טוגולנד הצרפתית
טוגולנד הצרפתית (בצרפתית: Togo français), הייתה קולוניה צרפתית על פי מנדט חבר הלאומים וטריטוריית נאמנות מ-1916 עד 1960 באפריקה המערבית הצרפתית. ב-1960 היא הפכה למדינה עצמאית, רפובליקת טוגו.
.svg) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מנדט חבר הלאומים |
| שפה נפוצה |
אווה  |
| עיר בירה | לומה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | כיבוש טוגולנד |
| תאריך | 1916 |
| פירוק | עצמאות טוגו |
| תאריך | 1960 |
| ישות קודמת |
 טוגולנד |
| ישות יורשת |
 טוגו |
| שונות | |
 טוגולנד הבריטית (בירקרק) והצרפתית (בסגלגל) | |
  | |
גאוגרפיה
עריכהטוגולנד הצרפתית כללה ארבע שביעיות מהשטח של טוגולנד לשעבר. היא השתרעה ממעלה 6 עד מעלה 11 על פני קו הרוחב הצפוני והגיעה עד לקו האורך המזרחי של גריניץ'. מיקומה של טוגולנד הצרפתית היה מתחת לאפריקה המערבית ועד החלק הצפוני של מפרץ גאנה. היא הייתה ממוקמת ברובה על פני אזור טרופי, כאשר רצועת החוף שלה היא הכי צפופה ביחס לאזורים אחרים ומהווה רק 50 קילומטר המשתרעים על פני האוקיינוס האטלנטי (Bunche 74 : 1934). אזור החוף מנה כ-16 עמים (ילידים ואירופאים כאחד) לכל קילומטר מרובע. טוגולנד הצרפתית מנתה כ-750,000 ילידים אפריקאים וכ-600 אירופאים שרובם הגדול היו צרפתים.
כיבוש וחלוקת טוגולנד
עריכהבאוגוסט 1914, זמן קצר לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה טוגולנד הגרמנית על ידי מדינות ההסכמה בריטניה וצרפת. עד להשתלטותן של מדינות ההסכמה טוגולנד הייתה מושבה גרמנית. לאחר המלחמה, בשנת 1922 האזור חולק על ידי חבר הלאומים לשני מנדטים – טוגולנד הצרפתית וטוגולנד הבריטית. על אף שתחילה נשלטה על ידי גרמניה, טוגולנד הגרמנית לא כללה כוחות צבא אלא רק כוחות משטרה ומשמר גבול, שרובם היו לוחמים אפריקנים תחת פיקוד אירופאי, ועל כן למדינות ההסכמה היה יתרון גדול יותר מבחינת יחסי הכוחות. צרפת ובריטניה לא נתקלו בהתנגדות חזקה מדי מצד הגרמנים ועל אף שהיו הרוגים לכל צד, הכיבוש של טוגולנד הגרמנית נחשב למהיר וקל באופן יחסי. הגבול הקודם בין הפרוטקטורט הגרמני של טוגו לבין המושבה הבריטית של חוף הזהב כלל רק את היער של מחוזות קטה (Keta) ופקי (Peki), וגם חילק את המאמברוסי (Mambrusi), דגומבה (Dagomba) וגונג'ה (Gonja) בחלקו הצפוני. כיבושה של טוגו על ידי כוחות קולוניאליים בריטים וצרפתים בשבועות הראשונים של מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, וחלוקתה לאחר מכן בין צרפת לבריטניה, החריפו את "בעיית האווה". שבט האווה, שהיווה את אחת הקבוצות האתניות הגדולות במדינה החל בהתעוררות לאומית גדולה עקב הפיצול לטוגולנד הצרפתית והבריטית. כתוצאה מהפיצול ובעקבות אכיפה מוגברת של הגבולות על ידי צרפת ובריטניה, החלו מהומות ומחאות של בני האווה שמצאו עצמם מפולגים משני צידי הגבול ושאפו לעצמאות. פיצול זה עורר רגשות לאומיים בקרב בני האווה שרצו להקים מדינה עצמאית בתוך טוגולנד הגדולה.
