מבצע בגרטיון
מבצע בגרטיון (ברוסית: Белорусская операция - מבצע בלארוס) הוא שם הקוד שניתן למתקפה אסטרטגית של הצבא האדום, שנערכה בקיץ 1944, ונועדה לשחרר את שטח בלארוס מידי הנאצים, במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במהלך המבצע, שנחשב לאחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא האדום במהלך המלחמה, שוחררו כמעט כל שטחי ברית המועצות שנותרו בשליטת גרמניה הנאצית, והצבא הסובייטי חדר עמוק לשטח פולין. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, שהחזיקה בשטח בלארוס, הושמדה כמעט לחלוטין במה שנחשב לתבוסה הגדולה ביותר של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. המבצע נקרא על שמו של פיוטר בגרטיון, מצביא רוסי ידוע ממוצא גאורגי בתקופת מלחמות נפוליאון, שנהרג בקרב בורודינו.
 | ||||||||||||||||||
| שני טנקי פנצר סימן 4 שנפגעו במהלך מבצע בגרטיון באזור בוברויסק. 28 ביוני 1944 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 22 ביוני 1944 – 19 באוגוסט 1944 (59 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע יאשי-קישינב הראשון | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע לבוב-סנדומייז' | |||||||||||||||||
| מקום | בלארוס, ברית המועצות | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי מוחץ | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | בלארוס שוחררה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 מבצע בגרטיון מסומן בסגול | ||||||||||||||||||
רקע
עריכהמאז מתקפת הנגד הסובייטית באזור מוסקבה בחורף 1942/1941, התגלתה קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט כאגוז קשה לפיצוח מבחינת הצבא האדום. כוחותיה החזיקו בבליטת רז'ב-ויאזמה החל מסוף 1941, והדפו שורה של מתקפות סובייטיות גדולות על המבלט, שהסתיימו באבדות כבדות לכוחות התוקפים. רק במרץ 1943 פינו הגרמנים לבסוף את המבלט מיוזמתם. אולם לאחר הכישלון הגרמני בקרב קורסק פתח הצבא הסובייטי בסדרה של מתקפות גדולות בגזרה הדרומית והמרכזית של החזית המזרחית. עד סוף שנת 1943 נאלצה קבוצת ארמיות מרכז לסגת למרחק כ-250 ק"מ, ממחוזות סמולנסק ובריאנסק עד לקו ויטבסק-אורשה-מוהילב, ואילו קבוצת ארמיות דרום נאלצה לסגת משטח אוקראינה המזרחית ולא הצליחה להאחז בקו נהר הדנייפר.
בחודשים הראשונים של שנת 1944 נותר קו החזית בגזרת קבוצת ארמיות מרכז כמעט ללא שינוי, אך המתקפות הסובייטיות המסיביות בגזרה הדרומית של החזית המזרחית נמשכו, ועד אפריל 1944 שוחרר כמעט כל שטח אוקראינה, וכוחות קבוצת ארמיות דרום הצליחו להחזיק רק בחלק קטן מצפון-מערב אוקראינה, ונאלצו לסגת לשטח רומניה. נסיגת קבוצת ארמיות דרום חשפה את האגף הדרומי של קבוצת ארמיות מרכז. במהלך החודשים הראשונים של שנת 1944 נסוגה גם קבוצת ארמיות צפון עד לאסטוניה. כתוצאה מכך, קבוצת ארמיות מרכז, שהמשיכה להחזיק ברוב שטח בלארוס, יצרה מבלט גדול בקו החזית הגרמני, שנודע בכינוי "המרפסת הבלארוסית", ואגפה הדרומי נחשף למתקפה סובייטית.
ב-4 באפריל 1944 פירק הפיקוד הגרמני את קבוצת ארמיות דרום, והקים במקומה שתי קבוצות ארמיות חדשות - קבוצת ארמיות צפון אוקראינה, שכללה גם יחידות מצבא הונגריה, וקבוצת ארמיות דרום אוקראינה, שהחזיקה בשטח רומניה, וכללה גם את הצבא הרומני. המודיעין הגרמני העריך, שהמתקפה הסובייטית הבאה תונחת על קבוצת ארמיות צפון אוקראינה, ולכן תיגבר אותה בכוחות מקבוצות הארמיות השכנות. כשליש מהארטילריה של קבוצת ארמיות מרכז וכמחצית ממשחיתי הטנקים שלה, הועברו לקבוצת ארמיות צפון אוקראינה, ומרבית העתודות של הצבא הגרמני בחזית המזרחית הועברו לגזרה זו. מתוך 22 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר בחזית המזרחית, 18 הוקצו לשתי קבוצות הארמיות הדרומיות ורק 3 לקבוצת ארמיות מרכז. כתוצאה מכך, ערב פתיחת מבצע בגרטיון כוחותיה של קבוצת ארמיות מרכז סבלו ממחסור בציוד כבד, היו פרושים בדלילות על פני חזית רחבה, ונותרו כמעט ללא עתודות ניידות.
