בשנת 1896 הכיר לו חברו אדוארד מרטין את ליידי אוגוסטה גרגורי. ליידי גרגורי תמכה בלאומנות שאותה ביטא ייטס ושכנעה אותו להמשיך ולכתוב דרמה. על אף שהושפע מהסימבוליזם הצרפתי, התמקד ייטס בתוכן אירי, ונטייה זו התחזקה בעקבות קשריו עם הדור הצעיר של כותבים אירים. יחד עם ליידי גרגורי, מרטין וכותבים אחרים, בהם ג'ון מ. סינג, שון או'קייסי, פדריג קולום וג'יימס סטפנס, הקים ייטס את תנועת ההתחדשות המכונה התחייה הספרותית האירית (או התחייה הקלטית).[41] מלבד יוצרים אלה, עיקר הדחיפה לתחייה באה מעבודתם של מתרגמים, שעזרו לגלות גם את הסאגות האיריות הקדומות ואת השירה הקדומה, וכן את מסורת שירי העם החדשה יותר. אחד מאלה היה דאגלס הייד, לימים נשיא אירלנד, שספרו "שירי אהבה של קונכט" זכה להערכה רבה.

אחד מההישגים המשמעותיים של התחייה היה ייסודו של תיאטרון אבי (Abbey Theatre). ב-1899 יסדו ייטס, ליידי גרגורי, מרטין וג'ורג' מור את התיאטרון הספרותי האירי כדי להעלות לבמה מחזות איריים-קלטיים.[42] הרעיונות המקצועיים שעמדו לנגד עיניהם היו אלה של מחזאות האוונגרד הצרפתי, אשר שאפו לבטא את ”עליית מעמדו של המחזאי ביתר שאת לעומת תפקיד השחקן-מנהל כללי בסגנון האנגלי”[43][44] מנשר התיאטרון אשר אותו ניסח ייטס הצהיר בזו הלשון את תקוותיו: ”אנו מצפים למצוא באירלנד קהל בעל חוש דמיון ובלתי מקולקל, המאומן לשמוע, כשהוא מלא תשוקה, את אומנות הדיבור ... ומוכן לקבל את אותה החירות, החירות לנסות, אשר לא תימצא בתיאטראות אנגליה, ואשר בלעדיה שום תנועה באמנות ובספרות איננה יכולה להצליח”[45] אולם הפרויקט הראשוני כשל ושרד שנתיים בלבד. לאחר מכן, ייטס, יחד עם שני אחים איריים בעלי ניסיון בתיאטרון – ויליאם ופרנק פיי, מזכירתו של ייטס, אני הורנימן (שקודם לכן הייתה מעורבת בהפקת "האדם והנשק" של ג'ורג' ברנרד שו בלונדון בשנת 1894), ופלורנס פאר, שחקנית הווסט אנד (West End) המצליחה, הקים את להקת התיאטרון האירי הלאומי. לצד ג'ון מילינגטון סינג, קבוצה זו הצליחה לקבל קרקע בדבלין ולפתוח את התיאטרון ב-27 בדצמבר 1904. מחזותיהם של ייטס וליידי גרגורי, "קתלין ני הוליהאן" ו-"מפיצים את השמועות" הועלו על בימת התיאטרון בערב פתיחתו. ייטס המשיך להיות מעורב בתיאטרון עד מותו, הן כחבר ההנהלה והן ככותב מחזות פורה.

בין היתר, לצד פעילות התיאטרון, הוקמו בתי ספר למשחק ולבלט, כאשר בית הספר למשחק נוסד ב-1911 ובית הספר לבלט, פעל בין השנים 1927 - 1933. מי שהקימה את בית הספר לבלט של תיאטרון אבי, הייתה הכוראוגרפית והרקדנית האירית נינט דה ולואה, אשר במסגרת התיאטרון, הופיעה בארבעת המחזות לרקדנים (Fighting the Waves, At the Hawk's Well, The Dreaming of the Bones, The King of the Great Clock Tower), אותם חיבר ייטס.[46][47][48] בית הספר לבלט, מיסודה של דה ולואה, אשר פעל עד יוני 1933, היה אחד מחמישה ניסיונות להקים ולבסס פרויקטים של בתי ספר לבלט לאומיים באירלנד, במהלך המאה העשרים.[49][50][51]

ב-1902 עזר ייטס להקים את הוצאת "דן אמר" (Dun Emer Press), שמטרתה הייתה לפרסם יצירות הקשורות לתחייה. שמה הוסב אחר־כך להוצאת קוּלָה (Cuala) ב-1904. הוצאת הספרים שאבה את השראתה לאופן עיצובם של הספרים אותם היא שיווקה ופרסמה מתנועת האמנויות והאומנויות. תוך שהיא שואפת ”למצוא ידיים איריות אשר תהיינה אמונות על יצירתם של דברי טעם יפים למראה”.[52] מאז ועד לסגירתה ב-1946 – ההוצאה שנוהלה על ידי אחיותיו של המשורר – הדפיסה מעל 70 ספרים, 48 מהם ספרים של ייטס עצמו.

ייטס היה קשור בקשר ידידותי עמוק לליידי אוגוסטה גרגורי וכמו כן היה קשור בלבו לאחוזת קול פארק שבבעלותה, מחוז גולוויי, אירלנד. הוא היה מבקר ושוהה שם תכופות כיוון שהמקום שימש כמקום ההתכנסות העיקרי של המשוררים והסופרים אשר צידדו בתחייתן מחדש, של הספרות ומסורות התרבות העתיקות של אירלנד. שירו, "ברבורי הפרא שבקול" (The Wild Swans at Coole), נכתב במקום זה, בין 1916 ל-1917. הוא שיתף פעולה עם ליידי גרגורי בחיבור "הספר השלם של המיתולוגיה האירית" (The Complete Irish Mithology), אולם בכותבו את המבוא לספר הוא רושם: ”הקורא לא אמור לצפות למצוא בסיפורים אלו את אותם סממנים של סיפורי גבורה, בעלי צירופי המקרים הרבים, הקשורים זה בזה והנרקמים לסיפור גבורה אחד גדול, לדוגמא: "פשיטת הבקר בקוּלי" או "הכינוס הגדול במוּרהִיבנה". אוסף סיפורים זה כולל בתוכו למעשה עלילות הנפרדות אחת מן השנייה”.[53]

מודרניזם

עריכה
 
מכתב מאת המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, שיועד למזכירו האישי לעבר, המשורר האמריקאי עזרא פאונד, יולי 1918, אליו כתב במהלך שהייתו בבית באלינאמאנטיין אשר נמצא בסמוך לעיירה גורט
 
פסלו של ייטס בסלייגו

ב-1909 פגש ייטס את המשורר האמריקאי הצעיר עזרא פאונד. פאונד נסע ללונדון, בין השאר, על מנת לפגוש את המשורר המבוגר יותר, אותו החשיב כ"משורר היחיד הראוי ללימוד רציני".[54] החל מ-1913, במשך 3 השנים הבאות, בילו השניים את החורף בבקתה ביער אשדאון, כשפאונד משמש כמזכירו של ייטס. היחסים ביניהם היו עכורים בתחילה, מאחר שפאונד פרסם כמה שירים של ייטס במגזין "פואטרי" עם שינויים שלא אושרו על ידו. שינויים אלה שיקפו בעיקר את חוסר אהדתו של פאונד לפרוסודיה (תורת המשקל) הוויקטוריאנית, אשר ייטס כמשורר, שנולד בסופה של תקופה אמנותית זו, היה אחד מהאחראים לכתיבה בסגנון רומנטי זה, בצורה חלקית. פאונד, כמו ייטס עצמו, התאהב בתחילה בשירה הוויקטוריאנית ובמיוחד ביצירתם של אלג'רנון צ'ארלס סווינברן ו-דנטה גבריאל רוזטי. סגנון הכתיבה האמנותי המוקדם של ייטס, נחשב כייצוג הנעלה ביותר של השירה הוויקטוריאנית המאוחרת. אולם ייטס, כמו עזרא פאונד, נהיה בלתי מסופק יותר ויותר מיובשנותו של הסגנון הוויקטוריאני, עד שכאשר הגיע ייטס לשלב האמצעי בחייו, הפך לטעמו סגנון זה מעופש וחלול, מלא רמיזות וסמלים ללא תכלית מוחשית. במהלך שהייתם יחד, השפעתו של פאונד על ייטס הוכיחה את עצמה כפורצת דרך, זאת בהקשר למחקרם המשותף את מחזות הנו היפניים, שהיו למעשה תרגומים לאנגלית אותם פאונד השיג מאלמנתו של ארנסט פנולוסה. הם העניקו לייטס דוגמה לסגנון כתיבת מחזות מינימליסטי, אשר ישפיעו גם על שיריו הבשלים והתמציתיים שחוברו בשלב המאוחר של יצירתו. המחזה "המודרני" הראשון שלו בהשפעת ה"נו", היה "בבאר הנץ", שאת הגרסה הראשונה שלו הכתיב לפאונד בינואר 1916.[55]

ייטס נחשב אצל רבים לאחד מהמשוררים החשובים בשפה האנגלית במאה ה-20. למרות זאת, בניגוד לרוב המודרניסטים שהתנסו בכתיבת שירים משוחררת מתבניות מקובלות עד לאותו הזמן, היה ייטס אמן הצורות המסורתיות והוא היה מונצח כאמן וכמשורר גדול גם אם הוא לא היה פוגש את פאונד או מצטרף לתנועה המודרניסטית. למרות זאת, רבים ממבקרי הספרות מסכימים שתרומתו הגדולה ביותר לשירה צמחה וגדלה רק בשיריו המאוחרים כשהוא כבר היה אדם קשיש. את ההשפעה של המודרניזם על יצירתו של ייטס ניתן לראות בנטישה של הצורות המסורתיות יותר שאפיינו את יצירתו המוקדמת ומעבר לשפה פשוטה וישירה יותר ביצירתו מהתקופה האמצעית, כמו "בשבעת היערות", "חובות", ו"הקסדה הירוקה".

