חוקי הגזע באיטליה

ההצהרה אודות הגזע (באיטלקית: Dichiarazione sulla razza) הגדירה את כוונות המפלגה הפשיסטית הלאומית של איטליה ביחסה ליהודים. ב-15 ביולי 1938 פרסמו עיתוני איטליה בכותרות הראשיות על החלטת המפלגה הפשיסטית לנקוט בצעדים לשמירת טוהר הגזע האיטלקי.

ב-26 באוקטובר 1938 פורסם "דף הנחיות" של המפלגה הפשיסטית בנושא הגזע. הוראות אלה היו בסיס לחקיקה מלכותית מ-17 בנובמבר 1938. עם פרסום החוקים בא לקיצו שיתוף הפעולה מלא התקווה בין יהדות איטליה לעם האיטלקי שהחל בשנת 1870 עם הקמת ממלכת איטליה על ידי התנועה לאיחוד איטליה, ה"ריסורגימנטו" (Risorgimento), שבו השתתפה יהדות איטליה באופן פעיל.

סדרת חוקי הגזע (באיטלקית: Leggi razziali fasciste) שפרסמה ממשלתו של בניטו מוסוליני באיטליה הפשיסטית מ-1938 עד 1944 אכפו אפליה והפרדה גזעית בממלכת איטליה. הקורבנות העיקריים של חוקי הגזע היו יהודי איטליה והתושבים האפריקאים של האימפריה האיטלקית.^[1]^[2]^[3] בעקבות נפילת המשטר הפשיסטי באיטליה והפלישה הגרמנית לאיטליה (Fall Achse), ממשלת באדוליו עצרה את החוקים בינואר 1944. בצפון איטליה, הם נשארו בתוקף והוחמרו בשטחים שנשלטו על ידי הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית עד סוף מלחמת העולם השנייה.

טרם חוקי הגזע

במלחמת העולם הראשונה השתתפו יהודים בלחימה: שמם נכלל ברשימת המפקדים ביבשה ובים ולוחות זיכרון לנופלים מוצבים ברוב בתי הכנסת באיטליה.

בימי הרפובליקה האיטלקית ובימי איטליה הפשיסטית היהודים השתתפו במערכות הממלכתיות, הרבה מעבר למשקלם הזעום באוכלוסייה.

כיבושיה של איטליה בלוב החל משנת 1911 הביאו להגירת כ-150,000 איטלקים לערים השוכנות לחוף הים: טריפולי וקירנאיקה. החל משנת 1914 היה השלטון בלוב בידי האיטלקים ולאחר סיפוחה של לוב נראה החלום על ייסוד אימפריה אפריקאית ים תיכונית בהישג יד.

עם עלייתו לשלטון של המשטר הפשיסטי, היו בין היהודים שהביעו חששות מפני השלטון החדש. גישתו של שליט איטליה בניטו מוסוליני התאפיינה במשפט "בעיית היהודים אינה קיימת באיטליה" - דבריו בשנת 1932.^[4]

כיבוש סומליה, אריתריאה ואתיופיה החלו לעורר נטיות להבחנה בין "הגזע האיטלקי" ה"עליון", הנבנה החדש, לבין ה"גזע האפריקאי" ה"נחות" ובהמשך לגבי "הגזע היהודי".

בשנת 1936 חתמה איטליה על ברית עם גרמניה, שכונתה ציר רומא-ברלין. בועידת מינכן השתתף מוסוליני לצדם של היטלר, צ'מברלין ודאלאדיה, כ"מתווך", מנהיג ותיק ורב השפעה. כך, בשנת 1937 היו כבר סימנים שעומד לחול שינוי במצבם של היהודים.

ההצהרה אודות הגזע

"ההצהרה אודות הגזע" של המפלגה הפשיסטית ב-15 ביולי 1938 היוותה את תחילתו של תהליך. מוסוליני היה במרום יוקרתו: הוא חידש את השליטה האיטלקית ב"ים שלנו", החל לבנות אימפריה והסתופף בין מנהיגי העולם. מיניסטריון ממשלתי (Ministero della Cultura Popolare) פיקח באופן הדוק על אמצעי התקשורת, אשר בטאו את דעת המדינה.

