רפואה בשבת
בהלכות שבת, ישנם דינים מיוחדים הנוגעים לרפואה בשבת. חז"ל הבחינו בין כמה דרגות חולי.
ישנם דינים מיוחדים הנוגעים לעשיית אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת לצורך ריפוי החולה, וכן לעניין מתי הותרו איסורי דרבנן בעבור חולה. חז"ל אף גזרו ('גזירת שחיקת סממנים') איסור על אדם בריא לקחת תרופה מכל סוג שהוא, מחשש שיבוא לעבור על ידי זה על איסור מהתורה.
סוגי חולים
עריכהחז"ל הבחינו בין שלושה מקרים עיקריים:
- חולה שיש בו סכנה: כאשר ישנו מצב של פיקוח נפש, או אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש, נדחית השבת מפני חיי האדם, על פי הכלל פיקוח נפש דוחה שבת[1]. דיניו יתבארו להלן.
- חולה שאין בו סכנה: כאשר אדם סובל ממחלה שאין בה חשש ל'פיקוח נפש', אך מחמת המחלה נפל למשכב או שהמחלה היא בכל גופו. במקרים אלו הותר לרפאותו אף אם לשם כך נצרכים לעבור על אחד מאיסורי שבת מדרבנן. בתנאים מסוימים מותר אף לעבור על איסורי דאורייתא, כגון אם יעשו זאת על ידי אמירה לנכרי ועוד, ראו להלן.
- מיחוש: בריא שיש לו כאבים אך אינו בגדר 'חולה'. במקרים אלו חששו חז"ל לשחיקת סממנים בשבת לעשיית תרופה, דבר האסור משום מלאכת טוחן. עם זאת, התירו חז"ל צורכי רפואה לאדם שמצטער כל כך עד שנחשב שחלה בכל גופו. כיום שרוב התרופות מיוצרות בייצור מסחרי, וצורת הרקיחה השתנתה מזמן התלמוד דנו הפוסקים אם ישנה אפשרות להקל בגזירה זו.
חולה שיש בו סכנה
עריכהפיקוח נפש
עריכה
ערך מורחב – פיקוח נפש דוחה שבת
במשנה מסכת יומא[2] מובא לראשונה ההיתר לחלל שבת אף מפני ספק פיקוח נפש. כך נאמר ”ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת”. בנוסף בתלמוד[3] מובא ניסיונות של תנאים ללימוד הלכה זו ממקורות שונים, לבסוף מובא בשם האמורא שמואל שיש ללמוד דין זה מהפסוק ”אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם[4]”, כלומר - ראה שיהא חי וודאי בעשיית המצוות ולא יבוא מהם לידי ספק סכנה.
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?... אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.
זריזות בפיקוח נפש, שאלת רופא, שאלת רב
עריכהבמקרים של פיקוח נפש, או ספק ואפילו ספק ספקא, ישנה מצווה לחלל שבת. על פי התלמוד יש לטפל בחולה במהירות האפשרית[5], כך שאסור להשתהות אף בשביל שאלת רב, והשואל רב במקרה זה נחשב כשופך דמים, בנוסף מצוין שאף על הרב מוטלת האחריות לפרסם היתר זה, וגנאי הוא לרב שנשאל על כך[6].
בנוסף כל התחסדות מצד החולה, שלא לחלל נחשבת כחסידות של שטות, ויש להכריחו לקבל את הטיפול המתאים[7].
מהירות ויעילות בטיפול החולה באה לידי ביטוי בכמה מישורים: לדוגמה ישנה עדיפות לחילול על ידי בני אדם גדולים ומיומנים בדווקא[8][9]. לדעת הרמב"ם יש עדיפות לעשות חילול זה על ידי דמות רבנית כדי לפרסם היתר זה[10].