תוכניות
עריכההתכנית הסובייטית
עריכהלאורך רוב שלבי הלחימה בחזית המזרחית, צידד סטלין בעריכת "מתקפות כוללות", דהיינו הנחתת מהלומות מוחצות כדי לשחרר שטחים גדולים בבת אחת. הקרבות הקשים על מבלט רז'ב גרמו גם לסטלין להודות כי המתקפות האלו אינן יעילות, והוא קיבל את הצעת מרבית קציני הסטאבקה לערוך מתקפות קטנות יותר אשר יתמקדו בשחרור אזורים ספציפיים.[1] בניגוד לסברתם של הגרמנים כי המתקפה הבאה תונחת בצפון אוקראינה, הסובייטים ראו בקבוצת ארמיות מרכז את הכוח הגרמני האחרון שעדיין שולט על אדמה סובייטית, ולפיכך החליטו למקד את המתקפה הבאה בנקודה זו. הסובייטים ידעו שהגרמנים משוכנעים שהמתקפה תונחת בצפון אוקראינה, ולפיכך שמרו על המבצע בסודי סודות. רק חמישה אנשים ידעו על תוכנית המלחמה הכוללת, ונאסר עליהם לשוחח עליה בכתב או באלחוט.[2]
במאי 1944 קיבלו כל הקצינים הסובייטיים בחזית המרכז פקודה להעמיד פנים שהצבא האדום עובר למגננה. בדומה למה שעשו בעלות הברית המערביות במבצע פורטיטיוד, הקימו הסובייטים בדרום החזית (אל מול קבוצת ארמיות צפון אוקראינה) כוח סרק שלם אשר כלל תותחי נ"מ וטנקים מזויפים. מטוסי קרב סיירו מעל האזור בקביעות.[2] כוח סרק נוסף הוקם בצפון החזית. העליונות האווירית שממנה נהנו הסובייטים לא אפשרה לגרמנים לקבל מידע מדויק על סדרי הכוחות, ורשת המודיעין שלהם לקתה בחסר. האבווהר הודיע לקבוצת ארמיות מרכז כי היא יכולה לצפות ל"קיץ שקט". היה זה אחד המחדלים המודיעיניים החמורים בתולדות המלחמה, והוא נחשב לסיבה העיקרית להצלחת המבצע.[3]
התכנית הסובייטית הגדולה כללה שלושה מבצעים שייערכו במקביל. המבצע הראשון כלל הסתערות בקנה מידה מוגבל בצפון, אשר נועדה לשים קץ למלחמת ההמשך כנגד פינלנד ולגרום לגרמנים להסיט כוחות לגזרה זו. המתקפה העיקרית תוכננה בגזרת בלארוס, והיא קיבלה את השם מבצע בגרטיון, על שמו של מצביא ידוע בשם פיוטר בגרטיון אשר נהרג בקרב בורודינו.[4] מטרת מבצע בגרטיון הייתה לשחרר את בלארוס ולהגיע עד פולין. במקביל, כדי להבטיח שהגרמנים לא יסיטו כוחות מצפון אוקראינה לבלארוס, תכננו הסובייטים מתקפה נוספת אשר נועדה לסלק את הגרמנים מצפון אוקראינה ומשטחי פולין שברית המועצות סיפחה ב-1939. מבצע זה קיבל את השם מבצע לבוב-סנדומייז' והוא הוטל על החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד איוואן קונייב. לאחר הצלחת שתי המתקפות האלו, תכננו הסובייטים מתקפה קטנה יותר בדרום, אשר נועדה לחדור לרומניה.
היערכות הגרמנים
עריכהעד יוני היו הגרמנים משוכנעים שהמתקפה לא תבוא בבלארוס אלא באוקראינה, אולם בתחילת החודש החלו הגרמנים להבחין בריכוזי הכוחות הגבוהים מול קבוצת ארמיות מרכז, וב-10 ביוני אף הביע ה-OKH את החשש כי קבוצת הארמיות המרכזית תותקף. ב-19 ביוני הביע מפקד קבוצת ארמיות מרכז ארנסט בוש את חששו כי המתקפה מכוונת אל קבוצת ארמיות מרכז. ה-OKH פטר את חששותיו כחסרי בסיס.