תרומה נכבדה לתודעה הציבורית תרם ביטאון בשם "ההגנה על הגזע" (La difesa della razza) שיצא לאור מ-5 באוגוסט 1938 עד 20 ביוני 1943 - מועד נפילת השלטון הפשיסטי. בגיליונו הראשון פורסם "המניפסט של הגזע" עליו היו חתומים עשרה מדענים.^[5] המסמך המקורי ועליו החתימות טרם נמצא עד היום. המניפסט היה דו"ח מדעי-לכאורה חתום על ידי מדענים ותומכי המפלגה הפשיסטית הלאומית (PNF). בין 180 החותמים על "מניפסט הגזע" היו שני רופאים (S. Visco ו-N. Fende), אנתרופולוג (L. Cipriani), זואולוג (E. Zavattari), וסטטיסטיקאי (F. Savorgnan).^[6] "מניפסט הגזע", שפורסם ביולי 1938, הכריז על האיטלקים כצאצאים של הגזע הארי. הוא כוון כלפי גזעים שנראו כנחותים (כלומר לא ממוצא ארי). בפרט נאסר על יהודים לעסוק מקצועות חופשיים רבים. על פי חוקי הגזע נאסרו יחסי מין ונישואים בין איטלקים, יהודים ואפריקאים. נאסר על יהודים להחזיק בתפקידים בבנקאות, בממשל ובחינוך, וכן הוחרם רכושם.^[7]^[8]

הביטאון נשא אופי מדעי כפי שנראה מעורכיו: גוידו לנדרה (Guido Landra) עורך "המניפסט של הגזע", לידיו קפריאני (Lidio Cipriani) שהיה פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת פירנצה, ליאונה פרנצי (Leone Franzì) מבית הספר לרפואה באוניברסיטת מילאנו, מרצ'לו ריקי (Marcello Ricci) שהיה זואולוג מרומא, ולינו בוסיקו (Lino Businco), פתולוג מאוניברסיטת רומא.

דף ההנחיות

ב-26 באוקטובר 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה הצהרה בנושא הגזע אשר כונתה "דף הנחיות" (באיטלקית" Foglio d'ordine). בהקדמה להנחיות נכתב כי

"לאור דחיפות הנושא והצורך בתודעה בנושא הגזע האיטלקי, אנו מכריזים:

אסורים נישואים עם בני גזע חם ושם ולא אריים.
נאסר על המועסקים על ידי הממשלה או ברשויות ציבוריות - אזרחים וחיילים - לבוא בברית נישואים עם נשים מכל גזע שהוא.
נישואים של איטלקים או איטלקיות עם זרים - מכל גזע שהוא - חייבים באישור משרד הפנים.
יש לאכוף הוראות אלה, לשמירת כבוד הגזע, גם במדינות שנכבשו על ידי איטליה. (לוב ואריתראה).

פרק מיוחד ב"דף הנחיות" דן ביהודים. נאסרה כניסה של יהודים ממדינות חוץ. יוצאים מהכלל היו בני 65 ומעלה ויהודים שנישאו לאיטלקים עד 1 באוקטובר 1916.

ליהדות איטליה ניתנו הוראות בפרק נפרד. תחילה הוגדר מיהו יהודי, לאחר מכן נקבעו קבוצות היהודים שהם "יוצאים מהכלל ביהדות איטליה" (היו אלה שתרמו להקמה ולביסוס השלטון החדש באיטליה) ולבסוף הוגדרה המטרה: על היהודים הוטלו סייגים בפעילות האישית, הכלכלית והחברתית.

אלו הוגדרו כיהודים:

יהודים הם אלה אשר שני הוריהם יהודים.
יהודים יהיו גם אלה שהאבא שלהם יהודי והאמא שלהם מלאום זר.
יהודי יחשב גם מי שנולד מנישואין לפי הדת היהודית (הכוונה לכלול גם את המתגיירים).
לא יחשבו כיהודים אלה שנולדו בנישואין מעורבים, עם בני דת לא יהודית, לפני 1 אוקטובר 1916.

"יוצאים מהכלל" יהיו בני המשפחות של אלה אשר השתתפו באחד האירועים הבאים: התייצבו לשירות הצבא, השתתפו במלחמות, התנדבו למלחמה, נפצעו, חלו או היו לנכים וכן אם היו שותפים לפעילות המפלגה הפשיסטית. המלחמות הרלוונטיות היו רק אלה של המאה ה-20: כיבוש לוב, מלחמת העולם הראשונה, כיבוש אתיופיה והשתתפות במלחמת האזרחים בספרד.

חוקי הגזע

חתימותיהם של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה, מוסוליני, שר המשפטים אריגו סולְמי ואחרים על המסמך ב-1938 (Regio Decreto)

הראשון והחשוב מבין חוקי הגזע היה ה-Regio Decreto 17 Novembre 1938, Nr. 1728. הוא הגביל את זכויות האזרח של יהודי איטליה, אסרה ספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים, והוציאה יהודים ממשרדים ציבוריים וממוסדות ההשכלה הגבוהה. חוקים נוספים שללו מיהודים את נכסיהם, הגבילו את נסיעותיהם ולבסוף, קבעו את כליאתם בגלות פנימית (בתוך איטליה), כפי שנעשה עבור אסירים פוליטיים. כהכרה הן בתרומתם בעבר והן בעתיד והן על שירותם כנתיני האימפריה האיטלקית, רומא העבירה צו בשנת 1937 שהבדיל את האריתראים והאתיופים מנתינים אחרים של האימפריה הקולוניאלית שזה עתה נוסדה. בממלכת איטליה, אריתראים ואתיופים היו אמורים להיות מכונים כ"אפריקאים" ולא כילידים, כפי שהיה במקרה של שאר העמים האפריקאים שהיו כפופים לשלטון הקולוניאלי של האימפריה האיטלקית.

ההחלטה הסופית לגבי חוקי הגזע התקבלה במהלך הפגישה של המועצה הפשיסטית העליונה, שהתקיימה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 1938 ברומא, בארמון ונציה. לא כל הפשיסטים האיטלקיים תמכו באפליה: בעוד שהפרו-גרמנים, האנטי-יהודיים רוברטו פארינאצ'י וג'ובאני פרציוזי דחפו את החקיקה קדימה, הרי איטלו באלבו התנגד נחרצות לחוקי הגזע. באלבו, במיוחד, לא ראה באנטישמיות כל קשר לפשיזם והתנגד נחרצות לחוקים האנטישמיים.^[9] חוקי הגזע אסרו על יהודים את רוב התפקידים המקצועיים וכן אסרו יחסי מין ונישואים בין איטלקים, יהודים ואפריקאים. העיתונות באיטליה הפשיסטית פרסמה מאוד את "מניפסט הגזע", שכלל תערובת של גזענות ביולוגית והיסטוריה; היא הכריזה שהאיטלקים שייכים לגזע הארי, היהודים אינם איטלקים, ושיש צורך להבחין בין אירופאים ללא-אירופים.^[10]

קריקטורה אנטישמית שפורסמה בכתב העת הפשיסטי La Difesa della Razza, לאחר פרסום חוקי הגזע (15 בנובמבר 1938).

