יירגן מולטמן
| ערך ללא מקורות | |
יירגן מולטמן (בגרמנית: Jürgen Moltmann; 8 באפריל 1926 – 3 ביוני 2024) היה תאולוג קלוויניסטי גרמני, פרופסור לתאולוגיה באוניברסיטת טיבינגן, נחשב לאחד מגדולי ההוגים הדתיים בעולם. מולטמן נודע בעיקר בשל עמדותיו כי אלוהים מסוגל לסבול, ועל כך שבתוך השילוש הקדוש מתקיימים יחסי שוויון והדדיות שצריכים להוות מופת להתנהגות האנושית.
 | |
| מולטמן בשנת 2016 | |
| לידה |
8 באפריל 1926 המבורג, רפובליקת ויימאר  |
|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 2024 (בגיל 98) טיבינגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| ענף מדעי |
Protestant theology |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת גטינגן |
| מוסדות |
|
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Elisabeth Moltmann-Wendel (1952–7 ביוני 2016) |
  | |
ביוגרפיה
עריכהמולטמן נולד בהמבורג למשפחה חילונית, ובילדותו חלם להיות מדען. חווייתו הדתית הראשונה הייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה כשחבר בבית הספר נהרג לידו בעת הפצצת בעלות-הברית ביולי 1943, ומולטמן תהה מדוע הוא עצמו שרד. ב-1944 גויס מולטמן לצבא גרמניה הנאצית לכח הנ"מ (גר'). בפברואר 1945 תעה בדרכו והגיע לעמדה בריטית ונכנע. מולטמן שהה שלוש שנים במחנות שבויים, שם נחשף לזוועות שחוללה ארצו במהלך המלחמה והשואה, ואמונתו במורשתו הלאומית קרסה. מולטמן מצא פורקן לרגשותיו בלימוד נצרות במחנה בחברת שבויים בעלי השכלה דתית אקדמית. ב-1948 שוחרר מהמחנה ונרשם ללימודי תאולוגיה פרוטסטנטית באוניברסיטת גטינגן. התזה בעבודת המחקר שלו עסקה ברעיון הגזירה הקדומה אצל מואיז אמירו וב-1957 סיים הביליטציה (תואר מתקדם, בדומה לפוסט דוקטורט) אודות כריסטוף פצל.
מולטמן עסק בהוראה בתיכון דתי בוופרטל, וב-1963 החל להרצות באוניברסיטת בון.
ב-1967 החל לכהן כפרופסור לתאולוגיה שיטתית בטיבינגן, משרה שהחזיק בה עד לפרישתו ב-1994.
ב-1964 יצא ספרו הראשון, "תאולוגיה של התקווה", ששאב השראה מארנסט בלוך. מולטמן טען שהתמסדותה של הנצרות הביאה להפיכת האסכטולוגיה שלה מעניין קונקרטי הקשור למהלך ההיסטוריה לעניין של אמונה מופנמת המתבטא באופן על-טבעי בקץ הימים. הוא דרש להחזיר את האסכטולוגיה למרכז הבמה ולהפכה למנוף לפעילות חברתית ופוליטית, לשיפור מצב האנושות והבאת מלכות השמים לעולם. זה היה הפתרון של מולטמן לביסוס מושג התקווה.
ב-1972 השלים את "האל הצלוב", אולי חיבורו החשוב ביותר. מולטמן בחן את שאלת הסבל האלוהי בעת הצליבה; בניגוד לעמדה המקובלת אודות אי-יכולתו של האל המושלם והכל-יכול להשתנות או להתרגש (ἀπάθεια). שטבעו האלוהי של ישו היה מודע לייסורי טבעו האנושי, אך לא באמת כאב.
מולטמן קבע להבדיל כי בורא שאיננו מסוגל לחוש כאב איננו יכול לחוש אהבה או להזדהות עם בריותיו. מולטמן הצהיר כי אלוהים סבל, אך לא היה זה עינוי מהסוג הפוקד בני אנוש, הלוקות בשל חסרונותיהן, אלא בחירה של המושלם לאמץ את הייסורים מתוך שלמות אהבתו לעולם שיצר. "האל הצלוב" תרם תרומה חשובה לבחינה-מחדש של שאלת הסבל האלוהי, שהובילה לזניחת הראייה המסורתית בקרב תאולוגים פרוטסטנטים רבים עד סוף המאה ה-20.