דוגמה נוספת: חילול מיותר בדיעבד כלומר אם לצורך החולה נעשו חילולי שבת שבדיעבד התברר שלא נצרכו, אין שום איסור[11] ואף נחשב כעושה מצווה, כך נאמר בתלמוד ”אמר רבה: חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת - פטורין, אפילו בזה אחר זה, אפילו קדם והבריא בראשונה”[12]
הגבלות
עריכה
במדה ואפשר, אין לגרום חילול שבת מיותר, לדוגמה אם יש צורך לתלוש מהעץ פרי לצורך רפואת חולה, עדיף לתלוש ענף שיש בו פירות מרובים יותר[14].
ישנם הגבלות נוספות שבהם ישנה מחלוקת בין הפוסקים, כגון:
דחויה או הותרה - במדה וישנה אפשרות לחלל את השבת בדרך הלכתית שחומרת החילול פחותה כמו בשינוי, על ידי גוי, מלאכה שאינה מתקיימת, על ידי שנים ועוד, ובאופו שאינו מסכן את החולה, ישנה מחלוקת רחבה בין הפוסקים. יש הסוברים שחילול שבת הותר באופן גורף, ואין צורך לנסות ולהמעיט באיסורים (=הותרה)[15], מנגד ישנם הסבורים שיש לצמצם בחילולי שבת (=דחויה)[16].
אחת ההשלכות למחלוקת זו היא היא העדיפות לחלל את השבת על ידי גויים או קטנים (במקום שאפשר): לדעת הסוברים שהשבת הותרה יש לבצע את החילול על ידי יהודי ולא על ידי גוי, כך פסק גם בספר שולחן ערוך[17]. אולם לדעת הסוברים שהשבת דחויה, יש אפשרות להעדיף חילול שבת על ידי גוי, כסברא זו פסק הרמ"א[18] וכאשר אין גוי - עדיף שיהודי יעשה את המלאכה בשינוי[20].
פעולות שאין במניעתם משום סכנה, אולם כך דרך הטיפול בחולה ביום חול, דעת השולחן ערוך להתיר[21] אולם בספר משנה ברורה כתב שיש להחמיר באיסורי תורה[22].
לכל הדעות, בחילול שבת הנצרך לחולה אך אינו קשור באופן ישיר לחולה, יש לבצע את המלאכות בשינוי[23].
אבחון
עריכה
במקרה ועל פי אבחנת רופא מדובר בסכנת חיים, אף אם החולה לא מאשר זאת, יש לחלל את השבת[24]. בנוסף אף אם לדעת רופא אין סכנה, והחולה מרגיש שמדובר בסכנת חיים יש לחלל את השבת על פי הכלל ההלכתי 'לב יודע מרת נפשו'.
במקרה של מחלוקת בין הרופאים, יש לחלל מספק, על פי הכלל 'ספק נפשות להקל'[25].
באם אין רופא, אפשר לחלל את השבת על פי דעתו של אדם הטוען שמתמצא בנושא ולדבריו יש סכנה[26] (אפילו אם אומר שמדובר בספק)[27], אולם אין לקבל אבחנה זו כשהיא כנגד אבחנת רופא[28].
עם זאת, אסור לחלל שבת על רפואה שתועלתה אינה מוכחת, אלא רק אלא רפואה שהיא ידועה לכול[29].
סוגי מחלות שמחללים מיד
עריכה
בתלמוד מובא סוגי מחלות שיש לחלל את השבת באופן מיידי, ואין צורך באבחון רופא הקובע שמדובר בסכנה, מהם:
- חום גבוה שלא ידועה סיבתו, נחשב כחולה שיש בו סכנה. פוסקים שונים נחלקו במדת החום הנחשבת כספק סכנה שהמיקל שבהם הרב משה פיינשטיין הסבור שחום מעל 38.3 מעלות צלזיוס נחשב כחולה שיש בו ספק סכנה[30], דעות נוספות 39[31] 40[32]. .
- לקויות שונות בעיניים, בתלמוד מובא פירוט כמו עיין ששותת ממנה ציר, דמעות, דם או חום בעיין.
- חולי באיברים פנימיים, (מכה של חלל) והם כל האיברים הפנימיים כולל השיניים, הפוסקים הגבילו היתר זה רק כאשר קיים קלקול באיברים אלו, ולא בכאב בלבד[33].