בעוד שכמה חוקרים טוענים שזה היה ניסיון של מוסוליני לגייס תמיכה מאדולף היטלר, שהפך יותר ויותר לבעל ברית של מוסוליני בסוף שנות ה-30, ומשערים כי הופעל לחץ עליו להגביר את האפליה הגזעית ואת רדיפת היהודים בממלכת איטליה,^[11] אחרים טענו כי הוא שיקף רגשות שהשתרשו מזמן לא רק בפילוסופיה הפוליטית הפשיסטית, אלא גם בתורת הכנסייה הקתולית הפוסט ועידת טרנטו, הכנסייה שנותרה כוח תרבותי רב עוצמה במשטר הפשיסטי של מוסוליני,^[12] המייצגת איטלקי ייחודי. טעם של אנטישמיות שבה יהודים נתפסו כמכשול בפני השינוי הפשיסטי של החברה האיטלקית בשל היותם קשורים למה שמוסוליני ראה כדמוקרטיות ליברליות דקדנטיות.^[13]

מפקד יהודי איטליה

באוגוסט 1938 נערך מפקד בקרב יהודי איטליה על מנת לקבוע על מי יחולו חוקי הגזע. במפקד נכללו אנשים שלפחות אחד ההורים שלהם היה יהודי או יהודי לשעבר. מספר הנפקדים היה : 58,412. הריכוזים הגדולים היו:

רומא - 13,171
מילאנו - 10,654
טריאסטה - 6,215
טורינו - 4,345
פירנצה - 2,641
יהודי לוב (שלטון איטלקי) - לא ידוע.

מתוכם הצהירו כי הם יהודים 46,656 מהם 37,241 איטלקים. היו ביניהם 9,415 תושבי חוץ.

מעמדם של היהודים לשעבר, למעלה מעשרת אלפים, עורר דאגה בקרב הכנסייה הקתולית. נמצאו התכתבויות המעידות על כך כי הייתה התרעמות על כך שסירבו לחתן יהודי מומר עם איטלקי. היות שרישום הכנסייה עבר דרך משרדי השלטון, היה הכרחי לקבל את אישור המינסטריון המיוחד לגזע.

היו גם מקרים שבני הזוג גילו כי בעצם הם צאצאים ליהודים. הבעיות האלה נפתרו בדרך כלל במישור המקומי ובאופן גמיש למדי.

השפעת חוקי הגזע

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חוקי הגזע נחקקו ב-17 בנובמבר 1938.

חוקי הגזע התבססו על ההנחה כי על "הגזע האיטלקי החדש" להיבדל מהגזע היהודי. היהודים של המאה ה-20 אינם יותר הצאצאים הישירים של העם ממנו בא הנוצרי הראשון. היו התבוללויות רבות והעם היהודי של היום אינו קשור גזעית לעם שהיה בעבר.

סעיף 9 נחשב לגרוע מכולם וקבע כי היהודים אינם נמנים עם הגזע האיטלקי ועל כן יש להפלותם לרעה.

"מבני שם אשר הגיעו במרוצת ההיסטוריה לחופי מולדתנו הקדושה, לא נותר כמעט זכר. כיבוש סיציליה בידי הערבים גרם לכך שתהליך התבוללותם היה מהיר. רק קומץ מהם, היהודים, מייצגים את אוכלוסייה שלא התבוללה באיטלקים. מקורם בגזעים לא אירופים ולכן הם שונים לגמרי מאיתנו"

מלבד העובדה שהיהודים נאלצו להיפרד ממקומות עבודתם ומרכושם, אם היה מסדר גודל מסוים, רושם חזק הותירו חוקי הגזע על הילדים, הנוער והצעירים. בבת אחת, "הדור הצעיר" נדרש לצאת ממוסדות הלימוד, לא להיכנס לספריות ציבוריות ולנתק מגע עם החברים שאיתם הוא גדל - וכל זה ללא מורת רוח מצד חבריהם הלא-יהודים והציבור האיטלקי. הדעה הייתה שאם המדינה החליטה כך והשליט תומך בצעדים, הרי יש הצדקה לכך. היו בודדים בלבד שהביעו מורת רוח מחוקי הגזע.

החוק חייב לספק חינוך עממי. לכן, הילדים היהודים הורשו ללמוד בכיתות מיוחדות בבתי הספר הממלכתיים, לאחר שעות הלימוד. ברוב קהילות איטליה הוקמו מוסדות חינוך יהודיים עבור הנערים מעל לגיל בית הספר העממי. הם קלטו גם את המורים שפוטרו ממוסדות החינוך הממלכתיים. בתי ספר אלה פעלו ברומא במבנה בית הכנסת ברחוב בלבו, בפירנצה בבית הרב, ובמילאנו בשתי וילות פרטיות. גם בערים אחרות אורגנו בתי ספר על טהרת התלמידים היהודים.