בלי קשר לשאלה היכן תונחת מתקפת הקיץ הסובייטית, גיבש היטלר אסטרטגיה משלו להתגוננות מפני מתקפה סובייטית. בניגוד לעמדתם של מרבית המפקדים הבכירים של הצבא הגרמני, שתמכו באימוץ טקטיקה של מגננה ניידת/גמישה, היטלר חשב, שמערך ההגנה הגרמני צריך להישען על מספר רב של ערים מבוצרות, אשר הוגדרו כ"Festung" (מבצר), שיש להגן עליהן בכל מחיר. בגזרת קבוצת ארמיות מרכז, הערים אשר הוכרזו כמבצרים היו: ויטבסק, אורשה, מוהילב, ברנוביץ', מינסק, באברויסק, וילנה וסלוצק.
ב-6 ביוני נפתחה הפלישה לנורמנדי של בעלות הברית המערביות. הפיקוד הסובייטי ציפה, שפתיחת החזית השנייה במערב אירופה, תגרום להעברת כוחות גרמניים גדולים מהחזית המזרחית מערבה, אולם בפועל, למעט קורפוס הפאנצר אס אס השני, מרבית היחידות הניידות וכלי הרכב המשוריינים הגרמניים נותרו בחזית הסובייטית. עם זאת, פתיחת החזית השנייה גרמה להעברת יחידות נוספות של הלופטוואפה מהחזית המזרחית למערב אירופה, מה שגרם לכך שחיל האוויר הסובייטי נהנה מעליונות אווירית מוחלטת בשלבים הראשונים של מתקפת הקיץ הסובייטית.[5]
הצדדים הלוחמים
עריכההצבא האדום
עריכהלקראת המתקפה, הורתה הסטאבקה על שינוי שמות שלוש החזיתות הסובייטיות, שניצבו מול הגזרה שהוחזקה על ידי קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ל-החזית הבלארוסית הראשונה, השנייה והשלישית. בנוסף להן נועדה גם החזית הבלטית הראשונה לקחת חלק במתקפה. הכוחות הסובייטיים שהשתתפו במתקפה כללו כ-2.4 מיליון חיילים, כ-3800 טנקים ותותחים מתנייעים, 25 אלף כלי ארטילריה, ולמעלה מ-5000 מטוסים, ונהנו מעדיפות מספרית גדולה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על המגינים הגרמניים. יחידות הפרטיזנים הסובייטיים שפעלו בבלארוס, בעורפה של קבוצת ארמיות מרכז, פעלו בשיתוף פעולה עם כוחות הצבא האדום, ונועדו למלא תפקיד חשוב במסגרת המתקפה המתוכננת. הם סייעו לצבא האדום באיסוף והעברת מודיעין, חיבלו במסילות הברזל ובקווי האספקה והתחבורה הגרמניים, ולאחר פתיחת המתקפה הסובייטית שיבשו באמצעים שונים את נסיגת הכוחות הגרמניים. בשלבים המאוחרים יותר של המתקפה, קיבלו הכוחות הסובייטיים תמיכה גם מתנועות המחתרת הפולניות, ארמייה קריובה וארמייה לודובה, למרות שהפיקוד של ארמייה קריובה ראה בצבא הסובייטי איום גדול לא פחות מהגרמנים.
| סדר הכוחות של הצבא האדום במבצע בגרטיון |
|---|
החזית הבלטית הראשונה בפיקוד גנרל של ארמייה איוואן בגרמיאן
החזית הבלארוסית השלישית בפיקוד קולונל-גנרל איוואן צ'רניאחובסקי
החזית הבלארוסית השנייה בפיקוד קולונל-גנרל גיאורגי זאחארוב
החזית הבלארוסית הראשונה* בפיקוד גנרל של ארמייה קונסטנטין רוקוסובסקי
|
ורמאכט
עריכהקבוצת ארמיות מרכז כללה עם פרוץ המתקפה הסובייטית כ-849,000 חיילים, כ-120 טנקים, כ-500 תותחי סער ומשחיתי טנקים, 3000 קני ארטילריה, וכ-600 מטוסים מבצעיים. היא כללה מספר רב יחסית של דיוויזיות רגלים, אך רק דיוויזיית פאנצר אחת ו-5 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. לקבוצת ארמיות מרכז היה זמן רב להכין מערך הגנה עמוק ומבוצר בגזרתה, שהוכיח את עצמו בהדיפת מספר מתקפות סובייטיות מוגבלות במחצית הראשונה של שנת 1944. מערך ההגנה הגרמני כלל מספר רצועות הגנה ערוכות לעומק, שכללו מספר רב של ביצורי שדה, עמדות מבוצרות למקלעים ולתותחי נ"ט, וחגורות מוקשים. הפיקוד הגרמני העריך, שמערך ההגנה המבוצר, שהוכן בגזרה המרכזית של החזית הסובייטית, יאזן את העדיפות המספרית של הכוחות הסובייטיים, שניצבו מול קבוצת ארמיות מרכז, ויאפשר לה להמשיך להחזיק בעמדותיה, ולמנוע הבקעה סובייטית.