- חתך על ידי ברזל[34].
- מכה שעל גב היד ועל גב הרגל[35], כיום לא ידוע על מחלה כזו[36].
חולה שאין בו סכנה
עריכה- איסורי דאורייתא: חולה שאין בו סכנת חיים, אסור לו או לישראל אחר לחלל בעבורו שבת בדברים הנוגעים לאיסורי תורה.
- איסורי דרבנן: לעומת זאת באיסורי דרבנן, יש דעות שונות בראשונים, שכן בתלמוד הובאו כמה דוגמאות בהן הותר לישראל לעבור על איסורי דרבנן בשביל חולה שאין בו סכנה, כמו "להחזיר את השבר" או "להעלות אוזניים ואונקלי". לדעת הרא"ש והרשב"א יש להתיר איסורי דרבנן באופן גורף[37], לדעת הר"ן יש להתיר רק במקרים שישנה סכנה לאיבוד האבר, שכן הדוגמאות שבתלמוד הם רק במקרים אלו. דבריו מבוססים על דברי הרמב"ן, שהוסיף שבשינוי יהיו מותרות כל מלאכות דרבנן[38]. כדעה זו נפסק בשולחן ערוך[39].
- איסור מוקצה: הותר[40].
- על ידי גוי: ככלל, בעבור חולה שאין בו סכנה התירו חז"ל איסור אמירה לנכרי באופן גורף, אף אם הנכרי עושה מלאכות שאסורות מן התורה[41]. כך נאמר בתלמוד ”כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת. וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה.”[42] אם החילול לא נחוץ בדווקא לשבת זו אין להתיר אמירה לנכרי[43].
דוגמאות לחולה שאין בו סכנה
עריכה- נפל למשכב
- חלה כל גופו אף אם לא נפל למשכב
- צער גדול
- מתהלך כבריא, אך עלול להגיע לכלל סכנה או ליפול למשכב אם לא יקבל הטיפול הדרוש (כגון חולי קצרת, מחלת לב, מחלת הנפילה ויולדת מיום ה-8 עד יום ה-30 ללידה)[44].
סכנת אבר
עריכה- חולה עם סכנת אבר עשוי הלכתית להיחשב כחולה שאין בו סכנה. אך בזמנינו נפסק, על פי דעת הרופאים, כי כמעט כל סכנת אבר עלולה להתפתח גם לפיקוח נפש[45], וספק נפשות להקל, על כן נחשב כחולה שיש בו סכנה.
מיחושים
עריכה
גזירת שחיקת סממנים
עריכהשימוש בתרופות בשבת לאדם הסובל מכאבים בלבד, נאסר בתלמוד באיסור דרבנן כהרחקה מאיסור מלאכת טוחן, איסור זה נובע משימוש בתרופות שנעשו בעבר כמעט כולם על ידי שחיקה של צמחי מרפא ("גזירת שחיקת סממנים"), מחשש זה גזרו חז"ל שאין להשתמש בכל תרופה שהיא בשבת. בעקבות איסור זה כל התרופות אסורים אף בטלטול והם באיסור מוקצה.
במקרה של מחלה רצינית אפילו שאין בה סכנת חיים מותר להשתמש בכל תרופה שהיא[46]. כמו כן רפואה שאיננה נעשית על ידי סממנים, מותרת בשבת. בין הדברים המותרים יש למנות הרחת טבק להקלה במערכת הנשימה, גמיעת ביצה לצחצוח הקול, מציצת סוכריות דבש לצרידות, שתית ערק לסובל מכאב קל בשיניו[47],, להשתמש במד חום (כספית) אכילת מלפפון כהקלה לצרבת, תרופות להרגעה[48], כדורים למניעת הריון[49] ויאגרה[50], ריטלין[51].
בין התרופות שנאסרו לשימוש תרופה לשלשול, או הגורמת להקאה, שימוש בטיפות אף ועוד.
