יחסי ארצות הברית – ברית המועצות

יחסי ארצות הברית – ברית המועצות
ארצות הברית	ברית המועצות
משטר
רפובליקה נשיאותית פדרלית	מדינה חד מפלגתית לניניסטית

יחסי ארצות הברית – ברית המועצות היו היחסים הדיפלומטיים שבין ארצות הברית לברית המועצות בשנות קיומה של ברית המועצות (1922-1991). המאפיין המרכזי של היחסים היה מתיחות רבה בין המדינות, שבא לידי ביטוי במלחמה הקרה שהתרחשה בשנים 1945–1991.

היסטוריה

המהפכה הרוסית

עם פרוץ מהפכת פברואר ברוסיה בשנת 1917, ארצות הברית התנגדה לאידאולוגיה שהובילה את המהפכה ותמכה במלוכנים. האמריקאים לא הכירו בברית המועצות בין היתר בשל מדיניות "המהפכה המתמדת", שכללה ניסיונות לייצא מהפכה קומוניסטית לעולם, אידאולוגיה שארצות הברית התנגדה לה באופן נחרץ.

כינון יחסים

האיבה בין ארצות הברית לברית המועצות התמתנה בשנות השלושים. בשנות ה-30, סטלין החל להפחית את הדגש על מהפכה עולמית והתרכז בבניית "סוציאליזם בארץ אחת". זה תרם להפשרת המתחים מול מדינות מערביות. בנוסף, בתקופת השפל הגדול, וארצות הברית חיפשה שווקים חדשים לייצוא ויחסים כלכליים חדשים. הכרה בברית המועצות נתפסה כהזדמנות לפתח קשרים מסחריים עם המדינה הענקית הזו. קבוצות עסקיות בארצות הברית, כמו גם פוליטיקאים וארגונים מסוימים, לחצו על הממשל להכיר בברית המועצות מתוך אינטרס כלכלי ותקווה לשיתוף פעולה בינלאומי. רוזוולט גם ראה את ברית המועצות ככוח שאפשר לשלב במערכת הדיפלומטית העולמית, כדי להתמודד עם האתגרים העולמיים הגוברים, כולל עליית הנאצים לשלטון ושאיפותיה האימפריליות של יפן. ב-16 בנובמבר 1933 נפגש הנשיא רוזוולט עם מקסים ליטבינוב, שר החוץ הסובייטי, והשניים סיכמו על כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. ההכרה כללה הבנות הדדיות, כמו התחייבות סובייטית לא לתמוך בתנועות חתרניות בתוך ארצות הברית, על אף שסוגיות אלה נותרו מקור למתחים לאורך השנים. ב-1934 הצטרפה ברית המועצות אל חבר הלאומים.

ארצות הברית, אשר הייתה שקועה בשפל הגדול ובאותו זמן נקטה במדיניות של התבדלות ונמנעה מלהתערב בצרותיהן של מדינות אירופה. מדיניות הפיוס שנקטו מדינות המערב כלפי גרמניה הנאצית, אשר הגיעה לשיא עם הסכם מינכן, הדאיגה את סטלין והביאו אותו לחתום על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. ההסכם, שהיה ברית אי-התקפה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, נחתם שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היה לו סעיף סודי שחילק את מזרח אירופה לאזורי השפעה בין השתיים, מה שאפשר את פלישת גרמניה הנאצית לפולין. ההסכם חיזק את הדימוי השלילי של ברית המועצות בארצות הברית, במיוחד בשל חלוקת פולין והאיום על המדינות הבלטיות. ארצות הברית ראתה במהלך זה צעד ציני של סטלין, וכדוגמה לנטייה של ברית המועצות לפעול מתוך אינטרסים חד-צדדיים. לאור זאת הועמקה החשדנות כלפי מוסקבה, והיריבות האידאולוגית, שהייתה קיימת עוד קודם, קיבלה משנה תוקף.

