חיי קונסטנטינוס

חיי קונסטנטינוס
Εἰς τὸν βίον τοῦ μακαρίου Κωνσταντίνου τοῦ βασιλέως
מידע כללי
מאת	אוסביוס מקיסריה
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	ביוגרפיה
נושא	קונסטנטינוס

חיי קונסטנטינוס הגדול (ביוונית: Βίος Μεγάλου Κωνσταντίνου; בלטינית: Vita Constantini) הוא חיבור–הלל שנכתב ביוונית על ידי אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה במאה ה-4 לספירה לכבוד הקיסר הרומי קונסטנטינוס (קיסר האימפריה הרומית המערבית בשנים 312–324, והאימפריה הרומית כולה בשנים 324–337). החיבור מעולם לא הושלם עקב מותו של אוסביוס בשנת 339. החיבור מספק לחוקרים את אחד המקורות המקיפים ביותר למדיניות הדתית בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס. בנוסף לפירוט המדיניות הדתית של האימפריה הרומית תחת שלטון קונסטנטינוס, אוסביוס משתמש בחיבור כדי לעסוק בכמה מהעניינים הדתיים שלו עצמו, כגון אפולוגטיקה, וכן תיאור חצי ביבליוגרפי של קונסטנטינוס.

תקציר

החיבור "חיי קונסטנטינוס" מחולק לארבעה ספרים. הוא מתחיל בהכרזה שקונסטנטינוס הוא בן אלמוות. פתיחה זו נותנת את הטון לשאר החיבור, האדרה והאלה כללית של הקיסר ומפעלותיו על פני האדמה. החיבור מתקדם לתקופתו של קונסטנטינוס תחת הקיסר דיוקלטיאנוס (קיסר בשנים 284–305). קונסטנטינוס עומד בניגוד לדיוקלטיאנוס העריץ, שרדיפת הנוצרים ושלטונו המדכא מדגישים את הצגתו של קונסטנטינוס כנוצרי חזק וכאדם צודק. חלק זה גם ביסס את המטאפורה הכוללת ביצירה, שכן אוסביוס משווה את קונסטנטינוס למשה. אוסביוס טוען שזה היה רצון האל להעלות את קונסטנטינוס לקיסרות, כמשחרר הנוצרים מייסוריהם באימפריה.

אוסביוס ממשיך מההקדמה למעלליו הצבאיים של קונסטנטינוס לאורך שארית הספר הראשון ומחציתו של הספר השני. הראשון שבהם, המערכה נגד מקסנטיוס, מכיל אולי את הסצנה המפורסמת ביותר ב"חייו של קונסטנטינוס" - החזון של קונסטנטינוס בקרב גשר מילביוס. סעיף זה יצר מחלוקת רבה, שכן יש חשד רב לגבי תקפותו של הסיפור. אוסביוס טען ששמע את הסיפור מפיו של קונסטנטינוס עצמו; עם זאת, חלק גדול מהמחקר המודרני מסכים שהסיפור הוא עיוות של עובדות או מפוברק לחלוטין. תיאור זה מושווה לעיתים קרובות לזה של לקנטיוס (אנ'), המספק תיאור שונה בתכלית של אותו סיפור. אוסביוס המשיך לתאר את המערכה הצבאית הבאה של קונסטנטינוס, המלחמה נגד ליקיניוס. אוסביוס מסייע בהשחרתו של ליקיניוס (שהיה פרו-נוצרי), שהחלה על ידי קונסטנטינוס כתעמולה אימפריאלית שנועדה להצדיק את התוקפנות נגדו.

החיבור עובר ממערכות צבאיות לשלטון הדתי של קונסטנטינוס. הספר השני מסתיים בהתוויית הבעיות הדתיות שעמן מתמודד קונסטנטינוס. הספר השלישי עוסק בעיקר ביישוב הבעיות הדתיות השונות על ידי קונסטנטינוס. הקטע כולל את התיאור הרציף היחיד בן הזמן של ועידת ניקיאה וכן את העלייה לרגל לבורדו. אולם תיאור ועידת ניקאה נבחן מקרוב על ידי חוקרים באשר להטיה, שכן אוסביוס היה בעצמו מעורב מאוד בפוליטיקה של הוועידה. המשך הספר עוסק בחוקים הכנסייתיים של קונסטנטינוס. אוסביוס ממקד את תשומת הלב הרבה שלו בציור קונסטנטינוס באור נוצרי ביותר, בניית אתרים קדושים והרס לכאורה של מקדשים פגאניים. רוב המכתבים הקיסריים של קונסטנטינוס מופיעים בספר השלישי.