ישנם תרופות שנחלקו בהם הפוסקים אם הם בכלל הגזירה כמו השימוש באספירין[52]. אקמול[53], שימוש בוויטמינים[54] בכדורי שינה ומרץ. שימוש בסודה לשתייה מהולה במים למניעת צרבת[55] שימוש בנרות (פתילה)[56]. שימוש בבקבוק חם[57] או במריחת משחה על הגוף.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- ד"ר עלי טל-אור (טרטנר), מעלים אוזניים בשבת -דוגמה לדיון הלכתי-אורתופדי בנושא הפריקות, אסיא מב-מג, תשמ"ז, עמ' 52–61, באתר מכון שלזינגר
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ב', הלכה א'
- ^ משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ה, עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ג, עמוד ב'
- ^ כי היה לו לדרוש ברבים שאפילו ספק נפשות דוחה את השבת - תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ח', הלכה ה', וכן נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ח, סעיף ב'. ישנה גרסה אחרת במאמר חז"ל זה, לפיה עיקר חומרת האחריות היא על הרב שלא חינך להיתר זה, כלומר, שרק גנאי הוא לשואל, ואילו הרב הרי הוא כשופך דמים (ערוך השולחן שם).
- ^ שו"ת הרדב"ז, הובא במשנה ברורה, סימן שכ"ח, סעיף קטן ו'
- ^ כך לפירוש תוספות ביומא
- ^ בנוסף, לפי גרסת חלק מהראשונים אין להפקיד מלאכה זו בידי נשים (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק א', הלכה ג'), שמא יקל בעיניהם איסורי שבת. לפי פירוש אחר, שמא יתעצלו או יפשעו במלאכה, אלא אם כן גבר עוסק במלאכה שאז ניתן לתת לאשה לסייע לו, כי הוא מזרז אותה להזדרז ולא להתעצל. (ראו רמב"ן תורת האדם שער הסכנה)
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ב', הלכה ג' כך גם בט"ז סימן שיח ס"ק ה'. וראו בפירוש המשניות מסכת שבת סוף פרק י"ח, שכתב טעם נוסף: שלא יבואו הנשים ועמי הארץ להקל בחילול שבת (בכך שמתירים להם לחלל שבת פעם זו)
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ח, סעיף ט"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ד, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ד, עמוד ב', ט"ז ולבוש סימן שי"ח ס"ק ט"ז, שולחן ערוך הרב סעיף י"ח.
- ^ אודות כך הובאה דוגמה בתלמוד: אם נדרשו שני פירות בלבד לרפואת החולה, ומצאו שלושה ענפים: על שנים מהם יש רק פרי אחד, ועל השלישי יש פירות מרובים. האם עדיף לתלוש ענף שיש בו פירות מרובים - כך שמלאכת התלישה נעשית רק בפעם אחת, או שמא עדיף לתלוש את שני הענפים, מכיוון שעל ידם נתלשים פחות פירות מהעץ. ההלכה מכריעה כי עדיף לתלוש את הענף הבודד שעליו פירות מרובים, כי עיקר מלאכת תולש היא תלישת הענף ולא תלישת הפירות מהעץ, שהיא רק תוצאה עקיפה[13].
- ^ כך לדעת תוספות, ראב"ד, מהר"ם, מרדכי ועוד
- ^ כך לדעת הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן ועוד, ראו בשו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ל', סקירה רחבה
- ^ חוץ מסיבה זו, ישנם סיבות נוספות להעדיף חילול על ידי גדול כדי לפרסם את ההיתר חילול שבת בפיקוח נפש
- ^ על פי דעת הריא"ז שבת פרק יח ה"ג אות ב'
- ^ רמב"ן בתורת האדם עניין הסכנה, ר"ן בשבת מ' א ד"ה אין.
- ^ סיבה נוספת בעדיפות לחלל על ידי ישראל ולא על ידי גוי הובאה לעיל כדי לפרסם את ההיתר, כדי שלא יבואו לומר שאסור לחלל שבת על ידי יהודי למעלה מגיל מצווה וכך בפעם הבאה כאשר תבוא שאלה דומה יחשבו שאסור לחלל שבת לצורכי פיקוח נפש, ולכן אסור לתת לקטן או גוי לחלל שבת, דבר העלול להביא מכשול גדול[19].