חלק גדול מקבוצה זו, שהיו בפרוטקטורט הגרמני ונכללו במערב טוגולנד, נשלטו כחלק אינטגרלי מחוף הזהב, תחת השלטון הבריטי. כאשר חוף הזהב קיבלה עצמאות מדינית בשנת 1957 והפכה למדינת גאנה של ימינו, טוגולנד המערבית שולבה במדינה הריבונית החדשה של גאנה, ואילו טוגולנד המזרחית או החלק הצרפתי של הפרוטקטורט הגרמני הקודם, הפכה להיות הרפובליקה של טוגו בשנת 1960. הגבול בין טוגו המודרנית, שהייתה טוגולנד הצרפתית, ובין גאנה, המשיך לעורר עניין בינלאומי רב, בעיקר בגלל הבעיות החברתיות-כלכליות והפוליטיות שנוצרו על ידי חלוקת הטריטוריות, אשר הבולטת שבהן היא "בעיית האווה" והעימותים האתניים הפנימיים והחיצוניים שבאו בעקבותיה. יתר על כן, תשומת לב עולמית הופנתה לגבולות אלו במהלך הסכסוך המזוין של 1981 בין קבוצת הננומבה (Nanumba) הילידית לבין קבוצת הקונקומבה (Konkomba) שהגרה מצפון גאנה לאזורים המערביים והמרכזיים של טוגו במהלך התקופה הקולוניאלית. בעימות הספציפי הזה בלבד נהרסו כמה התיישבויות ויותר מאלף בני אדם נהרגו. בין ההתכתשויות האלו, קונקומבנים מטוגו נלחמו לצד קרוביהם בגאנה, דבר המשקף עד כמה החיכוך בין המדינות היה רווי במתחים פנימיים בין הקבוצות בכל מדינה. העימות הצבאי הדגים את הבעיות המתמשכות שנגרמו על ידי החלוקה הקולוניאלית של אפריקה לאורך החלק הצפוני של הגבול המסוים הזה. הגבול הסוער בין טוגולנד הצרפתית לטוגולנד הבריטית הפך בסופו של דבר לגבול המשותף של גלגולן המודרני של טוגו וגאנה – והמשיך להיות סוער[1].
השליטה הצרפתית בהליך הבחירות כניסיון למנוע עצמאות
עריכהבחירות נערכו בטוגו הצרפתית בשנת 1956 – בהשפעה צרפתית קפדנית על המועמדים ועל ההתנהלות. כל שלושים המושבים באספה ניתנו לברית של שתי מפלגות פרו-צרפתיות; 'מפלגת ההתקדמות' Progress Party)) של ראש הממשלה ניקולא גרוניצקי, שהיה שליט בובה טוגולזי שתפקידו האמיתי היה לשרת ולקדם את האינטרסים הצרפתיים, ו'האיגוד הצפוני'. פחות משמונה אחוזים מאוכלוסייה הבגירה הצביעו. בעקבות תלונות באו"ם על ידי המפלגות האחרות, ועדת האיחוד הטוגולזי (CUT) ותנועת היובנטו (JUVENTO), ביקרה משלחת של האו"ם בטריטוריה בשנת 1957 והמליצה על בחירות חדשות שהתקיימו ב-27 באפריל 1958. צרפת, בהנחה שגריניצקי ייבחר מחדש, הבטיחה למועצת הנאמנות שלממשלה החדשה ולמועמד הפוליטי שייבחר תינתן האפשרות לצעדים אוטונומיים (אך עדיין מבלי לקבל עצמאות) כאשר תיבחר. אי-לכך, יובנטו התמזגה עם ועדת האיחוד הטוגולזי תחת הנהגתו של סילבנוס אולימפיו, שהיה איש עסקים בכיר של חברת מערב אפריקה ולשעבר מנכ"ל של חברת האיחוד האפריקני, כדי להפוך את הבחירות לקרב ישר בין "פרו-צרפתים" ו"פרו-עצמאות". צרפת בתגובה הפשיטה את אולימפיו מכל זכויות האזרח והוא לא היה יכול לבחור ולהיבחר יותר בבחירות[2].
הלאומיות הטוגולזית
עריכההלאומיות הטוגולזית הומצאה יש מאין. טוגו הרי הוקמה כטריטוריה מנהלית ופרוטקטורט גרמני, אך לפני כן לא הייתה אף ישות כוללת לשטח זה בשם הזה בהיסטוריה האפריקנית. היו ועודן קבוצות אתניות שהתפרסו על חלקים שבתוך ומחוץ לגבולות המלאכותיים של טריטוריה קולוניאלית זו. הבולטת שבהן היא כמובן קבוצת האווה, אשר אף הקימה את האומה האווית, אך עתה אותם שטחים בהן התקיימה מחולקים בין המדינות טוגו וגאנה[3].