הספר הרביעי עוסק בעיקר בקונסטנטינוס ובחייו האישיים ובהישגיו האחרונים, ומסתיים במותו. רוב החיבור מוקדש להמחשת אדיקותו האישית של קונסטנטינוס. נסיעתו לפרס מצוירת במסגרת נושא נוצרי אוניברסלי אפולוגטי, חוקיו אוסרים על פולחן של דמותו שלו ועל חזרתו של דיכוי עבודת האלילים והקרבת קורבנות. עם סיום החיבור, אוסביוס משקיע מאמצים רבים כדי לחשוף קונסטנטינוס אישי, ומתאר את הקיסר כנואם ומטיף יוצא דופן, וגם מאזין. סמוך למותו של הקיסר, אוסביוס מתמקד בחוזק הנפשי והרוחני של קונסטנטינוס, כמו גם בכוחו הפיזי, ובכך מסיים את דיוקנו של אדם כמעט אלוהי. חיבור ההלל מסתיים במותו של הקיסר, הלווייתו וירושת כס הקיסרות.

הטיפול בקונסטנטינוס

הטיפול של אוסביוס בקונסטנטינוס יצר הרבה מהמחלוקת הנסובה סביב הטקסט. תוצאת השימוש של אוסביוס בסגנון הפאנגירי (של הלל ושבח) היא טיפול נדיב במיוחד בקונסטנטינוס, טיפול שנודע במטרותיו הפחות אובייקטיביות. טימותי בארנס (אנ') מציין כי אוסביוס משמיט בבירור תיאורים ומידע כדי להציג את קונסטנטינוס באור חיובי. אוסביוס קידם את רעיון הזכות האלוהית על קונסטנטינוס, שכן הוא היה קיסר בשל רצון האל, והוא חקיין האל עלי אדמות. הנרטיב של אוסביוס בונה את קונסטנטינוס כשליח האל, על מנת לסיים את רדיפת הנוצרים תחת האימפריה הרומית, ולהבטיח את עבודת האל הנכונה. האמצעי של אוסביוס לנרטיב זה הוא מטאפורה, והוא מצייר במפורש את קונסטנטינוס בדמותו של משה.

מקורות

המקורות הידועים של אוסביוס לציור דיוקן טקסטואלי של קונסטנטינוס ושלטונו באים משמונה טקסטים משפטיים, 46 הפניות לביבליה ושמונה אזכורים ספרותיים. אוסביוס התייחס לעיתים קרובות לחיבורים קודמים שלו עצמו 41 פעמים, בעיקר "תולדות הכנסייה" והנאום "בשבח קונסטנטינוס" (Laus Constantini). בחיבור "תולדות הכנסייה" עצמו יש מסמכים ומכתבים אימפריאליים רבים של קונסטנטינוס, חלקם מופיעים שוב ב"חיי קונסטנטינוס". אוסביוס מרבה לצטט מילה במילה הן את יצירתו שלו והן את המסמכים האימפריאליים; עם זאת, הוא גם מצטט בלא לציין את המקור, לעיתים קרובות כדי לעזור לבנות את הנרטיב שלו על קונסטנטינוס כקיסר שליח האל. מכתבים אימפריאליים אלה, מתוארים או מתומללים, מתייחסים לעיתים קרובות לעניינים דתיים הנוגעים ליחס לפגאנים ולנוצרים. לכן הם מהווים מקור חשוב לפוליטיקה הדתית של קונסטנטינוס. ההצהרות במכתבים הן פרו-נוצריות ואנטי-פגאניות באופן שיטתי. הן משתלבות היטב בטיפול התוכניתי בקוסטנטינוס כקיסר נוצרי אדוק, אך הן תקיפות במיוחד באנטי-פגאניות שלהן, בהתחשב בהקשר ההיסטורי. אמיתות ההצהרות האנטי-פגאניות, בין אם בתוכן ובין אם בביצוע, היו אפוא נקודת מחלוקת. ברדבורי (Bradbury) טוען שההצהרות האנטי-פגאניות מעולם לא יושמו, אלא תפקדו כהנחיה מוסרית. באופן דומה, קוראן (Curran) טוען כי הצהרות אנטי-פגאניות לא יושמו בפועל, אלא משקפות את עמדתו האישית של הקיסר. לגבי המכתבים הקיסריים הפרו-נוצריים כמו מכתבו לפלשתינאים (חיי קונסטנטינוס 2.24-44), הוצעו גם פרשנויות שונות. בעוד בארנס טוען שמכתביו של קונסטנטינוס היו הכרזות פומביות על אמונתו במסגרת התוכנית הפרו-נוצרית הרחבה יותר שלו, דרייק (Drake) מפרש את המכתבים דווקא כמסמכים בעד סובלנות דתית.