הצעות הנישואין האחרונות למוֹד ולבתה איזוֹלט

עריכה

ב-1916, ייטס היה כבר בן 51 ונחוש בדעתו להינשא ולהביא יורש לעולם. יריבו, ג'ון מקברייד, הוצא להורג בשל התפקיד הפעיל שמילא במרידת חג הפסחא. כיוון שכך, ייטס קיווה שאלמנתו של המוצא להורג, עשויה להינשא מחדש.[56] הצעת הנישואין האחרונה למו֗ד גו֗ן אירעה באמצע 1916.[57] אולם פעילותה הפוליטית המהפכנית הידועה זה מכבר, כמו גם רצף של אסונות אישיים שהיא עברה מספר שנים בודדות קודם לכן – כולל התמכרות לכלורופורם ונישואיה הבעייתיים למקברייד בפני עצמם – הפכו אותה לרעיה לא מתאימה, פוטנציאלית.[36] הביוגרף ר. פ. פוסטר ציין שהמניע להצעתו זו של ייטס, הוא תחושת החובה שחש כלפיה יותר מאשר רצון כן להינשא לה. אך ייטס הציע זאת באופן אדיש ורשמי, בצורת מכתב רשום לו צירף את תנאיו שרק אם הם ימולאו, הנישואין יוכלו להתממש. בהתאם לכך, ייטס ציפה ואף קיווה שמו֗ד תסרב להצעת הנישואין שלו. לפי פוסטר: ”כשהוא מציע בצורה רשמית להינשא למו֗ד ונענה בסירוב רשמי הדדי מצדה, מחשבותיו נעו בצורה מפתיעה לבתה.” איזולט הייתה בתם המשותפת וילדתם השנייה של מו֗ד ולוסיין מילבוי ובאותו הזמן הייתה בת 21. חייה לא היו מאושרים עד הלום; בשנים הראשונות לחייה היא נתפסה בתור הנצחה חיה ואף כגלגול של נשמת אחיה שחי חיים קצרי מועד (בנה של מוד גון מיחסיה עם מילבוי). היא אף הוצגה כאחייניתה המאומצת של מו֗ד. כשמו֗ד סיפרה לה שהיא עומדת להינשא, איזולט מיררה בבכי ואמרה לה בתגובה שהיא שונאת את מקברייד.[58] כשגו֗ן האם החליטה לבסוף להתגרש ממנו, בית המשפט ערך לו שימוע בשל האשמות בדבר תקיפתו המינית את איזולט, אז בת 11. בגיל 15, היא הציעה לייטס נישואים אך נותרה ללא מענה מצדו; כשהייתה זו שעתו של ייטס להציע לה הצעת נישואין, היא החזירה לו בדחייה.

נישואים לג'ורג'י הייד-ליס

עריכה

בספטמבר 1917 ייטס הציע נישואין לג'ורג'י הייד-ליס (1892 – 1968), אשר הייתה ידועה בשמה המקוצר ג'ורג', כשהיא רק בת 25, אותה פגש דרך אוליביה שייקספיר. למרות אזהרות חברותיה – ” ג'ורג', אינך יכולה להינשא לו. הוא נחשב כמת” – הייד-ליס הסכימה להצעתו והם התחתנו ב-20 באוקטובר.[36] נישואיהם היוו הצלחה, זאת, על אף פער הגילאים ביניהם (הוא בן 52, היא בת 25) ועל אף רגשות החרטה והצער שחש ייטס במהלך ירח הדבש שלהם. בהמשך, הזוג יביא לעולם את שני ילדיו: אן ומייקל. אף על פי שבשנים מאוחרות יותר, היו לייטס מערכות יחסים עם נשים אחרות, ג'ורג'י עצמה כתבה לבעלה: ”כשכבר לא תהיה בין החיים, אנשים ידברו על פרשיות האהבים שלך, אבל אני לבטח לא אומר דבר, מפני שאזכור תמיד איך היית גאה בכך.”[58] בערך באותו הזמן, מיד אחרי נישואיהם, הוא גמר אומר לרכוש בסכום זעום של 35£ את טירת בלילי השוכנת בתחומי אחוזת קול פארק וסמוך לעיירה גורט. הוא החליט לשנות באופן מיידי את שם הטירה באנגלית (Ballylee Castle) לת'ור בלילי – כפי שהוא נהגה בשפה הגאלית האירית – זאת כדי להביע את רגשותיו הלאומיים מצד אחד ואת חיבתו האישית לבניין, אשר היווה עבורו סמל ליצירתו האמנותית, על 73 המדרגות המתפתלות שאפיינו אותו. טירה זו אף שימשה לו בית קיץ ומקום מרגוע למשך 12 שנה.

הזכייה בפרס נובל

עריכה
 
תמונה של ייטס משנת 1923
 
מדליית פרס נובל לספרות, שהוענקה לוויליאם בטלר ייטס, בדצמבר 1923

בדצמבר 1923, הוענק לייטס פרס נובל לספרות ”„על ההשראה של יצירתו, אשר בצורתה האמנותית הגבוהה נותנת ביטוי לרוחה של האומה הכולה””.[59] הוא היה מודע היטב לערך הסמלי הרב הטמון בהיותו הזוכה האירי הראשון בפרס נובל, זאת, מאחר שחלף רק פרק זמן מועט ביותר מאז שאירלנד קיבלה את עצמאותה, עובדה שייטס נהג להדגיש כמעט בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. תשובתו לרבים ממכתבי התשבחות שנשלחו אליו נוסחה בזו הלשון: ” „אני חושב שהסיבה לזכייתי בפרס הנובל לספרות נובעת פחות מעצם היותי אדם פרטי, אלא יותר מעצם העובדה שאני נתפס כמייצגה של הספרות האירית. זוהי ברכת ברוכים הבאים שאירופה העניקה למדינה האירית החופשית.””[60]

ייטס השתמש בנאום קבלת הפרס אותו העניק לחברי האקדמיה המלכותית השוודית, כדי להציג את עצמו כנושא הדגל של הלאומיות והעצמאות התרבותית האירית, בציינו ש:” „תיאטראות דבלין היו למעשה בניינים ריקים שנשכרו על ידי סוכניהם של השחקנים הנודדים האנגלים ואנו רצינו להציג מחזות איריים, אותם יעלו לבמה שחקנים איריים. כשאנו חשבנו, באיזה סגנון אמנותי יועלו המחזות ובאיזה אופן, אנו חשבנו על כל דבר שהיה רומנטי ופואטי - מפני שהלאומיות אותה רתמנו לפעילותנו האמנותית - הלאומיות אותה רותם כל דור ודור ברגעים של רפיון ידיים - הייתה רומנטית ופואטית.””[61]פרס נובל הוביל לעלייה ניכרת במכירות ספריו של ייטס, כיוון שהמו"לים שלו, הוצאת הספרים מקמילן, שאפו להרוויח מיחסי הציבור שהתלוו לזכייה. זו הפעם הראשונה שלייטס הייתה יכולת כלכלית מספקת כדי שיוכל לכסות את חובותיו הכספיים האישיים ואת אלו של אביו.[62]

פוליטיקה

עריכה
 
תמונה של ייטס מ-1933, צולמה על ידי פירי מקדונלד (שייכת לספריית הקונגרס)

הודות לחשיפתו ליצירתם של המודרניסטים הצעירים יותר שפגש בעזרת פאונד, התרחקה יצירתו של ייטס בתקופת הביניים מרוח "בין ערביים קלטי" של יצירתו המוקדמת. גם ההתעניינות הפוליטית שלו חרגה מעיסוק בפוליטיקה של התרבות שאפיינה את השנים הראשונות של התחייה. ביצירתו המוקדמת, גרמה לו עמדתו האריסטוקרטית ליצור אידיאליזציה של בן הכפר האירי, תוך התעלמות מהעוני והצער שהיו מנת חלקו של רוב זה של העם האירי. אולם בהמשך חייו, הוא הסתיר לרוב את רוחו המהפכנית והתרחק מתעצומות הנוף הפוליטי עד ל-1922, כאשר הוא מונה לסנאטור של מדינת אירלנד החופשית.[63][64] צמיחתה של התנועה המהפכנית משורות הקתולים, אשר השתייכו למעמד העובד הבינוני-נמוך, גרמה לייטס להעריך מחדש את גישתו כלפיהם.[65]

ייטס היה לאומן אירי, אשר שיחר אחר סגנון חיים מסורתי ומסע חיפוש זה מובע דרך חיבורם של שירים כמו "הדייג" (The Fisherman). את העמדות החדשות של ייטס ניתן לראות בשיר "ספטמבר 1913", עם הפזמון שלו: "אירלנד הרומנטית איננה / היא עם או'לירי בקברו". שיר זה הוא התקפה על המעסיקים בני דבלין, שהיו מעורבים בשבירת שביתת הפועלים של 1913, אשר תמכו במאמציו של ג'יימס לארקין לארגן מחדש את תנועת העבודה האירית.

