יוחנן אהרוני

ארכאולוג וגאוגרף ישראלי

יוחנן אהרוני (ט' בסיוון תרע"ט, 7 ביוני 1919, פרנקפורט על האודר, גרמניהט' באדר א' תשל"ו, 9 בפברואר 1976, תל אביב) היה מן הארכאולוגים הבולטים בישראל, במיוחד בתחום הארכאולוגיה המקראית והגאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ ישראל.

יוחנן אהרוני
יוחנן אהרוני מחזיק חרס במהלך סיור ארכאולוגי בתל אבו סלימה, 1957
יוחנן אהרוני מחזיק חרס במהלך סיור ארכאולוגי בתל אבו סלימה, 1957
לידה 7 ביוני 1919
פרנקפורט על האודר, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בפברואר 1976 (בגיל 56)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Yohanan Aronheim עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה
מקום מגורים ישראל
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תלמידי דוקטורט נדב נאמן, זאב הרצוג עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חפירות באזור הגליל העליון, הנגב, מדבר יהודה, בקעת באר שבע, מערות בר כוכבא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו

עריכה

אהרוני נולד בשם יוחנן ארונהיים (Aronheim) בעיר פרנקפורט על האודר שבגרמניה של ויימאר בשנת 1919 להיינריך אהרונהיים, עורך דין, ואויגניה לבית סימון, אחיו הוא צבי אהרוני. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, ובית הספר החקלאי מקוה ישראל. לאחר סיום לימודיו היה ממקימי קיבוץ אלונים.

למד באוניברסיטה העברית בירושלים והיה מתלמידיו של הארכאולוג בנימין מזר. אהרוני הצטרף לצוות המרצים של האוניברסיטה העברית בשנת 1954, וקיבל תואר דוקטור במאי 1957[1]. בשנת 1966 נתמנה פרופסור חבר במכון לארכאולוגיה. בשנת 1968 עבר לאוניברסיטת תל אביב[2], בה שימש ראש המכון לארכאולוגיה וראש החוג ללימודי המזרח התיכון הקדום[3] עד למותו. לאחר מלחמת ששת הימים נמנה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אהרוני החל את דרכו הארכאולוגית בביצוע סקרים ארכאולוגיים בגליל העליון, באזור הנגב, במדבר יהודה, ובבקעת באר שבע, עם דגש על תקופת בית ראשון. הוא קבע ומיפה את ממצאי ההתנחלות של תקופת הברזל I ברחבי הארץ: בורות התנחלות, קנקני שפת הצווארון, ועוד. בנוסף ניהל חפירות ברמת רחל, תל-ערד, תל באר שבע, תל חצור, תל לכיש, ועוד. כמו כן השתתף בחפירת מערות בר כוכבא, וחקר דרכים עתיקות בנגב.

נפטר ממחלת הסרטן ב-1976.

ארכיונו מופקד בארכיון לתולדות אוניברסיטת תל אביב.

בבאר שבע נקרא רחוב על שמו. נכדו, אורן אהרוני, הוא כתב כאן 11 וחדשות 2 בעברו.[4]

אהרוני כארכאולוג

עריכה

מבחינת דרכו הארכאולוגית ניתן לראות את אהרוני כחלק מזרם הארכאולוגיה המקראית. התייחסותו אל הממצא הארכאולוגי נבעה לרוב מתוך נקודת הייחוס המקראי, מתוך כוונה למצוא סימוכין בשטח לכתוב במקרא, ולהפך - למצוא בכתובים הוכחות לממצא זה או אחר בשטח. ואולם, הסקרים שאותם הוביל הביאו אותו לתמוך בגרסת "ההתנחלות השקטה", גישה שלא נתמכה על ידי הממסד הארכאולוגי באותה תקופה. יריבו הגדול יגאל ידין, איש "התלים הגדולים" (תל חצור, תל מגידו, תל גזר, ועוד) דגל בגרסת "הכיבוש המהיר" של שבטי ישראל, יחד עם רוב חוקרי הארכאולוגיה המקראית. הוויכוח הפך עד מהרה לוויכוח בין-אקדמי, כשאוניברסיטת תל אביב מאמצת את גישת אהרוני, והאוניברסיטה העברית תומכת בגישה המסורתית. כיום, בעקבות סקרים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ, וכן בעקבות חפירות נוספות בתילים הגדולים, ספורים הם הארכאולוגים המחזיקים בגישת "הכיבוש המהיר".

מפרסומיו

עריכה

פרסם עשרות מאמרים חשובים. בין ספריו:

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא יוחנן אהרוני בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה