חתונה כפרית
חתונה כפרית (מכונה גם "חתונת האיכרים") (1567 או 1568) הוא ציור שמן על לוח עץ, בגודל 164 × 124 ס"מ, מאת הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב. הציור מוצג כיום במוזיאון לתולדות האמנות, וינה (Kunsthistorisches Museum).
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | פיטר ברויגל האב |
| תאריך יצירה | 1568 |
| טכניקה וחומרים | צבע שמן על עץ |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
164 ס״מ  |
| גובה |
113 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
הרנסאנס הצפוני |
| מספר יצירה |
GG_1027 (המוזיאון לתולדות האמנות) |
| מיקום |
המוזיאון לתולדות האמנות וינה שבאוסטריה |
  | |
.jpg)
.jpg)
הציור מתאר חתונה בקרב מעמד האיכרים בתקופת ימי הביניים. למרות שמו של הציור, הוא אינו מנציח את טקס החתונה עצמו, אלא את הסעודה המתבצעת בסמוך לה. כיצירות אחרות של ברויגל, גם ביצירה זו רגישות ומודעות לטבע האנושי. דמויותיו אינן ממוקמות בהכרח בארמונות או בכנסיות, והוא אינו מתמקד בעשירים ומפורסמים, או בגיבורי התנ"ך, אלא באדם הפשוט. ברויגל, ששהה בתחילת דרכו כצייר באיטליה, הכיר את הציור האיטלקי, הסוגד ליופי וגדוש בפנים יפות ובמלאכים. בניגוד מובהק, הדמויות ביצירותיו של ברויגל לרוב אינן "יפות" ורחוקות מלהיות אידיאליות. ברויגל מתבונן בעולם ומתארו על פגמיו מתוך מבט מרוחק במקצת ואירוני החושף את הכסילות האנושית ואת פגיעותה.
בציור "חתונה כפרית" מתאר ברויגל, באופן שניתן לפרשו כקומי, את הגרגרנות האנושית הרבה המאפיינת את טקס החתונה. תיאורו את החברה האנושית, כך נראה, מעלה חיוך גם כיום, מאות שנים לאחר סיום היצירה.
הסצנה המתוארת בציור מתרחשת בתוך אסם תבואה גדול, שהוסב למקום האירוע, ומשרה צבעים צהובים כרקע כולל. בצד שמאל של היצירה נמצאת הכניסה לאסם, ממנה ממשיכים להיכנס האורחים, תוך דוחק וצפיפות רבה, למרות שכל מקומות הישיבה כבר תפוסים. הסועדים מסבים סביב שולחן ארוך, שסופו בצד שמאל של התמונה אינו נראה עקב הצפיפות הרבה, ואינם עוסקים בדבר מלבד אכילה גרגרנית.
גבולות אסם התבואה נתחמים בערימות דגן המהוות קירות. במרכז התמונה תלוי על קיר ערימת הדגן בד ירוק ועליו כתר, המציין את מקום מושבה של הכלה. הכלה עצמה נראית עייפה ואינה מאושרת, למרות האירוע. נראה כי האורחים הרבים אינם עסוקים בה אלא בסעודה.
לצדה של הכלה יושבים שני אנשים מבוגרים, שייתכן שהם הוריה. הגבר המבוגר ובעל הזקן היושב בסמוך לכלה, הוא היחיד שזכה לכיסא עם משענת, ולא לספסל, דבר שיש בו כדי להראות על מעמדו החשוב. יש לשים לב כי מהתמונה לא מובן היכן נמצא החתן. בצד ימין של התמונה יושב אדם מכובד, לבוש בשחור ונראה מופרד מהאחרים. זהו כפי הנראה אזרח עשיר, וייתכן שהוא האציל בעל האחוזה. הוא יושב על חבית חמאה הפוכה ולא על הספסל כשאר המוזמנים, ונראה יוצא דופן משאר ההמון בזקנו הג'ינג'י, במעילו המהודר שבקצותיו פרווה, ובחרבו. נראה שהוא בא בלוית כלבו, המציץ מתחת לשולחן ואוכל פירורים שהונחו לפניו על הספסל הריק. פיו של האיש המכובד סגור וכפות ידיו שלובות.
ייתכן שהחתן הוא הגבר היושב לשמאלו, כשהוא עסוק למדי בסעודה, אולם הצייר בחר שלא להבהיר לצופה במפורש היכן החתן. בצד ימין של הציור נראים שני מלצרים לבושים בחלוק לבן, המגישים, על גבי דלת שפורקה מציריה ומשמשת להם כמגש, קערות עם דייסות סולת לבנות ונזידי דוחן חומים. צבעי חלוקי המלצרים מהווים קומפוזיציה לצבעי המזון.