בשלב המוקדם של חייו, ייטס היה חבר האחווה הרפובליקנית האירית.[66] עקב המתח הגואה בנוף הפוליטי, ייטס שוב הרחיק את עצמו מליבת הפעילות הפוליטית, באמצע ההתרחשויות של מרידת חג הפסחא, ואף נמנע לזמן מה מפרסום שירים הקשורים לאירועים. בשיר "פסחא 1916", עם פזמונו: "הכל השתנה לחלוטין / יופי נורא נולד", עומד ייטס בפני כישלונו הוא בהבנת שיעור קומתם של מנהיגי מרד הפסחא, בגלל המעמד הנמוך ממנו באו.

ייטס נבחר לסנאט האירי ב-1922 ונבחר שוב לכהונה שנייה ב-1925.[67] בתחילת הקדנציה שלו, עלתה לדיון בסנאט סוגיית הגירושין, שתעמת את שני המחנות: הפרוטסטנטי והקתולי, בנסיונותיהם לעצב את פניה של אירלנד מבחינה דתית וחברתית. ואכן, ייטס בעצמו החזיק בדעה שסוגיית הגירושין מהווה בראש ובראשונה זירת עימות בין אמונותיו וערכיו של הרוב הקתולי, שהחל להתחזק מבחינה פוליטית לבין מורשתם של הפרוטסטנטים שהיוו מיעוט.[68] כשהכנסייה הרומית – קתולית הטילה את כל כובד משקלה על פעילותה בנושא זה, היא סירבה סירוב מוחלט להתחשב בעמדת הנגד של הקהילה הדתית השנייה בגודלה באירלנד. עיתון הטיימס האירי יצא כנגד סירוב זה בכותבו שאם יעבירו תקנות המוציאות את האפשרות להתגרש אל מחוץ לחוק, תקנות אלו יגרמו לניכור הפרוטסטנטים ורק יקבעו את המצב שבו אירלנד היא למעשה מחולקת בפועל: בין הצפון הפרוטסטנטי ברובו, הנמצא תחת שלטון בריטי לבין המדינה האירית החופשית, בעלת הרוב הקתולי. בתגובה, ייטס העניק סדרה של נאומים בסנאט שתקפו את שאיפותיהן ה"דון-קישוטיות" המרשימות למדי של הממשלה והכמורה, תוך שהוא משווה את שיטות הפעולה שלהן לאלו של "ספרד הימי -ביניימית".[69] ”„מצד אחד, נישואים בעבורנו אינם בבחינת סקרמנט, אולם מן הצד השני, אהבת גבר לאישה והתשוקה הגופנית המתלווה לה, הם אכן דבר קדוש בעינינו. רעיון האמונה באהבה הועבר אלינו באמצעות לימוד הפילוסופיה העתיקה והספרות המודרנית, אולם לראייתנו שידולם של זוגות השונאים זה את זה לחיות ביחד מהווה חילול קודש גדול ביותר... ולדעתנו, המזור האמיתי שיינתן לזוגות אלה הוא האפשרות להינשא מחדש ולא התקנה המוצעת הנוכחית, המעניקה את האפשרות לחיות בנפרד ללא גירושין כחלופה היחידה””.[69] כתוצאה מדבריו אלו של ייטס ומהדיון שהתעורר בעקבותיו, תואר נאומו של ייטס כאחד מ"רגעיו הגדולים" ביותר במישור הציבורי, אולם זוהי גם הייתה נקודת המפנה בגישתו האידאולוגית כלפי הדת הקתולית בכללותה, כאשר הוא החל לזנוח את גישתו הפלורליסטית ולאמץ גישה פחות סובלנית ויותר תקיפה כלפיה.[70] השפה שבה הוא החל להשתמש נהייתה כוחנית יותר ויותר; הכומר הישועי פיטר פינליי תואר על ידי ייטס כאדם בעל "חוסר נימוס מפלצתי". ייטס אף הביע צער על עצם העובדה ”„שנולדתי לאותם רגעים שבהם הכנסייה זוכה לתהילה ובהם אנו בוחרים בבישופים שלנו לצורך השתתפות בדיונים המצריכים חקיקה””.[69]

במהלך כהונתו בסנאט, ייטס הזהיר אף עוד את עמיתיו: ” אם אתם הולכים להראות לנו את הכיוון שאליו הולכת דרום אירלנד, כשהיא נשלטת על ידי רעיונות רומים - קתולים ורעיונות כאלו בלבד, אתם אף פעם לא תקבלו את הצפון אתם תתקעו טריז בלבה של האומה”.[71] הוא זכור גם בשל אמירתו על בני המיעוט הפרוטסטנטי, אליו השתייך: ” אנו לא אנשים קלי ערך”.

ב-1924, ייטס מונה ליושב-ראש הוועדה שבחרה את הציורים שיוטבעו על גבי המטבעות הראשונים שייכנסו למחזור הפעילות הכלכלית של המדינה החדשה. כשהוא מודע היטב לכוח הסמלי הרב הטמון בציורים שזה עתה יעוצבו, הוא שאף לבחור עיצוב שיהיה ”„אלגנטי, בעל חיוניות שורשית ולגמרי א-פוליטי””.[72] כשהסנאט בחר לבסוף בעיצוביו של האמן פרסי מטקאלף, ייטס היה שבע רצון. אולם הוא הביע חרטה על כך שהפשרה שהושגה באשר לבחירת העיצובים הובילה ל"איבוד הטונוס השרירי" בציורים אלו, כדבריו.[72] בשנת 1928 פרש מתפקידו בשל בריאות לקויה.

לקראת סוף חייו ובפרט לאחר יום חמישי השחור ותחילתה של תקופת השפל הגדול – אנשים רבים החלו לתהות האם הדמוקרטיה יכולה להתמודד עם משברים כלכליים כה עמוקים – ייטס שב ליחסו האוהד כלפי האריסטוקרטיה.[73] לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוא החל לגלות ספקנות באשר ליעילותו של המשטר הדמוקרטי וצפה ששיקום פוליטי יתרחש רק באמצעות שלטון טוטליטרי.[74] התפיסות האריסטוקרטיות של ייטס וקשריו עם פאונד גרמו לו להימשך לדמותו של מוסוליני, לו הביע במספר מקרים את הערכתו.[61] הוא גם כתב כמה "שירי צעידה" (שלא נעשה בהם שימוש) עבור "החולצות הכחולות" המעין-פשיסטית של הגנרל או'דאפי.[75] אולם כאשר הזמין אותו פאבלו נרודה לבקר במדריד בשנת 1937, ענה ייטס במכתב שבו הביע תמיכה ברפובליקאים כנגד כוחות פרנקו. עמדתו הפוליטית כללה מידה של שניות: ייטס לא תמך ברוב שנות חייו בצורת המשטר הדמוקרטי, סלד ממפלגות שמאל רדיקליות ואף היה מעורב במאוד בתנועה האאוגנית בעלת המאפיינים הגזעניים, אך בשנותיו האחרונות נטה להסתייג מן הנאציזם ואפילו מן הפשיזם שבו תמך בשנים קודמות.