מלחמת העולם השנייה

במהלך השנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות נתפסה כשותפה זמנית של גרמניה, מה שהרחיק את ארצות הברית מלקדם את יחסיהן. במלחמת העולם השנייה, בעקבות כיבושי מדינות הציר באירופה, ארצות הברית החלה במדיניות השאל-החכר לתמיכה במדינות בעלות הברית, ובייחוד לבריטניה. רק לאחר מבצע ברברוסה, וכתגובה לחשש מהתמוטטות ברית המועצות לידי גרמניה הנאצית, השתנתה הדינמיקה. ארצות הברית שינתה את עמדתה כלפי ברית המועצות והחלה במתן תמיכה כלכלית והעברת סחורות וציוד צבאי לברית המועצות, מתוך הכרה בצורך לתאם מאמצים נגד האויב המשותף. משלוח ראשון של ציוד הועבר באמצעות שיירה ארקטית באוגוסט 1941. בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור, ארצות הברית הצטרפה למלחמה נגד יפן וגרמניה. המאמץ העיקרי של ארצות הברית בשלב זה היה בלימת היפנים בחזית האוקיינוס השקט. עם זאת בוועידת קזבלנקה הכירה הנהגת ארצות הברית בזירה האירופית כחשובה יותר. ניצחון האמריקאים בקרב מידוויי ביוני 1942 היטה את הכף לטובת ארצות הברית ואפשר להם להתפנות לזירה האירופית. בוועידת טהראן בחורף 1943, סיכמו בעלות הברית על הפלישה לנורמנדי ובמקביל סטלין הבטיח לפלוש לבלארוס באופן מתואם. בשלב זה של המלחמה, סטלין החל לחשוב קדימה על עיצוב מחדש של מפת אירופה שלאחר המלחמה, במטרה להפוך את ברית המועצות לכוח הדומיננטי ביבשת ולמעצמה עולמית מובילה.

חלוקת גרמניה

בוועידת יאלטה, שנערכה ב-1945 לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, עסקה בעיצוב סדר עולמי חדש שלאחר המלחמה, ובחלוקת אירופה וגרמניה בין המעצמות. סטלין הגיע לוועידה מעמדת כוח, כשהצבא הסובייטי שלט על רוב שטח פולין ומדינות הבלקן והיה קרוב לברלין. ארצות הברית ביקשה את שיתוף הפעולה של ברית המועצות במלחמה נגד יפן, מהלך שהתגשם מאוחר יותר. מעצמות המערב נאלצו להכיר בשליטת הצבא האדום בשטחי מזרח אירופה. סטלין הבטיח לקיים בחירות דמוקרטיות במדינות אלו, אך בפועל קמו במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ובולגריה משטר בובות קומוניסטי. מצב זה הוביל ליצירת "הגוש הסובייטי". החלוקה לגושים הביא את צ'רצ'יל לתאר את ההתפתחויות כ"מסך ברזל" שירד על אירופה. הוא היה המתנגד התקיף היותר כנגד המדיניות הסובייטית, בעוד האמריקאים דגלו במדיניות "השכן הטוב". סטלין מצידו, זעם על נוכחות כוחות בעלות הברית במערב ברלין ועל הפסקת הסיוע.

גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש. המערב שאף לשקם אותה כלכלית ופוליטית, כלקח מהסכם ורסאי, בעוד הסובייטים ניסו לנצל את משאביה, להוציא את האמריקנים מברלין, ולערער את השליטה האמריקנית במערב גרמניה. המערב התנגד, ושאף לאחד את גרמניה מחדש. תוך זמן קצר הפך חלקה המערבי של גרמניה ליחידה כלכלית משותפת, כאשר החלקים של בריטניה וארצות הברית התאחדו לכדי "Bizone", שעודדו את שיקום גרמניה. ב-1948, יזמו ארצות הברית ובריטניה מהלך כפול לשיקום גרמניה: החלפת מטבע והכנת חוקה חדשה לחלקה המערבי. המהלך הראשון ייצב את האינפלציה והפסיק את נזילת הכסף המערבי לידיים סובייטיות. לאחר מכן הוחלט על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה, שתעודד את הלאומית הגרמנית ותקדם הקמת ממשל אוטונומי. המהלך הכלכלי התקבל באי נוחות בברית המעוצות, אולם המהלך הפוליטי היה משבר אמיתי. הסובייטים לא הסכימו לחזות על גבולותיהם את קימתה מחדש של גרמניה, כמדינה חזקה ובעלת מודעות לאומית. העימות התפתח להטלת הסגר על ברלין, אך במאמץ עיקש של המערב, שארגן רכבת אווירית לעיר לאורך מספר חודשים, גרם לסטלין לוותר על הסגר.

המלחמה הקרה

ערכים מורחבים – המלחמה הקרה, משבר הטילים בקובה

בנקודה זו החל לצוף על פני השטח מאבק אידאולוגי בין המדינות, שהיו שתי מעצמות העל היחידות שנותרו לאחר תום מלחמת העולם. הסובייטים שאפו להשליט את הקומוניזם בעולם, וברית המועצות ניסתה להרחיב את מעורבותה במדינות כמו טורקיה, יוון ואיראן, והשליטה את מרותה על מדינות אירופה שהיו תחת חסותה, בפרט על הונגריה וצ'כוסלובקיה. מנגד, גם ארצות הברית חיזרה תחת מדינות שונות, עליהן חיפשה להשפיע, אם כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם, עידוד המשטרים החופשיים והקפיטליזם, עמדה שבאה לידי ביטוי בהכרזה על דוקטרינת טרומן. החרדה מפני התפשטות הקומוניזם התבטאה במקארתיזם ותאוריית הדומינו, לפיה התפשטות הקומוניזם למדינה אחת תביא להתפשטות הקומוניזם למדינות אחרות. שני העימותים הסמויים הבולטים בין המדינות היו מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, במסגרתן ארצות הברית נלחמה בכוחות פרו-סובייטים וקומוניסטיים באסיה.

למרות העימותים בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להתרחב קשרי תרבות. אמנים החלו לבקר ולתת הופעות. בשנת 1956 חודשה הפצת מוגבלת של ירחון "אמריקה" בברית המועצות וירחון "חיים בברית המועצות" בארצות הברית.

בשנים 1969–1980 התרחשה כמעין דטאנט בין המדינות והמתיחות הורגעה במעט. תקופת ההרגעה חדלה לאחר פלישת ברית המועצות לאפגניסטן בשנת 1979 והחרם על אולימפיאדת מוסקבה.

בשנת 1981 הושבע לתפקידו נשיא ארצות הברית רונלד רייגן אשר קיים מדיניות ניצית ביותר כלפי ברית המועצות. בפברואר 1985 הכריז עך "דוקטרינת רייגן" שמטרתה הייתה להפיל משטרים פרו-סובייטים בעולם. במקביל, מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב הנהיג רפורמות כלכליות ופוליטיות (פרסטרויקה וגלאסנוסט) שניסו להבריא את המצב בברית המועצות. בנוסף על כך, השלטון הסובייטי הכריז דוקטרינת סינטרה ונסיגה פוליטית מארצות מזרח אירופה. תהליכים אלו הובילו בסופו של דבר לקריסת הקומוניזם במזרח אירופה ואף להתפרקות ברית המועצות עצמה. ההסכם האחרון ששתי המדינות חתמו היה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי.

מבחינה משפטית, את ברית המועצות ירשה רוסיה, שניהלה גם היא יחסים דיפלומטיים מורכבים עם ארצות הברית.

ראו גם

• יחסי ארצות הברית–רוסיה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחסי ארצות הברית – ברית המועצות בוויקישיתוף

• יחסי ארצות הברית – ברית המועצות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)