המבצע
עריכהשלב ראשון
עריכהתחילת המבצע
עריכההמבצע היה אמור להיפתח ב-15 ביוני, אולם ביצועו נדחה בשבוע, ל-22 ביוני - יום השנה השלישי לפתיחת מבצע ברברוסה - עקב עיכובים בהשלמת ריכוז הכוחות, שנועדו להשתתף במתקפה. כבר ב-19 ביוני החלו יחידות פרטיזנים, תוך תיאום עם הצבא האדום, במאות מתקפות על רשת התקשורת הגרמנית ועל קווי האספקה של הוורמאכט. ב-21 ביוני ביצע חיל האוויר הסובייטי סדרת מתקפות ממוקדות על העורף הגרמני. ביום שלמחרת, יום פתיחת המבצע הרשמי, התמקדו הכוחות הסובייטיים בהתקפות גישוש, שבוצעו על ידי כוחות קטנים יחסית, ונועדו לאתר את הגזרות החלשות והפגיעות יותר במערך ההגנה הגרמני, ולהכין את הקרקע למתקפה העיקרית, שהחלה רק בליל 22/23 ביוני.
המתקפה הסובייטית נפתחה בהרעשת ריכוך ארטילרית אדירה. בגזרות המאמץ העיקרי ריכז הפיקוד הסובייטי 250 קני ארטילריה לק"מ חזית.[5] הכוחות התוקפים השתמשו בנורים וזרקורים כדי להאיר את הלילה, ולסנוור את המגינים הגרמניים.[6] לאחר מכן הגיע גל של טנקי-מחרשה שפילסו דרך בשדות המוקשים, ובעקבותיהם הגיע המתקפה העיקרית של חי"ר מלווים בטנקים נוספים ובתותחים מתנייעים. האסטרטגיה הסובייטית של "הקרב העמוק" קבעה שיש לנהל את הקרב בעומק מערך ההגנה של האויב, ולפיכך יחידות גרמניות רבות לא הושמדו אלא רק כותרו בידי יחידות חוד החנית שהמשיכו בדהרה הלאה והניחו ליחידות הבאות אחריהן לסיים את המלאכה. פני השטח היו בוציים והרריים, ונהרות רחבים חצו אותם. עובדה זו שיחקה לטובת הגרמנים, אולם המהנדסים הסובייטיים הצליחו למצוא פתרונות לבעיות אלו, והשתמשו בלוחות עץ כדי לאפשר לטנקים לעבור בביצות. המתקפה הראשונית הייתה מוצלחת מאוד, והקווים הגרמניים לכל אורך החזית נפרצו. בשלב מסוים התקדמו הטנקים הסובייטים כ-35 ק"מ ליום.
ויטבסק-אורשה
עריכההגזרה הצפונית של קבוצת ארמיות מרכז הוחזקה בידי ארמיית הפאנצר השלישית בפיקודו של גאורג-הנס ריינהרדט והאגף השמאלי של הארמייה הרביעית. מוקדי התנגדות עיקריים בגזרה זו היו הערים ויטבסק ואורשה, אשר הוכרזו כערי מבצר ("פסטונג"). הגזרה הותקפה על ידי שתי קבוצות ארמיות סובייטיות - החזית הבלטית הראשונה של איוואן בגרמיאן והחזית הבלארוסית השלישית של איוואן צ'רניאחובסקי. המתקפה של בגרמיאן הונחתה על האגף הצפוני של הגזרה, בעוד צ'רניאחובסקי התמקד באגף הדרומי. המתקפה המשותפת של שתי החזיתות קיבלה את השם "מתקפת ויטבסק-אורשה".
המתקפה הסובייטית על הגזרה הצפונית התפתחה במהירות, וזכתה להצלחה גדולה. תוך יומיים הדפה החזית הבלטית הראשונה את הקורפוס ה-9 אל מעבר לנהר הדווינה, וכיתרה את הקורפוס ה-53 בוויטבסק. ב-24 ביוני קיבל הקורפוס ה-53 אישור מוגבל לסגת מוויטבסק. שלוש מתוך ארבע הדיוויזיות של הקורפוס נועדו לסגת מהעיר, אך דיוויזיה אחת נידרשה להישאר מאחור כדי להגן עליה. בפועל, כשהגיעה פקודת הנסיגה, העיר כבר הייתה מכותרת בידי הכוחות הסובייטיים. מפקד הקורפוס, פרידריך גולוויצר, החליט לא לציית להוראות, וב-26 ביוני ניסה לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית עם כל כוחותיו. אולם ניסיון הפריצה מהכיתור נכשל, ועד 29 ביוני הושמדו הכוחות המכותרים באזור ויטבסק והעיר נפלה לידי הסובייטים. כ-28,000 מחיילי הקורפוס ה-53 שנותרו בחיים, נפלו בשבי.