שלהי חייו ויצירתו

עריכה
 
תמונתו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, כפי שצולם בגיל 58
 
מצבת קברו של ייטס בדרמקליף שליד סלייגו
 
תמונה משותפת של ייטס, אשתו ג'ורג' ייטס (הייד-ליס), וולטר דה לה-מאר ואישה אחרת, בלתי מוכרת, צולמה ב-1930 על ידי ליידי אוטולין מורל

בגיל 69, לאחר ניתוח שעבר בשיטת שטיינך, אשר בוצע על ידי נורמן הייר ב-6 באפריל 1934, ייטס הרגיש שוב "צעיר מחדש".[76] במשך 5 השנים האחרונות לחייו ייטס גילה חיוניות רעננה אשר התבטאה הן בשיריו והן ביחסיו עם נשים צעירות ממנו.[77] במהלך אותו פרק זמן, ייטס היה מעורב במספר פרשיות אהבים, ביניהם ניתן למנות את מערכת יחסיו עם המשוררת והשחקנית מרגוט רודוק ואת זו שניהל עם הסופרת, העיתונאית והפעילה הרדיקלית המינית את'ל מאנין, לצד אחרות.[78] כמו מקודם, בהיותו צעיר יותר, ייטס מצא שהרפתקנות מינית מסייעת ליצירתיות שלו ולמרות גילו ובריאותו הלקויה, הוא המשיך להיות כותב פורה. במכתב מ-1935, ייטס העיר:”„אני נוכח לדעת שחולשתי הנוכחית החמירה בעקבות הבשלות המינית המוזרה שהניתוח העניק לי ולמרות זאת ישנו גם פן חיובי: עוררות זו מפרה את דמיוני. אם אני אכתוב שירה זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר שכתבתי בעבר””.[79] ב-1936, הוא לקח על עצמו את עריכת "ספר אוקספורד לשירה מודרנית, 1892 – 1935".[37] שירו האחרון הוא "המגדל השחור", שיר בעל מוטיבים נאו-ארתוריאניים. ייטס נפטר לבסוף בגיל 73 במלון אידיאל סז'ור, במנטון שבצרפת, ב-28 בינואר 1939.[2] טקס הלוויה והקבורה בבית העלמין שברוקברון-קפ-מרטין, נוהל באופן צנוע ופרטי, בנוכחות המשפחה בלבד. אנשי הנהלת בית הקברות ניסו מספר פעמים להניא את המשפחה מלהמשיך בהליכי העברת גופתו לאירלנד עקב חוסר ודאות באשר לזהותה. קודם לכך, גופתו נשרפה כליל והועברה לגלוסקמה.[80] ייטס וג'ורג' דיברו רבות על מותו ומשאלתו הייתה להיקבר עם כמה שפחות רעש תקשורתי. לדבריה של ג'ורג' ”למעשה, בקשתו האחרונה לפני מותו הייתה: אם אמות תקברי אותי שם (ברוקברון) ואז, כעבור שנים, כשהעיתונאים ישכחו ממני, תוציאי את גופתי מן הקבר שבצרפת ותעבירי אותה לסלייגו”[81] בספטמבר 1948, מולאה בקשתו זו של ייטס, כאשר גופתו הועברה לדרמקליף שבמחוז סלייגו, על סיפון הקורבטה "לה מאצ'ה" בשירות חיל הים האירי.[82] האיש המופקד על משימת העברת הגופה מטעמה של הממשלה האירית היה שון מקברייד, בנה של מוד גון מקברייד ובאותו זמן שר החוץ האירי.[83] הכיתוב שחרות על מצבתו לקוח מן השורות האחרונות של השיר "תחת בן בולבן",[84] אחד משיריו האחרונים:

הבט בעין קודרת
על החיים, על המוות
רוכב, דהר הלאה!

על מיקום זה אמר ייטס, כי המקום שהשפיע ביותר על חייו הוא סלייגו. בעיירה זו ישנו פסל ואנדרטה לזכרו, ומחוץ לעיר הוקם מסלול טיול בעקבות תחנות חשובות במהלך חייו (למשל, סלייגו, המחוז והעיר שמנופיהם ייטס התענג בילדותו, דבלין, העיר בה נולד, ת'ור באלילי, הטירה המיוחדת בה התגורר עם אשתו ג'ורג' וילדיהם אן ומייקל, שהמדרגות המתפתלות בה שיקפו את אחד הסמלים המובהקים של שירתו (Gyre), העיירה גורט הסמוכה לה ואחוזת קול פארק, שהייתה שייכת לליידי אוגוסטה גרגורי, שעמה ועם משוררים וסופרים נוספים קידם את התחייה הספרותית האירית).

סגנון

עריכה
 
השיר "מעיל" (A Coat), כתוב על קיר בניין בעיר ליידן, הולנד

ייטס נחשב לרוב לאחד ממשוררי המפתח של השפה האנגלית במאה העשרים. הוא היה משורר סימבוליסט, בכך שהוא השתמש בדימויים מרמזים ובמבנים סימבוליים במהלך הקריירה שלו. הוא בחר מילים וארגן אותן, כך שבנוסף למשמעות אחת מסוימת, הן מציעות חשיבה מופשטת שעשויה להיראות כבעלת רובד רב-משמעי ובעלת תהודה חזקה יותר. השימוש בסמלים[85] הוא לרוב פיזי כשלעצמו אך גם עשוי לרמז על תכונות לא-חומרניות, רוחניות, שהן ללא קשר למימד הזמן הספרותי.[86] שלא כמו מודרניסטים אחרים אשר התנסו בכתיבה חופשית, ייטס היה אדון השימוש בשיטות כתיבה מסורתיות.[87] השפעת המודרניזם על יצירתו משתקפת בנטישתו הגוברת והולכת את שפת השירה הקונבנציונלית המאפיינת את יצירתו המוקדמת לכיוון של אימוץ סגנון כתיבה מוקפד יותר וישיר יותר. סגנון זה מתייחס לשינוי גישתו לנושאים שכלל בשיריו ובמחזותיו, השייכים לשלב הביניים של יצירתו וכדוגמאות ניתן לתת את אוספי השירה "בשבעת היערות", "חובות" וה"קסדה הירוקה".[88] בשנותיו המאוחרות נטש ייטס את הנושאים הפוליטיים שתפשו מקום מרכזי בתקופה התיכונה והחל לכתוב על נושאים אישיים יותר כמו בנו ובתו,[89] ותחושת הזדקנותו.[90] בשיר "נטישת חיות הקרקס", מתאר ייטס את השראתו ליצירה מאוחרת זו במילים: "עתה שסולמי נעלם/ עלי לשכב במקום בו כל הסולמות מתחילים/ בחנות הסמרטוטר המטונפת של הלב".[91] בשנת 1929, בילה ייטס בת'ור באלילי בפעם האחרונה. הוא בילה חלק ניכר משארית חייו מחוץ לאירלנד, אך גם שכר בית ברת'פרנהם – פרבר של דבלין – משנת 1932. הוא כתב הרבה בשנים האחרונות של חייו, פרסם שירה, מחזות ופרוזה. ב-1938 ביקר בפעם האחרונה ב"אבי" על מנת לצפות בהעלאה הראשונה של מחזהו "כור-המצרף". ה"אוטוביוגרפיות של ויליאם בטלר ייטס" פורסמו מאוחר יותר באותה שנה.[92]

בעוד ששירתו המוקדמת של ייטס נשענה בעיקר על מיתוסים ומעשיות עם איריות, יצירתו המאוחרת קושרה לנושאים עכשוויים יותר וסגנונו החל לעבור תהליך של שינוי דרמטי. יצירתו יכולה להתחלק לשלוש תקופות עיקריות. שיריו המוקדמים רוויים בטון פרה-רפאליטי, מליציים באופן מודע ולעיתים מאולצים, זאת לפי דבריהם של מבקרי ספרות שפחות אוהדים את שירתו. ייטס החל את הקריירה שלו בכתיבת שירים אפיים כמו "אי הפסלים" ו"נדודי או'שין".[93] שיריו הנוספים מאותה תקופה הם בנושאי אהבה, אזוטריקה או מיסטיקה. בשלב הביניים ביצירתו ניתן לראות את ייטס זונח את השירה הפרה-רפאליטית שאפיינה את שיריו המוקדמים,[94] תוך שהוא מנסה להפוך עצמו לבעל סגנון כתיבה הדומה לזה של וולטר סוואג' לנדור, הנוטה לגלות יחס אירוני כלפי החברה.[95]

מבקרי ספרות אשר מעריצים את יצירתו מתקופת הביניים עשויים לאפיינה כגמישה ושרירית במקצביה, גם אם לפעמים מודרניסטית ונוקשה, בעוד אחרים מוצאים בה עקרות ויכולת דמיון מועטה. בתקופה האחרונה ביצירתו, ייטס מצא מקור השראה ודמיון חדש במסגרת המערכת המיסטית – אזוטרית אותה פיתח בשיתוף פעולה עם אשתו, תחת השפעת הספיריטואליות, והמשורטטת בספרו "חזון". מבחינות רבות, שירה זו היא למעשה חזרה לחזון של יצירתו המוקדמת יותר. הניגוד בין האדם שחי בעולם הגשמי, עולם החרב והמלחמה לבין האיש שחי בעולם הרוחני, העולם שבו האל שוכן, בעולם השלום, הוא נושא השיר "נדודי או'שין", כשהוא משוכתב מחדש גם בשיר "דו-שיח בין העצמי לנשמה".[96]

כמה מבקרי ספרות טוענים שייטס גישר על המעבר בין שירת המאה ה-19 לשירה המודרניסטית של המאה ה-20, ממש כפי שפבלו פיקאסו עשה זאת בציור. אולם אחרים מטילים ספק האם לייטס המאוחר היה הרבה במשותף עם יוצרים מודרניסטים כמו עזרא פאונד ותומאס סטרנס אליוט.[97] המודרניסטים מפרשים את השיר ההתגלות השנייה כקינה על שקיעתה של התרבות האירופית בהתאם לסגנון השירה של אליוט. אך מבקרים מאוחרים יותר הצביעו על כך ששיר זה הוא למעשה דוגמה אחת מני רבות לתאוריה המיסטית – אפוקליפטית שפיתח ייטס בחזון אותה שיקע במספר רב של שירים. מבחינת הדימויים, שירת ייטס נעשתה רחבת היקף ובעלת עוצמה רבה יותר כשהוא הזדקן. "המגדל" (1928), "המדרגות המתפתלות" (1933) ו"שירים חדשים" (1938) מכילים כמה מהסמלים העוצמתיים ביותר של שירת המאה העשרים (למשל, רעיון הג'ייר הספירלי – Gyre).

מקורות השראה אמנותיים

עריכה

עוד בשלב מוקדם בחייו ייטס קישר בין שירה לבין התבוננות דתית, וסבר כי השירה היא האמצעי הטוב ביותר לבחינת משאביו "רבי העוצמה ושופעי החסד" של הייעוד האנושי. ראיית העולם שלו שאותה גיבש לכדי אידיוסינקרטיות מיסטית, הוסברה בהרחבה בספרו "חזון". היא שאבה את מקורותיה מן ההינדואיזם, התיאוסופיה וההרמטיציזם, יותר מאשר מהנצרות. ייטס שילב ביצירתו אלמנטים ומקורות השראה אמנותיים הן מהמזרח הרחוק (בעיקר מיפן ומהודו), והן מהמזרח הקרוב (לייטס הייתה גישה אוריינטליסטית-רומנטית כלפי התרבות המוסלמית, שנובעת בעיקר מהיכרותו האישית עם כמה מזרחנים, כמו אדוארד דניסון רוס ומיר אלאוד עלי).[98][99][100][101] בהקשר זה, ייטס הביע את הערכתו הרבה ליצירה הקלאסית "לילות ערב", ואף הגדיל לומר שהיא שנייה בחשיבותה רק ליצירותיו של ויליאם שייקספיר.[102] הוא אף העריך את המשורר האירני חאפז,[103][104][105] כאשר ציטט פעמיים את אחד הדיוואנים שלו במסגרת שני חיבורים: "תגליות" (Discoveries) ו"ליטוש הברקת" (The Cutting of an Agate). בין היתר, ייטס אזכר את המדענים ואנשי הרוח המוסלמים אבן סינא ואל-פאראבי ביצירתו "ורד האלכימיה" (Rosa Alchemica), שיצאה לאור בשנת 1897 ביחד עם הסיפור "הורד הסודי" (The Secret Rose). ייטס אף כתב את ההקדמה למהדורה האנגלית של אוסף השירים גיטאנג'לי, דבר שתרם לזכייתו של היוצר ההודי רבינדרנת טאגור בפרס נובל לספרות ב-1913.[106] בנוסף, בין השנים, 1896 – 1902 ייטס ניסה לחבר רומן אוטוביוגרפי. רומן אוטוביוגרפי זה, ידוע בשם שהעניק ייטס לגרסה האחרונה שלו, "העיט הצבוע" (The Speckled Bird), הלקוח מפסוק תנ"כי מספר ירמיהו: ”הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה” (ירמיהו, י"ב, ט'). מובא כאן להלן אף הפסוק המקביל באנגלית, לשם הבהרה: ”Mine heritage is unto me as a speckled bird, the birds round about are against her; come ye, assemble all the beasts of the field, come to devour”. כאשר את כתיבתו ייטס לא השלים ואשר לו הוא כתב ארבע גרסאות בסך הכל, תוך שהוא מעניק לכל אחת בנפרד שמות שונים. במסגרת ניסיונות חיבור רומן זה, ייטס מתייחס למאמצו האישי לייסד מסדר מיסטיקה וכשפים קלטי ולמסעו האישי כאמן, לחפש אחר אמת רוחנית, באותן שנים. הרומן מתחיל במערב אירלנד, בו הגיבור, מייקל הרן (Michael Hearne), מגלה באופן מדורג, את קיומו של עולם רוחני, באמצעות מדיטציה, חלום, טראנס וחזון. תהליך גילוי והתעוררות רוחניים אלו, מתעצם, כשהוא נחשף למשמעות המיתוס, האמנות, הפולקלור, הטבע והמין הנשי. מאוחר יותר, בלונדון, הוא מנסה לייסד מסדר מיסטי אשר מנסה לאחד את הרגשות הדתיים, האמנותיים והטבעיים, או בשפה אפלטונית, אמת, יופי ואהבה. הוא אוסף סביבו קבוצה של אמנים ומיסטיקנים, כדי שיעזרו לו לגבש טקסים אשר יעוררו את האלמנט העל-טבעי, תוך שהאובייקטים והכלים שמשמשים אותם, יגלמו יופי אמנותי. הרומן מסתיים כאשר מייקל, נוסע למזרח, תוך שהוא משתכנע שבערביה ובפרס, הוא ימצא לבטח דוקטרינה שמנסה לגשר בין הדת לבין הרגשות הטבעיים ובאותו הזמן, תדע להסביר רגשות אלו.[107][108][109]

המיסטיקה של ייטס

עריכה
 
חיתוך עץ הנקרא 'הגלגל הגדול', מאת המאייר והצייר הבריטי-צרפתי, אדמונד דולאק, לספר האזוטרי 'חזון', מאת ייטס

במשך כל חייו, לייטס הייתה התעניינות רבה במיסטיקה, רוחניות ואסטרולוגיה. במהלך חייו, ייטס קרא על הנושאים הללו בצורה נרחבת תוך שהוא מושפע במיוחד מכתביו של המדען והמיסטיקן השוודי עמנואל סוודנבורג.[110] לכל המוקדם ב-1892, הוא כתב: ”אם לא הייתי הופך את הכישוף לנושא הלימוד בו אני מתעניין בצורה עקבית, לא הייתי מסוגל לכתוב אפילו מילה אחת בספרי על בלייק ויתרה מכך, המחזה אותו חיברתי, "הרוזנת קת'לין" לא היה בא לאוויר העולם. חיי המיסטיקה מהווים את מרכז עיסוקיי, מחשבתי ויצירתי האמנותית.”[111] נטיותיו המיסטיות של ייטס, הושפעו בעיקר מההינדואיזם, אשר לו נחשף לראשונה דרך המיסטיקן ההודי מוהיני צ'טרג'י.[112] לקראת סוף חייו, ב-1938, ייטס תרגם את עשר האופנישדות העיקריות, יחד עם הנזיר ההודי, שרי פורוהיט סוואמי, איתו שיתף פעולה קודם לכן גם בחיבור ספרים נוספים כגון "מכתמי יוגה" ו"אוטוביוגרפיה של נזיר הודי: חייו והרפתקאותיו" (Aphorisms of Yoga and An Autobiography of An Indian Monk: His Life and His Adventures).[113] בנוסף לכך, אמונותיו התיאוסופיות והעל-טבעיות, שימשו בסיס לחלק ניכר מהשירה המאוחרת שלו, שכמה מבקרים התקיפו כחסרת מהימנות אינטלקטואלית.[114][115] ו. ה. אודן ביקר את השלב המאוחר של יצירתו כ"מחזה מגוחך של אדם מבוגר, שעוסק באבראקדברא של כישוף ושטויות מהודו".[114][116] למרות זאת, כתב ייטס הרבה מהשירה הידועה ביותר שלו בתקופה זו.

