דיוקלטיאנוס

גַּאיוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס (בלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; ‏22 בדצמבר 242–245 – 3 בדצמבר 311/312) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. דיוקלטיאנוס הוא דמות היסטורית ייחודית, ושלטונו שינה את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית, בהביאו לגמר של משבר המאה השלישית. במהלך חמישים שנות המשבר, התחלפו באימפריה הרומית כעשרים וחמישה קיסרים, והיא הייתה נתונה למלחמות אזרחים, פלישות של אויבים ומשברים כלכליים. דיוקלטיאנוס הביא את האימפריה אל יציבות שלטונית. מדע ההיסטוריה לא האיר פנים לדיוקלטיאנוס, והוא נשפט לעיתים קרובות לשבט ולא לחסד. ההיסטוריון הבריטי בר-הסמכא אדוארד גיבון לתולדות האימפריה הרומית כתב על דיוקלטיאנוס:

דיוקלטיאנוס
Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus

לידה	22 בדצמבר 242 עד ל-245 סלונה , האימפריה הרומית
פטירה	3 בדצמבר 311 או 3 בדצמבר 312 ספלטום, האימפריה הרומית
שם מלא	גאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס
שם לידה	Gaius Valerius Diocles
מדינה	רומא העתיקה
מקום קבורה	קתדרלת דומניוס הקדוש
בן או בת זוג	פריסקה
קיסר האימפריה הרומית ה־51 20 בנובמבר 284 – 1 במאי 305 (20 שנה) שותף לשלטון מקסימיאנוס (292–305)

”יכולותיו היו מועילות יותר מנהדרות, מחשבה נמרצת שהשתפרה על ידי ניסיון ולימוד של האנושות, מיומנות שיושמה בעסקים, תערובת מאוזנת של ליברליות וחסכנות ושל חומרה ומתינות, יכולת להיות מזוהה כחלק מהצבא, דבקות במטרה והיכולת לשנות את האמצעים ומעל הכל האומנות של רתימת רצונותיו ורצונות אחרים לאינטרס של שאיפותיו וצביעת האמביציות שלו כצרכי הציבור”

תקופת שלטונו סימנה את סופה של תקופת הפרינקיפאט שתחילתה בשלטונו של אוקטביאנוס קיסר אוגוסטוס, ואת התחלת תקופת הדומינאט שבה הרפורמות שיזם דיוקלטיאנוס הביאו לשינוי מהותי בכל מערכות השלטון הרומאיות. דיוקלטיאנוס הגה, יישם ועמד בראש שיטת חלוקת שלטון הידועה בשם טטרארכיה לפיה התחלק עומס השלטון בין ארבעה שליטים, שניים מהם בדרגת אוגוסטוס ושני שליטים הכפופים להם בדרגת קיסר. על פי שיטה זו, השליטים נבחרו לתפקידם ופרשו ממנו מרצונם. כך היה דיוקלטיאנוס לשליט הרומאי הראשון והיחיד שפרש מכס המלכות מרצונו. השיטה שאמורה היה למנוע זעזועים התפרקה הלכה למעשה משעזב דיוקלטיאנוס את מושכות השלטון. מאידך, הסדר זה ו-21 שנות שלטונו של דיוקלטיאנוס הבטיחו את המשך קיום האימפריה הרומית לדורות הבאים.

דיוקלטיאנוס חילק את האימפריה הרומית לדיוקסיות ולפרובינקיות חדשות והקים מנגנון שלטוני לניהול כל אחת מיחידות אלו. מנגנון בירוקרטי זה היה הגדול ביותר בתולדות הקיסרות. רפורמה נוספת הייתה במערכת גביית המיסים והמערכת המוניטרית וכן רפורמה רחבת היקף בצבא הרומאי, שכללה שינויים מבניים ביחידות הצבא ומערך הגיוס. דיוקלטיאנוס ביסס את הגנת האימפריה על מערכת מורכבת של מבצרי גבול, ערים מבוצרות על גבולות האימפריה, ורשת דרכים שאיפשרה ניידות כוחות. לא כל הרפורמות שעליהן הכריז הוכתרו בהצלחה. הרפורמה לקביעת מחירים לסחורות ומוצרים נכשלה וסימנה את גבולות הכוח של שלטון מרכזי מול כוחות השוק, ורדיפתו חסרת הפשרות את הנצרות נכשלה משתהליכים ונסיבות ייחודיים שינו את מהלך ההיסטוריה.

קורות חייו

רקע

האימפריה המפוצלת בשנת 271 לספירה

משבר המאה ה-3, הידוע גם בשמות האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) הוא תקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.

המשבר החל עם ההתנקשות בחייו של הקיסר אלכסנדר סוורוס על ידי חייליו בשנת 235. ההתנקשות פתחה תקופה בת חמישים שנה, שבה עשרים ושישה אנשים התקבלו באופן רשמי על ידי הסנאט הרומי כקיסרים, ובכך הפכו לקיסרים לגיטמיים. רובם היו מצביאים בולטים בצבא הרומי.

בשיאו של המשבר, בשנת 268, האימפריה הייתה מחולקת לשלוש מדינות מתחרות: האימפריה הגאלית, הכוללת את הפרובינקיות של גאליה, בריטניה ולתקופה קצרה גם היספניה; האימפריה התדמורית, הכוללת את הפרובינקיות המזרחיות: סוריה-פלשתינה ומצרים; והאימפריה הרומית העצמאית במרכז איטליה, בין שתי האימפריות האחרות. המשבר הביא לשינויים עמוקים במוסדות האימפריה, בחברה, בחיים הכלכליים, ובסופו של דבר, בדת. התקופה נתפסת, בעיני רוב ההיסטוריונים, כתקופת המעבר בין העת העתיקה הקלאסית, לבין שלהי העת העתיקה.

מקורות היסטוריים

המקורות הראשוניים וכתבי ההיסטוריונים בני זמנו של דיוקלטיאנוס נכתבו על ידי אבות הכנסייה ובטון עוין מאוד לשליט הפגאני שיזם והוציא לפועל שורה של גזירות כנגד הדת הנוצרית והכנסייה. היסטוריונים אלו מיקדו את תשומת ליבם ואת כתביהם ברדיפות הנוצרים, בכשלונות של דיוקלטיאנוס בהוצאה לפועל של תוכניותיו, ובמאבקי הכוח בטטרארכיה. מידע נוסף על תקופת שלטונו נמצא באוסף של נאומי שבח לאוגוסטוס הידוע בשם הפנגיריקים הלטיניים ומכיל נאומים בפני שליטי הטטרארכיה. מקור נוסף נמצא בקובצי חקיקה ותקנות שמקורם בתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס.

עד לעלייתו לשלטון

דיוקלטיאנוס נולד בעיר סלונה בדלמטיה (סולין בקרואטיה) בסוף שנת 244 או תחילת 245. עם עלייתו לכס השלטון בשנת 284, הוא קבע את ה-22 בדצמבר כיום הולדתו הרשמי. מעט מאוד ידוע על ילדותו ומעט מאוד מידע קיים על 40 השנים הראשונות לחייו. על פי ההיסטוריונים הנוצרים העוינים, דיוקלטיאנוס נולד בשם דיוקלס למשפחה ממעמד נחות - עבדים משוחררים או רועי חזירים, וכך גם כתוב בתלמוד הירושלמי.