המכתב לשאפור בספר הרביעי

"מכתב קונסטנטינוס הראשון לשאפור השני" מלך פרס הוא חילופי דברים דיפלומטיים הממוקמים בספר הרביעי של "חיי קונסטנטינוס". הוא תוארך לתקופה שבין שנת 324 ל-336. במכתב מביע קונסטנטינוס בפני שאפור את מסירותו לנצרות, ומייחס את הצלחתו לאלוהות הנוצרית שגמילות החסדים שלה היא תוצאה של אדיקותו של קונסטנטינוס, סובלנותו הדתית וחורבנם של עריצים ורודפים. הוא מתייחס לקיסרים קודמים שאיבדו את שלטונם עקב רדיפת הנוצרים, ובראשם ולריאנוס, שהובס ונשבה על ידי הפרסים, אירוע שקונסטנטינוס מייחס לאלוהות הנוצרית. מודע לנוכחותם של נוצרים בממלכת שאפור, קונסטנטינוס, הכותב בשמם, קורא למלך לשלוט בהם באדיקות או, באזהרה מוסווית, להתמודד עם אותה נפילה כמו רודפים אחרים.

האותנטיות של המכתבים היא מקור לוויכוח עבור חוקרים רבים של קונסטנטינוס. בארנס מקבל את המכתב כאמיתי, תוכנו תואם את השקפתו של קונסטנטינוס על הקריירה שלו, במיוחד בתקופת הרפורמה שלאחר תבוסתו של ליקיניוס. אליזבת פודן (Elizabeth Fowden) מציגה טענות המחזקות את האותנטיות של המכתבים, ורואה את תוכנם כתואם את חזונו של קונסטנטינוס לגבי עצמו כשליח האל עלי אדמות ורצונו באימפריה נוצרית אוניברסלית. למרות זאת, התוכן הדתי של המכתב והטענות של קונסטנטינוס לייצג את הנוצרים של האימפריה הפרסית ממשיכים להותיר את דעות החוקרים חלוקות.

יש לקחת בחשבון את המהימנות והמניעים של אוסביוס כביוגרף בעת ניתוח האותנטיות של המכתב ותוכנו. המכתב נבדל בסגנונו מכתיבתו של אוסביוס עצמו, ותוכנו ונימתו דומים לאלה של המסמכים הקונסטנטיניים האחרים ב"חיי קונסטנטינוס". גילוי "הפפירוס של לונדון", מסמך אימפריאלי עצמאי שנמצא שמצוטט ביושר על ידי אוסביוס בספר השני של "חיי קונסטנטינוס", נתפס על ידי רבים כסימן ליושר שלו בשימוש בטקסטים אימפריאליים. בשונה מהמכתבים האחרים שצוטטו על ידו, קטע זה חסר את הברכה הרשמית המצויה במסמכים אימפריאליים אחרים המצוטטים ב"חיי קונסטנטינוס" והוא היחיד שבו עוסק קונסטנטינוס בעניינים חילוניים.

