חצוצרה בוואדי
חצוצרה בוואדי הוא רומן עברי מאת סמי מיכאל, אשר ראה אור בשנת 1987 בהוצאת עם עובד. הספר עוסק בחיי הערבים אזרחי מדינת ישראל, ויחסיהם עם היהודים, כשהוא מסופר מנקודת מבטה של צעירה ערבייה נוצרייה הגרה בוואדי ניסנאס שבחיפה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סמי מיכאל |
| שפת המקור | עברית |
| תורגם לשפות | אנגלית, גרמנית, צרפתית, פורטוגזית, הולנדית, איטלקית, פרסית |
| סוגה |
רומן  |
| מקום התרחשות |
חיפה |
| תקופת התרחשות |
שנות ה-80 של המאה ה-20 |
| הוצאה | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך הוצאה |
1987 |
| מספר עמודים | 275 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002541096, 001112415, 002298569 |
  | |
הספר נמנה עם 6 הנבחרים של הוצאת עם עובד, לרגל חגיגות 60 שנה להוצאה. כמו כן, תורגם הספר לשפות שונות, בהן: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, איטלקית ועוד. בשנת 2002 חגגה הוצאת "עם עובד" את ההדפסה ה-29 שלו, עם יותר מ-100 אלף עותקים שנמכרו עד אז[1].
תקציר העלילה
עריכהעלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בין גיבורת הספר, הודא, בת למשפחה ערבית-נוצרית מחיפה, לבין אלכס, צעיר יהודי שעלה מברית המועצות, הגר בשכירות בחדר מעל דירת משפחתה. הצעיר נהג לנגן בחצוצרה ומכאן שם הספר.
הרומן מתאר את התקופה שבין אוקטובר 1981 ליוני 1982 (פרוץ מלחמת לבנון הראשונה). אמה של הודא, המכונה בסיפור אום-הודא, היא אלמנה. בבית מתגוררים גם סבה של הודא מצד אביה, קופטי קשיש בשם אליאס, הודא עצמה, ואחותה מרי, הגרה עימה באותו החדר. המשפחה שוכרת דירה בוואדי ניסנאס מאבו נחלה, אדם מפוקפק וחלקלק ממשפחה מוסלמית.
הודא היא צעירה ערבייה בת כשלושים. היא בודדה. בדידותה גורמת לה, כפי הנראה, לחוות כאבים פסיכוסומטיים בכתפה. היא מתוארת כאישה קרה, בייחוד על ידי חברה לשעבר, בהיג', אשר תיאר אותה כקפואה. הודא מעורה בחברה הישראלית, אולם החברה הישראלית לא מקבלת אותה. שיא התערותה מתבטא בכך שהיא בקיאה מאוד בשיריו של יהודה עמיחי, אשר מסמלים את הישראליות ברומן זה.
מרי, אחותה של הודא הצעירה ממנה בשנתיים, היא בחורה קלת דעת שאינה עובדת. היא מתוארת כנערה יפהפייה, מלאת חיים, תוססת, נועזת ואמיצה, שוברת מוסכמות ופורצת גבולות. כך, היא לא חששה לקיים יחסי מין לפני הנישואים. תחילה היא מתאהבת בזוהיר, צעיר מפונק ועבריין (בנו של אבו נחלה, בעל הבית), ממנו היא נכנסת להיריון. סבה אליאס ואמה לא מסכימים שתינשא לעבריין המוסלמי, ומעוניינים שתינשא לווחיד, קרוב משפחה נוצרי כפרי ופרימיטיבי אך מבוסס כלכלית. דמותה של מרי היא משנית ברומן, אולם הניגוד הבולט לעומת אחותה מבליט את דמותה של גיבורת הסיפור, הודא, ומדגיש את תכונותיה.
זמן קצר לאחר תחילת הסיפור, מגיע לדירה שמעל בית המשפחה דייר חדש, אלכס, שהוא בחור יהודי עולה חדש מרוסיה, שקט, בקושי מדבר עברית ונגן חצוצרה. אלכס הוא אדם נמוך וחזק מאוד, מרכיב משקפיים עבי עדשות. הוא לומד בטכניון בחיפה ובלילות הוא עובד כסבל בנמל. כבר כשעלה בפעם הראשונה לביתו, חשה הודא קרבה לאלכס. היא מקשיבה לנגינתו בחצוצרה, וזו שובה את ליבה. היא מתאהבת בו, ומקבלת את ברכת אחותה וסבה ליצירת הקשר עם הצעיר היהודי. בניגוד לכולם, אלכס חושב שהודא יפה והיא מוצאת חן בעיניו. הם מקיימים יחסי מין בזמן נופש באילת. לאחר מכן, הודא חשה לראשונה את נשיותה, היא פורחת ומאושרת, ואינה חשה עוד כ"בתולה זקנה".
בתחילת שנת 1982 אלכס יוצא לשירות מילואים. יום לפני צאתו למילואים מגהצת הודא את מדיו וחשה מוזר כערביה הדואגת לחייל יהודי, העלול לפגוע בערבים - בני עמה, ובאותה מידה עלול גם להיפגע מהם.