ב-1885 הוא וכמה חברים ייסדו את "המסדר ההרמטי של דבלין". מסדר זה נפגש לראשונה ב-16 ביוני, וייטס כיהן כיושב-ראש. באותה שנה נפתחה הלשכה התאולוגית של דבלין, בה היה מעורב הברהמין הבנגלי מוהיני צ'טרג'י, אשר נסע אל עיר הבירה האירית, כדי להעביר הרצאות מטעם האגודה התיאוסופית של לונדון. ייטס השתתף בסיאנס הראשון שלו שנה שלאחר מכן. ב-1912, במהלך כמה סיאנסים שבהם השתתף, הועלתה באוב רוח רפאים אשר כינתה את עצמה "לאו אפריקנוס" (Leo Africanus), שטענה לכאורה בדבר היותה "האנטי עצמי" (Anti-Self) של ייטס או דיימון (Daemon), שד. תוך שהיא מעניקה לו השראה לחיבור אחד הספרים החשובים שלו בנושא זה, בהם הוא העלה את השערותיו על הכתב, פר אמיקה סילנטיה לונה (Per Amica Silentia Lunae; "למען הידידות הדוממת של הירח").[117] מאוחר יותר נהיה ייטס מעורב עמוקות באגודה התיאוסופית וכמו כן הרבה לעסוק בהרמטיציזם. במיוחד ראויה לציון בהקשר זה חברותו במסדר ההרמטי של השחר המוזהב, אליו הצטרף ב-1890 ומונה לעמוד בראשו ב-1900, באופן סמלי ולפרק זמן קצר. מסדר זה היה רק אחד מכמה מסדרים אקלקטיים שפעלו באירופה ואשר היו קשורים באגודת צלב הוורד הגרמנית, מבית מדרשו של כריסטיאן רוזנקרויץ. הכינוי אותו הוא אימץ, היה "השטן הוא האל במהופך" (בלטינית: Daemon est Deus Inversus; באנגלית: Devil is God inverted או A demon is a god reflected).[118] ייטס לקח חלק בגיוס פעיל של חברים לכת, בעיקר לסניף ה"מקדש של איזיס-אורניה" – ביניהם ניתן למנות את דודו ג'ורג' פולקספן ואת צירופן של מוֹד גוֹן ופלורנס פאר. למרות התיעוב אותו הוא רחש כלפי דברים מופשטים וכלפי דוֹגמטיוּת דתית המבוססת על פולחן אישיות, הוא נמשך דווקא לאופים של האנשים אתם התרועע בשורות המסדר.[119] הוא אף היה מעורב במאבקי הכוח שבתוכו אשר אותם ניהל בעיקר כנגד פלורנס פאר וסמואל לידל מק'רגור מאת'רס. דוגמה שניתן לתת למעורבות כזו היא "קרב בליית' רוֹאוֹד" (Battle of Blythe Road), כאשר במהלכו מאת'רס שלח את אליסטר קראולי להעביר חזרה לרשותו אביזרים אותם החזיק ייטס, הקשורים לפעילותו של המסדר. לאחר מכן, כשהשחר המוזהב חדל לפעול והתפצל לכמה מסדרים, ייטס נשאר בשורות מסדר "כוכב הבוקר" (בלטינית: Stella Matutina), למשך 20 שנה ואשר בראשותו עמד דוקטור רוברט ויליאם פלקין.[120]

מיד לאחר נישואיו, במהלך ירח הדבש המשותף שלהם ביער אשדאון, השוכן בחבל סאסקס שבדרום מזרח אנגליה, בנובמבר 1917, ערך עם אשתו ניסויים בסוג של כתיבה אוטומטית; פרקטיקה מוכרת בקרב העוסקים בתקשור רוחני, כאשר הוא ואשתו ג'ורג', כל אחד מהם בתורו, היו נכנסים כל אחד למעין מצב של טראנס ורושמים על פיסת נייר, בעיפרון או בעט, מילים, משפטים וצורות גאומטריות, תוך שהם מקבלים מסרים והוראות כביכול מ"מדריכים" (Instructors), נשמות מעולם המתים וישויות שונות. במסגרת ניסויי תקשור אלו, שתועדו ונרשמו על ידי הזוג במשך שמונה שנים, העבירו הישויות הללו מערכת מורכבת ואזוטרית, המשלבת בתוכה ראיית עולם כוללת, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה היסטורית. את ראיית העולם הזו, הם ניסו להסביר באמצעות גאומטריה של חרוטים ומופעי ירח (אסטרולוגיה ירחית), כאשר בתוך שני החרוטים, השזורים זה בזה, מתרחשת תנועה הדומה לתנועתן של שתי מערבולות מנוגדות, הנמצאות באיזון תמידי ביניהן (Spiral או Gyre, לפי ההגדרה באנגלית).[121] ייטס הקדיש את זמנו לפרסום החומר הזה, במסגרת הוצאתו לאור של הספר חזון (1925). ב-1924, הוא כתב למו"ל של הספר, ל-טי. וורנר לאורי, תוך שהוא מודה בזו הלשון: ”אני חייב לומר שאני משלה את עצמי בחושבי שספר זה הוא ספר הספרים שלי”.[122][123][124] את המטאפיזיקה של כתיבתו המאוחרת יש לקרוא בהקשר של העקרונות האזוטריים שהציג ביצירה זו, הנקראת היום בעיקר כדי לסייע בהבנת שאר כתביו (ספרי השירה והפרוזה) ופחות לשם תובנות פילוסופיות או אינטלקטואליות כלשהן הכלולות בה. אחד מהרעיונות המרכזיים המובעים בספרו "חזון" וכן בחיבורו הקודם "למען הידידות הדוממת של הירח" הוא המושג באנגלית בו השתמש ייטס, החל מ-1918, Unity of Being, המקביל לתפיסת היחס הסימטרית-מוניסטית בין האלוהים, האדם והטבע, כפי שהיא מתבטאת בצוּפיוּת האסלאמית והמובעת בכתביו של הפילוסוף והמיסטיקן אבן ערבי, תפיסה הקרויה בשפה הערבית בשם وحدة الوجود,[125] או אחדות ההוויה והקיום. ניתן לתאר את מכלול יצירתו של ייטס ובאופן כולל את חייו האישיים כמסע וכניסיון לאחד בין שני אספקטים אלו, לאו דווקא מוצלח, להשיג אחדות זו במהלך כל ימי חייו, למרות שאיפה מוצהרת זו של ייטס כמשורר, כמחבר פרוזה וכאדם פרטי. ניתן לציין כדוגמה לכך את השיר "בין ילדי בית ספר" (Among School Children), בו בשורותיו האחרונות ייטס משתמש בדימוי הבא, הלקוח מעולם הריקוד, אשר עוסק ביחס בין גופו של הרקדן, הנסחף למוזיקה המתנגנת ברקע, הרקדן עצמו לבין הריקוד, בו שואל ייטס, איך ניתן להבחין בין הרקדן לריקוד, עד כדי כך שייטס מטשטש את ההבחנה בין שניהם ומנסה לרמוז שישנו מעין מיזוג ביניהם וכתוצאה מכך מעין אחדות: ” O body swayed to music, O brightening glance, / How can we know the dancer from the dance?”.[126][127] בהקשר לספר "חזון", ויליאם בלייק היה מבשר ספרותי חשוב ביותר, עבור ייטס, לא רק בשל רעיונותיו של בלייק המובעים בספר, אלא גם בשל הדוגמה שהציב עבור ייטס ביצירה עצמאית של מערכת מיתוגרפית.[26] המערכת המיתוגרפית משלבת בתוכה הן אמת יצירתית והן רוחנית, אשר עליה עבד בלייק בשיתוף פעולה עם אשתו. מה שהיווה תקדים ראשון מסוגו לפני שיתוף הפעולה של ייטס ושל אשתו בתהליך כתיבת הספר המדובר.

מבחר מכתביו ואוספיו

עריכה
  • 1886 — Mosada (מוסדה)
  • 1888 — Fairy and Folk Tales of the Irish Peasantry (סיפורי פיות ומעשיות עם מפי האיכרות האירית)
  • 1889 — The Wanderings of Oisin and Other Poems (נדודי או'שין ושירים אחרים)
  • 1891 — Representative Irish Tales (מבחר מעשיות עם מאירלנד)
  • 1891 — John Sherman and Dhoya (ג'ון שרמן וד'ויה)
  • 1892 — Irish Faerie Tales (סיפורי פיות איריים)
  • 1892 — The Countess Kathleen and Various Legends and Lyrics (הרוזנת קת'לין ושירים ואגדות שונים)
  • 1893 — The Celtic Twilight (בין הערביים הקלטי)
  • 1893 – The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical (יצירותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת)
  • 1894 — The Land of Heart's Desire (ארץ תשוקת הלב)
  • 1895 — Poems (שירים)
  • 1897 — The Secret Rose and Rosa Alchemica (השושן הסודי ושושן האלכימיה)
  • 1899 — The Wind Among the Reeds (הרוח שבין קני הסוף)
  • 1900 — The Shadowy Waters (מי הערפל)
  • 1902 — Cathleen ni Houlihan (קת'לין ני הוליאן)
  • 1903 — Ideas of Good and Evil (מושגים על הטוב ועל הרע)
  • 1903 — In the Seven Woods (בשבעת היערות)
  • 1907 — Discoveries (תגליות)
  • 1910 — The Green Helmet and Other Poems (הקסדה הירוקה ושירים אחרים)
  • 1912 — The Cutting of an Agate (ליטוש הברקת)
  • 1913 — Poems Written in Discouragement (שירים שנכתבו ללא עידוד)
  • 1914 — Responsibilities (חובות)
  • 1916 — Reveries Over Childhood and Youth (מראות חזון על הילדות והנעורים)
  • 1917 — The Wild Swans at Coole (ברבורי הפרא שבקול)
  • 1918 — Per Amica Silentia Lunae (למען הידידות הדוממת של הירח)
  • 1921 — Michael Robartes and the Dancer (מייקל רובארטס והרקדנית)
  • 1921 — Four Plays for Dancers (ארבעה מחזות לרקדנים)
  • 1921 — Four Years (ארבע שנים)
  • 1922 — Later Poems (שירים מאוחרים)
  • 1924 — The Cat and the Moon (החתול והירח)
  • 1925 — A Vision (חזון)
  • 1926 — Estrangement (זרות)
  • 1926 — Autobiographies (אוטוביוגרפיות)
  • 1927 — October Blast (משב אוקטובר)
  • 1928 — The Tower (המגדל)
  • 1929 — The Winding Stair (המדרגות המתפתלות)
  • 1933 — The Winding Stair and Other Poems (המדרגות המתפתלות ושירים אחרים)
  • 1934 — Collected Plays (אוסף מחזות)
  • 1935 — A Full Moon in March (ירח מלא במרץ)
  • 1938 — New Poems (שירים חדשים)
  • 1939 — Last Poems and Two Plays (posthumous) (שירים אחרונים ושני מחזות) (פורסם לאחר מותו)
  • 1939 — On the Boiler (posthumous) (על דוד הרתיחה) (פורסם לאחר מותו)