מעמדם של המוסדות התיכוניים היה כשל בית ספר פרטי, שתלמידיו יכלו לגשת לבחינות ממשלתיות. הבעיה הייתה שבית הספר סווג בתור "בית ספר מדעי", דהיינו למלאכה, שהיה נחות יותר מבית הספר התיכון היוקרתי, בו למדו היהודים "בית הספר הקלסי".

בבתי הספר האלה, רבים מהתלמידים למדו לראשונה מקצועות יהודיים, בעיקר מורשת יהודית ותולדות עם ישראל. הייתה הקפדה שהלימוד לא ייחשב כמטיף לחזרה ליהדות.

בערים, עם הקהילות הגדולות יחסית, הוקמו בתי ספר על יסודיים. אבל בעשרות הקהילות הקטנות המשפחות נאלצו לעזוב את מקומות היישוב שלהם ולעבור לערים הגדולות או להשאיר את ילדיהם בבית ללא בית ספר.

בכנס שנערך בשנת 2008 ביד ושם, במלאת 70 שנה לחוקי הגזע, הודגש כי ההפליה החינוכית כלפי הנוער נחשבה לאחת הגזרות שהשפעתן הורגשה היטב בציבור היהודי.

ביקורת וחוסר פופולריות

לפי הדיווחים, חברים מובילים במפלגה הפשיסטית הלאומית (PNF), כמו דינו גראנדי ואיטלו באלבו, התנגדו לחוקי הגזע,^[14] והחוקים לא היו פופולריים בקרב רוב אזרחי איטליה; היהודים היו מיעוט קטן באיטליה והשתלבו עמוק בחברה ובתרבות האיטלקית במשך כמה מאות שנים.

רוב היהודים באיטליה היו צאצאים של יהדות איטליה הקדומה וחיו בחצי האי האיטלקי מאז התקופת רומא העתיקה. יהודים ספרדים מערביים שהיגרו לאיטליה מחצי האי האיברי לאחר הרקונקיסטה ופרסום צו אלהמברה בשנות ה-1490; וחלק קטן יותר מהקהילות היהודיות האשכנזיות שהתיישבו בצפון איטליה בימי הביניים, אשר נטמעו במידה רבה בקהילות היהודיות והספרדיות המבוססות האיטלקיות. רוב האיטלקים לא הכירו באופן נרחב את האוכלוסייה היהודית, והחברה האיטלקית לא הייתה רגילה לסוג האנטישמיות שהיה נפוץ יחסית ושגשג במשך מאות שנים במדינות דוברות גרמנית ובאזורים אחרים של צפון, צפון-מערב ומזרח אירופה, שבהם היו יהודים במספרים גדולים במשך תקופה ארוכה.

במהלך השנים המוקדמות יותר של הדיקטטורת בניטו מוסוליני, לא פורסמו חוקי גזע בממלכת איטליה לפני 1938. חוקי הגזע הונהגו במקביל לכך שאיטליה הפשיסטית החלה ליצור ברית עם גרמניה הנאצית, ורק חודשים לפני שאיטליה הפשיסטית הרכיבה את ברית הפלדה, הברית הצבאית בין שתי המדינות. ויליאם שיירר ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מציע שמוסוליני חוקק את חוקי הגזע על מנת לפייס את בעלי בריתו הגרמנים, יותר מאשר סנטימנטים אנטישמים אמיתיים בקרב העם האיטלקי.