במקביל, פתח צ'רניאחובסקי במתקפה נגד הקורפוס ה-27 אשר השתייך לארמייה הרביעית של קורט פון טיפלסקירך. הקורפוס ה-27 התבצר בעיר אורשה, וחלש על כביש מינסק-מוסקבה. כביש זה הוחזק על ידי הדיוויזיה ה-78, שתוגברה ביחידות ארטילריה ותותחי סער. הדיוויזיה גם הייתה אחראית על הגנת אורשה שהוכרזה כמבצר. בפועל, כבר ביומה הראשון של המתקפה, הבקיעו הכוחות הסובייטיים את קו ההגנה הראשון של הדיוויזיה, לאחר שספג הפגזת ריכוך ארטילרית מסיבית. מצבו של הקורפוס ה-27 הפך למסוכן כאשר מצפון לו התמוטטו עמדותיה הקדמיות של ארמיית הפאנצר השלישית והקורפוס ה-6 נאלץ לפתוח בנסיגה ומפקדו גאורג פייפר נהרג. ב-25 ביוני ניפצו הסובייטים את התנגדות שאריות הקורפוס ה-27, ויום למחרת נאלץ מפקדו פאול ולקרס להורות על נסיגה כללית של כוחותיו. באותו יום השתלטו הסובייטים על כביש מינסק-מוסקבה ושחררו את אורשה. ב-28 ביוני כבר הגיעו יחידות החלוץ של ארמיית הטנקים החמישית של המשמר אל הנהר ברזינה.
מוהילב
עריכהבעוד החזית הבלארוסית השלישית והחזית הבלטית הראשונה תוקפות את גזרתה הצפונית של קבוצת הארמיות, תקפה החזית הבלארוסית השנייה את מרכז הקבוצה. על גזרה זו הגן קורפוס הפאנצר ה-39 בפיקודו של רוברט מרטינק. הקורפוס היה חלק מהארמייה הרביעית של טיפלסקירך, ויחידותיו היוו את קצה המרפסת הבלארוסית, והחזיקו בראש גשר מעבר לנהר הדנייפר. מטרתה של המתקפה הייתה העיר מוהילב, ולפיכך היא נקראה "מתקפת מוהילב".
הקורפוס ספג אבדות כבדות מידי הארמייה ה-49, וכבר ב-25 ביוני נאלץ טיפלסקירך לבקש אישור להורות לו לסגת. אישור כזה לא הגיע, וטיפלסיקרך הורה למרטינק לסגת לדנייפר על דעת עצמו. מפקד קבוצת הארמיות, בוש, דרש מטיפלסקירך להורות למרטינק לחזור לעמדותיו הקודמות, אולם בשלב זה הדבר היה בלתי אפשרי. ב-26 ביוני נפגש בוש עם היטלר, וזה האחרון הורה לו להסיג את הקורפוס עד מעבר לברזינה. יום למחרת חצו הסובייטים את הדנייפר, וב-28 ביוני שחררו את מוהילב. הגרמנים פתחו בנסיגה מבוהלת, כשהם מותקפים ללא הרף בידי חיל האוויר הסובייטי ויחידות החלוץ של השריון הסובייטי. ב-30 ביוני הגיעו הגרמנים לברזינה, וסיימו את חצייתו ב-2 ביולי.
בוברויסק
עריכהמדרום, תקפה החזית הבלארוסית הראשונה של קונסטנטין רוקוסובסקי את הארמייה התשיעית של הנס יורדן. ביום הראשון של המתקפה, נאלץ רוקוסובסקי לסגת לאחר שספג אבדות כבדות, אולם כבר למחרת הצליח להשיג פריצה ראשונית. הארמייה הסובייטית השלישית כיתרה את הקורפוס ה-35, בעוד הארמייה ה-65 כיתרה את קורפוס הפאנצר ה-41. שתי היחידות נאלצו לסגת אל בוברויסק ויצרו שם כיס התנגדות. הכיס כותר לחלוטין בידי הסובייטים, שהפציצו אותו יום ולילה מהאוויר ומהיבשה. הקורפוס ה-55 הצליח להימלט ומנע בכך את השמדתה המוחלטת של הארמייה ה-9. ב-28 ביוני ניסו הגרמנים המכותרים לבצע פריצה מהכיס, אולם רק יחידות מעטות הצליחו להימלט. יום למחרת שחררו הסובייטים את בוברויסק לאחר לחימה אינטנסיבית ברחובות.