תרגומים לעברית

עריכה

שירו האחרון

עריכה
פוליטיקה
מאת ויליאם בטלר ייטס
מאנגלית: אברהם עוז
"בימינו גורל האדם פורש את משמעותו במונחים פוליטיים" – תומאס מאן
אֵיךְ זֶה אוּכַל, וְשָׁם הַנַּעֲרָה נִצֶּבֶת
לָתֵת רָאשִׁי
אֶל הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל רוֹמָא, רוּסְיָה
אוֹ סְפָרַד?
אֲבָל הִנֵּה נוֹסֵע מְיֻמָּן וְהוּא יוֹדֵעַ
עַל מָה הוּא מְדַבֵּר,
וְשָׁם פּוֹלִיטִיקאי
אֲשֶׁר קָרָא וְגַּם חָשַׁב,
אוּלַי אֱמֶת דְּבָרָם יָעִיר
עַל מִלְחָמָה וְאוֹתוֹתֶיהָ עַד בְּלִי דַּי,
אֲבָל, הוֹ, לוּ הָיִיתִי שׁוּב צָעִיר,
לַחֲבֹק אוֹתָה בִּזְרוֹעוֹתַי.
(24 במאי 1938)

קטעי וידאו ואודיו

עריכה

מקורות ראשיים

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: ויליאם בטלר ייטס
  טקסט בוויקיטקסט: ויליאם בטלר ייטס
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויליאם בטלר ייטס

