ז'אק דפרה
ז'אק דפרה (בצרפתית: Jacques Deprat; 31 ביולי 1880 – 7 במרץ 1935) היה גאולוג פלאונטולוג וסופר צרפתי שעיקר מחקריו היו בהודו-סין ובדרום סין. בשנת 1917 הוא הואשם בזיוף ממצאים מדעיים והודר מהקהילה המדעית. דפרה פנה לקריירה חדשה מוצלחת בתור סופר בשם העט הרברט ויילד. שמו טוהר ב-1991.
לידה |
31 ביולי 1880 פונטנה-או-רוז, צרפת |
---|---|
פטירה | 7 במרץ 1935 (בגיל 54) |
ענף מדעי | גאולוגיה, פלאונטולוגיה |
מקום מגורים | צרפת |
הערות | היה גם סופר פורה |
תרומות עיקריות | |
מחקר מאובנים בדרום-מזרח אסיה | |
ביוגרפיה
עריכהדפרה שהפך לחבר החברה הגאולוגית של צרפת בשנת 1899, בגיל 19, סיים לימודי תיכון בגאולוגיה בבזאנסון, ואז בפריז, שם נרשם לסורבון להכין עבודת גמר על הגאולוגיה של האי אוויה בהדרכתו של הגאולוג אנטואן לקרואה, במוזיאון הלאומי לתולדות הטבע. הוא קיבל דוקטורט בשנת 1904. הגאולוג פייר טרמייה (Pierre Termier) הציע לו את תפקיד ראש השירות הגאולוגי של הודו-סין (Service Géologique de l'Indochine, בראשי תיבות SGI), שבסיסו בהאנוי, לשם עבר עם משפחתו בשנת 1909. הוא ערך ופרסם מחקרים גאולוגיים על טונקין ולאוס. במסגרת המחקר הגאולוגי הוא הגיע יחד עם הגאולוג ומהנדס המכרות אונורה לנטנואה והארכאולוג אנרי מנסווי ליונאן בדרום סין, לאזור שהוכרז מאה שנים אחר-כך כאתר מורשת עולמית בשם אתר המאובנים בצ'נגג'יאנג, וערכו בו סקרים בין השנים 1907 ל-1912. הם פרסמו מאמרים על גילוי מאובני טרילוביטים ופרוקי-רגליים אחרים. בקיץ 1913 התמנה לסגן הנשיא לענייני הודו-סין בקונגרס הגאולוגי העולמי בטורונטו. הוא זכה לכבוד בשל הדיווחים על סיכומיו הגאולוגיים שהגיעו לאקדמיה הצרפתית למדעים. בשנת 1914 הוא קיבל פרס מהחברה הגאולוגית של צרפת ואת פרס על שם פיוטר צ'יחצ'יוב (Пётр Алекса́ндрович Чихачёв), פרס prix Tchihatchef מהאקדמיה למדעים, אותו הוא חלק עם אנרי מנסווי, הפלאונטולוג של השירות הגאולוגי של הודו-סין.
בשנת 1917 נחשד בהונאה על ידי הממונה עליו לשעבר אונורה לנטנואה ועמיתו אנרי מנסווי. הם טענו שהוא הבריח מאובני טרילוביטים מבוהמיה וצירף אותם לאוסף המאובנים שלו מהודו-סין. מאובני הטרילוביטים היו דומים מאוד לאלה שנתגלו באירופה, דמיון שנחשב אז לבלתי אפשרי (אפילו דפרה עצמו ראה זאת כבלתי סביר[1]). דפרה ראה את עצמו קורבן לקנוניה, והאשים את מנסווי בהברחת המאובנים לאוספים וסירב להיחקר. הוא הושעה בסוף 1917 על ידי מושל הודו-סין, וקיבל את השכר הנמוך ביותר בסולם השכר הממשלתי. במאי 1919 הובאה הפרשה לטיפול ועדה שבראשה עמד הגאולוג עמנואל דה מרג'רי (Emmanuel de Margerie), ודפרה הורשע פה אחד. עם זאת, הרכב הוועדה הושפע מלנטנואה, והיה בה רק מומחה אמיתי אחד לטענות הנחקרות, אך הוא לא רצה להתחייב והדיונים נמשכו. רק כשפתאום הוא נפטר, הוועדה הגיעה מהר מאוד להרשעה. ב-4 בנובמבר 1919 גורש דפרה מהחברה הגאולוגית הצרפתית, פעולה ששמה קץ לקריירה המדעית שלו.
בתחילת 1919, הוא עזב את הודו-סין ושב לצרפת והתיישב עם משפחתו במולן. מכיוון שהיה מובטל הוא פנה לקריירה חדשה כסופר, תוך שימוש בשם עט "הרברט ויילד" (Herbert Wild). ב-1926 הוא פרסם רומן מפתח אוטוביוגרפי בשם "הכלבים הנובחים" (Les Chiens aboient). הצלחת הספר התחילה קריירה מוצלחת כסופר; ב-1927 זכה בפרס הגדול של אסיה הצרפתית (Grand Prix des Français d'Asie) ברומן "חומת הקרח" (La Paroi de Glace) כשהתחרה מול ספרו של אנדרה מאלרו "הדרך המלכותית" (La Voie Royale), ושב וזכה בפרס ב-1931 עם הרומן "הענק הישן" (Le Colosse endormi). בהמשך הוא הוציא לאור ספרים רבים, שחלק הודפסו מחדש במאה ה-21. הוא עבר להתגורר בהרי הפירנאים.
דפרה אהב מאוד סקי נלהב וטיפוס הרים. תחביב זה גרם למותו ב-1935 שעה שטיפס על ההר התלול "Aiguiles d'Ansabère" בנסיבות דומות לאלו שתיאר בספרו "חומת הקרח".
הפרשה שלו לא נשכחה. התגליות בנושא הגאולוגיה וטקטוניקת הלוחות במאה ה-20 הובילו לחשיבה מחדש בנוגע לאותנטיות של המאובנים של דפרה. ב-1990 פרסם מישל דורן דלגה (Michel Durand Delga), הנשיא לשעבר של החברה הגאולוגית הצרפתית, מאמר על הפרשה בשם "פרשת דפרה" (l'affaire Deprat),[2] וב-10 ביוני 1991 החליטה החברה הגאולוגית של צרפת לטהר את שמו והשיבה אותו לשורותיה (56 שנים לאחר מותו).
ב-1999 פרסם הסופר והגאולוג האנגלי רוג'ר אוסבורן ספר על הפרשה בשם "The Deprat Affair".
לקריאה נוספת
עריכה- Roger Osborne The Deprat Affair—Ambition, Revenge and Deceit in French Indo-China, Random House, 2013, ISBN 9781448163083
- Richard Fortey Trilobite: Eyewitness to Evolution, Knopf Doubleday Publishing Group, 2010, ISBN 9780307434678
הערות שוליים
עריכה- ^ אם כי כבר ב-1927 גילה הפלאנטולוג ז'אק פרומאז'ה טריבוליטים דומים בהודו-סין
- ^ Michel Durand-Delga, L'Affaire Deprat