מערכת החינוך הצרפתית בטוגולנד
עריכהאחת ממטרותיהם של הצרפתים הייתה לבנות מערכת חינוך ענפה, המפוקחת תחת שליטה ממשלתית נוקשה. תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, הם ייסדו מערכת אדמיניסטרטיבית וכלכלית שתפקידה היה להטמיע את התרבות, השפה והמנהגים בצרפתיים באוכלוסייה המקומית, אותה הצרפתים תפסו כנבערת. בהשוואה לטוגולנד הבריטית (קולוניה בריטית) הצרפתים בנו מערכת חינוך ענפה שהייתה אחראית לכך שהילידים בטוגו הצרפתית דיברו צרפתית וספגו תרבות ומנהגים צרפתיים. הצרפתים אשמים בכך שהם גרמו לאוכלוסייה המקומית בטוגו הצרפתית לאמץ גישת חינוך התואמת לצרכיהם האישיים של הצרפתים. המדיניות הייתה לנסות לחנך את הילידים האפריקאים ב"חינוך צרפתי" שיתאים וייטיב עם הצרפתים[4]. כדי ללמד את הילידים תעסוקה מסחרית ומנהלית ייסדו הצרפתים בתי ספר מיוחדים לכך בטוגו. בתי ספר אלה קיבלו את התלמידים הכי טובים מבתי הספר העירוניים והאזוריים, והתלמידים התקבלו על סמך מבחנים. הצרפתים רצו שהאפריקאים היותר משכילים ילמדו מקצועות מנהליים כגון תפקידי פקידות וסטנוגרפיה (שיטת כתיבה אשר משפרת במידה ניכרת את מהירות הכתיבה, באמצעות שימוש בסמלים וסימנים) אשר לקחו כ-3 שנים. אלה שסיימו בהצלחה והצטיינות את בתי הספר הרגילים בהם למדו, נשלחו לאחר 3 שנות לימודים לבתי ספר יוקרתיים כדי ללמוד להיות מורים או דוקטורים. אחד המפורסמים מבתי הספר היוקרתיים בטוגולנד הצרפתית היה "Dakar Medical School " על שם אוניברסיטת דקאר שבסנגל, ובנוסף הצרפתים הקימו בטוגו הצרפתית כיתות מיוחדות ללמידה של מבוגרים, בתי ספר ביתיים לבנות, פנימיות למולאטים (צאצאים מעורבים של אירופאים ואפריקאים) ועוד[5].
המרכיב הייחודי ביותר של המערכת הצרפתית (שנבדל מהמערכת הבריטית בטוגולנד הבריטית) היה חינוך חינם. כמובן שכתוצאה מכך הקולוניה הצרפתית נשאה בנטל אך היא לקחה בחשבון שזה פקטור בעשייתו של החינוך, כך שיהיה נגיש לחלוטין לאוכלוסייה האפריקאית. על אף זאת, הצרפתים אימצו מדיניות של הגבלת מספר התלמידים בחלק מבתי הספר בטוגולנד הצרפתית. החינוך הצרפתי בטוגולנד הצרפתית היה מפוקח על ידי מנהל של חינוך שנעזר על ידי אירופאי הנבחר למטרה לצורך זו. הצרפתים רצו ושאפו להטמיע את השפה שלהם לאוכלוסייה הילידית כך שאותם ילידים יושפעו מכך ויתחילו להתנהג מבחינת תרבות ושפה כמו הצרפתים עצמם, וכך בעצם יהיו מקושרים לצרפת עצמה[6]. כמו כן הצרפתים פיתחו בטוגולנד הצרפתית סוג של אליטה מסוימת של ילידים שמטרתה הייתה אותו דבר – הטמעה וספיגה של התרבות והחינוך האירופאים אל תוך מי שהרכיבו את האליטה. בטוגולנד הצרפתית היו כ-30 שבטים שונים כששבט האווה הוא הדומיננטי והכי גדול. כל שבט שהיה בטוגולנד הצרפתית נשלט על ידי הצרפתים ושילם מיסים. כל יליד אפריקאי מאז הכיבוש הצרפתי נחשף לפוליטיקה, החברה והכלכלה של העולם המתורבת. כתוצאה מכך, החיים המתורבתים שהצרפתים ניסו לכפות על הילידים פגשו את החיים הקודמים של הקהילה