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Pierce, David (2000). Irish writing in the twentieth century: a reader. Literary Collections. p. 293. ISBN 1-85918-258-5.
  2. ^ 1 2 3 Obituary. "W. B. Yeats Dead". The New York Times, 30 January 1939. Retrieved on 21 May 2007.
  3. ^ Jeffares, A. Norman. W. B. Yeats, Man and Poet. Palgrave Macmillan, 1996. 1
  4. ^ Limerick Chronicle, 13 August 1763
  5. ^ A Yeats Dictionary: Persons and Places in the Poetry of William Butler Yeats. p. 197. By Lester I. Connor, 1998.
  6. ^ Margaret M. Phelan. "Journal of the Butler Society 1982. Gowran, its connection with the Butler Family". p. 174.
  7. ^ John Butler Yeats
  8. ^ The Collected Poems (1994), vii
  9. ^ W. B. Yeats, Autobiographies (1956), p. 12. London: Macmillan.
  10. ^ Gordon Bowe, Nicola. "Two Early Twentieth-Century Irish Arts and Crafts Workshops in Context". Journal of Design History, Vol. 2, No. 2/3 (1989). 193–206
  11. ^ Foster (1997), xxviii
  12. ^ Foster (1997), xxvii
  13. ^ Foster (1997), 24
  14. ^ Hone (1943), 28
  15. ^ Foster (1997), 25
  16. ^ Sessa, Anne Dzamba; Richard Wagner and the English; p. 130. ISBN 0-8386-2055-8
  17. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout, Westport Books 2003, p. 119
  18. ^ 1 2 Yeats: "The Philosophy of Shelley's Poetry" (1900) - Yeats's Vision
  19. ^ Hone (1943), 33
  20. ^ Foster (1997), 37
  21. ^ Hone (1943), 83
  22. ^ Alford, Norman. "The Rhymers" Club: Poets of the Tragic Generation". Nineteenth-Century Literature, Vol. 50, No. 4, March 1996. 535–538
  23. ^ Lancashire, Ian. "William Blake (1757–1827)". Department of English, University of Toronto, 2005. Retrieved on 3 June 2007.
  24. ^ THE FOUR ZOAS VALA - Jacob Boehme Online
  25. ^ כתב היד המקורי של ואלה, או ארבע הזואות, מהאתר של הספרייה הבריטית
  26. ^ 1 2 WILLIAM BLAKE AND THE FOUR FACULTIES OF W.B YEATS
  27. ^ Paulin, Tom. Taylor & Francis, 2004. "The Poems of William Blake". Retrieved on 3 June 2007.
  28. ^ Foster (1997), 82–85
  29. ^ Alspach, Russell K. "The Use by Yeats and Other Irish Writers of the Folklore of Patrick Kennedy". The Journal of American Folklore, Volume 59, No. 234, December 1946. 404–412
  30. ^ Gould, Warwick (2004). "Gyles, Margaret Alethea (1868–1949)". Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press. Retrieved 1 August 2015.
  31. ^ Gonne claimed they first met in London three years earlier. Foster notes how Gonne was "notoriously unreliable on dates and places (1997, 57)
  32. ^ Foster (1997), 57
  33. ^ Uddin Khan, Jalal. "Yeats and Maud Gonne: (Auto)biographical and Artistic Intersection". Alif: Journal of Comparative Poetics, 2002.
  34. ^ Foster (1997), 86–87
  35. ^ "William Butler Yeats". BBC Four."Archived copy". Archived from the original on 5 February 2008. Retrieved 20 June 2007.
  36. ^ 1 2 3 4 Cahill, Christopher. "Second Puberty: The Later Years of W. B. Yeats Brought His Best Poetry, along with Personal Melodrama on an Epic Scale". The Atlantic Monthly, December 2003.
  37. ^ 1 2 Ó Corráin, Donnchadh. "William Butler Yeats". University College Cork. Retrieved on 15 July 2007
  38. ^ George Bornstein, ‘A Forgotten Alliance: Africans, Americans, Zionists and Irish
  39. ^ W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout by Anthony J. Jordan. Westport Books 2003, pp. 139–153, Willie Yeats & The Gonne MacBrides by Anthony J. Jordan, Westport Books 1997, pp. 83–88
  40. ^ The Yeats Gonne-MacBride Triangle by Anthony J. Jordan, Westport Books 2000 pp. 13–141
  41. ^ Corcoran, Neil. After Yeats and Joyce: Reading Modern Irish Literature. (Oxford), Oxford University Press, 1997. viii
  42. ^ Foster (2003), 486; 662
  43. ^ Foster (1997), 183
  44. ^ Text reproduced from Yeats's own handwritten draft.
  45. ^ Foster (1997), 184
  46. ^ The Oxford Handbook of Modern Irish Theatre, edited by Nicholas Grene, Chris Morash
  47. ^ Sorley Walker, Kathrine. "The Festival and the Abbey: Ninette de Valois' Early Choreography, 1925–1934, Part One". Dance Chronicle, Volume 7, No. 4, 1984–85. pp. 379–412.
  48. ^ Pinciss, G.M. (December 1969). "A Dancer for Mr. Yeats". Educational Theatre Journal. 21 (4): 386–391. doi:10.2307/3205567. JSTOR 3205567.
  49. ^ O'Brien, Victoria (2011). A History of Irish Ballet from 1927 to 1963. Bern and Oxford: Peter Lang Group.ISBN 9783039118731
  50. ^ THE EVOLUTION OF YEATS’S DANCE IMAGERY: THE BODY, GENDER, AND NATIONALISM, by Deng-Huei Lee, B.A., M.A., Dissertation Prepared for the Degree of DOCTOR OF PHILOSOPHY, UNIVERSITY OF NORTH TEXAS, August 2003
  51. ^ The Eroticised Body and the Transcendent Word: Representations, of the Dancer in the Works of Theophile Gautier, Arthur Symons and W.B. Yeats, A thesis submitted in fulfillment of the requirements for the degree Doctor of Philosophy in the University of Canterbury, by Maureen Elizabeth Coulter, 2004
  52. ^ "Irish Genius': The Yeats Family and The Cuala Press". Trinity College, Dublin, 12 February 2004. Retrieved on 2 June 2007.
  53. ^ Gregory, Lady Augusta (2004). Lady Gregory's Complete Irish Mythology. ISBN 978-0-753723-22-7.
  54. ^ Monroe, Harriet (1913). "Poetry". (Chicago) Modern Poetry Association. 123
  55. ^ Sands, Maren. "The Influence of Japanese Noh Theater on Yeats". Colorado State University. Retrieved on 15 July 2007.
  56. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious, Lout. p. 107
  57. ^ Mann, Neil. "An Overview of A Vision". "The System of W. B. Yeats's A Vision". Retrieved on 15 July 2007.
  58. ^ 1 2 Gonne MacBride Maud 'A Servant of the Queen' Gollanz 1938 pp. 287–289
  59. ^ "Nobel Prize in Literature 1923". NobelPrize.org. Retrieved 7 December 2014.
  60. ^ Foster (2003), 245
  61. ^ 1 2 Moses, Michael Valdez. "The Poet As Politician". Reason, February 2001. Retrieved on 3 June 2007.
  62. ^ Foster (2003), 246–247
  63. ^ Stanford
  64. ^ "Mr. William Butler Yeats". Oireachtas Members Database. Retrieved 10 October 2015.
  65. ^ Foster (2003), 59–66
  66. ^ Sanford V. Sternlicht, A Reader's Guide to Modern Irish Drama, Syracuse University Press 1998, p. 48
  67. ^ Foster (2003), 228–239
  68. ^ Foster (2003), 293
  69. ^ 1 2 3 Foster (2003), 294
  70. ^ Foster (2003), 296
  71. ^ "Seanad Resumes: Debate on Divorce Legislation Resumed". Seanad Éireann, Volume 5, 11 June 1925. Retrieved on 26 May 2007.
  72. ^ 1 2 Foster (2003), 333
  73. ^ Claire Nally. 2010. Envisioning Ireland: W.B. Yeats's Occult Nationalism. Peter Lang
  74. ^ Foster (2003), 468
  75. ^ Jonathan Allison. 1996. Yeats's Political Identities: Selected Essays. University of Michigan Press
  76. ^ Wyndham, Diana; Kirby, Michael. Foreword (2012), Norman Haire and the study of sex, Sydney University Press, pp. 249–263, ISBN 978-1-74332-006-8
  77. ^ "The Life and Works of William Butler Yeats ". National Library of Ireland (search for Steinach). Retrieved on 19 October 2008.
  78. ^ Foster (2003), 504, 510–511
  79. ^ Letter to Dorothy Wellesley, 17 June 1935; cited Ellmann, "Yeats's Second Puberty", The New York Review of Books, 9 May 1985
  80. ^ Jordan Anthony J., W. B. Yeats: Vain, Glorious. Lout: A Maker of Modern Ireland. Westport Books 2003. p. 114
  81. ^ Foster 2003), 651)
  82. ^ Foster (2003), 656
  83. ^ Jordan, Anthony J., W. B. Yeats, p. 115
  84. ^ Allen, James Lovic. "'Imitate Him If You Dare': Relationships between the Epitaphs of Swift and Yeats". An Irish Quarterly Review, Volume 70, No. 278/279, 1981. p. 177
  85. ^ Ulanov, Barry. Makers of the Modern Theater. McGraw-Hill, 1961
  86. ^ Gale Research International. Twentieth Century Literary Criticism 116. Gale Cengage Learning, 2002. 303
  87. ^ Finneran, Richard. Yeats: An Annual of Critical and Textual Studies 1995. University of Michigan Press, 1997. 82
  88. ^ Logenbach, James. Stone Cottage: Pound, Yeats, and Modernism. Oxford: Oxford University Press, 1988. 13–14
  89. ^ Bell, Vereen. Yeats and the logic of formalism. University of Missouri Press, 2006. 132
  90. ^ Seiden, Morton. William Butler Yeats. Michigan State University Press, 1962. 179
  91. ^ O'Neill, 6
  92. ^ Martin, Wallace. Review of "Tragic Knowledge: Yeats' "Autobiography" and Hermeneutics" by Daniel T. O'Hara. Contemporary Literature. Volume 23, No. 2, Spring, 1982. 239–243
  93. ^ Howes, Marjorie. Yeats's nations: gender, class, and Irishness. Cambridge: Cambridge University Press, 1998. 28–31
  94. ^ Seiden, 153
  95. ^ Bloom, Harold. Yeats. Oxford: Oxford University Press, 1972. 168 ISBN 0-19-501603-3
  96. ^ Raine, Kathleen. "Yeats the Initiate". New York: Barnes & Noble, 1990. 327–329. ISBN 0-389-20951-1
  97. ^ Holdeman, David. The Cambridge Introduction to W.B. Yeats. Cambridge University Press, 2006 ISBN 9780521547376. 80
  98. ^ Reveries over childhood and youth
  99. ^ Yeats's Ghosts The Secret Life of W. B. Yeats.
  100. ^ Integration: ‘Seeing a vision in a pool of ink’: ‘The Mir’ of India in Ireland
  101. ^ Irish Orientalism: A Literary and Intellectual History
  102. ^ The Influence of the Arabian Nights on English Literature: A Selective Study
  103. ^ Research Scholar
  104. ^ Interviewing the Embodiment of Political Evil - Inter-Disciplinary.Net
  105. ^ THE INFLUENCE OF HINDU, BUDDHIST, AND MUSLIM THOUGHT ON YEATS' S POETRY - by SHAMSUL ISLAM
  106. ^ Paul, S.K. (1 January 2006). The Complete Poems of Rabindranath Tagore's Gitanjali: Texts and Critical Evaluation. Sarup & Sons. p. 29. ISBN 8176256609.
  107. ^ ויליאם בטלר ייטס, ויליאם או'דונל, ‏The speckled bird : an autobiographical novel with variant versions, בארכיון האינטרנט
  108. ^ The Speckled Bird - An Autobiographical Novel with Variant Versions
  109. ^ Swartz, Laura A. (December 2009). Occulture: W. B. Yeats' prose fiction and the late nineteenth- and early twentieth-century occult revival (PDF) (Ph.D.). Retrieved 2017-03-10.
  110. ^ Burke, Martin J. "Daidra from Philadelphia: Thomas Holley, Chivers and The Sons of Usna". Columbia University, 7 October 2005. Retrieved on 15 July 2007.
  111. ^ Ellmann, Richard (1948). Yeats: The Man and the Masks. (New York) Macmillan. 94
  112. ^ Mohini Mohan Chatterji's Influence on W.B. Yeats
  113. ^ The Ten Principal Upanishads
  114. ^ 1 2 Ireland-Related Featured Articles
  115. ^ Lorenz, Dagmar C. G. "Transforming the center, eroding the margins." University of Rochester Press, 2004. 282. ISBN 1-58046-175-1
  116. ^ Mendelson, Edward (Ed.) "W. H. Auden". The Complete Works of W.H. Auden: Prose, Volume II, 1939–1948, 2002. Retrieved on 26 May 2007.
  117. ^ Nally, Claire V. "National Identity Formation in W. B. Yeats' A Vision". Irish Studies Review, Volume 14, Issue 1, February 2006. 57–67
  118. ^ Daemon est Deus inversus is taken from the writings of Madame Blavatsky in which she claims that "... even that divine Homogeneity must contain in itself the essence of both good and evil", and uses the motto as a symbol of the Astral Light.
  119. ^ Foster (1997), 103
  120. ^ Cullingford, Elizabeth. "How Jacques Molay Got Up the Tower: Yeats and the Irish Civil War". ELH, Volume 50, No. 4, 1983. 763–789
  121. ^ Foster (2003), 105; 383
  122. ^ An Imperfect Life: On George and W.B. Yeats
  123. ^ Ann Saddlemyer, Becoming George: The Life of Mrs W. B. Yeats
  124. ^ Mann, Neil. "Letter 27 July 1924". "The System of W. B. Yeats's A Vision". Retrieved on 24 April 2008.
  125. ^ The Body-Soul Interaction in W. B. Yeats’s Poetry: A Spiritual Way, by Dr. Faisal Abdul-Wahhab Hayder
  126. ^ Yeats and the Quest for Unity: "Among School Children" and Unity of Being, by EVAN RADCLIFFE
  127. ^ Powell, Grosvenor E. "Yeats's Second Vision: Berkeley, Coleridge, and the Correspondence with Sturge Moore". The Modern Language Review, Vol. 76, No. 2, April 1981. 273
  128. ^ גרשום שוקן, חמדה באה בימים - 'יופי נורא נולד' - מיבחר תרגומים מתוך שירי ויליאם באטלר ייטס; תרגום: אליעזרה איג־זקוב, כותרת ראשית, 3 ביולי 1985
  129. ^ גליה בנזימן, תפוחי הזהב של השמש ותפוחי הכסף של הירח, באתר הארץ, 11 ביולי 2002
  130. ^   רונן סוניס, קו המשווה | משורר בלי פרסונה, באתר הארץ, 15 ביוני 2022


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ויליאם_בטלר_ייטס&oldid=39942485"