שלב שני
עריכהמינסק
עריכהמשנפרצו עמדותיה הקדמיות של קבוצת ארמיות מרכז, החלו הסובייטים להתמקד בשלב הבא: העיר מינסק (מתקפת מינסק). בעיר זו התרכזו מרבית שרידיה של הארמייה הרביעית, וכן חלק מניצולי הארמייה התשיעית. כוחות החלוץ של הסובייטים החלו לחסום את הגישה לברזינה ולכתר את העיר. ה-OKH הורה להעביר את דיוויזיית הפאנצר ה-5 מקבוצת ארמיות צפון אוקראינה אל בלארוס, במטרה לנסות לאבטח את מעברי הברזינה ולאפשר נסיגה מסודרת ממינסק. ב-29 ביוני הותקפה התגבורת הגרמנית בידי ארמיית הטנקים ה-5 של המשמר וארמיית המשמר ה-11, והיא נאלצה לפנות את מעבר הברזינה ולסגת לבוריסוב. יום למחרת הם נאלצו לפוצץ את הגשרים על הברזינה כדי למנוע את כניסת הסובייטים לבוריסוב. קורפוס הטנקים ה-2 של המשמר חצה את הנהר והקים שם ראש גשר במטרה למנוע מהגרמנים לחזור לעברו השני. כעת נחסמה דרך מילוט זו בפני הכוחות במינסק, והעיר כותרה. ב-2 ביולי קיבלו הגרמנים אישור לסגת, אולם כבר היה מאוחר מדי. יום למחרת פרצו הסובייטים לעיר, והחלו לכבוש אותה בלחימת רחוב. הגרמנים עשו מספר ניסיונות לסגת, אולם רק מעטים הצליחו בכך. במהלך הקרב על מינסק איבדו הגרמנים כ-100,000 איש, מתוכם 40,000 הרוגים.
פולוצק
עריכהבמקביל לכיבוש מינסק, תקפו הסובייטים את פולוצק (מתקפת פולוצק) מתוך מטרה להבטיח את השלמת כיתורה של מינסק מצפון, וגם כדי להשמיד את ארמיית הפאנצר ה-3. בניסיון נואש למנוע את נפילת העיר, העבירו הגרמנים לגזרה את הדיוויזיה ה-290 והדיוויזיה ה-81. ב-1 ביולי החלו הסובייטים במתקפה על העיר עצמה. הגרמנים התגוננו בעקשנות, והעיר נפלה רק ב-4 ביולי לאחר לחימת רחוב עקשנית.
שלב שלישי
עריכהשיאוליאי
עריכהב-28 ביוני הדיח היטלר את ארנסט בוש מהפיקוד על קבוצת ארמיות מרכז, ומינה במקומו את ולטר מודל. זה האחרון ניסה לרכז מחדש את מה שנותר מהכוחות הגרמניים, ובאמצעות תגבורות מעטות שהחלו לזרום מצפון אוקראינה, קיווה להקים קו הגנה באזור לידא. הסובייטים מצדם, לא ציפו להצלחה כה גדולה בשלב כה מוקדם של המבצע. בלארוס למעשה שוחררה לגמרי, והם נמצאו כעת בשטח המדינות הבלטיות. ב-8 ביולי נפגש סטלין עם גאורגי ז'וקוב כדי להגדיר מטרות חדשות למבצע.[7] בעצתו, החליט סטלין להמשיך את המבצע ולשחרר גם את ליטא, לטביה ופולין המזרחית. משימה זו הוטלה על החזית הבלטית הראשונה. בגרמיאן פתח במתקפה ב-5 ביולי, כשיעדו הוא העיר קובנה שבליטא. בשלב זה התגבורות הגרמניות הצליחו להאט מעט את התקדמות הסובייטים. ב-14 ביולי החליט הסטאבקה שקובנה תשוחרר בידי החזית הבלארוסית השלישית, וכי בגרמיאן יתמקד בשחרור העיר שיאוליאי. לצורך כך, הופקעה מבגרמיאן הארמייה ה-39, וכפיצוי הוא קיבל את הקורפוס הממוכן ה-3. עוד באותו היום הוא החל במתקפה בכיוון זה. פוניבז' שוחררה ב-22 ביולי, וב-27 ביולי שוחררה שיאוליאי. בגרמיאן חדר גם ללטביה, ועד 31 ביולי כבר הגיע למפרץ ריגה. קבוצת ארמיות צפון כותרה בקורלנד ונותרה שם עד סיום המלחמה.