בחודש יוני פורצת מלחמת לבנון הראשונה. אלכס מגויס לשירות מילואים, והודא אינה שומעת ממנו וחוששת לגורלו. באותה עת היא מגלה שהיא בהיריון. הודא עולה לחדר על הגג ומתייחדת עם חפציו של אלכס, היא נרדמת על מיטתו וחולמת חלום סיוטים על אמו הקשה.
בסיום הרומן נמצאת הודא בבית-הקברות שעל הכרמל, "העיר הלבנה המשגשגת שבמורדות הכרמל". אלכס נהרג במלחמת לבנון והותיר אותה עם עובר ברחמה. היא מביעה חשש כבד מבעיית זהותו של הילד. אם תגדל אותו כערבי, יהיה דחוי בחברה הישראלית, אך לפחות לא ילך למלחמה בבוא העת, ואם תגדל אותו כיהודי, ינסה כל חייו להוכיח את יהדותו בגלל העובדה שאמו ערבייה ויתגייס למלחמה בעתיד.
עיבודים לתיאטרון ולקולנוע
עריכההספר עובד לתיאטרון על ידי שמואל הספרי בתיאטרון בית ליסין ב-1988 וזכה להצלחה רבה[2]. בנוסף, עובד הספר לתיאטרון הנוער הארצי על ידי רמי דנון ב־1990, ועלה שוב ב-1998 בתיאטרון חיפה בעיבודו של שמואל הספרי. ב-2006 העלה אותו תיאטרון ארצי לנוער בעיבודו ובבימויו של רמי דנון. בינואר 2016 עלתה הפקה נוספת ועדכנית להצגה בתיאטרון חיפה, גם היא בבימויו של שמואל הספרי[3].
הספר אף עובד לסרט בבימוים של סלבה ולינה צ'פלין, בכיכובם של אלכסנדר סנדרוביץ' וראידה אדון[4]. הוא הוצג ב-2001 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, שם זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר[5]. בפסטיבל הקולנוע הישראלי בניו-יורק זכה במקום הראשון. כמו כן זכה בפרס הראשון בפסטיבל סרטי אהבה ברוסיה ובפרס הראשון בז'נבה.
אי-הכללת הספר בתוכנית הלימודים
עריכהבאוגוסט 2016 במסגרת החלטות ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך החליפה תת-הוועדה לספרות את "חצוצרה בוואדי" בספר אחר של הסופר, ברשימת הספרים שהמליצה לבתי ספר ללמד לבגרויות, בנוסף פסלה הוועדה משיקולים פוליטיים את הספר "חסות" של מיכאל, העוסק ביחסי יהודים וערבים[6]. זאת לאחר ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" גם נפסל כחצי שנה קודם, מאחר שהוא עוסק בנושא דומה של יחסים אינטימיים בין יהודים וערבים[7]. יום אחר כך פרסם משרד החינוך הבהרה, כי הספר לא הוצא מתוכנית הלימודים, וארז ביטון הסביר שההמלצה הייתה להוסיף ספר של מיכאל לרשימה הספרים המומלצים של משרד החינוך. עם זאת מרכזת ועדת הספרות אושרה אלפסי אישרה שהספר "חסות" של מיכאל אכן נפסל[8].
קישורים חיצוניים
עריכה- פרקים ראשונים מתוך הספר "חצוצרה בואדי" באתר עם עובד
- זיוה שמיר, צעיר יהודי, צעירה ערבייה וכלי נגינה צבאי ברובע דלַת העם של חיפה- עיון ב"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל, אתר מב"ע, אפריל 2024 (מתוך ספרה "הספרות ורוח המוזיקה", תל אביב 2019)
ביקורות
- אמנון אחי נעמי, הודא ומקס -החצוצרה בוואדי מאת: סמי מיכאל; עם־עובד, כותרת ראשית, 5 באוגוסט 1987
הערות שוליים
עריכה- ^ דוד שליט, בספר הזה כבר היינו, באתר גלובס, 29 באוגוסט 2002
- ^ אורי שמיר, אהבה בוואדי ניסנס - הצגה ראשונה, חדשות, 4 בדצמבר 1988
אליקים ירון, כמו סרט תורכי אבל עם הצוצרה, מעריב, 17 בפברואר 1989 - ^ 103FM, חן אמסלם מגלמת ערביה ב"חצוצרה בוואדי": "הצגה חשובה למדינה", באתר מעריב אונליין, 11 בינואר 2016
- ^ נילי ברקן, החצוצרה שהתיישנה, באתר גלובס, 1 בספטמבר 2002
- ^ גואל פינטו, פרס לסרט "חצוצרה בוואדי" עם נעילת פסטיבל חיפה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2001
- ^
ירדן סקופ, המלצות ועדת ביטון: "חצוצרה בוואדי" בחוץ, ספר אחר נפסל מסיבות פוליטיות, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2016
- ^ אור קשתי, משרד החינוך פסל ספר המתאר רומן בין יהודייה וערבי מחשש שיעודד התבוללות, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2015
- ^ ירדן סקופ, המפקח על מקצוע הספרות: לא צפויה פסילה של "חצוצרה בוואדי" או כל ספר אחר, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2016