- ^ כדעת המגיד משנה, כך גם סבורים הרדב"ז והרשב"ץ ראו באיר הלכה סימן שכח סעיף ד
- ^ ראו משנה ברורה, סימן שכ"ח, סעיף קטן י"ד
- ^ שו"ת אור לציון ב לו, ב. ספר משנת אברהם חלק ה' סימן שכח סעיף ה'
- ^ ר"ן פרק י"ד, שולחן ערוך הרב סימן שכ"ח סעיף ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ג, עמוד א', שולחן ערוך הרב סעיף י'.
- ^ ר"י הובא בהגהות מימונית פ"ב מהלכות שבת אות ב', הגהות מרדכי רמז תסד, טור ושולחן ערוך סימן שכ"ח.
- ^ ט"ז ס"ק ז', שולחן ערוך סעיף י' בסוגריים עגולים.
- ^ מגן אברהם סק"ז, שולחן ערוך הרב סעיף י'.
- ^ רמ"א יורה דעה סוף סימן קנ"ה, שולחן ערוך הרב סימן שכ"ח סעיף ב'.
- ^ אגרות משה חלק א' סימן קכט, לעומתו הרב אליעזר יהודה וולדנברג תמה על שיטה זו, שלפיה יש לחלל שבת כמעט על כל תסמין חום
- ^ שות אור לציון חלק ב' פרק ל"ו, סעיף י"ג
- ^ הרבנים שמואל הלוי ואזנר (שבט הלוי חלק ג' סימן ל"ו), הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה חלק ג' עמוד רמ"ד)
- ^ שולחן ערוך על פי פירושו של הר"ן
- ^ לפי פירוש המגיד משנה
- ^ וראו בתלמוד המספר על רב אשי, שכאשר דרך חמור על כף רגלו הוא עסק ברפואות, מכיוון שמכה במקומות רגישים אלו נחשבת לסכנה תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ט, עמוד א'.
- ^ הרב יהושע ישעיה נויבירט דבריו הובאו בספר נשמת אברהם סימן רס"ב ס"ק י'
- ^ דעת הרא"ש הובאה בארבעה טורים, אורח חיים, סימן שכ"ח. והמגיד משנה על ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ב', הלכה י' בדעת הרמב"ם, וכן דעת הרשב"א בשו"ת חלק ג' סימן רע"ב.
- ^ תורת האדם שער המישוש
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ח, סעיף י"ז
- ^ מגן אברהם שכח, טו
- ^ לדוגמה, הדלקת תנור שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ה', בישול בשבת על ידי גוי ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ט, עמוד א'
- ^ מגן אברהם, שכח ס"ק יא
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שכח - דיני חולה שאין בו סכנה בשבת, ס"ק טו' [1]
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שכח - דיני חולה שאין בו סכנה בשבת, ס"ק טז' [2]
- ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכ"ח, סעיף ל"ז וברם ישנם ראשונים שחולקים על קביעה זו וראו בספר ביאור הלכה שם.
- ^ בתנאי שלא ישהה אותם בגרונו
- ^ ראו שו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן נ', אות ה
- ^ שו"ת אור לציון סימן ל"ו אות ט
- ^ הרב יואל קטן, אסיא עג-עד, תשסד. עמוד 27
- ^ שו"ת באוהלה של תורה סימן מד
- ^ ילקוט יוסף חלק ד' עמוד קמב התיר, בשו"ת מנחת יצחק החמיר חלק ג', סימן לה)
- ^ ילקוט יוסף חלק ד' עמוד קמג
- ^ ילקוט יוסף חלק ד' עמוד קמה
- ^ ילקוט יוסף חלק ד' עמוד קסד.
- ^ בספר שש"כ מתיר. אולם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח', סימן טו, אות כ אוסר
- ^ ראו משנה ברורה, סימן שכ"ו, סעיף קטן י"ט