חדי העין שבין המתבוננים בציור יוכלו לשים לב לפרט נוסף ומעניין, אצל המלצר בחולצה אדומה הנושא את מגש האוכל: האם יש לאותו מלצר שלוש רגליים? זוהי אחת התעלומות המפורסמות בתולדות הציור. לא ידוע אם מדובר בטעות של הצייר, בבדיחה פרטית או במסר סמוי.
במרכז התמונה עומדים שני נגנים האוחזים בחמת חלילים, וניכר כי מבטו של הנגן הימני עוקב אחר האוכל המוגש מימינו. במישור הקרוב לצופה, בתחתית התמונה, יושבת ילדה בודדה על הרצפה ואוכלת. מיקום ישיבתה, בגדיה, והסכין התלויה על גבי חגורתה, מאפשרים להניח כי אין מדובר באורחת מהשורה. ייתכן כי מדובר בילדה עובדת, דבר שהיה מקובל ביחס לילדים בימי הביניים. על ראש הילדה כובע שכפי הנראה אינו שלה, מאחר שהוא גדול באופן ניכר ממידותיה. אל הכובע מחוברת נוצת טווס, שניתן לפרשה כסמל לחטא הגנדרנות וההתפארות.
ציור הסעודה מאפשר המחשה של מטבח ימי הביניים באירופה. על אף הגוונים הרבים והפנים הרבות של מטבחי האזורים השונים באירופה של ימי הביניים, ניתן לאפיין את הדגנים בכלל ואת הלחם בפרט, כמאכל העיקרי של תושבי אירופה בתקופה זו. ירקות גודלו בסמוך לבתי הצמיתים על מנת לגוון את הארוחה שהייתה מורכבת כמעט תמיד מדייסת דגנים וירקות. בציור "חתונה כפרית", המתאר סעודה חגיגית, לא נראה למעשה בשר, שנחשב מאכל מותרות במרבית ימי הביניים, כמו גם ממתיקים שונים (דבש או סוכר) ותבלינים, שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד.
יש לשים לב כי למרות חגיגיות האירוע, אוכלים האורחים את מזונם בידיים, וחלקם אוכלים את הנזיד בכף. המזלג אמנם הגיע לאיטליה במאה ה-11, דרך האימפריה הביזנטית, אולם במשך מאות שנים שימש רק להחזקת גוש הבשר בזמן החיתוך, ולא לאכילה על יד השולחן. רק במאה ה-16 נוצרו מזלגות עם שלוש וארבע שיניים שנועדו לאכילת פסטה, אולם פשוטי העם החלו להשתמש במזלג רק אחרי שנת 1700, ולא בתקופה בה צוירה "חתונה כפרית".
בצד שמאל של הציור נראה אדם המוזג שיכר. בניגוד למקובל כיום, בימי הביניים לא נחשבו המים לשתייה טובה בעת הארוחה, עקב טעמם, ריחם הרע, והזיהומים שהיו בהם. מי הנהרות שזרמו בערים הגדולות היו מזוהמים משפכי העיר שזרמו לתוכם, שימשו גם לכביסת הבגדים, אך לא לרחצה או לשתייה. לצורך שתייה נעשה שימוש במי בארות, שחייבו עבודה קשה של שאיבה והובלה עד הבית, ושימשו בעיקר לבישול. המשקה המקובל ביותר בזמן הארוחות היה משקה אלכוהולי - לרוב בירה או שיכר, מהול במי באר, ובאחוז אלכוהול נמוך מהמקובל בימינו.
הציור "חתונה כפרית" גדוש בפרטים, דבר הממחיש את אווירת הצפיפות והדוחק באירוע. הקומפוזיציה הפשוטה של התמונה מוליכה את עינו של המתבונן מצדו הימני הקרוב של הציור אל הצד השמאלי המרוחק, ובכך מועצמת תחושת העומק בציור. השימוש בניגוד בין צבעים חמים לצבעים קרים, ותנועות הגוף של הדמויות, תורמים ליצירת האווירה התוססת והעליזה בתמונה.
בימים בהם אין לנו תיעוד היסטורי נרחב לתיאור חייהם של האיכרים פשוטי העם, אלא יותר של האליטות העשירות והמכובדות, מביאים ציוריו של ברויגל, וציור זה בפרט, ממד חשוב. בנוסף לחשיבותו האמנותית, משקף הציור "חתונה כפרית" רגע אחד בחיי משפחת איכרים פשוטה באירופה של ימי הביניים, לפני מעל 400 שנה, רגע שהמראות והצבעים בו תוססים וחיים גם כיום. הציור משקף חברה אנושית ברגע של שמחה וגרגרנות, הנכונים אז כהיום, וייתכן כי ניתן להסיק מכך גם שלמרות התקדמות טכנולוגית כזו או אחרת, בחברה האנושית עצמה לא חל שינוי רב.