ב-1975 סיים מולטמן את חיבורו "הכנסייה בכח הרוח", אותו הקדיש לרוח הקודש, שטען שהוזנחה במחשבת הנצרות המערבית מאז מחלוקת ומן הבן. הוא הזכיר את תפקיד רוח הקודש כגורם המחייה את העולם כולו וגם את היותה היוצרת באמת את הכנסייה ומעניקה לה את חיותה, לא רק כממסד ארגוני או עניין של השקפה אישית.
בשלהי שנות ה-70 החליט מולטמן לחדול מעבודות בקנה מידה עיוני דומה לטרילוגיה הראשונה שלו, ולעבור לתרומות ממוקדות יותר. אחד הנושאים המרכזיים שהעלה בספריו הבאים היה מהות היחסים בתוך השילוש הקדוש. מולטמן דחה "מונותאיזם מופשט" או כל תיאור של השילוש כמערכת היררכית, בה כפופים הבן ורוח הקודש לאל האב: מולטמן טען כי יחסי השיתוף והאופן בו שוכנים כל פניו זה בתוך זה הם הדדיים, לבביים ונשענים על חופש גמור, בלי כפיפות או שליטה. במקביל, הרצון המאוחד והיחיד לגמרי של השילוש לא היה בעיניו פרדוקסלי ביחס למערכת שתיאר, אלא דווקא המסר האמיתי הנובע מן השלושה שהם אחד, שעל בני-האדם היה להפנים ולחיות לפיו בשיתוף ואחווה אמיתיים. אהבת האל, שקרנה אליהם באמצעות רוח הקודש, אפשרה להם לחוש משהו מקיום מרובה ויחידני גם יחד זה. האופן בו פיתח מולטמן את העניין הפכוהו לאחד הדוברים החשובים של אסכולת "הטריניטולוגיה החברתית", המטיפה לחיקוי השילוש באמצעות הענקה וחסד בין בני-האדם.
בין תלמידיו של מולטמן נמנים כמה תאולוגים בולטים, כמו מירוסלאב וולף מאוניברסיטת ייל ומיכאל ולקר מאוניברסיטת היידלברג. ב-1984 נבחר לשאת את הרצאות גיפורד היוקרתיות לאותה שנה וב-1994 זכה בפרס ארנסט בלוך. כמו כן, קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מ-15 אוניברסיטאות שונות.
מולטמן היה נשוי לתאולוגית הפמיניסטית אליזבת מולטמן-ונדל, עמה התחתן ב-1952. היא נפטרה ב-2016.
נפטר ב-3 ביוני 2024. הותיר אחריו ארבע בנות.
חיבוריו
עריכה- Gnadenbund und Gnadenwahl: Die Prädestinationslehre des Moyse Amyraut, dargestellt im Zusammenhang der heilsgeschichtlichen-föderaltheologischen Tradition der Akademie von Saumur, Göttingen 1951, Theologische Fakultät, 14. April 1952).
- Christoph Pezel (1539-1604) und der Calvinismus in Bremen (= Hospitium ecclesiae. Band 2). Einkehr, Bremen 1958, 27. Februar 1957.
- Die Gemeinde im Horizont der Herrschaft Christi. Neukirchen-Vluyn 1959.
- Theologie der Hoffnung. Untersuchungen zur Begründung und zu den Konsequenzen einer christlichen Eschatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2005 (Erstausgabe 1964)
- Der gekreuzigte Gott. Das Kreuz Christi als Grund und Kritik christlicher Theologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2002 (Erstausgabe 1972)
- Kirche in der Kraft des Geistes. Ein Beitrag zur messianischen Ekklesiologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010 (Erstausgabe 1975)
- Trinität und Reich Gottes. Zur Gotteslehre. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1986 (Erstausgabe 1980)
- Gott in der Schöpfung. Ökologische Schöpfungslehre. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2015 (Erstausgabe 1985)
- Der Weg Jesu Christi. Christologie in messianischen Dimensionen. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1989
- Der Geist des Lebens. Eine ganzheitliche Pneumatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010 (Erstausgabe 1991)
- Das Kommen Gottes. Christliche Eschatologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 1995
- Wissenschaft und Weisheit. Zum Gespräch zwischen Naturwissenschaft und Theologie. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2002
- Weiter Raum. Eine Lebensgeschichte. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2006
- Ethik der Hoffnung. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2010
- Der lebendige Gott und die Fülle des Lebens. Auch ein Beitrag zur Atheismusdebatte unserer Zeit. Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus 2014
קישורים חיצוניים
עריכה
- יירגן מולטמן במאגר ההפניות של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד