חותם גליל הוא חותם המעוצב בצורת גליל קטן, ששימש בעת העתיקה, והיה נפוץ בעיקר במסופוטמיה מסוף האלף ה-4 לפנה"ס בתקופת ג'מדת נצר ועד התקופה הפרסית. חותמות גליל היו בשימוש ברחבי המזרח הקרוב הקדום כגון: שומר, אכד, אשור, בבל, מצרים העתיקה, מיתני, החתים ממלכת פרס האחמנית, אֵילַם וארץ ישראל.

משמאל, חותם גליל ממסופוטמיה עשוי אבן גיר המתאר פולחן לאל שמש, תצוגה מוזיאון הלובר. מימין טביעת החותם
אחד השימושים לחותמי גליל היה חתימה על לוחות חרס. חתימת חותם גליל על לוח באכדית מכתבי אוגרית

מאפיינים

עריכה

החותם היה אישי, לרוב עשוי מאבן קשה, וגם מחומרים נוספים כגון פיאנס מצרי, טין, ומינרלים שונים כגון: המטיט, אובסידיאן, אחלמה, קרנליאן לפיס לזולי ועוד. פני האבן גולפו בעיצוב מסוים, כתובת או תמונה מסוימת כגון בעלי חיים, צמחים, אלים, בני אדם, סצנות פולחניות ועוד. החותם שימש לחתימה באמצעות טביעת חותם, מסמכים שנכתבו על גבי לוחות טין שלא עברו צריפה, ושימשו אישור למקוריות המסמך. העיצוב על פני החותם יכול היה להיות באמצעות שקעים או בליטות, בעת גלגול החותם על גבי הלוחות השאיר החותם את רישומו על גבי הלוח כבליטה או שקע בהתאמה.

חותמי גליל בארץ ישראל

עריכה

חותמות גליל נמצאו באתרים בארץ ישראל. בתל בית שאן נמצא חותם גליל של לבאיה מושל שכם בתקופת הברונזה המאוחרת ב על גבי חותם זה נמצאה כתובת ”ללבאיה אדוני אמור, מסר מתאגי: למלך, אדוני: שמעתי את המסר שלך אלי...”.[1] בתל גמה נמצא חותם קטן כתוב בכתב יתדות מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל מבורך נמצאו בתוך מקדש מתקופת הברונזה המאוחרת, שתי חותמות בסגנון מיתני. בתל אשדוד נמצא חותם גליל בשכבות הפלשתיות, בתל דור חותם גליל אשורי מהמאה ה-7 לפנה"ס בתל בית מירסים ועוד. טביעות של חותמות גליל נמצאו גם על כלי חרס בעיקר קנקנים, נוהג זה היה נפוץ במיוחד בארץ ישראל. טביעות חותם גליל נמצאו גם בסוריה. בחפירות הארכאולוגיות שנעשו בקטנה עיר מדינה בסוריה נמצא חותם גליל שנשא את שמו של המלך אישי-אדו שמלך במאה ה-18 לפנה"ס. כתובות נוספות נמצאו גם ביוון ובמקרים ספורים גם במסופוטמיה ובעילם.[2]

גלריה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא חותם גליל בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דפנה שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, אתר דעת
  2. ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, האוניברסיטה הפתוחה, יח' 4 עמ' 55