מיקום המכתבים בתוך "חיי קונסטנטינוס" הוא מוזר. בארנס טען בזכות אימוץ תאריך מוקדם למכתב, בסביבות שנת 324/5, והתאמתו לספר השני, לאחר תבוסתו של ליקיניוס. אולם אוסביוס הציב אותו בספר הרביעי, לאחר מלחמותיו של קונסטנטינוס נגד הסרמטים והגותים על הדנובה, ובכך הזיז את הכרונולוגיה שלו לאחר שנת 335. הצבת המכתב לאחר האירועים הללו מספקת לאוסביוס את ההזדמנות להשתמש בו כדי להוות אות מבשר למלחמתו האחרונה של קונסטנטינוס נגד הפרסים, שלטענתו קונסטנטינוס אמר כי "הוא עדיין צריך להשיג". הודעה מוקדמת כזו היא מוטיב נפוץ בספר הרביעי ואזהרה נוספת בעת הערכת האותנטיות וההקשר של ההתכתבות של קונסטנטינוס עם שאפור כפי שהוצגה על ידי אוסביוס.

אמינות

האדרה האפולוגטית של אוסביוס את קונסטנטינוס הובילה את החוקרים להטיל ספק באמינות יצירתו: כבר במאה ה-5, ההיסטוריון הנוצרי סוקרטס סכולסטיקוס כתב כי אוסביוס היה "מרוכז יותר בגימור הרטורי של חיבורו ובשבחי הקיסר, מאשר בהצגה מדויקת של עובדות". ואכן, בעוד שרבים מקבלים את החיבור כאמין בדרך כלל, חוקרים מודרניים מעטים טוענים שהטקסט אינו חף מסימני שאלה, במיוחד בכל הנוגע למניעים ולהטיות של אוסביוס.

אוסביוס מזניח באופן עקבי מידע רלוונטי כדי להציג את קונסטנטינוס באור חיובי. הוא גם עוסק בפוליטיזציה של מספר נושאים בחיבור, בעיקר של המערכה נגד ליקיניוס וועידת ניקאה. במקרה הראשון, אוסביוס עוסק בהכתמת המוניטין של ליקיניוס, ומצייר אותו כתומך של עובדי אלילים ושובר שביתת נשק, שתי טענות מפוקפקות היסטורית.

אוסביוס היה בעצמו חבר משתתף בוועידת ניקיאה ויש לגשת בזהירות למניעים שלו בכתיבתו בעניין שבו היה שותף פעיל. אוסביוס גם מתאמץ מאוד לתאר את עצמו כמקורב מאוד לקיסר, כאשר למעשה, ההפך הוא סביר ביותר. בארנס מציין שמפגש ביניהם היה אירוע נדיר, שכן אוסביוס לא התגורר ליד הבירה קונסטנטינופוליס, וגם לא הייתה לו גישה מיוחדת לקונסטנטינוס, כפי שהוא טוען ב"חיי קונסטנטינוס". במקום זאת, בארנס טוען שלפני ועידת ניקיאה, אוסביוס אולי ראה את הקיסר פעם אחת, בתוך קהל גדול של אנשים. רק כעבור 25 שנה פגש אוסביוס את הקיסר, בוועידת ניקיאה. אולם לאחר הוועידה, המגע האישי היה לא סדיר במקרה הטוב. אפילו חילופי מכתבים בין השניים היו נדירים. ברור שאוסביוס לא היה איש החצר שצייר את עצמו ב"חיי קונסטנטינוס".

חשיבות היסטורית

החיבור "חיי קונסטנטינוס" הוא החיבור החשוב ביותר לבחינת שלטונו של קונסטנטינוס. רק מספר נבחר של תיאורים פגאניים של השלטון קיימים או התגלו, כאשר ידוע על קיומו של חיבור-שבח פגאני אחד בלבד. בעוד שלאוסביוס יש הטיה פרו-נוצרית ברורה, החיבור "חיי קונסטנטינוס" מספק גם כמה עניינים חילוניים מלאי תובנה שלא התגלו מחוץ לחיבור. עם זאת, למרות חשיבותו המודרנית, החיבור היה לא מוכר במידה רבה במאות ה-4 וה-5, והגיע לפופולריות הרבה יותר מאוחר.

לקריאה נוספת

Barnes, Timothy (1981). Constantine and Eusebius. Cambridge, Mass.: Harvard University Press.
Drake, H. A. (Jan. 1988). ‘What Eusebius Knew: The Genesis of the “Vita Constantinii”’, Classical Philology, Vol. 83, No. 1
Eusebius (1999). Life of Constantine. Averil, Cameron; Stuart Hall, trans. Oxford: Clarendon Press.