ביטול החוקים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הצווים הראשונים לביטול החוקים הוצאו על ידי ממשלת איטליה בסוף 1944, לאחר כיבוש דרום איטליה על ידי בעלות הברית. היה צורך ב-80 צווים שונים, שנתנו בשנים הראשונות לאחר המלחמה. קשה היה במיוחד היישום של החזרת היהודים לתפקידיהם במוסדות להשכלה גבוהה. עם זאת נותרו נכון ל-2008 השפעות אחדות של החקיקה:

הרכוש היהודי המולאם, לא הוחזר אם נמכר לגוף שלישי, אלא אם כן היהודי יכול להוכיח כי הרכישה לא בוצעה בתום לב.
עדיין קיימים הרישומים במרשם התושבים על היות האזרח בן הגזע היהודי.

לקריאה נוספת

הערכים באיטלקית ובאנגלית

ראו גם

ביבליוגרפיה

De Felice, Renzo (1993). Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo (באיטלקית) (4 ed.). Turin: Einaudi. ISBN 8806172794.
Bianco, Giovanni (2016), Razzismi contemporanei, in: Rivista critica del diritto privato, Esi, Napoli, n. 2/2016, ISSN 1123-1025
Burgio, Alberto (2002), Nel nome della razza. Il razzismo nella storia d'Italia, Il Mulino, Bologna,ISBN 88-15-07200-4
Centro Furio Jesi (a cura di) (1994), La menzogna della razza. Documenti e immagini del razzismo e dell'antisemitismo fascista, Grafis, Bologna, ISBN 888081009X
Michael A. Livingston: The Fascists and the Jews of Italy – Mussolini´s Race Laws, 1938–1943. Cambridge University Press, 2014, ISBN 978-1-107-02756-5.
Furio Moroni: Italy: Aspects of the Unbeautiful Life. In: Avi Beker: The Plunder of Jewish Property during the Holocaust. Palgrave, 2001, ISBN 0-333-76064-6.
Michele Sarfatti: Characteristics and Objectives of the Anti-Jewish Racial Laws in Fascist Italy, 1938-1943. In: Joshua D. Zimmerman: Jews in Italy under Fascist and Nazi Rule, 1922–1945. Cambridge University Press, 2005, ISBN 0-521-84101-1.

קישורים חיצוניים

חוקי הגזע - נוסח מקורי באיטלקית
אתר השואה באיטליה (באיטלקית)
סביונה מאנה, 80 שנה לחוקי הגזע באיטליה: ארון הבושה מתחיל להיפתח, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2018

"Dichiarazione sulla razza – 1938" (באיטלקית). Rome: Associazione Nazionale Partigiani d'Italia. 21 במרץ 2016. ארכיון מ-7 בפברואר 2022. נבדק ב-15 במאי 2022. {{cite web}}: (עזרה)
Campus, Leonardo (29 בנובמבר 2023). "Confronting History. Italian Racial Laws: Memory, Television, Historiography". {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים

^ Shinn, Christopher A. (2019). "Inside the Italian Empire: Colonial Africa, Race Wars, and the 'Southern Question'". In Kirkland, Ewan (ed.). Shades of Whiteness. [Leiden and Boston: Brill Publishers. pp. 35–51. doi:10.1163/9781848883833_005. ISBN 978-1-84888-383-3.
^ Gentile, Emilio (2004). "Fascism in Power: The Totalitarian Experiment". In Griffin, Roger; Feldman, Matthew (eds.). Fascism: Critical Concepts in Political Science. Vol. IV (1st ed.). London and New York: Routledge. pp. 44–45. ISBN 9780415290159.
^ Negash, Tekeste (1997). "Introduction: The legacy of Italian colonialism". Eritrea and Ethiopia: The Federal Experience. Uppsala: Nordiska Afrikainstitutet. pp. 13–17. ISBN 978-91-7106-406-6. OCLC 1122565258.
^ האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספריית פועלים, הערך "מוסוליני, בניטו", כרך ג' עמ' 679
^ המניפסט של הגזע
^ Giovanni Sale (2009). Le leggi razziali in Italia e il Vaticano. Editoriale Jaca Book. p. 72. ISBN 9788816409071.
^ Philip Morgan (10 בנובמבר 2003). Italian Fascism, 1915-1945. Palgrave Macmillan. p. 202. ISBN 978-0-230-80267-4. {{cite book}}: (עזרה)
^ Davide Rodogno (3 באוגוסט 2006). Fascism's European Empire: Italian Occupation During the Second World War. Cambridge University Press. p. 65. ISBN 978-0-521-84515-1. {{cite book}}: (עזרה)
^ Claudio G. Segrè. Italo Balbo: A Fascist Life. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1999. p. 346. מסת"ב 978-0520071995
^ Joshua D. Zimmerman, Jews in Italy Under Fascist and Nazi Rule, 1922-1945, pp. 119-120
^ Bernardini, Gene (1977). "The Origins and Development of Racial Anti-Semitism in Fascist Italy". The Journal of Modern History. 49 (3): 431–453. doi:10.1086/241596.
^ Robinson, E. M. (1988). "Race as a Factor in Mussolini's Policy in Africa and Europe". Journal of Contemporary History. 23 (1): 37–58. doi:10.1177/002200948802300103.
^ Adler, Franklin H. (2005). "Why Mussolini turned on the Jews". Patterns of Prejudice. 39 (3): 285–300. doi:10.1080/00313220500198235.
^ Gunther, John (1940). Inside Europe. New York: Harper & Brothers. p. 262.

[Shinn_2019-1] Shinn, Christopher A. (2019). "Inside the Italian Empire: Colonial Africa, Race Wars, and the 'Southern Question'". In Kirkland, Ewan (ed.). Shades of Whiteness. [Leiden and Boston: Brill Publishers. pp. 35–51. doi:10.1163/9781848883833_005. ISBN 978-1-84888-383-3.

[Gentile_2004-2] Gentile, Emilio (2004). "Fascism in Power: The Totalitarian Experiment". In Griffin, Roger; Feldman, Matthew (eds.). Fascism: Critical Concepts in Political Science. Vol. IV (1st ed.). London and New York: Routledge. pp. 44–45. ISBN 9780415290159.

[Negash_1997-3] Negash, Tekeste (1997). "Introduction: The legacy of Italian colonialism". Eritrea and Ethiopia: The Federal Experience. Uppsala: Nordiska Afrikainstitutet. pp. 13–17. ISBN 978-91-7106-406-6. OCLC 1122565258.

[4] האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספריית פועלים, הערך "מוסוליני, בניטו", כרך ג' עמ' 679

[5] המניפסט של הגזע

[6] Giovanni Sale (2009). Le leggi razziali in Italia e il Vaticano. Editoriale Jaca Book. p. 72. ISBN 9788816409071.

[Morgan2003-7] Philip Morgan (10 בנובמבר 2003). Italian Fascism, 1915-1945. Palgrave Macmillan. p. 202. ISBN 978-0-230-80267-4. {{cite book}}: (עזרה)

[Rodogno2006-8] Davide Rodogno (3 באוגוסט 2006). Fascism's European Empire: Italian Occupation During the Second World War. Cambridge University Press. p. 65. ISBN 978-0-521-84515-1. {{cite book}}: (עזרה)

[autogenerated1999-9] Claudio G. Segrè. Italo Balbo: A Fascist Life. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1999. p. 346. מסת"ב 978-0520071995

[10] Joshua D. Zimmerman, Jews in Italy Under Fascist and Nazi Rule, 1922-1945, pp. 119-120

[11] Bernardini, Gene (1977). "The Origins and Development of Racial Anti-Semitism in Fascist Italy". The Journal of Modern History. 49 (3): 431–453. doi:10.1086/241596.

[12] Robinson, E. M. (1988). "Race as a Factor in Mussolini's Policy in Africa and Europe". Journal of Contemporary History. 23 (1): 37–58. doi:10.1177/002200948802300103.

[13] Adler, Franklin H. (2005). "Why Mussolini turned on the Jews". Patterns of Prejudice. 39 (3): 285–300. doi:10.1080/00313220500198235.

[gunther1940-14] Gunther, John (1940). Inside Europe. New York: Harper & Brothers. p. 262.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]