ידוע שהוא היה חייל מגיל צעיר ובחר בקריירה צבאית כקצין. ידוע כי הוא מונה לקונסול בגיל צעיר ובכתובת משנת 285 מצוין שהוא נבחר לתפקיד קונסול בפעם השנייה. יואנס זונאראס מציין כי הוא מונה לשמש כמושל מואסיה, חבל ארץ בבלקן לאורך הגדה הדרומית של הדנובה. בשנת 282 מינה אותו האוגוסטוס קארוס לתפקיד יחידת הפרשים המובחרת ששימשה ככוח האבטחה של חצר המלוכה שקיבלה את השם פרוטקטורס דומסטיקי (Protectores domestici). ההיסטוריון משה עמית קובע כי מתווה הקריירה הזה מעיד כי דיוקלטיאנוס היה אדם בעל ניסיון ויכולת, ובעל רקע בניהול וכי אין לתת משקל של ממש לכתבי ההיסטוריונים הנוצרים.

עלייתו לשלטון

דיוקלס (שבאותה עת עוד לא שינה את שמו לדיוקלטיאנוס), החל את עלייתו לשלטון בעת מערבולת של מלחמות בין קציני צבא הטוענים לשלטון, מערבולת ששיאה היה בעלייתו של קארוס לכס השלטון. קארוס הספיק למנות את בניו קארינוס ונומריאנוס, לשליטים לצידו, ויצא בשנת 283 להילחם בשטחי האימפריה הסאסאנית, אלא שבמהלך המסע נמצא לפתע מת באוהלו ליד העיר קטסיפון. לפי גרסה אחת הוא מת ממכת ברק, דיווחים אחרים מספרים על כך שמת ממחלה, והשערה נוספת היא שהוא הורעל על ידי אריוס אפר, הפרפקט הפרטוריאני ואבי אשתו של נומריאנוס. המחקר המודרני נוטה לייחס מעורבות לדיוקלס, שהיה אז מפקד המשמר האימפריאלי, והדבר מעוגן במעורבותם של דיוקלטיאנוס ושל אריוס אפר במותו של נומריאנוס.

עם מותו של קארוס התמנו שני בניו לשליטי האימפריה. קארינוס שלט בחלק המערבי ונומריאנוס קיבל את השליטה בחלק המזרחי. עם זאת הוא היה מרוחק מענייני שלטון וצבא והפקיד את הכוח דה-פקטו בידי אריוס אפר, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני של אביו, קארוס. ביזמת אפר הוחלט להפסיק את מסע המלחמה כנגד הסאסאנים ולסגת לכוון הפרובינציות המזרחיות של האימפריה. במהלך המסע, מנע אפר משאר הקצינים מלהיפגש עם נומריאנוס ומשהגיעה השיירה לעיר ניקומדיה התגלה כי נומריאנוס מת וככל הנראה הורעל זמן מה לפני כן. במשפט השדה שאורגן על ידי קציני המטה קם דיוקלטיאנוס, הצביע בחרבו על אפר, הכריז כי הוא רצח את הקיסר והרג אותו במקום. האספה שתיפקדה כבית משפט בחרה מיד לאחר הוצאתו להורג של אפר בדיוקלס לאוגוסטוס. עם בחירתו שינה דיוקלס את שמו לגאיוס אורליוס ולריוס דיוקלטיאנוס.

כשהגיע הדיווח על מותו של אחיו, ועל הכרזת דיוקלטיאנוס כקיסר, עזב קארינוס את רומא בבהילות, ויצא בראש צבא למזרח במטרה לחסל את הטוען לכתר. בדרכו עבר קארינוס בפרובינציית פאנוניה, ודיכא בהצלחה את מרידתו של טוען לקיסרות נוסף, מרקוס אורליוס גוליאנוס. המלחמה בין קארינוס ודיוקלטיאנוס נערכה ברובה בפרובינציית מואסיה. קארינוס ניצח במספר קרבות, אולם בקרב העיקרי שנערך על נהר מרגוס ביולי 285, דיוקלטיאנוס הוא שזכה בניצחון מוחץ. הקרב החל ביתרון לצד קארינוס שמספר החיילים בצבאו היה גדול יותר ומהלך הקרב נטה לטובתו. המהפך הגיע כאשר קארינוס נרצח על ידי טריבון צבאי במהלך הקרב, כנקמה על כך שפיתה את אשתו של הטריבון, ובעקבות רצח זה התמוטטו צבאותיו של קארינוס והניצחון, דחוק אך מוחלט ניתן לדיוקלטיאנוס.

כינון הטטררכיה הראשונה

שלטון משותף עם מקסימיאנוס

ערך מורחב – טטררכיה

בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו; בחירה זו נעשתה על בסיס נאמנותו לדיוקלטיאנוס וההנחה כי הוא לא יטה למרוד או לחתור תחת דיוקלטיאנוס. יכולתיו הצבאיות כמנהיג ולוחם שימשו את האימפריה שבעת זו ולמשך כל תקופת שלטון הטטררכיה הייתה תחת לחץ של פולשים ואויבים מבחוץ ונזקקה למנהיג צבאי מוכשר. חוקרי התקופה, ההיסטוריונים סטיבן ווליאמס וטימוטי בארנס, טוענים כי העדויות הנסיבתיות מצביעות על קשר של אינטרסים ונאמנות שנרקם בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס וכי מהלכיהם תואמו מבעוד מועד לטקסי ההכתרה. על פי תאוריה זו הקשר התגבש סופית במהלך המערכה של דיוקלטיאנוס מול קארינוס וכי קידומו המהיר של מקסימיאנוס לתפקיד קיסר בטקס שנערך ביולי 286 היה מימוש מעשי של הקשר.

נקודת תורפה נוספת של דיוקלטיאנוס הייתה העדר בנים או בני משפחה שיכלו לעמוד לצידו ולשאת במעמסת השלטון או לרשת את מקומו. עובדה זאת אילצה את דיוקלטיאנוס לחפש שליט משנה מחוץ לתחומי משפחתו. לא ברור האם דיוקלטיאנוס אימץ את מקסימיאנוס לבן כפי שנהגו קיסרים רומאיים לפני כן, והחוקרים חלוקים על התשובה לשאלה זו. פרופסור משה עמית קובע כי מקסימיאנוס לא אומץ כבן אלא קיבל מעמד של אח לדיוטקליאנוס. החידוש שבמעשה של דיוקלטיאנוס היה שהוא מינה שליט נוסף שלא מקרב בני משפחתו ולא אימץ רשמית את מקסימיאנוס אלא מינה שותף ולאחר מכן שותפים מתוך שדרת הפיקוד של הצבא הרומאי ורק לאחר מכן קשר אותם ואיחד אותם למשפחה של שליטים. מקסימיאנוס הוסיף לאחר מינויו לשמו את השמות אאורליוס ולריוס, שהיו גם שמותיו של דיוקלטיאנוס.

בשנת 287 הוגדר הקשר בין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס על בסיס דתי והשם הרקוליוס (Herculius) נוסף לשמו של מקסימיאנוס והשם יוביס (Iovis) לשמו של דיוקלטיאנוס. השמות קישרו את השליטים לעולם האלים ויש המוצאים סמליות בעובדה שמקסימיאנוס קיבל את שמו של הרקולס האל ששמו נקשר לביצוע משימות שהוטלו עליו על ידי אביו מלך האלים יופיטר. סימטריה רעיונית זו לא נשמרה בטטרככיה השנייה ובכל מקרה הצמדת השם האלוהי לא הכתירה את השליטים כאלוהים אלא ציינה כי הם מכשירים בידי האלים. בסמוך לכך, ולפני שנת 290, החל שינוי ביחס של הנתינים לשליטים, ובמקום ברכה שנועדה להביע כבוד נדרשו הנתינים למחוות סגידה שכללו השתחוות כמו בפני פסלי האלים ונשיקה לדש בגדו של האוגוסטוס.

בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטרארכיה - מיוונית טטרה (ארבע) + ארכיה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שהחזיקו בתואר "אוגוסטוס" ושני שליטים משניים שהחזיקו בתואר "קיסר". על פי תאוריה אחרת מינויו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לא היה מתוכנן מלכתחילה אלא חלק מרצף אירועים שנבע ממרד של קרסיאנוס. חלק מהחוקרים מרחיקים לכת ומתארים תסריט לפיו מקסימיאנוס נטל לעצמו ועל דעת עצמו את התואר אוגוסטוס, מהלך שדיוקלטיאנוס החליט לקבל בדיעבד על מנת להימנע מקריעת האימפריה ומלחמת אזרחים. תאוריה אחרת מיחסת את קידומו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לעובדה שקראסינוס המורד הוכרז כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המורדים וקידומו של מקסימיאנוס לתואר זהה היה מחויב המציאות על מנת לתת בידיו סמכות ומעמד שיאפשרו לו להמשיך בעימות מול קרסינוס.

מינוי קיסרים והשלמת הטטררכיה

ביום ה-1 במרץ 293 מינה מקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. ובמקביל מינה דיוקלטיאנוס את גלריוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. בכך השיקו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את הטטררכיה הראשונה. הסיבה לשינוי יכולה להיות חלוקת האחריות ועול ניהול המערכות הצבאיות שהתנהלו לאורך כל גבולות האימפריה ומאידך היה בצעד זה משום הכנה לקראת העברת מושכות השלטון בבוא העת. שני הקיסרים החדשים היו קציני צבא ששירתו לצד האוגוסטוסים. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.

לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים, גלריוס שהתמנה לקיסר לצידו של דיוקלטיאנוס התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאשה את ולריה בתו של דיוקלטיאנוס. מערכת זו של קשרי משפחה בין כל ארבעת שליטי האימפריה נבנתה על מנת למנוע תחרות ולהבטיח את השלטון ואת חלוקתו העתידית. חלוקת השלטון קיבלה גם ביטוי אדמיניסטרטיבי, ולצידם של ארבעת השליטים הוקמו מנגנון אזרחי, וכן חיל משמר שלצידו מפקד משמר פרטוריאני ששימש כסגנו של השליט וראש המנגנון האזרחי. כל אחד מארבעת השליטים הטביע מטבעות וקבע את מקום מושבו באזור שהוקצה לתחום שלטונו: דיוקלטיאנוס בעיר ניקומדיה ומשל על המנהל וההגנה של תרקיה, יון, אסיה הקטנה סוריה ומצרים, גלריוס התמנה לשלוט על הגנת הגבול לאורך הדנובה קבע את מקום מושבו העיקרי בסירמיום. במקביל נשמרה אחידות החקיקה וכל ארבעת השליטים היו חתומים על הצווים והתקנות. גם התארים שנובעים מהצלחה במערכות הוענקו לכל ארבעת השליטים יחד. התיאום בין האוגוסטוס לקיסר היה יחסית פשוט ואף על פי שאין כל תיעוד לגבי השאלה לקשר ולמערכת קבלת ההחלטות שבין דיוקלטיאנוס למקסימיאנוס ברור כי דיוקלטיאנוס היה ראש ההררכיה השלטונית ושלושת שותפיו לשלטון קיבלו את מרותו. תופעת לוואי של חלוקת האימפריה הייתה ירידה בקרנה של עיר הבירה רומא שהפסיקה להיות מקום מושבו של שליט האימפריה והחל תהליך שבו ירדה חשיבות הסנאט ואבדו עיקר סמכויותיו. מאידך העיר שמרה על מקומה כמרכז דתי.

מלחמה לאורך גבולות האימפריה

במהלך שנת 286 ניהל דיוקלטיאנוס סדרה של מבצעים צבאיים לאורך גבולות נהר הדנובה, ובסופם הצליח להדוף את הפולשים הגרמאניים ולזכות בתואר גרמניקוס מקסימוס. בשנת 287 הוא העביר את משקל המערכה אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, ובשנת 288 הגיעו הצדדים להסכמה על הפסקת הלחימה, שבמסגרתה השאה הפרסי בהראם השני אשר התמודד עם טוענים לכתר ואי שקט פנימי במסופוטמיה, הכיר בחלק מהאימפריה הרומית והסכים להמלכת טירידתס השלישי בן חסות רומאי על ארמניה וזכה לתואר פרסיקוס מקסימוס (Persicus Maximus). בין השנים 289 ו 292 חזר דיוקלטיאנוס לגבולות הדנובה והדף במאמץ ניכר פלישות של שבטים סרמטים שחצו את הנהר אל תוך שטחי האימפריה. במקביל דיכאו הלגיונות הנאמנים לקיסר מרידה בפרובינציה מצריים.

לחימה מול האימפריה הסאסאנית

בשנת 293 עלה לכס המלוכה של האימפריה הסאסאנית השאה נרסה, והחל בסדרת פשיטות אל מעבר לגבול האימפריה הרומית. מגבלות כוח האדם של האימפריה הרומית הותירו את הגבול ללא הגנה של ממש. הסאסאנים הצליחו לחדור אל האזור שבין נהר הפרת והחידקל, והמפגש הראשון בין צבא רומאי בפיקודו של גלריוס עם הצבא הפרסי בשנת 296 הסתיים בתבוסה רומאית בקרב חרן. בעימות בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס להודות באשמה - וכעונש על כישלונו, הוא צעד רגלית (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסר, לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס; המסר היה שהכישלון והתבוסה רובצים על כתפי גלריוס בלבד ואינם אשמת החיילים שלחמו תחת פיקודו.

שנה לאחר מכן חזר הצבא הרומאי בסדר כוחות מוגדל עם לגיונות שהועברו מגדות הדנובה תחת פיקודו של גלריוס. הצבא הרומאי תקף דרך ארמניה ובמפגש בין שני הצבאות הדפו הרומאים את הפרסים והצליחו ללכוד את מחנה השאה, חלק מהאוצר ואת בני משפחתו. הפרסים נסוגו מכל השטחים שנכבשו בשלב הראשון של הלחימה ופינו את אזור מסופוטמיה, ולגיונות צבא רומאיים תחת פיקודו של דיוקלטיאנוס שצעדו מסוריה תפסו מחדש את הטריטוריות של מסופוטמיה. גלריוס המשיך את המומנטום וצעד אל לב הטריטוריה הסאסאנית, בכובשו את נציבין, ולאחר מכן הטיל מצור על הבירה קטסיפון וככל הנראה הצליח לכבוש את העיר. במשא ומתן שהתנהל לבקשת הפרסים שביקשו לשחרר את בני משפחת השאה, נכרת הסכם שלום בניגוד לדעתו של גלריוס. על פי הסכם השלום הכירו הפרסים בשלטון הרומאי במסופוטמיה ובארמניה ובתמורה הוחזרו בני משפחת השאה הפרסי. בעקבות הפסדו, פרש נרסה משלטונו ב-301, ומת שנה לאחר מכן. חולשת האימפריה הסאסאנית ומאבקי כוח פנימיים הביאו לשקט בפרובינציות המזרחיות של האימפריה הרומית למשך 50 שנה.

מרד קראסינוס

במקביל לאירועים בגבולות המזרחיים ולאורך הדנובה חדרו פולשים גרמאניים אל מעבר לגבול הריין ובתוך הפרובינציה סבלו ערי החוף של גאליה מפשיטות תכופות של שודדי ים פרנקים וסאקסוניים. על מנת לפתור מטרד זה מינה מקסימיאנוס את קראסינוס (Mausaeus Carausius) קצין בעל ניסיון נרחב בלחימה ימית לבנות צי ולהילחם בפיראטים. קראסינוס הצליח להדוף את הפיראטים ובמספר קרבות ימיים הצליח לתפוס ספינות ולעצור את הפושטים, הוא צבר את הרכוש השדוד לעצמו ולחייליו ועורר את זעמם של דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס, הם הוציא צו למאסרו ומשקראסינוס סירב להופיע למשפטו נגזר עליו עונש מוות. בתגובה ברח קראסינוס לפרובינציה בריטניה שם זכה לתמיכת הלגיונות המקומיים ולתומכים גם מקרב חילות המצב בערי התעלה האנגלית, בהיעדר צי ותחת האיום של פשיטות של שבטים ברבריים מתוך ומחוץ לפרובינציות המערביות נאלץ מקסימיאנוס לדחות את הטיפול בקראסינוס המורד שמצידו הצהיר על עצמו קיסר, הגדיל את מספר הספינות בצי שלו ושכר שכירי חרב פרנקיים להם שילם היטב. בסוף 286 שלט קראסינוס בכל בריטניה, רוב שטחם של חופי התעלה וחלקים נרחבים מצפון-מערב גאליה. בשלב זה הכריז קראסינוס על בריטניה כיישות עצמאית "אימפריית בריטניה" והחל מטביע מטבעות. החזרת הסמכות לידי שליטי האימפריה וכיבוש מחדש של בריטניה נדחו עד לשלב בו ביססו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את אחיזתם באימפריה והטיפול במורדים נפל בחלקו של קונסטנטיוס כלורוס שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של מקסימיאנוס.

משהתבססה הטטררכיה מקסימיאנוס שינה את אסטרטגית הלחימה בגאליה ולאורך הריין ובמקום להתעמת ישירות מול קאראסיוס הוא הפנה את המאמץ הצבאי כנגד השבטים הגרמאניים, תומכיו של קאראסיוס שישבו לאורך נהר הריין, הוא ניצל את הפילוג בין השבטים וחוסר האמון בין מנהיגיהם על מנת לנהל מערכה מולם בהצלחה חלקית בין השנים 285–288. כלורוס הנהיג את הלגיונות תחת פיקודו במסע צפונה דרך טריטוריית אויב כשהוא זורע הרס וחורבן, הפרנקים שהגיעו לאפיסת כוחות והגיעו להסכם עם כלורוס לפיו מנהיגיהם יישבעו אמונים למנהיג פרנקי שהיה בן ברית של הרומאיים ובכך הובטחה שליטה רומאית על אזור צפון גאליה. מאמץ ניכר הושקע בשיקום הפרובינציה ואבטחת הגבולות, מקסימיאנוס נקט במדיניות שעודדה יישוב מחדש של בתי-אב של שבטים גרמאניים בחבלי הארץ שנחרבו מאין ספור פלישות ומלחמות, בתי האב קיבלו את הרשות ליישב את השטחים תחת חסות רומאית שניתנה בתמורה להכרה בשלטון הרומאי. מדיניות זו יצרה אזור חיץ לאורך הגבולות הצפוניים של הפרובינציה וקהילה נאמנה שיכלה להגן על גבולות האימפריה ולהיות מאגר זמין לכוח אדם שנדרש לצבא הרומאי בעיקר כחיל מצב.

משנת 293 ועד 296 הצליח קונסטנטיוס לבסס את שליטת האימפריה הרומית בגאליה ולאורך גבולות הריין, בשנת 293 נרצח קרוסיוס על ידי אחד מקציניו הבכירים. בשנת 296 חזר מקסימיאנוס לגבול נהר הריין. ולגיונות בפיקודו של קונסטנטיוס ובגיבוי צי שנבנה לצורך המערכה פלשו אל האי הבריטי צי אחד בפיקודו של מפקד המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין נחת בסמוך למיצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי של צבאו של אלקטוס, בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש בפרובינציה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב הקצינים של הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינציה על מנת להבטיח את שליטתו.

מלחמה באפריקה

בשנת 296 הפנו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את תשומת לבם לחופי הפרובינקיות האפריקאיות, שבהם התרופפה השליטה הרומאית באותו זמן, בשל לחץ של שבטים נוודים שתקפו את הערים ומרכזי המסחר הרומאיים. צמד האוגוסטוסים גייסו צבא מלגיונות מצריים ומזרח אירופאיים בלווית חיילות עזר מגאליה ותרקיה. הצבא הרומאי בפיקודו של מקסימיאנוס התקדם דרך ספרד וחצה את מיצרי גיברלטר לאפריקה. השבטים הברברים הנודדים, שלא היו יריב ראוי לצבא הרומאי בשדה הקרב הפתוח, התגלו כיריב מסוכן עקשן וקטלני בתנאים של הרי האטלס. החל מחודש מרץ 297 ניהל מקסימיאנוס מלחמת התשה כנגד השבטים הברברים של צפון אפריקה: תחילה הוא הדף אותם מתוך הפרובינקיות, ולאחר חניית חורף בקרתגו הוא חזר לעימות כשהוא מעביר את עיקר הלחימה אל תוך הרי האטלס. בהרים התנהלה מלחמת התשה, שבמהלכה השמידו הרומאים את התשתית האזרחית תוך לוחמת גרילה בלתי פוסקת מול השבטים המקומיים. במרץ 298 חזר מקסימיאנוס בתהלוכת ניצחון לקרתגו ובתחילת 299 חזר לרומא.

התפרקות הטטררכיה הראשונה והקמת הטטררכיה השנייה

בשנת 303 נפגשו השליטים העליונים של האימפריה - האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס - ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ונראה שבמועד זה שני השליטים דנו בהעברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים שתחתיהם שישודרגו, ובמינוי קיסרים חדשים, בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס פורשים מרצונם; פרישה כזו לא הייתה לרצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו לתכתיב של דיוקלטיאנוס. כצפוי היו מקסנטיאנוס - בנו של מקסימיאנוס, וקונסטנטינוס - בנו של קונסטנטיוס כלורוס, אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בגלל מהלכים של גלריוס, כנראה, הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.

ב-1 במאי שנת 305, בטקס שנערך בו זמנית במילאנו (במערב) ובניקומדיה (במזרח) פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס, ואת גלריוס כאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים שתחתיהם תפסו דמויות חדשות: מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה מנאמניו של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה וסילקו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות כוח. מהלך זה שנעשה בהסכמה כביכול של כל הצדדים, התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, ובכך נזרעו זרעי הפורענות ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.

האיום המשמעותי ביותר על הסדר הקיים התעורר באיטליה שם מרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי ואת התמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון ואת האיום שהוא מציב כנגד שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. לכן פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה עת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס ששירתו קודם לכן תחת אביו יסרבו להילחם כנגד מפקדם הקודם. מקסימיאנוס קיבל את הצעת בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקיפס, ורק בחודש מאי שנת 307 החל להשתמש בתואר 'אוגוסטוס'.

גלריוס לא יכול היה להשלים עם מהלכי מקסנטיוס והעריך שהאיום העיקרי על מעמדו ועל הטטררכיה טמון במקסימיאנוס ובבנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. ברגע האמת בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.

משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות ולזכות בתמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה, ולקבל הבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס. הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס ויורש של מקסנטיוס. כדי לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.

בין השנים 303 ל 305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי בו יקבעו זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית גלריוס ניצל את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו.

ועידת קרנונטום

ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.

התפרקות הטטררכיה השנייה

עם פרישתו המלאה של דיוקלטיאנוס לחיים בארמונו הוא איבד אחיזה במושכות השלטון והשפעה על המהלכים של שאר השליטים באימפריה. בהיעדר יד מכוונת וחשש מדמות סמכותית מוסכמת החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה. בשיא תהליך ההתפוררות נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה. גלריוס במזרח, אשר לא רצה סכסוך עם צבא המערב החזק אולי היה מוכן להשלים עם שלטונו של קונסטנטינוס. אולם מקסימיאנוס, האוגוסטוס-לשעבר, הציע את בנו מקסנטיוס כקיסר המערב לאור הפופולריות הנמוכה של סוורוס - הצעה אשר זכתה לתמיכה ציבורית. כמו כן מקסימיאנוס החליט לחזור לשלטון והכריז על עצמו כעל אוגוסטוס. בשנת 307 קונסטנטינוס ומקסימיאנוס כרתו הסכם להכרה הדדית וחיזקו אותו בקשר נישואין - קונסטנטינוס נשא לאישה את בתו של מקסימיאנוס. לאחר שהסתכסך עם בנו מקסנטיוס, מצא מקסימיאנוס מקלט אצל קונסטנטינוס, אולם משחתר תחתיו חיסלו קונסטנטינוס ב-310. בינתיים ב-307 חוסל גם סוורוס על ידי מקסנטיוס. במקומו ביקש גלריוס למנות את ולריוס ליקיניוס. כל אלה הביאו לכך שבשנת 308 היו שלושה אוגוסטי חוקיים - גלריוס, ליקיניוס וקונסטנטינוס, קיסר חוקי אחד - מקסימינוס דאיה, ושניים לא-חוקיים - מקסנטיוס ברומא ולוקיוס באפריקה. הקיסרות הייתה בעיצומה של מלחמת אחים מרובת-משתתפים.

מספר הטוענים לשלטון הצטמצם לאחר מות גלריוס בשנת 311. ליקיניוס כרת ברית עם קונסטנטינוס לחלוקת השלטון. בשנת 312 הובס מקסנטיוס על ידי קונסטנטינוס בקרב בשערי רומא, על גשר מולוויוס שעל הטיבר, וקונסטנטינוס נכנס לעיר כמנצח. הסנאט הרומי הכיר בו כשליט הראשי של הקיסרות - עתה היו תחת שליטתו איטליה, גאליה, בריטניה, איבריה ואפריקה. בשנת 313 אשררו קונסטנטינוס וליקיניוס את הברית ביניהם במילאנו על ידי חתונתו של ליקיניוס עם אחותו של קונסטנטינוס. קונסטנטינוס שלט במערב, ואילו ליקיניוס פנה מזרחה וחיסל בקרב את מקסימינוס דאיה.

קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית משנת 314 עד לשנת 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם ניהלו סדרת עימותים צבאיים לאורך התקופה במטרה לתפוס את השלטון על כל שטחי האימפריה. הסכסוך בין שני היריבים לא יכול היה להסתיים אלא במצב בו אחד המתמודדים מסיר את כל המתנגדים ושולט ללא מצרים. בשלב ראשון סולק מקסימיאנוס מהזירה על ידי קונסטנטינוס לכאורה לאחר שהלה מעל באמונו וניסה לתפוס את השלטון. על נסיבות מותו של מקסימיאנוס יש גרסאות סותרות על פי גרסה ראשונה, משנפל בידי קונסטנטינוס נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו. קונסטנטינוס הציג בציבור את התאבדותו של מקסימיאנוס כטרגדיה משפחתית מצערת אך החל משנת 311 הסיפור השתנה ולפיו מקסימיאנוס זכה לחנינה על מרידתו אך זמם לרצוח את קונסטנטינוס וביקש את עזרת בתו פאוסטה - אשתו של קונסטנטינוס. התוכנית נכשלה משפאוסטה בחרה לעמוד לצד בעלה והסגירה את המזימה, מקסימיאנוס נתפס והתאבד כמוצא של כבוד. דמותו ושמו של מקסימיאנוס נמחקו בתהליך של הכחדת הזיכרון שנערך ככל הנראה עד לסוף העשור. לסדרת אירועים אלו אירוע זה הייתה השפעה מרחיקת לכת על דיוקלטיאנוס, התפוררות הטטררכיה ומלחמת האזרחים הביאו לכך שהוא היה חסר כוח, חסר תומכים וחסר השפעה באופן מוחלט. סופו הטרגי של מקסימיאנוס ומחיקת זכרו, ככל הנראה גם בארמון הפרטי של דיוקלטיאנוס היה הזרז למותו.

מותו של דיוקלטיאנוס

ערפל אופף את נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס, קיימות עדויות סותרות לגבי תאריך המוות וסיבת המוות ומחקרים שונים העלו תאריכים החל משנת 311 עד לשנת 318. ההיסטוריון הרומאי הנוצרי בן-התקופה לקטאנטיוס (Lactantius) קושר בספרו "על מות הרודפים" (De Mortibus Persecutorum) את מותו של דיוקלטיאנוס ישירות למותו ומחיקת זכרו של מקסימיאנוס, ונרמז כי הוא החליט הוא נחלש ומת כאשר שמע שפסליו מופלים ביחד עם פסליו של מקסימיאנוס. ספר ההיסטוריה קיצור על הקיסרים (בלטינית: Epitome de Caesaribus) שנכתב בסוף המאה ה-4 או תחילת המאה ה-5 מציין כי דיוקלטיאנוס התאבד זמן קצר לפני חתונת ליקיניוס עם קונסטנטיה בפברואר 313. מקורות היסטוריים מאוחרים יותר, בני המאות החמישית והשישית קובעים כי דיוקלטיאנוס מת ביום 3 בדצמבר 316 ומספר גדול של מחקרים מודרניים תומכים בטענה זו. ההיסטוריון הבריטי בר הסמכא טימותי בארנס קובע בספרו "האימפריה של דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס" (The new empire of Diocletian and Constantine) כי דיוקלטיאנוס מת כבר בדצמבר 311 ככל הנראה התאבד לאחר שהבין שקונסטנטינוס וליקיניוס רואים בו איום וחושדים בו כמי שתומך בצד שכנגד והבין שגורלו נחרץ. לפי גרסה אחת שמצוטטת מפי גלאסיוס מקיסריה (Gelasius of Caesarea) פעל מי מהאוגוסטי על מנת שהסנאט יגזור על דיוקלטיאנוס גזר דין מוות. במאמר המתייחס לשאלת מותו של דיוקטליאנוס קובע ההיסטוריון בירון נקמורה כי "ייתכן והמסורות הרבות על נסיבות מותו של דיוקלטיאנוס מצביעות על העובדה שאיש לא יודע מה הן נסיבות מותו, שמועות ובדיות החליפו את העובדות על האירוע".

רפורמות

ב-298 מצא דיוקלטיאנוס את עצמו במצב שאף קיסר לא היה בו זה חצי מאה: הוא ביסס את שלטונו ויכול היה להתפנות כעת לרפורמות מרחיקות הלכת שנדרשו כדי להבטיח את המשך קיומה של הקיסרות. הרפורמות כללו את חלוקת האימפריה לשתיים, שינוי האופן בו עובר השלטון מקיסר לקיסר, מעבר לשיטה אוטוקרטית בלא מראית עין אפילו של רפובליקה ונקיטת אמצעים כלכליים כנגד בעיית ההיפראינפלציה. שלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית, המבנה השלטוני של האימפריה שיסודותיו הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר השתנה במהלך 300 השנים עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס אך המסגרות והמערכות השלטוניות נותרו על כנן. דיוקלטיאנוס יזם סדרת רפורמות שהקיפה את כל מערכות השלטון ובסיכומה הייתה האימפריה שונה לחלוטין וזכתה לשם דומינט. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה המערכת השלטונית המשותפת הטטררכיה - חלוקת השלטון לארבעה מנהיגים, שנים מהם בעלי התואר "אוגוסטוס" ושניים נושאי התואר "קיסר". חלוקה זו הביאה לחלוקה מעשית ומנהלתית של האימפריה לשתי יחידות נפרדות: חלק מערבי וחלק מזרחי. רפורמה זו נערכה בשלבים בשנת 285 ולאחר מכן בשנת 293. ההיסטוריון סטפן ווליאמס קובע בספרו "דיוקלטיאנוס והתאוששות רומא" כי למרות המורכבות האדמיניסטרטיבית ושלטונית הטטררכיה לא הייתה מערכת שלטונית וקונסטיטוציונית יציבה אלא "רציונליזציה מוצלחת של יריבויות צבאיות" והצלחתה הזמנית משקפת את יכולותיו הייחודיות של דיוקלטיאנוס. בבסיס הצלחת הטטררכיה עמדה יכולת הניהול של דיוקלטיאנוס שכפה את רצונו מחד והצליח להאציל את סמכויותיו באופן שאיפשר לשאר השליטים לנהל ולשלוט באימפריה על פי חוקים של דיוקלטיאנוס.

אוטוקרטיה

דיוקלטיאנוס מקבל את הניצחון מיופיטר

קיסרי רומא היו בפועל רודנים הנשענים על כוח צבאי הרבה לפני זמנו של דיוקלטיאנוס. עם זאת ראו לנכון להסוות את רודנותם על ידי עשיית שימוש בתארים ומוסדות רפובליקניים עתיקים אשר שיוו אופי לגיטימי יותר לשלטון. החל מספטימיוס סוורוס ואילך הרשו הקיסרים לעצמם יותר ויותר להתנער אף ממראית העין של המוסדות החוקתיים הישנים ולהתנהג כרודנים צבאיים לכל דבר ועניין. דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף על כוחו הצבאי, אחרת לעולם לא ייהנה מיציבות והכרה. את הבסיס המבוקש מצא בדת המדינה כשהכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר כיאה לאל אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז את עצמו אל.

רפורמות במנהל

דיוקלטיאנוס ערך סדרת רפורמות מקיפות ומרחיקות לכת בחלוקת האימפריה מחדש ובמערכת המנהל של האימפריה. שינויים אלו השפיעו על התפתחות האימפריה הרמאית לעתיד הרחוק והיה בסיס להיווצרות חלק מהמדינות שקמו על חרבות האימפריה הרומית. שטח האימפריה הרומית חולק ל-2, מערבי ומזרחי. קו הגבול עבר בין הפרובינציות רייטיה (בלטינית: Raetia) במרכז אירופה שעל הרי האלפים, נוריקום, דלמטיה ובאפריקה עבר קו הגבול בין הפרובינציות אפריקה וקיליקיה. כל אחד משני החלקים חולק ל-6 יחידות מנהליות שנקראו דיוקסיה (לטינית: dioecesis). כל דיוקסיה חולקה למספר לא קבוע של פרובינקיות: בחלק המערבי היו בסך הכל 47 פרובינקיות ובחלק המזרחי 57 פרובינקיות.

עיקר משקל הרפורמה בא לידי ביטוי בדיוקסיות. בראש כל אחת עמד פריפקטוס פרטוריו - ממלא מקום של מפקד המשמר הפרטוריאני. מושלי הפרובינקיות מונו לתפקידם על ידי האוגוסטי והקיסרים עסקו בתחומי המנהל האזרחי והיו חסרי סמכות צבאית. הרפורמה גרמה לכך שאיטליה איבדה את מעמדה הייחודי והפכה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורות ממסים.

רפורמות בכלכלה

התוכנית הכלכלית של דיוקלטיאנוס התמקדה במאבק באינפלציה שדהרה באימפריה לכל אורך המאה השלישית. ב-301 פורסם צו בכל רחבי האימפריה של מחירים מקסימליים למוצרים שונים שנקרא "אדיקט המחירים של דיוקלטיאנוס" אשר הקפיא את המשכורות ואת מחיריהם של למעלה מאלף מוצרים. סוחר שגבה מחיר גבוה מהמותר בצו הסתכן בגזר דין מוות.

הצו נכשל כדרכם של ניסיונות של פוליטיקאים להכתיב לכלכלה בכח הזרוע. הוא לא הצליח לעצור את האינפלציה וסופו שהתעלמו ממנו. אך המסמך עצמו תרם רבות להבנתנו את הכלכלה הרומאית.

רפורמות בצבא

דיוקלטיאנוס הגדיל את כוחות הצבא מ-400,000 ל-450,000 לערך. את חייליו חילק לשני חלקים: כשני שלישים מהם היו מוצבים בחזיתות השונות באופן קבוע והיתר היו כוחות השדה הניידים, למעשה כוחות מילואים שעמדו לרשות הקיסרים והאוגוסטוסים בטריטוריות הפנימיות. קרבתם של הכוחות הניידים הפכה אותם לאיום פוליטי ועל כן היה שכרם גבוה יותר. אפליה זו גרמה להתמרמרות ומאוחר יותר לצרות.

את הלגיונות של כוחות השדה הפחית דיוקלטיאנוס ל-1,000 לוחמים, על מנת להשיג גמישות טקטית רבה יותר בלא חלוקת משנה נוספת. אך בחזית נותר גודל הלגיון בין 4,000 ל-6,000 איש.

ברומא ירדה קרנו של תפקיד מפקד המשמר הפרטוראני. כוחו עבר לשני מפקדים תחת כל אוגוסטוס: מגיסטר מיליטום שעל הצבא ומגיסטר אקוויטום שעל הפרשים. החלוקה הדואלית הפחיתה את האיום הפוליטי מצד הצבא על השלטון. מעבר לכך, היא סימלה את חשיבותו העולה של חיל הפרשים בצבא הרומאי.

הרפורמות הצבאיות של דיוקלטיאנוס הושלמו במידה רבה על ידי קונסטנטינוס, אשר פיזר לגמרי את המשמר הפרטוראני ב-314.

רדיפת הנוצרים

וינסנט הקדוש מסרגוסה שנרדף על ידי דיוקלטיאנוס והוצא להורג, בקתדרלת סביליה

בשלבים המוקדמים של קיסרותו היה דיוקלטיאנוס עצמו מעורב פחות ברדיפות הנוצרים. גלריוס היה מי שחתר לצעדים מחמירים והולכים כנגד מאמיני הדת הנוצרית. אולם ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות זו כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313.

הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

אחד מהמפורסמים ביותר שהוציא להורג היה גיאורגיוס הקדוש.

בספרות חז"ל

דיוקלטיאנוס מוזכר מספר פעמים בתלמוד הירושלמי ובמדרשי האגדה. מסופר כי דיוקלטיאנוס היה בתחילת דרכו רועה חזירים שתלמידי רבי יהודה נשיאה התנכלו אליו. כאשר עלה לגדולה, הוא חיפש עילות להרוג את מנהיגי היהודים, רבי יהודה נשיאה ורבי שמואל בר נחמן, שהתחמקו מההאשמות עקב נסים שונים שנעשו להם באמצעות השד של בית המרחץ. כאשר הם הגיעו לבניאס ודיוקלטיאנוס לא הצליח להאשימם באי-ציות לדבר המלכות כדי להרגם, הוא תהה על כך שהם סומכים על הנסים שנעשים להם ומבזים את המלכות. הם בתגובה התנצלו והשיבו שהם ביזו את רועה החזירים אך למלך הם משועבדים. דיוקלטיאנוס לימד אותם מוסר השכל, ואמר להם בכל זאת להיזהר לא לבזות רומאי או תלמיד קטן, שיכולים לעלות לגדולה לאחר זמן (לפי הגרסה במדרש רבה הכוונה היא לחייל רומאי ולא לתלמיד חכם).

מסופר כי דיוקלטיאנוס הטיל מיסים כבדים על תושבי העיר פנייס (בניאס), כנראה לצורך הסדרים שהנהיג בקיסרות הרומית, עד כדי כך שתושבי העיר רצו לעזוב אותה. היועץ שלו טען כי תושבי המקום לא ינטשו, ואם הם ינטשו הם יחזרו. כדי לבדוק את הדבר, דיוקלטיאנוס ערך ניסוי: הוא הביא צבאים, חיפה את קרניהם בכסף ושלחם לאפריקה, והם חזרו לאחר שלוש עשרה שנים.

מובא שדיוקלטיאנוס חייב את כל האומות מלבד היהודים לנסך יין לאלוהי רומא, הכותים ניסכו ומאז נאסר יינם כיין נסך.

באופן כללי, יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה יחסית חיובי, בניגוד לנוצרים שאותם רדף. חכמי ישראל העריכו אותו כקיסר מוצלח ורבי חייא בר אבא (שהיה כהן) אף קיצר את דרכו ודרך על קברים בעיר צור כדי להזדרז ולקבל את פניו.

לפי הירושלמי, דיוקלטיאנוס הוא זה שיצר את ימת חומס באמצעות יצירת הסכר על נהר האורונטס . כך סוברים גם החוקרים. פעם נוספת מוזכר דיוקלטיאנוס בהקשר של הזהב השחוט, שהיה לו במשקל דינר של הקיסר גורדיאנוס.

לפי המדרש בבראשית רבה: "יום שמלך לוטיינוס נראה לר' אמי בחלום היום מלך מגדיאל אמר עוד מלך אחד נתבקש לאדום אלוף עירם א"ר חנינא ציפוראה למה נקרא עירם שהוא עתיד לערום תסווריות למלך המשיח". המדרש מזהה את מלכי רומא עם אלופי אדום המוזכרים בתורה, ולפיו מלך אדום האחרון ששמו עירם עתיד לספק אוצרות למלך המשיח. ייתכן כי לוטיינוס שביום המלכתו נראה מגדיאל לרבי אמי בחלום, אינו אלא דיוקלטיאנוס.

משפחתו

מטבע עם דמותה של גאלריה ואלריה. בתו של דיוקלטיאנוס

על פי המקורות הרומאיים דיוקלטיאנוס היה נשוי לאשה בשם פריסקה (גרסה לטינית לשם המודרני פרסילה) אין כל מידע על משפחתה ועל חיי הנישואים של הזוג. להם נולדה ילדה אחת גאלריה ואלריה בתאריך לא ידוע והיא נישאה לקיסר גלריוס בשנת 293. נישואים אלו נערכו בסידור מוקדם על מנת לקשור את השליטים הזוטרים בטטררכיה לשליטים הבכירים. לאחר הנישואים קיבלה גאלריה את התארים אוגוסטה ו"אם המחנות" בנובמבר 308. לזוג לא היו ילדים והיא אימצה את קנדידיאנוס בנו של גלריוס.

לאחר שנת 305, עם פרישתו של דיוקלטיאנוס נותרו פריסקה וגאלריה בארמונו של גלריוס בסלוניקי ועם מותו של גלריוס הועברו הנשים להשגחתו של ליקיניוס אך לאור העוינות הברורה שלו ברחו אל ארמונו של מקסימינוס דאיה. בתאריך לא ידוע סירבה גאלריה להצעת נישואים מצד מקסימינוס והוא הגלה אותה למקום לא ידוע בסוריה והחרים את כל רכושה. בתום מאבק ממושך על השלטון חלק המזרחי של האימפריה שהסתיים עם מותו של מקסימינוס בשנת 313 ירדו פריסקה וגאלריה למחתרת מחשש לחייהן על ידי ליקיניוס. בשנת 315 הן נתפסו בסלוניקי הוצאו להורג על ידי המון משולהב וגופותיהן הושלכו לים

מורשתו

ארמון דיוקלטיאנס

ארמון דיוקלטיאנוס הוא קבוצת מבנים בעיר ספליט בקרואטיה, אשר נבנה בידי דיוקלטיאנוס כארמון אליו יפרוש לאחר שיוותר על השלטון. הארמון הוקם על גדתו הדרומית של חצי אי קטן החודר אל הים האדריאטי, כ-6 ק"מ מערבית לסלונה. הארמון ממוקם בליבה של העיר ספליט ונודעת לו חשיבות רבה בשל ממדיו והעובדה שהוא השתמר במצב טוב. בשנת 1979 צורף הארמון, יחד עם המרכז ההיסטורי של העיר ספליט, אל רשימת אתרי המורשת העולמית. אורכו של הארמון 215.5 מטר ורוחבו 175 מטר בדרומו ו-181 מטר בצפונו. הוא בנוי בצורת מלבן עם מגדלים הבולטים מחומותיו מכל צדדיו, למעט מצידו הדרומי בו גבל בים או ניצב בסמוך לו. לאורך חזית זו, שלא הייתה מבוצרת, נמתח בקומתו העליונה של הארמון מעבר עמודים מקורה, וייתכן כי חזית זו נועדה לאפשר לקיסר גישה פרטית דרך הים או כשער כניסה לסחורה. במרכזן של כל אחת משלוש החזיתות האחרות ניצב שער שהוביל אל החצר המרכזית. מחצר זו הייתה גישה למגורי הקיסר מדרום לה, אל קברו ממזרח לה שהוסב לקתדרלה, ואל שלושה מקדשים שניצבו ממערב לה, ואשר רק אחד מהם נותר על תילו ומשמש כבפטיסטריום. הארמון שילב תכונות של בית מגורים יוקרתי עם אלה של מחנה צבאי, והדקומנוס (Decumanus) חילק את שטחו לשני חלקים שנשאו אופי שונה (1). החלק הדרומי, בסמוך לים, כלל את מבני הציבור ואת מגורי הקיסר, ובשל כך שהארמון נבנה על רצועת שטח שהשתפלה מפנים הארץ אל חוף הים, הפרש של 8 מטר, הוגבה חלק זה. החלק הצפוני של הארמון השתמר פחות משכנו שמדרום. הקארדו (Cardo) חילק אותו לשני חלקים נפרדים (2), ונראה כי כל אחד מהם שימש כמכלול מגורים לחיילים ומשרתים, וייתכן שלשימושים נוספים. בשיאו התגוררו בארמון כ-9,000 איש.

הקתדרלה. במקור המאוזוליאום של דיוקלטיאנוס הקתדרלה ומגדל הפעמונים ממזרח. מאחוריהם הפריסטיל המזרחי ומאחריו הכיכר המובילה אל המתחם הקיסרי (משמאל. לא נראה בתמונה) הפתח בגג מבנה השער המוביל אל המתחם הקיסרי דגם הארמון

מרחצאות דיוקלטיאנוס

מרחצאות דיוקליטיאנוס הם מרחצאות ברומא, הבנייה התחילה בסתיו של 298 בצו ממקסימיאנוס לאחר חזרתו מאפריקה, נחנכו על ידי דיוקלטיאנוס והסתיימה לאחר התפטרותם של דיוקליטיאנוס ומקסימיאנוס. והיו המפוארים והגדולים מבין המרחצאות הקיסריות. בית המרחץ מוקם צפון-מזרח גבעת וימינאליס ושירת את תושבי שלוש משבע גבעות רומא: גבעת אסקווילאי, גבעת הקווירינאליס וגבעת וימינאליס. הקדשה המוצגת היום במוזיאון הלאומי של רומא, מתארת את נסיבות בניית המרחצאות: ”אדונינו דיוקלטיאנוס ומקסימִיָאנוס, הבלתי-מנוצחים, האוגוסטים הבכירים, אבות האימפרטורים הקיסרים; ואדונינו קונסטנטיוס ומקסימיאנוס האוגוסטי  הבלתי-מנוצחים; וסֵווֵרוס ומקסימִינוס הקיסרים האצילים ביותר — הקדישו לרומאים (ולרומאיות) שלו את המרחצאות המאושרים הדיוקלטיאניים, אשר אותם תכנן ועל בנייתם ציווה מקסימיאנוס אוגוסטוס בהדר נוכחותו בעת חזרתו מאפריקה, ואותם הקדיש בשמו של דיוקלטיאנוס אוגוסטוס אחיו, לאחר שנקנו בניינים ההולמים את גדולת המפעל העצום הזה, והושלמו בכל טרחה ועמל”

אלכסנדרה הקדושה

פסיפס מהמאה ה-19, מעשה ידי האמן הרוסי אלכסנדר פרולוב עם דמותן של מריה מגדלנה ואלכסנדרה מרומא

אלכסנדרה מרומא (Alexandra of Rome) היא קדושה מעונה של הנצרות אורתודוקסית, זהותה שנויה במחלוקת על ידי ההיסטוריונים והתאולוגים הנוצרים אך הם קושרים אותה לקיסר דיוקלטיאנוס ואת חייה ומותה לרדיפת הנוצרים בתקופת שלטונו. אלכסנדרה, מתוארת בכתבים כאשתו הראשונה והמועדפת של דיוקלטיאנוס שהמירה את דתה לנצרות בחשאי והוצאה להורג על ידי דיוקלטיאנוס בגין אמונתה ותמיכתה בג'ורג הקדוש. לפי ההיסטוריון הנוצרי פרדריק ג'ורג הולווק (Frederick George Holweck) הדמות של הקדושה הנוצרית מתבססת על מיתוס ודמותה נשזרה בטעות עם דמותה הטרגית של פריסקה אשתו של דיוקלטיאנוס. פריסקה היתה, ככל הידוע בעל נטייה לנצרות אך מעולם לא פעלה בגלוי כנגד בעלה שהיה עוין את הדת הנוצרית. התאולוג הנוצרי יעקובוס דה ווראגין (Jacobus de Voragine) נוקב בשם "אלכסנדריה" ומתאר אותה כאשתו של פריפקט רומאי שבעת רדיפת ג'ורג' הקדוש הצהירה בגלוי על אמונתה הנוצרית.

לקריאה נוספת

• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
• אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

• Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy, Edinburgh University Press, 2004. ISBN 0748616616
• Pat Southern, The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001. ISBN 0415239443
• The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 ISBN 0521301998
• Stephen Williams. Diocletian and the Roman Recovery. Psychology Press, 1997. ISBN 0415918278

קישורים חיצוניים

• דיקלטיאנוס מאת ראלף מתיסן, אוניברסיטת דרום קרוליינה.
• Diocletian דיקלטיאנוס באנציקלופדיה הקתולית.
• שנים עשר שליטים ביזנטיים הרצאה מוקלטת של לארס בראונוורת'.
• ארמון דיוקלטיאנוס בספליט, בתוך: unesco.org.
• ניל בר, דיוקלטיאנוס - הקיסר הרומי שידע לחלוק, באתר הארץ, 26 במרץ 2017
• דיוקלטיאנוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• דיוקלטיאנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אגדות דקלייטינוס מלכא, אתר בית הכנסת ע"ש רבי מאיר בעל הנס בתל אביב.
• גיוס אורליוס ולריוס דיוקלטינוס (313-245), קיסר רומא, דף שער בספרייה הלאומית
• דיוקלטיאנוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)