וילנה
עריכהעל החזית הבלארוסית השלישית בפיקודו של צ'רניאחובסקי, הוטל לשחרר את עיר הבירה הליטאית וילנה. בניסיון למנוע מהסובייטים לחדור לליטא ממזרח, ניסו שרידיה של הארמייה הרביעית להחזיק בתחנת הרכבת של מולודכנו, אולם היא נלכדה ב-5 ביולי לאחר מתקפה משולבת של ארמיות הטנקים ה-11 וה-5 בסיוע קורפוס הפרשים ה-3 של המשמר. ב-7 ביולי הגיעו הסובייטים לווילנה, אשר הוחזקה בידי כוחות של ארמיית הפאנצר השלישית. תוך יום אחד סיימו הסובייטים לכתר את העיר, והחלו לכבוש אותה. על חיל המצב הגרמני של העיר הוטל להילחם בכל מחיר. במקביל לחדירה הסובייטית לעיר, פתח ארגון הארמייה קריובה במרד נגד הגרמנים (מבצע אוסטרה ברהמה). לאחר מספר ימי קרבות רחוב קשים, ב-12 ביולי תקפה דיווזיית הפאנצר ה-6 בכל כוחותיה, והצליחה ליצור מסדרון בריחה קטן עבור הכוחות הגרמניים הנצורים בעיר. עם זאת, רק מעט מאוד חיילים גרמנים הצליחו להימלט לפני שלמחרת היום סגרו הסובייטים את המסדרון, וסיימו את כיבוש העיר.
ביאליסטוק
עריכההחזית הבלארוסית השנייה בפיקודו של זכרוב חצתה את נהר הניימן ב-11 ביולי ושחררה את גרודנו ב-15 ביולי. ב-23 ביולי פתחו הגרמנים במתקפת נגד, בסיוע דיוויזיית הפאנצר ה-19 הרעננה שזה עתה הועברה מן העורף, במטרה לכתר את יחידות החלוץ של הסובייטים בגרודנו. הסובייטים הופתעו אמנם, וספגו אבדות כבדות, אולם המתקפה לא השיגה את יעדיה. המטרה הבאה של הסובייטים הייתה לחדור לפולין המזרחית ולהגיע עד בילוסטוק. לסובייטים נדרשו מספר ימים כדי להגיע אל העיר, כיוון שהדיוויזיה ה-50 הגנה בעקשנות על כביש גרודנו-ביאליסטוק. רק ב-27 ביולי הגיעו הסובייטים אל העיר, ולכדו אותה לאחר מספר ימים של לחימת רחוב. ב-6 באוגוסט הם שחררו את אוסובץ, וב-14 באוגוסט הצליחו להקים ראש גשר מעבר לנהר הנרבה.
לובלין-ברסט
עריכההחזית הבלארוסית הראשונה של רוקוסובסקי, התמקדה בשחרור פולין המזרחית. ב-18 ביולי התקיף רוקוסובסקי את קבוצת ארמיות צפון, ותוך מספר שעות כבש את פינסק. ב-21 ביולי הגיעו הסובייטים אל הבוג המערבי, וארמיית הטנקים ה-2 החלה בהתקדמות בכיוון לובלין בעוד ארמיית המשמר ה-2 תקפה בכיוון ברסט במטרה למנוע נסיגה של כוחות מקבוצת ארמיות מרכז שנמלטו מבילוסטוק. ב-22 ביולי שחררו הסובייטים את מחנה מיידנק ליד לובלין. המחנה פוזר זמן קצר לפני כן כחלק ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי עד למועד הגעתו של הצבא האדום אליו. אף על פי ש-1,000 אסירים נלקחו ממנו בצעדת מוות, הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח ההמוני שבוצע שם, בהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון ומגורים. אחד החיילים ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.[8] יומיים לאחר מכן שוחררה לובלין עצמה, ויום למחרת הגיעו הסובייטים אל הוויסלה.
הסטאבקה הורתה לרוקוסובסקי להמשיך להתקדם בכיוון ורשה, לא לשם כיבוש העיר אלא כדי למנוע את נסיגת קבוצת ארמיות מרכז. ברסט נפלה ב-28 ביולי. ב-2 באוגוסט הקימה הארמייה ה-47 ראש גשר מעבר לוויסלה במגנושב, בעוד הארמייה ה-69 הקימה ראש גשר בפולאווי. במקביל, הצליחה גם החזית האוקראינית הראשונה בפיקודו של קונייב, אשר הגיעה לאזור כחלק ממבצע לבוב-סנדומייז', להקים ראשי גשר מעבר לוויסלה. הגרמנים התארגנו מחדש, והביאו לזירה שתי דיוויזיות חדשות דיוויזיית הפאנצר אס אס החמישית ודיוויזיית פאנצר מוצנחת הראשונה הרמן גרינג. החל מ-8 באוגוסט תקפו הגרמנים את ראשי הגשר בכל הכוח, והנחילו לסובייטים אבדות כבדות. ראש הגשר במגנושב, אשר היה בפיקודו של וסילי צ'ויקוב, מנה בשלבים מסוימים 12 אנשים בלבד.[9] עם זאת, הסובייטים הצליחו להחזיק מעמד. ראשי גשר אלה עתידים להוות את נקודת הפתיחה של מבצע ויסלה-אודר.
קובנה
עריכהב-28 ביולי פתחה החזית הבלארוסית השלישית במתקפה הסופית בכיוון קובנה. ב-1 באוגוסט הם הגיעו אליה והשתלטו עליה. בימים הבאים הם התקדמו במהירות, ושחררו למעלה מ-900 כפרים ועיירות קטנות. הגרמנים ריכזו את כל הכוחות שיכלו במסגרת ארמיית הפאנצר השלישית, וב-16 באוגוסט פתחו בסיוע הקריגסמרינה במבצע דופלקופף במערב לטביה. הגרמנים קיוו לשחרר את שיאוליאי ולהסיר את האיום על ריגה, אולם נכשלו. הגרמנים פתחו במתקפת נגד עזה במרחק 25 ק"מ בלבד מפרוסיה המזרחית, ואילצו את ארמיית הטנקים השנייה לסגת לאחר שספגה אבדות כבדות.[10] היטלר ראה בכך ניצחון גדול, ונחמה לאחר התבוסות הרבות שספג צבאו.[11]
תוצאות המבצע
עריכהב-19 באוגוסט נבלם מבצע בגרטיון, ועשרה ימים לאחר מכן גם מבצע לבוב-סנדומייז'. שני המבצעים הגיעו עד מרחק קצר מוורשה, וייתכן שהיו מסוגלים לשחרר אותה לולא בחרו לעצור. המקורות הסובייטיים טוענים, שהגורמים העיקריים לעצירה היו התארכות קווי האספקה שלהם, לאחר התקדמות מהירה של מאות ק"מ, והזרמת כוחות עתודה גרמניים חזקים לפולין. אולם מקורות פולניים וחלק מהמקורות המערביים טוענים ששני המבצעים נעצרו על ידי סטלין מסיבות פוליטיות: ב-1 באוגוסט פתחו הפולנים במרד ורשה, והסובייטים רצו להניח לגרמנים למחוץ אותו עבורם.[10] נושא זה מעורר רגשות עזים ומחלוקות עד היום. עם סיום המבצע, החליטו הסובייטים על הפוגה בחזית, ואפשרו לחזיתות השונות להשלים את האבדות כהכנה לקראת המתקפה הבאה בינואר 1945 - מבצע ויסלה-אודר.
סיכום המבצע והערכתו
עריכההקרב תואר כדוגמה ליישום מוצלח של התאוריה הצבאית הסובייטית, אשר פותחה בשנות ה-30 (תאוריית "הקרב העמוק"), וכהצלחה גדולה של שיטות ההטעיה וההסוואה בהן השתמש הצבא הסובייטי. למרות היקף הכוחות העצום שנטל חלק במתקפה הסובייטית, הצליח הפיקוד הסובייטי להשיג הפתעה טקטית מושלמת, ולהטעות את הפיקוד הגרמני ביחס ליעדי מתקפת הקיץ הסובייטית, וכתוצאה מכך השיג עדיפות מכרעת על כוחות האויב בצירי המתקפה העיקריים.
מבצע בגרטיון היה אחד המבצעים ההתקפיים המוצלחים ביותר של הצבא הסובייטי במהלך המלחמה. במהלכו הושמדו חלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית והצבא האדום שחרר את רוב השטח שנותר בשליטת הנאצים בברית המועצות. הצבא האדום ספג אמנם אבדות כבדות במהלך המבצע, אך אבדות הצד הגרמני היו כמעט שקולות לאבדות הצד הסובייטי (בעוד שבמבצעים התקפיים קודמים אבדות הצבא הסובייטי עלו במידה רבה על אבדות הוורמאכט).
הצבא הגרמני ספג תבוסה קשה יותר מאשר תבוסתו בקרב סטלינגרד. בחודשים יוני-אוגוסט 1944 ספג הוורמאכט למעלה מ-900 אלף אבדות בחזית המזרחית, פי שניים לפחות מאבדותיו בחזית המערבית בתקופה המקבילה. מבין 47 מפקדי הדיוויזיות אשר השתתפו במבצע, 31 נהרגו נפלו בשבי, וגנרלים רבים התאבדו או נעדרו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011.
- מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015.
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, תל אביב: הוצאת מערכות, 1968.
- ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ אוברי, עמ' 256.
- ^ 1 2 אוברי, עמ' 257.
- ^ אוברי, עמ' 258.
- ^ השם נבחר בידי סטלין בעצמו. בגרטיון היה ממוצא גאורגי, כמו סטלין
- ^ 1 2 רוברטס, עמ' 467.
- ^ אוברי, עמ' 261.
- ^ אוברי, עמ' 262.
- ^ טוראי טולקצ'וב בשערי הגיהנום - עדותו של אמן משחרור מיידנק ואושוויץ, באתר יד ושם
- ^ אוברי, עמ' 263-265.
- ^ 1 2 רוברטס, עמ' 469.
- ^ רוברטס, עמ' 470.