הילידית ואף גרמו להתפוררותה בחלק מן המקרים. החשיפה לעולם המודרני גרמה לחלק מהאפריקאים לחשוק בדברים שלא היו יכולים לחשוב עליהם לפני כן והיה קושי להשיג אותם באפריקה, כגון : טבק, אופניים, שמלות, בתים ומכוניות. בתחום החקלאות האיכרים האפריקאים (החקלאים) כבר לא יכלו לחיות את חייהם השקטים אלא הם היו חייבים לעבוד בשביל השוק העולמי, כך שהשלטון הצרפתי הרוויח מתוצרתו ולקח לו את גידולי הקקאו, השמן והכותנה[7]. המון ילידים בטוגולנד הצרפתית אימצו לעצמם מנהגים צרפתים ושכחו הרבה משלהם. בטוגולנד הצרפתית ניתן היה למצוא הרבה אפריקאים שהולכים עם לבוש אירופאי, מדברים צרפתית בצורה טובה ורהוטה, בעלי בתים יפים ואמידים ואף כאלה שיכלו ושלחו את ילדיהם לבתי ספר יוקרתיים באירופה ואמריקה. למרות שאותם ילידים אמידים ספגו את החינוך והתרבות הצרפתיים, הם המשיכו לשמור על מנהגיהם הקודמים שכללו נישואים לכמה נשים במקביל, אכילה בידיים במקום עם סכו"ם ואף שינה על הרצפה בחדרי שינה שהיו חשופים. אחד מהאינטרסים של הצרפתים לכך שהתרבות האירופאית תחדור לטוגולנד הצרפתית היה הגדלת הצריכה הכלכלית של הילידים האפריקאים. הצרפתים הביאו איתם את המודרניות לטוגולנד הצרפתית וכך הילידים יכלו להשתמש בתחום חדש של תקשורת ותחבורה שגרמו להם לצרוך יותר והיטיבו עם הכלכלה הצרפתית ועם המערכת המנהלית[8].
האוכלוסייה הילידית בטוגולנד הצרפתית הייתה מסורה לסגידה לפטישים שהגדרתם היא חפצים דוממים המהווים אובייקט לסגידה או להערצה. הקתולים והפרוטסטנטים האירופאים ניסו להמיר את דת הילידים לנצרות, אך תהליך זה היה מאוד איטי ולא משמעי[9]. הצרפתים רצו להפוך אותם מ"רובוטים" (כמו שהם תפסו אותם) למשתפי פעולה עם מערכת קולוניאלית צרפתית שלמה, ואת אליטות הילידים הם ממש רצו להפוך לאנשים הקשורים למדינה הצרפתית – מעיין שחורים צרפתים. הצרפתים הבינו שכדאי להם לייסד את האליטה הזאת גם מטעמי נוחות – בתוך האוכלוסייה הילידית תהיה אליטה של אנשים אמידים ומשכילים שייקחו חלק באדמיניסטרציה הצרפתית ויהוו גורם מקשר (מוציאים לפועל) בין הילידים לצרפתים, כך שהמדיניות הצרפתית תיושם במלואה בטוגולנד הצרפתית. הצרפתים האמינו כי לתרבות שלהם יש עליונות על פני תרבויות אחרות ועל כן ניסו להטמיע אותה לאפריקאים[10].
ביבליוגרפיה
עריכהThe Togo Elections. 1958. Africa Today 5 (4): 6-12, http://www.jstor.org/stable/4183958.
Bening, R. B. 1983. The Ghana-Togo Boundary, 1914-1982. Africa Spectrum 18 (2): 191-209
Ralph J. Bunche. 1934. French Educational Policy in Togo and Dahomey, The Journal of Negro Education. Vol. 3, No. 1 (Jan., 1934), pp. 69-97.
Ralph J. Bunche. 1936. French and British Imperialism in West Africa, The University of Chicago Press on behalf of the Association for the Study of African American life and History. The Journal of Negro History, Vol. 21, No. 1 (Jan., 1936), pp. 31-46.
